Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
"עצבני ומהיר" הוא לא סרט בנושא כישלון, גם אם יש בו כישלונות
המיותרים בהופעת הסגירה של הפטיפון (צילום: פז בונפיל)
בסיפור שמתחיל בשוליים, אך גם מסתיים שם, אין פיה קסומה שמגיעה בסיום והופכת את גיבורי האנדרגראונד לכוכבי מיינסטרים. אבל יש שם ניצחון מסוג אחר, ניצחון האמנות, ניצחון העשייה לשם העשייה וסרט דוקומנטרי מצחיק, מדכא ולפעמים גם שניהם ביחד
היה היה פעם, בחור מטונף ברחוב יצחק שדה בתל אביב, מועדון הופעות קטן בשם הפטיפון. המועדון הזעיר פעל לו בשולי השוליים של התרבות הישראלית, נאמן למוזיקת רוק ואינדי (אין כניסה למוזיקה אלקטרונית!) ושימש כבמה מזדמנת ללהקות שלא פחדו להרעיש ולקהל שלא פחד לחטוף מכות בפוגו.
שני זוגות חברים הקימו באותו חור מטונף את הממלכה הקטנה שלהם. עמיר ג'נגו רוסיאנו ועינב רוסיאנו פגשו באמיר שור ונטעלי גבירץ, ומתוך החברות התגלגל הרצון ליצור יחד מוזיקה. כך נולד Fast Music, לייבל אינדי קטן ואמיץ שהתרחב במהרה גם למועדון הפטיפון. המטרה, כפי שמרמז השם, הייתה ליצור מוזיקה במהירות של תנופת היצירה. להתמסר לאידיאליזם ולרומנטיקה של היצירה, בלי חברת תקליטים ושיקולים כלכליים על הראש. חברים הצטרפו והרביעייה אספה סביבה קהילה של ממש, ולרגע היה נראה שזה עובד, בלי כסף אבל עם הרבה תשוקה ואמת.
אגדות מהסוג הזה לא פעם מסתיימות בטוויסט של סיפור סינדרלה. כל חובב רוק מכיר את הסיפורים המקבילים על וולווט אנדרגראונד וסקס פיסטולז, ואיך דווקא הכישלונות שלהם הצליחו לשנות את העולם ולהפוך אותם לגיבורי רוק. "עצבני ומהיר", הסרט הדוקומנטרי החדש שיצר עמית איצקר על סיפורם של הלייבל והמועדון הנ"ל, מזכיר את שתי האגדות האלה כבר בהתחלה, אבל הפיה הטובה לא מגיעה בסוף הסרט ומפזרת אבק פיות ממוזל על גיבוריו. הסיפור מתחיל בשוליים וגם מסתיים שם. מי שלא היה בפטיפון בזמן אמת, או נחשף לאחד מאמני Fast Music בשעות המתות של ערוץ 24 הצעיר, כנראה לא ידע שכל זה בכלל התרחש.
ועדיין, "עצבני ומהיר" הוא לא סרט בנושא כישלון, גם אם יש בו כישלונות ממגוון סוגים. בסיפור הזה עשייה היא הצלחה בפני עצמה, גם אם מפירותיה נהנית כמות מצומצמת של קהל. בסופו של דבר הלייבל הגשים את המטרה שלו – הוא הוציא לאור מוזיקה שעניינה באמת את מי שעבדו עליה ונתן קול גם למי שאף תאגיד לא היה שופך עליו כסף. הפטיפון, מצידו, הפסיד כסף באופן מתמשך, אבל פעל כמה שנים טובות ופרועות ושינה את חייהם של האנשים שביקרו בו. העיקר כאן זה הסיפורים, החוויות, האנשים שהיו שם כשזה קרה. האנשים שבמאי הסרט תיאר כחשובים יותר מוולווט אנרדגראונד או סקס פיסטולז, לפחות עבורו.
אם כל זה נשמע לטעמכם אבל אין לכם היכרות קודמת עם הנפשות הפועלות, אל תתנו לזה לעצור בעדכם. קודם כל, זה דוקו מסוגת "סיפורים משוגעים שהיו באמת", שמבוים מתוך מטרה לחשוף את כל מה שקרה לעיניים ואוזניים חדשות – והרבה מאוד קרה. מוזיקאים שיוצאים לקרב דון קישוטי בחברות התקליטים, בני נוער חובבי פאנק ששוברים כל מה שנקרה בדרכם, איש סאונד שהופך למפלצת על הבמה, פציעות, משברי זהות וטרגדיה אחת לפחות.
מעבר לזה, שלל אושיות מוזיקה מקומיות עוזרות לספר ולפרשן את הסיפור, ביניהם מאור כהן, יואב קוטנר, שרון קנטור, קוואמי, אלישע בנאי ויובל מנדלסון. יש בסרט הזה המון מרואינים אבל אווירת הראיונות לחלוטין Unhinged, מה שרק מחזק את הווייב הכללי על פיו הפטיפון היה מקום שבו הכל יכול לקרות. אפילו יש חיבור מפתיע למיינסטרים הישראלי, כולל אמן ליגה א' בהופעת אורח מדהימה וסצנת שירה בציבור מטורללת לשיר של שלמה ארצי.
כל הבלאגן הזה מתחבר בסופו של דבר לסיפור שהוא מצחיק, מדכא ולפעמים גם שניהם ביחד. הוא אומר לא מעט על אמנות, על הבחירה בשוליים מתוך עיקרון והמשמעויות שלה, על התבגרות ועל מציאות תרבותית שהשתנתה. תוכלו לצאת ממנו עמוסים בהשראה, או ההפך הגמור. כך או כך, הלב שלו במקום הנכון.
שנייה לפני שהיא עולה עםהתערוכה "Club all"בשבוע העיצוב בירושלים ואחרי 6 שנים בשנגחאי ובבייג'ינג, הזמנו את האוצרת והמנהלת האמנותית הדס צוקר לספר במילותיה על חיי הלילה הכי מוזרים ומדהימים שהיא חוותה.
פוסט אפוקליפסה עכשיו
הגעתי לשנגחאי ב־2012, כשנה לאחר שאחותי עינב ואני סגרנו את המותג שלנו רוס אובטה בקיץ המחאה החברתית. רציתי לנסוע למקום שיהיה גדול ממני, גדול מכל מה שהכרתי, ויסחף אותי למציאות זרה, אקזוטית, שבה אשיל עור אחד ואמציא סיפור אחר, כזה שלא ידעתי שאוכל לספר. הקמתי מותג אופנה לחברה צרפתית, ולאחר כשנה מותג אופנה סיני לבגדי גברים שכר אותי לתפקיד המנהלת האמנותית שלו.
הייתי המערבית היחידה בחברה שכולה סינית, במרכזו של צוות עיצוב מקומי שלא דובר אנגלית. מתורגמנית צמודה גישרה על פערי השפה והמנטליות. לא היה קל. היה גם מסעיר ומרגש באופן מפתיע. ביקשתי מהם לעצב בעצמי קולקציית קפסולה של מסכות זיהום אופנתיות לתצוגת האופנה הרשמית שלהם בשבוע העיצוב בשנגחאי, והם היו פתוחים לזה. אני זוכרת כשרק הגעתי לעיר, המראה של אנשים עטורי מסכות ברחובות הכה בי בתור דבר מוזר וחייזרי, אבל המסקרן ביותר שראיתי. פוסט אפוקליפסה מהולה באדי זיהום נוצצים.
מסכות בעיצובה של הדס צוקר. צילום: Slava Mendezמסכות בעיצובה של הדס צוקר. צילום: Slava Mendez
שפעת המותגים
כמה קונים בסין, וואו. גם כמי שמחשיבה את עצמה כחובבת אדוקה של הספורט, בסין לוקחים אותי בנוקאאוט בלי להזיע. מה שתרצו, יש. בא לכם בלנסיאגה? אולי את הלימידט אדישן של הדרופ האחרון של נייקי עוד לפני שיצא רשמית באמריקה? מה לגבי שיתוף הפעולה של Supreme ולואי ויטון? הכל פרוש לפניכם, כמו ילדים בחנות ממתקים.
בסין הטרנד הוא הרגע. הופ, מצמצת והרגע עבר. אין פה עניין של הגדרה עצמית דרך אופנה, אין שום ניסיון לעשות אינטלקטואליזציה לדבר. אם במערב נראה שמותגים משתמשים בצרכן, אז בסין כללי המשחק הפוכים. יש למותג רבע שנייה לפני שהוא מתפרץ כמו אבולה ונעלם. מתאים לך או לא – זה לא משנה, תהיה ממותג כמו כולם, יותר מכולם, או תהיה כלום.
בכל עיר יש אנשים שמניעים אותה ואחרים שנסחפים בצנטריפוגה. וטיאנזו צ'ן, מנהיג קולקטיב האמנים Asian Dope Boys, הוא מהסוג הראשון. הוא למד אמנות בלונדון, כבש את הסצנה באירופה, הפך את חלל האמנות הפריזאי Palais de Tokyo למסיבת אסיד אחת גדולה וחזר לסין. הוא ארז את הרדיקליות שרכש באירופה והחזיר אותה לרחובות בייג'ינג ושנגחאי, ועם הקולקטיב שלו הוא מרים את הווייב בכל מקום בו הוא נמצא עם מסיבות, אופנה, וידיאו ואמנות.
מסיבת אסיד אחת גדולה. Asian Dope Boys
פגשתי אותו באחד משבועות האופנה בשנגחאי. הוא העלה מופע תיאטרלי, הזוי, קווירי, גרוטסקי ובעיקר מרענן. כמה ימים אחר כך אכלנו יחד מרק וון טון ודיברנו על החיבה שלנו לטעם רע, לא רע של המרק. כמה טוב לחגוג את האין, הניהליזם, הטיפשות, ההכל והכלום. כשהחלטתי להקים את התערוכה בישראל הזמנתי אותו להשתתף והוא היה בעניין. החלטנו שזו תהיה הזיה.
קווירי, גרוטסקי ובעיקר מרענן. Asian Dope Boys
מועדון הכל
בסין עובדים קשה. כולם. תחרותיות, צמיחה מהירה, כסף שמחכה מעבר לפינה. אינטנסיביות היא שם המשחק. אך בשנייה שאתה מתרחק מהמיינסטרים, מההמון העובד, נגלית לפניך סצנה כמעט מכושפת. מוזר, לא שותים שם הרבה במיוחד, יש סמים, אך בהשוואה לתל אביב שנגחאי היא נהריה. All Club נמצא בקומה הרביעית של בניין באזור הצרפתי בדאון טאון שנגחאי. הוא מושך אליו צעירים פרוגרסיבים – מוזיקאים, בליינים, אמנים, ומאפשר להם לברוח מהמפלגה הקומוניסטית המגבילה את חופש הביטוי של אזרחיה. היא קובעת איך ייראה היום, והם בתגובה מתחברים ל־VPN ובורחים אל מעבר לחומת האש.
הפנים התקועות במסכים, הגודש, הצפיפות, העיסוק המתמיד בשום דבר חשוב, מתפוצצים אל תוך חיי הלילה לאיזו אקסצנטריות שלה כולם מחויבים. לבושים מכף רגל עד ראש בקולאז' של צבעים וטקסטורות מוגזמים.
מתפוצצים אל תוך חיי הלילה. צילום: Hyperbation
עיר תחתית
בחלל אף אחד לא שומע שאתה צועק. לפעמים זו התחושה בסין. הכל שונה והזוי ומוזר ומשכר, ואתה ממש רוצה שיחוו את זה איתך. אינסטגרם לא מעביר תחושה, הסיפורים לא מעבירים את הסנסציה, עוד לא המציאו מדיום שמעביר אנרגיה. רציתי להביא את סין לכאן. לא את הקלישאה של הדרקונים, אלא זו הווירדית, הרדיקלית, הקווירית והמשוחררת. להביא את מה שקורה בדאון של הדאון טאון לתערוכה – הדחיסות, העוצמה, החיפוש, חוסר השלווה, ההרפתקנות והריגוש שבסימולקרה.
בראשית עולם: ראיון ביזארי עם ג'נסיס פ. אורידג' מ-Psychic TV
היא מתה וחזרה לחיים, הפכה מגבר לאישה לישות, ועשתה מהפכה אמיתית בעולם המוזיקה. לרגל הגעתם של סייקיק טי.וי לארץ, הסולנית ג'נסיס פ. אורידג' מספרת על העיסוק במאגיה, על מערכת היחסים הלא שגרתית עם בת הזוג המתה ועל הימים הראשונים של המוזיקה התעשייתית
בטוןשל דודה חביבה, ג'נסיס פ. אורידג' בת ה־65 פונה אליי בטלפון בכינויים "האני" ו"סוויט הארט" ובאופן מוזר מתעניינת בי ובחיי הפרטיים. קצת קשה לעכל את העובדה שהאישה בצדו השני של הקו הייתה בעברה ניל מגסון, האמן והמוזיקאי שייסד בסוף שנות ה־60 את קבוצת האמנות החתרנית "COUM Transmissions", שאחד ממיצגיה גרם לחבר פרלמנט בריטי שמרן להזדעזע מספיק כדי לכנות את החברים בה “מחרבי הציביליזציה" (המיצג אכן היה מזעזע, אך כנראה לא חירב שום דבר). הכינוי תפס חזק בתקשורת ועשה יופי של קידום מכירות כשמגסון/ג'נסיס הקימ/ה את להקת ת'רובינג גריסל, שהייתה לא פחות מזו שהמציאה ושכללה את המוזיקה התעשייתית.
לא פשוט לקלוט שמי שמדברת איתי היא גם מנהיגת ההרכב המיתולוגי סייקיק טי.וי – שיופיע בארץ ביום שלישי – זה שיוצר מוזיקה פסיכדלית, Pּאנק, פופ, אסיד־האוס ומוזיקה ניסיונית ונכנס בשנות ה־80 לספר השיאים של גינס לאחר שהוציא 14 אלבומים ב־18 חודשים. לא קל לתפוס שהדודה הנחמדה הזאת היא אותה האישה שנחשבה בעיני הורים מודאגים רבים לחברה בכת השטן, ומי שבשנות ה־90 נאלצה לברוח מאנגליה מחשש שתיעצר באשמת ניצול מיני של ילדים, אף שהוכח מאוחר יותר כי לא היה ולא נברא. אפשר להבין את החשש של אותם הורים, מפני שג'נסיס כן עסקה במאגיה ובתורת הנסתר ואף הייתה ממקימיה של "Thee Temple Ov Psychick Youth", רשת של קבוצות קוסמות ואמנות שנוסדה בהשראת המסדר המיסטיקני שבראשו עמד אליסטר קראולי – שבתחילת המאה הקודמת תואר כאיש המרושע ביותר עלי אדמות.
קצרה היריעה מלפרט את פועלה הנרחב של ג'נסיס פ. אורידג', את הביקורת עליו ואת המשמעויות הרבות החבויות בו. אך מה שמשותף לכל מה שעשתה ועודנה עושה, הוא הניסיון לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר, לעתים קרובות על ידי ניפוץ איסורים תרבותיים – רבים מהם מיניים – וקריאת תיגר על קונבנציות מובנות ותפיסת עולם מתוכנתת. היא אפילו מתייחסת לעצמה בתור “אנחנו", כמחווה אוהבת לבת זוגה המנוחה, ליידי ג'יי. “כל אמנות חייבת לסבוב סביב מצב האנושות ולהציע דרכים אלטרנטיביות למין האנושי לשרוד, לשגשג ולשמוח", היא אומרת. “אנחנו מאוד רחוקים מזה, אבל זאת המוטיבציה שלנו". אז כן, עמוק בתוך מי שנחשבת ליצור אפל ומטורף, מסתתר היפי עדין נפש שרק רוצה בטובתנו. ונכון שיש שיאמרו שגם צ'ארלס מנסון היה כזה. שיגידו.
ג'נסיס פ. אורידג' בהופעה של ת'רובינג גריסל ב-1981. צילום Getty Images
אמרת בעבר שאחד הדברים שהובילו אותך להמציא את מה שידוע היום כמוזיקה תעשייתית היה הרצון שלא יהיה מתופף בלהקת ת'רובינג גריסל.
"כל מי שיצר מוזיקה בסיקסטיז רצה להישמע שונה, להתנסות בסאונדים ובאפקטים ולבחון מקצבים אחרים. להרבה להקות באמת היה סאונד ייחודי לחלוטין. אבל אז הגיעו הסבנטיז והרבה להקות התפרקו ויצרו סופר גרופס של רוק מתקדם שכולו מבוסס על טכניקה; להקות עם הגיטריסט המהיר בעולם וסולו תופים של 20 דקות. לא תאמין כמה סולו תופים של 20 דקות היינו צריכים לסבול. כך יצא שבאמצע הסבנטיז כבר לא היה בסביבה שום דבר חדשני ממש. אבי היה מתופף ג'ז והוא זה שלימד אותי לנגן, כך שהכלי הראשון שעליו ניגנתי היה תופים, ועם זאת היה ברור לי שאחד המאפיינים של רוק מערבי באותם ימים היה מקצבי תופים חסרי מעוף. אנחנו רצינו לעשות מוזיקה חופשית שיכולה ללכת לאן שבא לה. אי אפשר לעשות דבר כזה כל עוד המוזיקה מוחזקת על ידי מקצב תופים. בהתחלה אפילו לא השתמשנו במכונות תופים".
ת'רובינג גריסל הושפעו מאוד מאמני הפלוקסוס (תנועה אמנותית שצמחה בשנות ה־60 בהשראת הדאדא) והשתמשו בכל מיני חפצים שלא נחשבו אז כלל לכלי נגינה. “החלטנו לא להשתמש בשום נוסחה קיימת של יצירה ולהימנע בכל מחיר מלעשות משהו שכבר נעשה", ממשיכה ג'נסיס. “שאלנו את עצמנו: ‘למה אי אפשר לעשות מוזיקה שלא מבוססת על וירטואזיות או על הרחבה של הרית'ם אנד בלוז?', מה אנחנו יכולים ליצור שמדבר על כאן ועכשיו? הרי נוף ילדותנו בהאקני שבלונדון היה נוף של מסילת רכבת, שמולה היה מועדון רגאיי של שחורים, בסביבה של המון בתי מלאכה. פעם הלכנו שם, עצמנו עיניים ופשוט הקשבנו למה שקורה סביב. שמענו אנשים מדברים, ועל זה את מקצב הבס של מועדון הרגאיי, ואת ניסור המתכות והקצב שבקע מן מהמסילה(ג'נסיס עושה חיקוי ווקאלי היסטרי של איך כל זה נשמע, אז"א).אמרנו לעצמנו – שיט זה מעולה. זה אנחנו, זה המקום שממנו אנחנו מגיעים. ניסינו להפוך את הצלילים הרנדומליים של המפעל, את כל ההמולה והרעש הזה לנסבל, ויותר מכך – למוזיקלי".
סייקיק טי.וי. צילום: קייל דין ריינפורד
והיום, את מאזינה למוזיקה חדשה?
"לא. אני לא מאזינה למוזיקה בכלל".
אבל את חובבת גדולה של מוזיקה.
"כן? על מה אתה מבסס את זה?".
סיפרת פעם שקנית את כל מה שהרולינג סטונז הוציאו עד למותו של הגיטריסט בריאן ג'ונס.
"כן, זה היה בסיקסטיז וזה היה מרגש. זה לא אומר שזה מרגש היום. אם תסתכל על ספריית התקליטים שלי, מלבד 'Acid Mothers Temple' לא תמצא שם שום דבר שיצא אחרי 1972".
מוזר, הרי את נחשבת למי שהביאה את בשורת האסיד־האוס מארצות הברית לאנגליה לקראת סוף שנות ה־80. איך לך בבית תקליטי אסיד האוס או מוזיקה אלקטרונית אחרת?
"לא, מוזיאון טייט בריטן קנה את כל מה שנותר לי בארכיון כדי שפיסת ההיסטוריה הזאת תישמר".
זה אנחנו או אנחנו
אחרי שלושה ימים של סמים ושיכרון חושים התעורר ג'נסיס עירום על רצפת מועדון סאדו־מאזו בניו יורק של 1993. את השם ג'נסיס אימץ לעצמו עוד בסבנטיז, אך באותה תקופה עדיין התהלך בעולם כגבר. כשפקח את עיניו ראה לפניו צעירה בלונדינית יפהפייה בבגדי סיקסטיז חלליים חולפת על פניו. בעודו שרוי באפיסת כוחות חזרה הצעירה, הפעם לבושה כמלכת סאדו בבגדים שחורים בוהקים. זה היה סיפור אהבה מיידי והשניים התחתנו עוד באותה שנה. ליידי ג'יי ברייר היה שמה. "מעולם לא שאלו אותי למה קראו לה ליידי ג'יי", מפתיעה ג'נסיס בשיחת הטלפון שלנו ומציעה לספר לי סקופ. "כמובן", עניתי, וזכיתי לסיפור מקדים על כמה שליידי ג'יי אהבה להשתין במקומות ציבוריים: "פעם, כשישבנו במסעדה בלונדון עם שני חבר'ה מתעשיית המוזיקה, היא לקחה את היד שלי מתחת לשולחן ושמה אותה על הכוס שלה. היא לא לבשה תחתונים, ופשוט התחילה להשתין עליי. היא הייתה שובבה, ג'יי. אז עוד קראו לה 'מיס פיסואר'. היא שינתה את שמה כי אהבה מאוד את המוצר 'ליידי ג'יי', שהייתה מין צינורית שאפשרה לנהגות משאית שנהגו למרחקים ארוכים, להשתין בלי לעצור את המשאית".
ג'נסיס וליידי ג'יי אהבו כל כך עד שהרגישו שהם הופכים לישות אחת, שהם נטמעים זה בזו וזו בזה. הם קראו לישות האחת ישות פאנדרוגינית. בהתחלה זה היה רק עניין מחשבתי, אך בהמשך החלו השניים לעבור ניתוחים פלסטיים כדי להידמות כמה שיותר זה לזו. "פאנדרוגיניות איננה שאלה של מגדר, אלא של זהות", מסבירה ג'נסיס, שגם מרצה בנושא באוניברסיטאות. "זה לא שאני רציתי להיות אישה וג'יי רצתה להיות גבר, אלא ששנינו רצינו להיות גם וגם. יותר מכל, זו שלילה של המערכת הבינרית של העולם; זכר ונקבה, שחור ולבן, נוצרי ומוסלמי. כל הדרכים הבינריות הללו להתבוננות במציאות מכריחות אותך להיות או זה או זה, מה שגורם לך להיות משהו כנגד משהו אחר – אנחנו לעומת הם. כך נוצר פחד מהאחר. ומה עושים למה או למי שמפחדים ממנו? מאיימים עליו, תוקפים אותו. אנחנו חושבים שהתפיסה הבינרית היא אחד הדברים המסוכנים ביותר לאנושות והיא חייבת להימחק מהעולם על מנת שנצליח להתקדם, כי אנחנו עדיין בלופ שבו רק הטכנולוגיה משתכללת בזמן שההתנהגות האנושית תקועה במקומה".
ב־2007 מתה ליידי ג'יי באופן פתאומי מסיבוך של סרטן הקיבה וכשל בלבה. מאז ג'נסיס מתייחסת אל עצמה כ"אנחנו", על מנת להזכיר תמיד לאחרים ולעצמה את נוכחותה של ליידי ג'יי ואת ההשראה שלה למוזיקה ולאמנות שג'נסיס ממשיכה ליצור, עם ובלי סייקיק טי.וי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה חוותה ג'נסיס מוות. כשהייתה בת 17 הכריז רופא על ג'נסיס (אז ניל מגסון) כמתה בבית החולים. "כשחזרנו לחיים, הרופא פשוט אמר: 'אנחנו מאוד מצטערים, אבל אין לנו מושג מה קרה לך. אתה יכול לחיות את שארית חייך בבריאות ואתה גם יכול ליפול ולמות בכל זמן נתון. אנחנו לא יודעים'. זה היה סיבוך של טיפול באסתמה על ידי סטרואידים". בעקבות כך נעשתה ג'נסיס מודעת באופן קיצוני לזמניות שלה, לכך שכל שנייה בכל יום היא מתנה שיכולה להילקח ממנה בכל רגע, כלשונה. "זה אמנם מורבידי", היא אומרת, "אבל זה הזריק בי תשוקה בלתי נדלית לעשות אך ורק מה שיוביל אותי להשלמה ולפיוס עם החיים. זאת הייתה מתנה".
גם האינטליגנציה יוצאת הדופן של ג'נסיס בתור ילד הייתה מתנה. במבחן ארצי הוא קיבל ציונים שנכנסו לטופ 5 של כל הנבחנים באנגליה וזכה במילגת לימודים בבית ספר פרטי לבחירתו. בבית הספר החדש והליברלי היה לו נהדר, אך אז עברה משפחתו דירה ממנצ'סטר לבירמניגהם והמתנה שקיבל הפכה לקללה. "כבר ביום הראשון כולם הרביצו לי, כי היה לי מבטא שונה. ואז נשמע צלצול, כל הילדים התפזרו ומורה אחד ניגש אלי ושאל מה אני עושה בחוץ. הוא תפס אותי באוזן וגרר אותי על הרצפה לתוך הכנסייה, היכן שכל התלמידים והמורים חיכו. הוא המשיך לגרור אותי עד למזבח ושאל אותי בקול רם, שכולם ישמעו, 'באיזה כיתה אתה?!'. כשעניתי הוא צעק 'מה פתאום, אתה נראה הרבה יותר צעיר', ולמרות שהייתי בן 15 הוא הושיב אותי עם כל בני ה-6 וה-7. וכמובן שכל הילדים החלו לצחוק. הם לקחו את זה כרשות להתיר את דמי ולעשות בי כרצונם ומאז היו מכים אותי על בסיס יומי, לפעמים עד אובדן הכרה. זה נמשך ככה ארבע שנים".
יתכן שהחוויות הקשות הללו מסבירות את העניין של ג'נסיס בוודו, שהוא גם הנושא המרכזי של "Snakes", אלבומה החדש של סייקיק טי.וי. "במערב הקפיטליסטי לא מקובל לבודד ילדים שאמניים ולתת להם חינוך מיוחד, שיעזור להם למקסם את יכולותיהם לתרום בחזרה לקהילה", אומרת ג'נסיס. "זאת בעיה. באפריקה לעומת זאת, ילדים כאלה נבחרים אוטומטית על ידי כהן שמלמד אותם איך להפוך להילרים. לאנשים כמו ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, בריאן ג'ונס וג'ניס ג'ופלין לא היה מי שיכוון אותם וילמד אותם לתעל את היכולות האלוהיות שלהם באופן שלא יהיה הרסני כלפי עצמם. אם מישהו רק היה פונה לבריאן ג'ונס כילד ומסביר לו שאין בו שום דבר לא בסדר ושלמעשה הוא ילד מחונן, והיה מלמד אותו משמעת וכלים שיעזרו לו לשלוט בכוחות שלו, כולנו היינו חיים בעולם אחר לגמרי".
ג'נסיס עסקה רבות בתרומה לקהילה לאורך השנים. בתחילת שנות השבעים היא וחבריה עברו מצפון אנגליה ללונדון והשתלטו על דירה ריקה בשכונת האקני האלימה. "זה היה אז המוקד של הניאו נאצים", היא מספרת. "בדלת ממול גרו חברי IRA, מעבר לכביש התחבאה מהמשטרה הגרמנית אולריקה מיינהוף, ובמורד הרחוב מתחת לגשר התקבצו חברי ה-Angry Brigade (קבוצה אנרכיסטית) שפוצצו בניינים באנגליה". בלילה הראשון שלהם בדירה התרחשה תקרית אלימה, כשאחד מחברי ה-IRA נכנס והודיע שהוא הולך להשתלט להם על הדירה ושכל האיזור מוגדר כשטח של המחתרת האירית. "הוא אמר את זה תוך כדי שהוא מכוון לי שוטגאן לראש", אומרת ג'נסיס ומוסיפה "עניתי לו ב'או שתירה או שתזדיין לי מהעיניים'. כנראה שהוא וחבריו התחילו להיעצר בזה אחר זה, כי לא רק שהוא לא חזר לנקום בי, אלא שלאט לאט המון דירות התפנו בשכונה. אז השתלטנו גם עליהן וכשדיירים מבוגרים, שגרו שם עוד מימי מלחמת העולם השנייה, הועברו לדיור מוגן הם נתנו לנו את המפתחות גם לדירות שלהם. הם אהבו אותנו ורצו שנאפשר לאמנים ולמשפחותיהם לגור בשכונה, במקום שהדירות ישארו ריקות ומועדות להריסה. כך יצרנו רחוב שלם של בערך 40 בתים בו אמנים גרו בחינם. אפילו תיקנו שם את הביוב. משפחות האמנים גרות שם עד היום".
אויביה של היצירתיות
ג'נסיס מחזיקה בתאוריה שמסבירה מדוע מזה הרבה שנים לא צומחות תנועות מוזיקליות משמעותיות מתרבות הנגד. בטח שלא באותה עוצמה ותשוקה ממנה נולדו תנועות ה-Pאנק, המוזיקה התעשייתית, מוזיקת הרייבים ואחרות. "אויביה של היצירתיות נעשו מתוחכמים יותר", היא קובעת ומסבירה: "אם בעבר הממסד נהג להתעלם מרעיונות חדשים וחתרניים ומתת-תרבויות, בטענה שמדובר בשטויות של ילדים, אז אחרי המפץ של ה-Pאנק והמוזיקה התעשייתית, אותם כוחות הבינו שעדיף להם דווקא לאמץ את התנועות הללו לחיכם מוקדם ככל שניתן. בעשותן כך, אותן תנועות פוטנציאליות לא יוכלו לגדול, להתחזק ולהפוך למשהו שתרצה להיות מזוהה עמו ויתרה מכך – להתאגד תחתיו, כפי שוודסטוק היה לדוגמה".
ג'נסיס מאשימה גופים מסחריים גדולים, ובהן חברות תקליטים, בביטול יכולתן של להקות לצמוח בקצב טבעי. "בימינו, כל להקה יצירתית או שונה מיד נאספת על ידי איזה גוף גדול, מוציאה אלבום אחד ונעלמת כלא הייתה. הסיבה לכך היא שלא ניתן לה הזמן לפתח פילוסופיה ומסר משלה". ברור שג'נסיס מדברת מתוך הנסיון שלה עם להקת ת'רובינג גריסל, שהייתה פעילה כשנתיים וחצי לפני שמישהו בכלל ידע על קיומה. אחרי שיחה ארוכה על כמה שקשה ללהקות להתקיים בעידן המקוון, ג'נסיס מסבירה את הביקורת שלה על התפיסה המקובלת על כך שהאינטרנט מחבר בין אנשים, והיא עושה זאת באמצעות רואד-טריפ בעקבות מקורות ההשראה שלה: "ב-1966, אף חנות באנגליה לא הסכימה למכור ספרים של ויליאם בורוז וג'ק קרואק כי הם נחשבו לתועבה. המקומות היחידים בהם אפשר היה להשיג אותם היו רק כמה חנויות פורנו בסוהו בלונדון. הבעיה הייתה שגרנו בברמינגהם, כך שבשביל לקרוא ספר של בורוז, היינו צריכים לתפוס טרמפים ללונדון. בדרך קישקשנו עם נהגי משאיות ועם כל מיני טיפוסים. כשהיינו מגיעים לעיר היינו הולכים ישר לפיקדילי סירקוס, שהיה המקום אליו כל מי שהיה לו שיער ארוך היה מגיע כדי לפגוש עוד ארוכי שיער. מישהו שהכרנו רק שעתיים היה מציע לנו לבוא לישון אצלו ויחד היינו מגיעים לחנויות הפורנו ומפתחים שיחה עם המוכרים, לפני שהיינו קונים או גונבים ספר, ומשם חוזרים לאכול עם עוד אנשים שהכרנו על הדרך. לעומת זאת היום – אתה עושה קליק באמאזון ויש לך את הספר. אנחנו חושבים שהחוויה שתיארנו קצת יותר מעשירה".
במועדון שבו אקטיביסטים רוקדים לצד הדוניסטים ופוליטיקה חיה בשלום עם האוס וטכנו, המסיבות הן הרבה יותר מרק מקום להתפרק בו. ג'סמין, די.ג'יי ואחד מבעלי המועדון הברלינאי אבאוט בלאנק מגיע לארץ ומספר איך הפך חלל ריק למוסד חשוב
מועדון ://about blank משלב שתי מסורות ברלינאיות ותיקות ומושרשות – מצד אחד אקטיביזם שמאל אנרכיסטי ואנטי קפיטליסטי, ומצד שני הוויה מסיבתית קרחניסטית רדיקלית. בהיסטוריה החדשה של ברלין, זו של אחרי נפילת החומה, לשתי התופעות האלה יש כבר דימויים איקוניים ופוטוגניים שהונצחו בסרטים, בספרים ובברושורים לתיירים: מהומות אחד במאי המסורתיות ברובע קרויצברג, שבהן פאנקיסטים רעולי פנים נלחמים בזרנוקי מים של המשטרה ומועדונים כמו הבונקר וטרזור, שהביאו לעולם בשנות ה־90 את הוויית הטכנו – המוזיקה והתרבות שזוכה כיום לרנסנס בעולם, אבל בברלין היא מעולם לא הפסיקה להתפתח ולהיות רלוונטית.
בתקופות שונות ובמקומות שונים היו האקטיביזם וההדוניזם האלה נפרדים זה מזה, מנוגדים זה לזה ומתייחסים בזלזול ובחשדנות כלפי ההוויה של האחר, אך אבאוט בלאנק מצליח לקפל בתוכו בטבעיות את השניים.
[tmwdfpad]
כאן רוקדות פעילות שמאל שנושאות פציעות טריות מההפגנה של יום האתמול נגד עליית הגזענות בגרמניה או ההתעמרות בפליטים, לצד נערי מסיבות אוחצ׳־קווירים מעוטרים בנצנצים וחמושים במניפות; אנשי אבטחה מתנועת אנטיפה, שפלגיה המיליטנטיים דוגלים בלחימה ברחוב בפעילים נאצים, לצד אנשי המסיבות שחיים סופי שבוע נטולי שינה של ארבעה ימים, ופעם בחודש הם רוקדים כאן גם במסיבות התרמה למטרות חברתיות ופוליטיות.
די.ג׳יי ג׳סמין ממקימי המועדון, שפועל כבר כמעט שש שנים, מתקשה להסביר את החיבור בין השניים: ״פעמים רבות כשאקטיביסטים הופכים לאנשי מסיבות הם זונחים את הפוליטיקה, כמו שקורה לכאלה שמקימים משפחה או מתחילים לעבוד״, הוא מספר, אחרי שהוא מזמין עוגת קצפת מפנקת בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים בנויקלן. לדבריו, המועדון הוא לא ניסיון למזג בין שני התחומים, כי אם ביטוי אותנטי לעניין של מקימי המקום בשני העולמות.
ההכנות להקמת המועדון החלו לפני עשור בקפדנות גרמנית מסורתית. אחרי שנים של פגישות שהוקדשו לתכנון החזון שלהם, בניית התוכנית הכלכלית ותרגום האידיאלים של חברי הקבוצה, שהכירו מסצינת השמאל, לעולם המועדונים, החלה הקבוצה המפעילה את המקום לחפש חלל. בימיו המוקדמים של המועדון הוא פעל בצורה לא חוקית מתוך חלל ששימש בעבר כגן ילדים.
מועדון האבאוט בלאנק בברלין
החלל ממוקם באיזור פרידריכסהיין־קרויצברג, סמוך לתחנת אוסטקרויץ ההומה, באזור שהיה מרוחק ממוקד הבילויים, עד שנפתח בו אבאוט בלאנק ובעקבותיו צצו במקום מועדוני טכנו נוספים. חברי הקולקטיב של המועדון מגיעים מרקע של פעילות שמאל רדיקלית – אנרכיזם, אנטי פשיזם ותנועת האנטי דויטש, שהיא זרם בשמאל הרדיקלי הגרמני שתומך בישראל באופן גורף. הם אוסרים להכניס למקום דגלי מדינות – וזה כולל הדפסים של דגלים על חולצות. גם הכניסה בכאפייה אסורה – מחשש של קישורה לאנטישמיות, מה שמעורר מחלוקת רבה ומעלה טענה לגזענות דווקא מצד אנשי המועדון.
הקבוצה פועלת ללא היררכיה, והמועדון מבקש על פי הצהרת הכוונות שלו ״ליצור סביבה שבה אין ביטויים של גזענות, לאומנות וכל סוג של אפלייה״. דגש מיוחד ניתן לשילוב נשים, גם בתפקידים טכניים כמו נשות סאונד וגם על הבמה, כדי.ג׳ייז. ״יש פער טיפוסי בסצנת המועדונים, שבו תשעים אחוז מהדי.ג'ייז הם גברים, והנשים הן אלה שרוקדות. רצינו לשנות את זה ובמובן מסויים גם הצלחנו, אפשר לראות את האפקט של זה לאורך השנים״, אומר ג׳סמין. באותם החללים שבהם ילדי מסיבות מתקרחנים בסופי השבוע, מתקיימים מדיי פעם גם דיונים וסדנאות פוליטיות מעמיקות. המועדון מקיים מגוון של ליינים, המבוססים בעיקר על האוס וטכנו, אבל יש בו ייצוג גם למוזיקת בסים שונה ולדיסקו.
הליין המפורסם ביותר של המקום הוא ההומופאטיק, מסיבת גייז חודשית בגוון אלטרנטיבי, שנמשכת בדרך כלל יממה לפחות. בחודשי הקיץ עובר מרכז המסיבה בשעות היום לחצר, הרחבה ממוקמת תחת כיפת השמים והשבילים ברחבי החצר הופכים לארץ הפלאות, ההזויים וההזיות, וזו המסיבה הלוהטת בעיר. ״זה מעניין, ההגמוניה המוחלטת של ההאוס והטכנו בברלין. זה פשוט עובד״, אומר ג'סמין. ״כשאתה יוצא, אתה רוצה לרקוד, ואתה רוצה לרקוד בלי הפסקה. 'מכונת הריקוד' צריכה להמשיך לרקוד, לכן המוזיקה חייבת ללכת קדימה כל הזמן. אם תעשה הפסקה או שבירה במוזיקה אתה בסיכון שהאנרגיה ברחבה לא תחזור. די.ג'ייז טובים לוקחים את הסיכון הזה, אבל לפעמים זה לא עובד״.
ג׳סמין מספק גם הקשר רחב יותר לאופן שבו המוזיקה השלטת במועדונים הפכה לכזו. ״אנחנו חיים בתקופה ניאו־ליברלית קפיטליסטית קיצונית, תרבות הנגד כבר לא כזו גדולה, אין ממש אנשים שחיים בשוליים, כמו סקוואטרים למשל. היום כולם עובדים, כולם 'עושים משהו', ובסוף השבוע אנשים רוצים להתפרק. גם המבחר של מה שאפשר לנגן מוגבל, כי אנשים לא רוצים שיפריעו להם במועדון. הם לא רוצים להתאמץ והם לא רוצים אמנות במועדון, משהו להתמודד איתו. הם רוצים רק להירגע ולרקוד. גם התרבות הזו של קלאבינג שנמשך לאורך סוף שבוע שלא נגמר קובעת את סוג המוזיקה, אתה לא יכול לרקוד שלושים שעות לצלילי דראם אנ׳ בייס, כמו שאתה יכול לעשות עם האוס״. בבית הקפה, שבינתיים התמלא בהורים ובילדים רעשניים, מישהו מהשולחן הסמוך מתערב ומעיר, ״תלוי בסוג הסמים שלקחת״.
בליל שישי הקרוב נציגי המועדון יגיעו למסיבה ראשונה בישראל, כחלק מכנס המוזיקה האלקטרונית תל אביב ווליום. אנשי אבאוט בלאנק מגיעים לארץ ביוזמת מועדון הדופלקס וקבוצת פאקוטק, וכחלק ממהלך עכשווי של המועדון לצאת החוצה לעולם, שכולל גם הקמת לייבל וסוכנות די.ג'ייז. במסיבה ינגנו בקומת הטכנו דיווה וסילווה ריימד, רזידנטיות של המועדון וחברות מרכזיות בו, ובקומת האוס ינגן ג׳סמין. לצדם ינגנו אנה מפאקוטק, סטאס זוטוב ובי־סייד קרו. ג׳סמין מרכך מעט את הגישה הרציונלית והמפוכחת במפתיע של חבר קולקטיב בעל חזון אוטופי כמו אבאוט בלאנק, כשהוא מסכם: ״אם כל מה שאתה עושה זה מסיבות, אז כן, זה רק הדוניזם ואסקפיזם. אבל המסיבה בפני עצמה מציעה משהו נוסף. זה יותר מלהיקרע, זה חלל שמציע משהו שהוא מעבר למציאות״.
about blank residents night://,דופלקס, שישי 23:00, 30־70 ש"ח
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
