מפעם לפעם צצים בקומדיה כזו או אחרת שחקנים שבולטים מעבר לשאר. מדובר בשחקנים קומיים שלוקחים את אמנות הטיימינג הקומי, ההגזמה או המימיקה לרמה אחרת, ומצליחים לקחת טקסט כתוב ולהפוך אותו למצחיק פי כמה, רק מעצם הווייתם. וויל פורטה וד'ארסי קרדן הם צמד שחקנים שכאלו. פורטה הבריק עוד כחבר קאסט מיתולוגי של SNL בתחילת המילניום, אבל גם (ובמיוחד) בסדרה המצוינת "האדם האחרון בעולם", בעוד שקרדן זכתה בתפקיד פריצה יוצא דופן ב"המקום הטוב", כבינה מלאכותית כל יכולה ובלתי נסבלת. לכן כשהשניים חוברים ביחד לככב בסדרה, אנחנו טסים לראות אותה -גם אם היא מגיעה מהצד השני של העולם.
>>קרב רודף קרב: הוליווד בוערת, אסיה מתעוררת ונטפליקס מתגברת

"לילות שטופי שמש", אשר 8 פרקיה הגיעו ל-Yes ופרטנר TV היום, היא בכלל סדרה אוסטרלית. כלומר, לא רק שהיא מתרחשת בסידני אוסטרליה, אלא גם נכתבה על ידי יוצרים אוסטרלים, מבוימת על ידי בימאי אוסטרלי (טרנט או'דונל, שגם יצר את "No Activity" המעולה) ויצאה ברשת הסטרימינג האוסטרלית Stan. וכנראה שלא היינו נתקלים בה אילולא ליהקה שני כוחות קומיים מבריקים כמו פורטה וקרדן, שהחליטו לייצא את הכישרון הקומי שלהם לארצות אחרות. ואין מה להגיד, הכימיה עובדת.

הצמד מגלם זוג אחים – ויקי ומרטין מרווין – שמגיעים מאמריקה לאוסטרליה כדי לנסות ולהשיק את המוצר שלהם, ספריי ביתי לשיזוף בהתזה. רק שמדובר בשני אנשים לא מי יודע מוצלחים: האחות היא יותר נוכלת מאשר אשת עסקים, והאח הוא מנהל קרנות סיכון הון שנגרר אחרי החלום המטופש של אחותו רק כי הוא מנסה להחזיר את את אשתו, שעברה לאוסטרליה. כמעט חסרי כסף ומאוד חסרי ניסיון, הם מנסים לפרוץ לתעשיית היופי המקומית, אבל בטעות מסתבכים עם העולם התחתון המקומי, במה שיתגלגל לעונה מלאת דם, איוולות ושיזוף בהתזה. כל 8 הפרקים עלו במכה, והבינג' מעולם לא היה קרוב כל כך, גם אם המבטא ממש רחוק.
"לילות שטופי שמש", 8 פרקים, עכשיו ב-yes ופרטנר TV

• מה רואים הלילה
• קומדיה
• אוסטרליה

צריך לומר את זה ביושר: הציפיות שלנו מנטפליקס נמוכות מראש. כשיוצאות שם סדרות טובות ויעילות כמו "הדיפלומטית" ו"האחים סאן" אנחנו מתפעלים מהן בהתרגשות, אבל זה קצת כמו שמתפעלים מסטודנט טיפש שהצליח להגיש עבודה עם תזה מנומקת. כשיוצאת שם סדרה מעולה באמת כמו "Blue Eyed Samurai" אנחנו בודקים שלא התבלבלנו בשירות הסטרימינג. אבל אז יוצאת סדרה כמו "ילד בולע יקום" וזה נהיה באמת מבלבל.

הסדרה האוסטרלית החדשה של נטפליקס מציבה לעצמה רף יצירה גבוה: היא מבוססת על רב המכר הנושא את אותו השם של טרנט דלטון, רומן אוטוביוגרפי למחצה שמתאר את ילדותו הפרועה במיץ של הג'יפה של עולם הפשע בבריסביין של שנות השמונים. בספר מגולל דלטון את עלילותיו כילד ונער צעיר שמתבגר אל תוך סביבה של סמים ואלימות וצולל אל תוך עולם הפשע כדי להציל את משפחתו. איך הופכים את הזוועה העגמומית הזאת לסדרת טלוויזיה שאנשים ירצו לראות?

"ילד בולע יקום" היא עיבוד די מבריק, זה איך. היא מצליחה להיות מרגשת ומחרידה, מצחיקה ומטרידה, מזעזעת כמו דרמת פשע אלימה של עלובי החיים ומנחמת כמו קומדיית התבגרות מתוקה. יוצרי הסדרה, התסריטאי ג'ון קולי (שחתום על להיט הפינגווינים המרקדים "תזיזו ת'רגליים") ושלושה במאים מוכשרים שאין לנו כוח לכתוב את השמות שלהם בתעתיק הנכון אבל תבדקו בוויקיפדיה, הצליחו לתרגם ולעבד את היצירה למסך ולהוסיף לה רבדים שלא היו בה במקור.

מה שעובד בה מצוין ממש היא היכולת של הסדרה להביט על העולם המטונף והנורא דרך עיניו של הילד שבמרכזה, ולהצליח לראות גם בו את הקסם ואת היופי או לפחות לדמיין אותם כדי לשרוד. שלושה שחקנים צעירים מגלמים את דמותו של הגיבור, אלי בל, בגילאים שבין 6 ל-17, כשלצידם קאסט מצוין ובראשו לייל אולריק המבעית ("ויקינגים", "לגדול עם זאבים") בתור האבא החורג סוחר הסמים, סיימון בייקר ("המנטליסט") בתור האבא הביולוגי הכושל, בריאן בראון ואנתוני להפאליה הוותיקים בתפקידי משנה מבריקים ועוד.

רק ניישר כאן ציפיות: אנחנו עדיין לא מדברים כאן על מאסטרפיס טלוויזיוני, אבל "ילד בולע יקום" היא סדרה מקורית ואמיצה על גאולה דרך הביבים, והיא מציגה רמה גבוהה בהרבה מהתוכן הכיפי אך גנרי ובעצם בינוני מאוד שהתרגלנו לקבל מנטפליקס. עוד כמה סדרות כאלה, או כמו "עצבים/BEEF" עטורת הפרסים, ונצטרך להעריך את יחסינו עם אימפריית הסטרימינג מחדש.
>> ילד בולע יקום // Boy Swallows Universe, עונה 1 שבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• בינג'
• סדרות מומלצות
• אוסטרליה

"אין בינינו כלום. רק אוויר". החיווי הזה של ג'ין קלי מ"שיר אשיר בגשם" עולה בזיכרוני כל פעם שאני רואה סצנה רומנטית שסובלת מהעדר כימיה בין הכוכבים. כשזה מגיע לניקול קידמן ויו ג'קמן, יש ביניהם מדבר שלם. המדבר היבש הזה היה שם בסרט "אוסטרליה" מ-2008, והוא עדיין שם בששת פרקי הסדרה המשמימה שמבוססת עליו.

מדוע החליט באז לורמן לחזור אל סרטו הקלוקל, להוסיף לו חומר מצולם שקוצץ ממנו בזמנו, ולהוציא למסך הקטן את מה שהוא בעקרון גרסת הבמאי שלו? אולי משום שבעקבות הקרנות המבחן הוא נאלץ לצלם לסרט סוף שמח יותר, והוא רצה להראות לעולם את הסוף המקורי. בראיונות לתקשורת לורמן דווקא מתגאה בתשומת הלב המוגברת שהקדיש לילידים, לא רק בסצנות שנוספו, אלא גם בכך שהסדרה כולה מסופרת – לכאורה – מנקודת מבטו של ילד אבוריג'יני, כמו היתה סיפור עם. לאווירת הפולקלור האבוריג'יני אמור להוסיף גם סיקוונס כותרות הפתיחה (המאוד ארוך והלא מאוד מוצלח) שאויר לסדרה על ידי אמנים ילידים.

אבל אין לו במה להתגאות, כי ייצוג המיעוטים ב"רחוק למטה" (עכשיו בדיסני+) נופל לכל הקלישאות הכי בסיסיות, שרק נעשו ברורות יותר ב-15 השנים שחלפו. יש לנו ילד חמוד (שמתאושש תוך דקות אחרי מות אמו), זקן שתקן שמופיע ונעלם כמו פאטה מורגנה, וגבר שצץ משום מקום בפרק האחרון כדי להגיד לג'קמן כמה משפטי מפתח מתפייטים ("יש לך גדר תיל סביב הגינה של ליבך"), ולמות מוות הרואי במסורת הקולנועית הישנה והלא טובה של הקרבת דמות המשנה השחורה לשם הצלת הגיבור הלבן. שלא לדבר על כך שהגיבור הוא ההתגלמות הכי מביכה של תסביך המושיע הלבן, כולל ערב רב של דימויים פסאודו-מיתולוגיים מנופחים.

"רחוק למטה", שעלילתה מתחילה ב-1939, נורא רוצה להיות "חלף עם הרוח" של אוסטרליה, והיא נפתחת בחיקוי ברור של שוט הסיום המפורסם של האפוס ההיסטורי ההוליוודי מאותה שנה. כמו ב"מולאן רוז'", שקיבץ חלקיקי שירים וסיפורים מכל הבא ליד ורקח אותם מחדש בתוך קלחת סגנונית סוערת, גם כאן לורמן מייבא ליבשת הקנגורו מודלים מעידן הזהב של הוליווד. הסדרה מתחילה כמו אפוס קולוניאליסטי, ממשיכה כמו מערבון ומסתיימת כמו מלודרמת מלחמה. אבל הפעם הקולנוען האוסטרלי זונח את התפאורות המלאכותיות, ושותל את סיפור הטלאים בנופיה האמיתיים של היבשת (עם תוספת צורמת של קנגורואים ממוחשבים).

הסיפור מדביק ברוק מאבקים בין מגדלי בקר, רומן בין ליידי אנגלייה וגבר-גבר אוסטרלי, חטאים היסטוריים כלפי האבוריג'ינים, והתקפה של מטוסי קרב יפניים. הכל מבויים במשיכות מכחול גדולות – תנועות מצלמה אפיות מעל נופים רחבי ידיים, שקיעות רומנטיות, נשיקות בגשם, אנשים מגיחים בהילוך איטי מתוך ענני עשן, ואפילו נבל שצוחק צחוק שטני. מה שאין כאן זה ניואנסים שיעניקו למארג הקלישאות הזה לחלוחיות אנושית. בפרק הראשון קידמן בלתי נסבלת בתפקיד הליידי המפונקת שמגיעה לערבה האוסטרלית. בהמשך דמותה כאילו מתעגלת, כשהיא מגלה רגשות אימהיים כלפי ילד אבוריג'יני חצוי-דם (ברנדון וולטרס החמוד נדרש להיות חמוד כל הזמן, עד שזה נעשה מעיק) אבל היא נשארת בובת חרסינה.

גם ג'קמן לא מצליח להפוך את דמות הקאובוי המחוספס – בסיקוונס הפתיחה הוא הולך מכות – לבן אדם אמיתי. המלאכותיות של דמותו מגיעה לשיא של גיחוך בנשף מפואר, שבו הוא מופיע כמו סינדרלה במקטורן לבן ובפנים מגולחות, ונראה כאילו יצא משבועון אופנה. הגיחוך של הרגע הוא לא לגמרי לא מכוון – פה ושם לורמן מנסה לזרות הומור, אבל הוא לגמרי לא שולט במנעד הטונאלי של הסדרה.

לצד הכוכבים ההוליוודיים שהוחזרו למילואים בארצם, לוהקו לתפקידי המשנה לא מפותחים שחקנים מדורות קודמים שהגדירו את הקולנוע האוסטרלי – ג'ק תומפסון כמנהל חשבונות שתיין (שעוצב בדמותו של הרופא השתיין מ"מרכבת הדואר" של ג'ון פורד), בריאן בראון כאיל בקר, ובתפקיד הרופא-אליל דיוויד גלפיליל האבוריג'יני, שהחל את דרכו כנער בסרט הקאלט "לשוטט" של ניקולס רוג (1971). בן מנדלסון, שבשנים שחלפו מאז הופעתו בסרט ביסס את מעמדו כאחד משחקני האופי הכי טובים בהוליווד, מתבזבז בתפקיד הקצין הטוב.

לפני שהתיישבתי לצפות בסדרה זכרתי שאחד הליקויים שבלטו לי בסרט היה החלק שבו מתואר מסע ארוך של עדר של 1,500 ראשי בקר. עקב הצרות שבדרך, קידמן, ג'קמן והפרות נאלצים לשים נפשם בכפם ומנסים לחצות את מדבר המוות שאף אחד לא יצא ממנו בחיים. זה היה אמור להיות שיאו של החלק המערבוני של הסרט, אבל לורמן סיכם אותו במונטאז' קצרצר ופספס את העיקר. בסדרה המסע ההרואי והמייאש הזה אכן מפורט יותר, אבל לורמן נוטש את הגיבורים באמצע סופת חול שנדמית קטלנית, ולא מראה לנו כיצד שרדו אותה כדי להגיע לנמל מאוששים וצחי פנים – ולא צמאים.

ברשימתהמערבונים המשובחיםשהרכבתי בשבוע שעבר כללתי את "הנהר האדום" מ-1948. אחרי שסצנות העדר בסדרה, כולל חציית נהר ומנוסת בהלה, הותירו אותי אדישה, שבתי וצפיתי בסצנות המקבילות בסרטו של האוורד הוקס, והתרשמתי שוב מעוצמתן הרבה. זה לא רק עניין של העמדות מצלמה ועריכה, אלא גם של תשומת לב לפרטים שמייצרת תחושה של אמת. אצל לורמן האמת נעדרת לאורך הסדרה כולה, גם מהסצנות האינטימיות וגם מאלה הגרנדיוזיות. ולכן "רחוק למטה" כל כך מפוספסת ומיותרת.
"רחוק למטה" (Faraway Downs), שישה פרקים, זמין עכשיו בדיסני+

• ביקורת
• המסך
• דיסני
• אוסטרליה

באז לורמן הוא טיפוס די מוזר. קודם כל, קוראים לו באז. זה שם של אסטרונאוט, לא אוסטרלי. אבל חוץ מזה, האיש אחראי על מנעד סרטים מאוד מעניין, החל מהחגיות הצבעוניות של "מולאן רוז'" ו-"גטסבי הגדול" ועד הבלגאן של "אלביס" (וגם השיר המעצבן ההוא על זה שאתם צריכים לשים יותר מקדם הגנה, אבל זה פחות חשוב כרגע). אבל הסרט הכי אישי, ובהתאם הכי מתוסבך שלו, הוא דווקא אפוס היסטורי בשם "אוסטרליה", שמספר את סיפור ההיסטוריה של מולדתו. אוסטרליה, אם לא הבנתם.

הסרט ההוא, בכיכובם של יו ג'קמן וניקול קידמן, שלמען האמת חוץ מראסל קרואו ומל גיבסון הם האוסטרלים היחידים שאתם מכירים, והצליח לא רע באירופה, שזו דרך יפה לומר שהוא כשל בארה"ב. לצד קשיי הפקה גדולים (למשל: הסוסים בסרט נדבקו בשפעת נדירה, והושבתו לזמן מה), די מובן למה הסרט הזה נשאר לא פתור מבחינת לורמן. לכן זה יותר ברור למה בימאי מצליח יחזור לסרט שיצר לפני 15 שנים, ויערוך אותו מחדש עם המון חומרים שצולמו אך לא שומשו, ובכך יהפוך אותו ליצירת מיני סדרה בת 6 פרקים, שמקבלת גם שם חדש – "רחוק למטה" (Faraway Downs).

העלילה ניצבת בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, אז אוסטרליה היתה בעיצומה של גיבוש המדינה הנאבקת (מי ידע? אה, האוסטרלים), כשלורמן יוצר רומן היסטורי רומנטי שמתאר את מערכת היחסים המורכבת של האוסטרלים עם הבריטים מהם הגיעו, והאבוריג'נים המקומיים בהם פגעו. היי, אם כל מיני ילדי Woke רוצים לדבר על די-קולניזציה, עדיף שיצפו בזה לפני שהם מקשקשים שטויות ברשת.

זה אולי עשוי להישמע לכם כמו איזה "גרסת הבימאי" מעצבנת שבקושי מוסיפה או משנה את המקור, אבל עם 220 דקות של סדרה (לעומת 166 של הסרט), זה תוספת של המון דקות, ולורמן לא ידוע בתור בימאי שמבזבז שוטים. בריאיונות סביב הסדרה הוא מגדיר אותה כניסוי מהפכני שעשוי לשנות את איך שאנחנו תופסים יצירות קולנוע – ובכונתו היא שבימאים נוספים עשיים לערוך את סרטיהם סדרות – ולכל הפחות בטוח, אבל ממש בטוח, שזה מה שיתקן את הסרט איתו הסתבך. מסקרן מאוד לגלות אם צדק, ופייר תודה ש-6 פרקים של חצי שעה עד חמישים דקות נשמע יותר טוב מסרט של שעתיים וארבעים דקות. בינג' נעים.
"רחוק למטה" (Faraway Downs), שש פרקים, זמין עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• אוסטרליה
• המסך
• סרטים
• יו ג'קמן
• ניקול קידמן

ללהיט האימה המדובר הזה יש התחלה חזקה וסוף שנון. האמצע פחות מוצלח. הביקורות הנלהבות בחו"ל והשיח שהתעורר סביב הסרט, עוררו ציפיות למשהו ייחודי ושלם יותר, אבל אפשר לומר שהסיפור שמאחורי ההפקה יותר מעניין מהסרט עצמו: לפני עשר שנים התאומים האוסטרלים דני ומייקל פיליפו פתחו ערוץ יוטיוב בשם RackaRacka שעבורו הם יצרו סרטוני אקשן/אימה קומיים. הערוץ צבר מיליוני עוקבים, וגם סיבך את התאומים עם החוק. ב-2019 מייקל הואשם בשלל עבירות תנועה בשל וידאו שבו הוא נראה נוהג בכבישים ציבוריים במכונית מלאה מים, כשהוא נושם דרך חור בתקרה. העונש – קנס ושלילת רישיון נהיגה לשבועיים – לא האט את קצב היצירה.

בעידן הנוכחי, כשתעשיית הקולנוע המקרטעת מתקשה להגדיר את עצמה מחדש, לא פעם היא פותחת את דלתותיה בפני כוכבי רשת צעירים, מתוך מחשבה שאולי הם יודעים מה הקהל רוצה. מקרים לדוגמה – אליס אוזמן שפרסמה את "עוצר נשימה" כקומיקס רשת (עונה שניה של הסדרה עולה מחר בנטפליקס) ושרה קופר שזכתה בתוכנית בנטפליקס בעקבות סרטוני הליפ-סינק של דונלד טראמפ שהעלתה לטיקטוק.

כך קרה גם עם התאומים פיליפו, אבל סרטם הארוך הראשון דומה פחות לסרטוני הרשת הפרועים שלהם, ויותר לסרט האימה האטמוספרי שנתן להם השראה לפנות למסלול הזה. ב-2014 השניים עבדו בתפקידי הפקה שוליים ב"באבאדוק" של ג'ניפר קנט, ולדבריהם האווירה על הסט עשתה להם חשק לעשות משהו דומה. אז הם יצרו סרט אימה על-טבעי שבו המפגש המבהיל עם רוחות המתים מתפקד גם כמטאפורה להתמכרות לסמים, ולפוסט טראומה של צעירה המתאבלת על אמה המתה. איכשהו זה עובד, אבל, כאמור, זה לא מאוד מקורי.

כמו המון סרטי אימה, "נגעת נרצחת" (השם העברי מטעה) מספר על צעירים מתבגרים שעושים שטויות ומסתבכים. מיה בת ה-17 (סופי וויילד) וג'ייד (אלכסנדרה ג'נסן בבכורתה הקולנועית) הן חברות הכי טובות. בעצם, נראה שמיה, שהתייתמה מאמה לפני שנתיים וחשה ניכור לאביה שלא הציל אותה, זקוקה לקשר עם כל משפחתה של ג'ייד – אחיה הצעיר ריילי, ואמה סו (מירנדה אוטו הוותיקה והטובה).

חבריה של ג'ייד, שפחות מתים על מיה, החלו לערוך מסיבות סביב בילוי חדש שבמרכזו יד חנוטה שהיתה שייכת למתקשר. מי שאוחז ביד ואומר "דבר אלי" (שמו המקורי של הסרט) מתחיל לראות רוחות מתים, ואם הוא מוסיף ואומר "אני נותן לך להיכנס" הרוח נכנסת לתוכו. כדי שהרוח לא תאחז בגוף באופן קבוע, החבר'ה שמסביב חייבים להרחיק את היד ולכבות את הנר בתוך 90 שניות.

רוחות המתים בסרט מעוצבות כגוויות מרקיבות וכעורות, והשלב שבו הן נכנסות לגוף חי מתואר כחניקה. למה שמישהו ירצה להשתתף באופן פעיל באירוע כזה? התשובה היחידה היא שהם צעירים וטיפשים (שאוהבים לצלם דברים מביכים). אבל הם טוענים שזאת חוויה מדהימה ומתנסים בה שוב ושוב, עד כדי התמכרות. היחידה שיש לה מניע משכנע לאחוז ביד היא מיה, שרוצה לתקשר עם אמה האהובה, וזה מה שמניע את הסיפור קדימה. האם זאת באמת הרוח של אמה, או שהרוחות המפלצתיות משקרות לה כי זה מה שעושות רוחות מפלצתיות?

הדינמיקה בין השחקנים הצעירים זורמת היטב, וסופי וויילד (שנראתה לאחרונה בעיבוד חדש ולא מוצלח ל"טום ג'ונס" מאת הנרי פילדינג) כמעט מצליחה לגעת ללב בהופעתה פעורת העיניים. לאורך הסרט יש כמה רגעים מקפיצים, אבל בסך הכל הוא לא מתגבש למשהו מיוחד. גם כהערה על תרבות הצעירים הנוכחית, שכוללת התמכרות למצלמות בטלפונים הניידים, הסרט אינו מאיר עיניים. יש לציין שאחרי האקספוזיציה המצוינת (שאינה קשורה ישירות לסיפור המרכזי), כשמיה נתקלת בקנגורו גוסס מפצעיו – שזה הרמז המטרים הכי קלישאתי שיש – הנמכתי ציפיות. לא הופתעתי.

3 כוכבים
Talk To Me בימוי: דני ומייקל פיליפו. עם סופי וויילד, מירנדה אוטו. אוסטרליה 2022, 95 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטי אימה
• אינטרנט
• אוסטרליה