יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בחיים. לא הרבה, אבל ישנם. ואחד מהם, מינורי ככל שיהיה, הוא שכבר 35 שנה לפחות שאפשר להיות בטוחים שבחול המועד פסח אפשר יהיה לראות כמה הצגות יחיד מיוחדות וטובות. זה קורה בזכות התיאטרונטו, הפסטיבל לתיאטרון יחיד מיסודו של יעקב אגמון ז"ל ובניהולה של גילה אלמגור-אגמון שתבדל"א, והנה פסח כבר באופק אז גם הוא.

>> מצבי הרוח של תזמורת המהפכה: שופן, רדיוהד והתנועה שביניהם
>> לא רק יום בשנה: בסינמטק יקדישו שבועיים לקולנוע של נשים ועל נשים

בחול המועד הקרוב (6.4-4.4) ייצא לדרך הפסטיבל בפעם ה-35, כשהפעם הוא מתקיים גם בהרצליה (מרכז תאו), ומעבר למשכנו הקבוע בשנים האחרונות בתיאטרון יפו, הוא גם יסתעף להצגות בבי"ס ניסן נתיב שבפאתי שוק הפשפשים ובתומשיה, חלל התרבות האינטימי של תומר שרון בשדרות ירושלים. הפסטיבל יציע השנה 6 מונודרמות חדשות ו-7 הצגות קצרצרות (עד 15 דק') במסגרת מסלול ה"קצרנטו". היצירות השונות נותנות ביטוי למציאות הישראלית המורכבת בה האישי והלאומי מתמזגים, צוללות אל מעמקי הנפש האנושית, נוגעות בשאלות קיומיות של בדידות, שכול ויחסי כוח, ומשלבות סאטירה חברתית נוקבת.

השנה יופק גם ערב מיוחד תחת הכותרת "צו השעה!", במסגרתו חברי ההנהלה האמנותית של תיאטרונטו גילה אלמגור-אגמון, דניאל כהן-לוי, ושמעון מימרן, עולים למגרש בערב עם צ'ייסרים, יין ומונולוגים בהגרלה. עשרה מחזאים ומחזאיות נבחרים נענו לאתגר: לכתוב טקסטים המגיבים למציאות הפוליטית, החברתית והאישית בימים הסמוכים לפתיחת הפסטיבל. באירוע אינטימי, הקטעים, הסדר והמבצעים יבחרו על ידי הקהל בהגרלה שתתרחש באותו הערב ובה ייפגשו גילה, דניאל ושמעון עם הטקסטים בפעם הראשונה (ראשון 5.4, 19.30 בתומשיה).

הצגות התחרות השנה:
"היי שקטה" של היוצרת והשחקנית אליענה מגוןהמשרטטת את דמותה של אשת המילואימניק כגיבורת על מותשת שנדרשת להחזיק את הבית ולהכיל את הפוסט טראומה של בעלה
"גן רסיסים" – הצגה המבוססת על סיפור אישי, מצחיק ונוגע ללב של מוכר פיצוציה שנכנס כשותף שקט לניהול גן של ילדי פליטים במטרה להביא את המכה הגדולה. בהמשך דווקא הילדים הם אלה שמלמדים אותו מהו רווח אמיתי ומעניקים לו משמעות חדשה לחיים
"גדליה" – עיבוד מודרני ומוזיקלי של תומר שרוןלנובלה "בארטלבי" מאת הרמן מלוויל, המעביר את הסיפור מוול-סטריט של המאה ה-19 לסדנת סופרי סת"ם בישראל של היום
"כלא: פרויקט על אסיר" מאת דורון כוכבי, החוקר את חייו של אדם בבידוד מוחלט ומעלה שאלות חירות ואנושיות
"הפינגווין" – עיבוד לספרו של אנדריי קורקוב, סאטירה פוליטית שחורה על סופר הכותב הספדים לאנשים שטרם מתו באוקראינה המושחתת
"עד הבית" – הפקה של תיאטרון הנפש –בהשראת סיפור חייו של שנסלה (שון) מונגוזה

במסגרת מסלול ה"קצרנטו" (הצגות עד 15 דקות) יעלו יצירות בשני מקצרונים:
מחווה לפרופ' נורית יערי ז"ל בשם"איך קוראים לנביא" מאת מיכל אהרוני(שהייתה תלמידתה של יערי) בביצוע של רבקה מיכאלי ובבימויה של תמר קינן, על מרצה ששוקעת אל השכחה ובטוחה שרק אם תיזכר בשמו של הנביא תינצל
"זמן" מאת רובי קסוס ובביצוע של יגאל שדה– סיפורו של אב ששכל את בנו במלחמה בעזה ומנסה לאחוז בתחושת הזמן שחמקה
"אב טיפוס" של ארז חן ובביצוע דולב אוחנה– קומדיה נוירוטית על אבהות וחרדה
"עכשיו כבר לא מתאים" מאת עדי רהטובביצוע דורון טאובר, על עובדת סוציאלית תל אביבית המקבלת צו מילואים ביום בו הסתיימה המלחמה
"תקשיבו לי טוב" מאת עידו סתרובביצוע ניר ברק – סאטירה מושחזת על רטוריקה, צדק והסברה
"רטרוספקטיבה" של דור רגב– מופע המעמת אדם וחפצים מול קול שולט מן העבר
"לא התקבלתי" מאת אביה ברוש, מונודרמה קומית-טרגית החושפת את מאחורי הקלעים של עולם המשחק וההתמודדות עם כישלונות

התיאטרונטו נוסד בשנת 1990 ע"י יעקב אגמון ז"ל ומנוהל כעת על ידי רעייתו השחקנית גילה אלמגור-אגמון ועמותת "קיפוד הזהב", כאשר הקו האמנותי של הפסטיבל נשמר מתחילתו – פסטיבל של הצגות יחיד שהזרקור ניתן לעבודת השחקן. הוועדה האמנותית כוללת את גילה אלמגור-אגמון ואת היוצרים והשחקנים דניאל כהן-לוי ושמעון מימרן. הפסטיבל מתקיים בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב- יפו (באמצעות חברת אתרים יפו העתיקה) שמעניקה לו תקציב, חללים להצגות וחשיפה. אתם רק צריכים לרכוש כרטיסים ולבוא.
>>פסטיבל תיאטרונטו ה-35, 6.4-4.4 חול המועד פסח,כל הכרטיסים כאן, פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• תיאטרונטו
• תומר שרון
• רבקה מיכאלי
• גילה אלמגור

>> מיכל אהרוני (כדאי שתעקבו) היא מחזאית ("אנגינה פקטוריס"), פובליציסטית ותסריטאית. מחר (שישי 23.1 19:30) תעלה "סאדה" לשידור בערוץ מכאן 33, סדרת דרמה פורצת דרך בערבית שיצרה אהרוני יחד עם סמירה סרייה ונעה גוסקוב, ובמרכזה סיפור נשי עוצמתי על החברה הערבית בישראל. לא להחמיץ, כן?

>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם
>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי

1. הפיקוק

גרנו תשע שנים בארה"ב. כל הגעה שלי לארץ היתה, גם, הפיקוק. בלילה האחרון לפני שהקורונה סגרה הכל הגעתי לשם עם מזוודה ומשם נסעתי ישר לשדה. אמרתי שהפיקוק יהיה המצדה שלנו, נתבצר בו עד שהמגפה תחצה את סף הדלת. כשיש לך בר שבו מכירים אותך ואת מרגישה נוח לשבת לבד בידיעה שאת ממש לא בודדה אז יש לך עוגן רגשי, זה חלק מתחושת שייכות. הפיקוק הוא לא דרך המשי של חיי אבל הוא בשקט דרך המאנקי שולדר שלהם.
מרמורק 14 תל אביב

2. צוותא

המקום בו לולה היתה עומדת בכניסה. כשהייתי באה, צעירה וחולמת, היא תמיד ידעה להגיד שאני יפה ומוכשרת ולמרות שהיא אמרה את זה לכולן הרגשתי שזה לגמרי באמת. המקום שנתן לי את כל ההזדמנויות: פסטיבל תיאטרון קצר עשיתי שלוש פעמים, גם פסטיבל קריאה. ואז חיימון קרא את "אנגינה פקטוריס" שאף תיאטרון לא מוכן היה לעשות והלך איתי על ההפקה. שברתי את תקרת הזכוכית. דבל'ה גליקמן בא לעשות תפקיד ראשי, כבר עשר שנים על הבמה, מאות הצגות ותואר שסוף סוף הרשיתי ומרשה לעצמי לשאת – מחזאית.
אבן גבירול 30 תל אביב

3. מוזיאון ההגנה

תמיד אהבתי את תל אביב. כשהתגייסתי לצבא שובצתי למשרד החוץ בירושלים, חלמתי מהלכים מדיניים פורצי דרך וקיבלתי פקידות בסיסית עם טייטל מגניב. ואז החל מסע פסיכי לגמרי של לעבור תפקיד. שלושה חודשים וחצי הייתי באגף השיקום ברחובות ואז הצלחתי לעבור, תוך שאני מנצלת את יכולות הכתיבה שלי כדי להתחנן בחן, למוזיאון ההגנה בשדרות רוטשילד. אי אפשר לתאר בכלל מה זה למישהי בת 19 מרחובות להיות כל יום בתל אביב ועוד ברוטשילד. זה כמו לשים אותך מול לוח טיסות יוצאות ולהגיד תבחרי. מותר.
רוטשילד 23 תל אביב

4. הגינה הקטנה שבין איכילוב לקאמרי

אהבתי מאוד את השחקן אלון דהן ז"ל. כשהוא היה מאושפז והייתי בביקור בארץ הלכתי לראות בקאמרי את "גאון בכלוב" שהיתה מבוססת על חוויות של אלון עם בנו אורי, הוא כבר לא שיחק בה, היה חולה מדי. ישבתי אחרי ההצגה בגינה שם על הספסל והסתכלתי על איכילוב. הרגשתי שאני חייבת ללכת אליו, אפילו שמאוחר בלילה. כשנכנסתי לחדר הוא ישר הבין שהייתי בהצגה, מהמבט הוא קלט שזאת ההצגה 'שלו'. וזה היה רגע אינטימי ועצוב של שחקן שמתגעגע לבמה ואדם שחושש מהעתיד. כשמטה החטופים קם הוא היה ליד, התנדבתי בו ממש בתחילת הדרך. ובכל פעם שיצאתי החוצה לשבת שם הסתכלתי על איכילוב ונזכרתי באלון והייתי מוצפת בטראומה הלאומית וחשבתי כמה כאב יש בעולם. וכמה צריך לעשות אמנות ותרבות כדי לנסות ולהפיג אותו לפרקים.

5. מלצ'ט 34

זה הבניין שבו גרה דנה חברה שלי. אנחנו חברות עשרים ושמונה שנים, יותר ממחצית חיי. אני אצלה כשטוב לי ולה ואני אצלה כשרע לי ולה וזה קשר סופר מיוחד. כשרק נחתנו אחרי תשע שנים בארה"ב, המומים, מותשים ולחלוטין לא בפוקוס דנה הלכה לישון אצל אבא שלה והשאירה לנו את הדירה לכמה ימים עד שזאת ששכרנו תתפנה. חברות כזאת היא מתנה וכתליה עבים ומחבקים.
מלצ'ט 34 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אולם נחמני.איזה בזבוז של מקום. יושב במקום הכי טוב בעיר, היסטוריה של בניין שהיא ההיסטוריה של מדינת ישראל, מקום שיש לו כל הנתונים להיות משכן מהמם לתרבות ואמנות ובכל זאת הוא מתפורר ונטוש. יש בארץ כל כך הרבה כסף, יזמות הייטק ונדל"ן שהכניסו מיליארדים לכיסם של אנשים פרטיים. יש פה יצירה ברמה בינלאומית ואמנים שמתפרנסים מהיד לפה. מה הבעיה לייצר פרויקט שימור שיכיל בתוכו את כל הגורמים האלה? מה מציל אותך מעצמך יותר מתרבות ואומנות?

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אריק איינשטיין של תזמורת המהפכה. מסע מקסים בעקבות יוצר ענק. שרתי, התרגשתי, תבנית נוף ילדותי נארזה לה לקפסולת מסע בזמן אל מי ומה שהיינו. או שלפחות האמנו שאנחנו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אתי" של חגי לוי. הכי קלישאה – יצירת מופת. מסך מלא בהומניזם ואהבת אדם והבנה שבסופו של יום אנחנו בוחרים מי ומה להיות אל מול הרוע, תמיד יש בחירה. יצירה שקילפה אותי מכל המגננות, העמידה מול המראה והדליקה את כל האורות בחדר – ובכל זאת לא הרגשתי שום בושה או מבוכה בסופה אלא רק תשוקה אמיתית לחיים 'נקיים' יותר. לחיים של מחשבה ויצירה ואהבה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
האדם לא מחפש משמעות, הוא מחפש להיות משמעותי. לכן הייתי ממליצה להתנדב או לתת הכל מקום שגורם לך להרגיש כזה. אנחנו נמצאים בימים שבהם כולנו מצמצמים עצמנו לכדי נקודה אלמונית לא כדי לא להטריד מלכויות אלא כי המלכויות מטרידות אותנו. בעצם זה שאנחנו חשים משמעותיים וממשיכים להיות כאלה אנחנו מנצחים ולו במעט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
יש המון. אבל מבחינתי רבקה מיכאלי היא באמת מישהי שבא לי לפרגן לה. היא עושה טקסט שלי בתיאטרונטו, שזה נטו התנדבות, כי היא רוצה לעשות אותו. כי זה חשוב לה. והיא עושה הכל תוך כדי והיא אומרת מה שהיא חושבת ומשמיעה קול ברור וחזק ולא מתנצל ואני מעריצה אותה ממש.

מה יהיה?
יהיה קשה, מורכב, אלים ולא כיף. אבל העולם זה בגלים. אני זכיתי לראות המון תקווה ואני זוכה לראות המון יאוש ומקווה שאזכה, שוב, לראות תקווה.

• העיר שלי
• סדרות ישראליות
• החברה הערבית
• פיקוק
• צוותא
• מלצ'ט
• נחמני
• רבקה מיכאלי

דרמות שואה ואהבה הן מוקש לרגלי יוצריהן, שלרוב מתקשים לאזן בין האימה לסנטימנטליות ולא פעם חוטאים בקיטש. "הנכס", סרטן של האחיות רותו ודנה מודן על אהבה שבורה, מדלג על המהמורה הגדולה בעצם כך שאינו מתרחש בזמן השואה, אלא קצת לפניה ושנים רבות אחריה. עם זאת, היא נוכחת באופנים שונים לאורך כל הדרך – בדברי תוכחה של מורה לתלמידיו, כשחזור תיאטרלי ובעיקר כהיעדר הגדול שבלב הסיפור. אף שפה ושם ניכר חוסר הניסיון של דנה מודן כבמאית קולנוע, "הנכס" מאזן היטב בין מרכיביו וטעמיו – חמוץ-מתוק וגם מפולפל – לכדי דרמה קומית מפתיעה ושובת לב.

>> טובעים באמנות: 18 תערוכות חדשות שיצילו לכם את הסופ"ש
>> במלוא הדרה: הוצאנו נשים מעוד הצגות ילדים ועכשיו הן כשרות

העיבוד הקולנועי לרומן הגרפי עתיר הפרסים של רותו מודן נפתח בסצנה רומנטית ופסטורלית למהדרין: נער ונערה שטים בסירה בנהר מוקף שדות של פרחים צהובים. רגע אחרי כן פנטזיית האהבה מופרת על ידי שוטרים שמגיעים לעצור אותם. פשר הדימויים החלומיים האלה יובהר לצופים בשלב מאוחר יותר בסרט, שממשיך שנים רבות אחרי כן ב-2009.

במטוס לפולין אנחנו פוגשים מורה מוטרד (יוסי מרשק בתפקיד אורח מבדר) ותלמידים הוללים שיוצאים למסע בין מחנות השמדה, ואת סבתא רגינה (רבקה מיכאלי) ונכדתה מיקה (שרון סטרימבן) שטסות לוורשה לאתר נכס משפחתי שהוחרם על ידי הנאצים. עוד לפני ההמראה נדבק אליהן קרוב רחוק (אורי הוכמן) הטוען שהוא נוסע לכנס חזנים, אבל משהו בחיוך שלו ובאופן שראשו חודר לתמונה (דימוי המעיד על המקור הקומיקסי) מספר לנו שיש לו כוונות מפוקפקות.

בהגיען למלון בוורשה, אחרי דפדוף בספר הטלפונים שמעורר בה תגובה נסערת, רגינה מוצאת דרכים לנפנף את נכדתה והסיפור מתפצל לשתי עלילות בילוש ורומנטיקה: בעוד רגינה יוצאת אל הכתובת שאיתרה בספר הטלפונים, מיקה מחפשת את עורך הדין החתום על המכתב הישן שהגיע מפולין עם הבטחה להשבת הנכס. בניסיונה להיפטר מהחזן הנודניק שנדבק אליה, מיקה נתקלת בבחור פולני חמוד (פיוטר פאצ'ק) שמציע את עזרתו. היותו מדריך תיירים/אמן קומיקס תורמת לסרט תמה שעניינה שאלת הבעלות על הסיפור המסופר בו.

במקביל רגינה פוגשת מישהו מעברה (אנדג'ה סאווארין), והשניים מוצאים עצמם מטיילים בתוך תצלומים ישנים שמעלים שאלות לגבי העבר האמיתי והמדומיין. וכך הסיפור מתפתל ומסתבך ברחובות וורשה, בין עבר להווה, ובין פנטזיות התעשרות למציאות. כל הדמויות קצת משקרות זו לזו, אבל כולן, אפילו החזן הנכלולי, נכנסות ללב.

שרון סטרימבן עדיין אינה שם מוכר (אפילו אין לה ערך בוויקיפדיה), אבל על בסיס שלושת תפקידיה בקולנוע ובטלוויזיה עד כה היא צריכה להפוך לשחקנית מובילה. לפני שנתיים היא סיפקה הופעה מסעירה כקורבן אונס ב"כל מה שאני יכולה", ובשנה שעברה הבריקה לגלם את חברתו הילדותית והמפונקת של אלישע בנאי ב"שישה אפסים". ב"הנכס", מצוידת בכובע שמשווה לה מראה של כלבלב, היא מקסימה בתכלית כמיקה ההרפתקנית והגחמנית. הפלירטוט בינה לבין פאצ'ק חינני ומשכנע. גם סאווארין הוותיק, שחקן תיאטרון וקולנוע מוביל בפולין (אולי תזהו אותו מ"רשימת שינדלר"), מעצב דמות חמה ונעימה והוכמן נותן הופעה ערמומית ומצחיקה בתפקיד החזן המפוקפק.

החוליה הפחות חזקה בצוות השחקנים היא דווקא האוצר הלאומי רבקה מיכאלי. הפולנית שבפיה לא נשמעת טבעית, ולפרקים היא נוטה להגזמות יתרות. היא טובה יותר כשהיא שותקת ונותנת להבעות הפנים שלה לדבר. יש לציין שסאווארין צעיר ממנה באופן ניכר לעין, וזה קצת פוגם באמינות של הקשר בין השניים.

בינות לפיתולים העלילתיים, התסריט משובץ בלא מעט רגעים שנונים ומלבבים. אחת ההברקות היא שילוב של שירים ארץ ישראלים ישנים בפסקול בניגוד בולט לאתר ההתרחשות. ויש גם שירים המושרים על ידי השחקנים כחלק מהעלילה – הראשון מניב רגע קולנועי יפהפה והשני הוא כמעט כזה. הוא היה יכול להיות בלתי נשכח, אלמלא חוסר דיוק בבימוי.

דנה מודן, הידועה כיוצרת והכוכבת של סדרות הטלוויזיה הנהדרות "אהבה זה כואב" ו"ככה זה", יודעת לשזור שנינות באנושיות כואבת. הפעם מינון החומץ נמוך, אולי בגלל המקור שממנו נבעה היצירה. כבמאית קולנוע היא נעזרה בכישרונם הרב של הצלם ירון שרף, ושל המעצבת האומנותית הגיאורגית סופו באזגדזה (שצבעה את המלון הקטן בצבעים עמוקים). ועדיין יש בסרט רגעים שבהם אפשר להבחין בגרעין רעיוני חכם שלא קיבל מימוש מלא, כמו הסצנה בבית הקברות שבה משהו שמתחיל כזיוף של רגש מתפתח לרגע של יופי אמיתי. אך למרות פספוסים פה ושם, "הנכס" אורג היטב סיפור עשיר וייחודי שוודאי יכבוש לבבות.

4 כוכבים
>> "הנכס" // בימוי: דנה מודן. עם רבקה מיכאלי, שרון סטרימבן, אורי הוכמן, אנדג׳ה סאווארין. ישראל 2024, 110 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• דנה מודן
• רותו מודן
• רבקה מיכאלי
• אורי הוכמן
• סרטים מומלצים

רונן דוידוב הוא שחקן ויוצר, מנהל ב-20 השנים האחרונות עם אחיו השחקן חי דוידוב אתתיאטרון חנדה חנדה – התיאטרון היהודי הבוכרי, ויחדיו הם מופיעים עם ברחבי הארץ והעולם. לאחרונה שחררו את "עם ישראל חי ורונן", סינגל להעלאת המורל הלאומי בשיתוף פעולה עם משפחת אלייב, מתוך מופע באותו שם.

>> העיר של מרינה בלטוב: תל אביב שהייתה פה פעם
>> העיר של נטלי שפריר: חנויות משמחות לכל הליידיז

1. החוף של העיר העתיקה ביפו

מקום שאני תמיד אוהב לבוא אליו ולתת לים להרגיע אותי כי כמו שאומרים "מים רבים… ישחררו את ראבי". בעצם לא בטוח שככה אומרים אבל לי זה עושה פלאים.

2. ⁠סטודיו שלום

לפני שהייתי שחקן, עבדתי בסטודיו המיתולוגי המדהים הזה בשכונת נווה עופר. שנים הייתי מאחורי המצלמה ותמיד הרגשתי שהמקום שלי בצד השני. של המצלמה!
גרינבוים 41

סטודיו שלום (מתוך עמוד הפייסבוק)

3. ניסן נתיב

המקום שהפך את התחביב שלי למקצוע. כשאני למדתי שם זה עוד היה ברחוב הרצל. עכשיו הוא במבנה יפה משלו ביפו.
נועם 7

4. לואי

הבר של החבר'ה בכיכר רבין. ובא לי לנקוב בשמם כי הם גברים אחד אחד – דוד, אזולאי, מארקו, סיטמן, אנדר, שפר ושייקה.
מלכי ישראל 4

5. סלאס

בשוק הפשפשים ביפו, המסעדה האהובה עליי ועל אורית אשתי – כן גם בשמה נקבתי! – בשוק הפשפשים ביפו. ופתאום אני קולט שיש לי קטע עם יפו…

מקום לא אהוב בעיר

כבישי מרכז תל אביב. בשנים האחרונות להיכנס לעיר עם הרכב הפך לסיוט מתמשך. גורדי השחקים רק מתרבים והכבישים נשארים עם נתיב אחד לכל כיוון. הזוי! בונים בניין? תרחיבו כביש. לא ניתן להרחיב כביש? אל תאשרו לבנות בניין בן 700 קומות. וזהו, אני משוכנע שאחרי הטור הזה שלי עיריית ת"א-יפו תקרא, תפנים ותשנה גישה מהיום.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה ראיתי את ההצגה "אני סבתא שלך" של התיאטרון הקאמרי, בה מככבת רבקה מיכאלי שחגגה החודש את יום הולדתה ה-86. היא לא ירדה מהבמה במשך שעה ורבע קרעה אותי מצחוק, מהפנטת כריזמטית ומלאת מרץ. רבקה שיחקה את אמא שלי בשתי העונות של "איפה אתה חי?!", סדרה שיצרתי יחד עם אחי, חי דוידוב ועם גיא סידס וצפריר כוחנובסקי. רבקה היא פשוט ההשראה שלי והלוואי שגם אני, בגילה, אכבוש את הבמות ואצחיק את עם ישראל גם בשעותיו הקשות ביותר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה צפיתי שוב, בפעם השניה, בסרט "ההילולה" של שלום אסייג ויואב גרוס. אחי המוכשר חי דוידוב (ויטלי) מככב בו, וזה פשוט סרט כיפי, קליל ומצחיק. ומה שהכי מטורף זה שהסרט מספר על אוטובוס של ישראלים שנחטף לעזה ואיך לפני ה-7.10 יכולנו לצחוק ולהשתעשע ברעיון שהיום הפך לסיוט כואב בנפשות של כולנו. כולי תפילה שיחזרו החטופים לביתם במהרה בריאים ושלמים. אמן!

לאיזה ארגון או מטרה אתהממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
'קונגרס יהודי בוכרה' אוסף בימים אלא תרומות ל'קמחא דפסחא' ומחלק שוברי קניות למשפחות נזקקות. ואנחנו מתגייסים יחד למען המטרה החשובה הזו, פשוט שיהיה לאנשים שידם אינה משגת מה לאכול בחג וגם אחרי החג. מצרף כאן לינקלמי שבא לו לתת מהלב.

מי התלאביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אמא שלי המדהימה תמר! התל אביבית שבחרה בעיר תל אביב להביא אותי לעולם ולגדל אותי בה בשכונת תל כביר (נווה עופר). היום כשאני אבא ל3 בנים – אדיר, ירין וקורן – אני מבין כמה אמא שלי גדולה שהיא גידלה שלושה בנים ובת – יוסי, אלכסנדרה, חי ואנוכי – ונתנה לנו את כל הכלים בעולם להגיע לאן שהגענו גם כשלא תמיד היה, וגם כשהיא הייתה בעצמה עולה חדשה יחד עם אבא שלום כמובן. לא מובן מאליו. אוהב אתכם אבא ואמא האהובים שלי ❤️

⁠מה יהיה?
דווקא בתקופת המלחמה יצאנו חי אחי ואני במופע חדש שנקרא 'עם ישראל חי ורונן' (הבנתם את משחק המילים…) והוצאנו אפילו שיר בנושא. וכמו שאני תמיד אומר בהופעה – אנחנו עם ישראל, עם הנצח, וכשאנחנו יחד אי אפשר עלינו! אותנו, לא החמאס, לא הג'יהאד האיסלמי, לא החיזבאללה, לא החות'ים ולא איראן יפילו מהרגליים. כי עם ישראל חי וצוחק!

• העיר שלי
• תיאטרון
• נווה עופר
• יפו העתיקה
• חוף הים בתל אביב
• ניסן נתיב
• רבקה מיכאלי