>> גיא ברטשניידר, השף הראשי של קבוצת המסעדות של אייל שני, עובד אצל החבר'ה היותר טובים כבר 11 שנה. הוא התחיל את דרכו כשף של הפורט סעיד, המשיך כשף של הרומנו, הקים את המיראז', גילה וננסי, הדבורה ומקומות נוספים ברחבי העולם ולפני שנתיים הגה והקים את הגלידה של הקסטה בפארק המסילה. כיום הוא אחראי על כל המקומות של אייל שני בארץ, ועל פיתוח הקונספט הקולינרי של העסקים החדשים.

>> מקום לשבור תקרת זכוכית ובר להתבצר בו // העיר של מיכל אהרוני
>> חוף מתל אביב של פעם וקפה מעולה על ספסל // העיר של יוסי ירום
>> קבב של נהגת משאית וחנות שהיא נכס תרבות // העיר של קורין אברהם

"הייתי ילד ששונא לאכול. לא אהבתי ירקות ופירות ולא נגעתי בדגים. בצבא התחלתי לטעום דברים בפעם הראשונה כי לא הייתה לי ברירה, ודי במקרה הגעתי אחרי השירות לעבוד במטבח בבר תל אביב. התאהבתי במטבח, אבל הבנתי שזה לא האוכל שאני רוצה לבשל", הוא משחזר את הרומן עם הסירים והמחבתות. תוך כמה חודשים הוא הגיע לפורט והתוודע לאייל שני ולשפה הקולינרית שלו, וכל השאר היסטוריה. "התלהבתי מהגישה שלו, שמקדישה לירקות אותה תשומת לב כמו לבשר או דגים, אם לא יותר. היופי בבישול עונתי חיבר אותי לאדמה והפך את הבישול במסעדה למעניין ונכון יותר עבורי".

1. תשקם

תשקם הפך להיות הקפה הקבוע שלי ושל בת זוגי. בתוך שוק לוינסקי השוקק דור יצר מקום שקט ונעים עם קפה טעים, לא הגל השלישי לשם שינוי. קפה שיכול להזכיר פינה ברחובות איסטנבול, עם יחס נעים בין הרחוב לחלל הפנים. זה בית קפה מינימליסטי שגם ברגעים הצפופים שלו מצליח לשמור על שקט ורוגע וכולם מרגישים בו בנוח. אני חושב שדור פיצח את השילוב האידיאלי ויצר מקום צפוף אבל רגוע ונינוח. אפשר לאכול שם פטאייר ומעמול לצד סקונס מלוח או מתוק, או פיתה הנאפית במקום עם חביתה.
זבולון 5 תל אביב

2. בוסר

חנות יין שאפשר לשבת בה על הבר או בחוץ עם בקבוק שנקטף ישר מהמדף. על המדפים יש מבחר גדול של יין מכל העולם, עם טווח מחירים רחב, ומרתף מדהים למי שרוצה לחקור ולהעמיק עוד יותר. לבוסר יש מגוון יינות שלא היה מבייש מסעדת מישלן. הכרתי את גל עוד בתקופה שעבד בבסטה, והוא זיהה את הסקרנות שלי ליין. ידעתי שברגע שהוא יפתח מקום, זו הולכת להיות הזדמנות בשבילי ללמוד עוד על יין ולטעום דברים חדשים. בוסר הפך להיות המקום שאני נמצא בו כמעט כל ערב, עם קבוצה של אנשים שהתלכדו סביב האהבה ליין. גל ותור הפכו להיות חברים טובים במהלך השנים ואחראים לתחביב הכי יקר שלי.
החשמל 5 תל אביב

3. הבורקס של אבא

אני ממש אוהב מקומות שמצד אחד קפאו בזמן, ומצד שני למי שמפעיל אותם יש תשוקה אמיתית לעבודה שלו. בורקס של אבא זה בדיוק מוסד מהסוג הזה. בורקס בויוס זה בורקס טורקי שהגיע מאיזמיר. הוא עשוי מקמח, שמן וטחינה, בניגוד לבורקסים על בסיס חמאה. אני מת על הבורקס הזה, ולפעמים אני מתחיל שם את היום שלי עם שבלולים קטנים ממלואים תרד, גבינה ותפו"א. כשאני ממש רוצה להתפנק אני לוקח בויוס גדול עם ביצה קשה.
צ'לנוב 23 תל אביב

4. המקום של אוסי

הכרתי את המקום של אוסי כשאוסי עוד הכינה בעיקר כריכים, והייתי אוכל כריך אגדי של חביתת ירק בג'בטה. מאוחר יותר היא התחילה להכין גם תבשילים לצהריים: תבשיל בשר מפורק, ערימת שניצלים ועוד כל מיני דברים טעימים. אוסי מקבלת את פניך, לוקחת את ההזמנה, מכינה את האוכל, מגישה לך אותו, מפנה אותו מהשולחן ושוטפת את הכלים. it's a one woman show, וזה מושלם. היום אני בקבוצת וואטסאפ שבה אוסי מעדכנת אותנו אם היא פותחת באותו יום או לא, לפי שריר החשק שלה.
מקווה ישראל 12 תל אביב

5. בוב

בר יין שכונתי של קבוצת בר 51 הנהדרים. מי שאחראי על המקום ומנהל אותו הוא מור בן שמעון, חבר טוב ואיש יין מבריק. קשה למצוא מקומות בעיר שמשלבים בין עיצוב יפה, מבחר יין מדהים ואוכל לא פחות טעים. זה מקום שתוכנן להיות קטן ואינטימי אבל די מהר הפך להיות ה-מקום שאנשים רוצים לשבת בו ולשתות. גילוי נאות, בת זוגי עיצבה את המקום אז אולי זאת עוד אחת מהסיבות שאני כל כך מחובר אליו.
בן יהודה 17 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

יש מקום שאני אוהב מאד, ומבלה בו הרבה מזמני אבל מרגיש שיש בעיה קשה בתכנון שלו – פארק המסילה, או איך שאני אוהב לקרוא לו "איילון של האופניים". זהו פרויקט מדהים שמחבר בין העיר לים דרך פארק ארוך עם המון מקומות בילוי ופינות לשהות בהם. בפועל, שביל האופניים שבו מחלק בין בתי הקפה והעסקים לאזור שבו אפשר לשבת, לשחק עם הילדים וללכת ברגל, ובסופו של דבר אתה צריך לחצות את השביל הזה הלוך וחזור. אנשים היום נוסעים יותר ויותר באופניים וקורקינט חשמליים במהירות מטורפת, ובמקום שזה יהיה מקום בטוח ונעים לאנשים בכלל ולילדים בפרט – מפחיד לחצות שם כמו באייילון. אני לא רק מתלונן, אני גם מציע פתרון! בקופנהגן, עיר שבה שמונים אחוז מהאנשים נוסעים על אופניים, באזורים מסוימים שבהם יש צפיפות או חיכוך עם אזורי ישיבה ובילוי, יש כל כמה מטרים מספר באמפּרים שמחייבים את הרוכבים להאט. הלוואי שיעשו את זה גם פה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ביוני האחרון ביקרתי בברלין, זה היה עוד בזמן המלחמה בעזה, והלכתי לראות את התערוכה של יוקו אונו ב-Neue Nationalgalerie של מיס ואן דר רוהה. הציגו בה את העבודה שלה ושל ג'ון לנון מהתקופה של מלחמת וייטנאם. אהבתי את המסרים הפשוטים והקולעים שלה: לדמיין שלום, לדמיין מציאות אחרת, לדמיין שהמלחמה נגמרת… היא הציגה חלקים מהשירים שלהם שהתפרסמו בעיתון בניו יורק טיימס כפרסומות על עמוד שלם. התערוכה הזכירה לי שגם פעם היו מלחמות, ובסוף הן נגמרו. הייתי צריך את התקווה הזאת ברגע ההוא. אני עדיין חושב שזה מאד חשוב להיות מסוגלים לדמיין מציאות אחרת גם פה, כדי שנוכל לייצר אותה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
בחודשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה שמעתי שוב ושוב את השיר "איפה טעינו" של אושיק לוי. נתקלתי בו במקרה והוא מיד ריגש אותי. יש בו אהבה עמוקה למדינה ורצון לתת ולעשות בלי תמורה, לצד שברון לב גדול ותחושה שהגענו למבוי סתום. בימים האלה הוא עורר בי הזדהות חזקה ותחושה שאני חלק מההיסטוריה של העם הזה ומהכאב שמלווה אותו. באופן לא צפוי, דווקא מהמקום הכואב הזה הוא נתן לי כוח. השיר חוזר ושואל איפה טעינו ולמה אין תשובה, ואני מאוד מקווה שיום אחד נצליח למצוא אותה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש לא מעט עמותות קטנות שקמו לאחר השבעה באוקטובר, אבל אני חושב שלפעמים עדיף להשקיע בארגון מוכר עם ניסיון רב, ולכן ממליץ עלנט"ל– מרכז סיוע וטיפול לנפגעי טראומה על רקע לאומי. הם נותנים סיוע נפשי ותעסוקתי, מפעילים מתנדבים ומקבלים תרומות.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שאולי ועומרי, הבעלים המוכשרים של UOMI ATELIER – בית מלאכה למתכת שמעצב ומייצר רהיטים בדרום העיר. הם התחילו את העסק רק השנה, ומדהים לראות איך הם כבר גדלים ומתפתחים עם חזון, דיוק והרבה לב.

מה יהיה?
יהיה טוב אם נעשה שיהיה טוב.

• העיר שלי
• אייל שני
• קפה תשקם
• בוסר
• הבורקס של אבא
• בוב בר יין
• פארק המסילה

השבוע, במשמרת ערב שגרתית בבוסר, בלי להתכוון התאהבתי בבחור שניגש אליי לבקש עוד יין. כשבחרנו בקבוק הוא אמר את המילים הכי רומנטיות ששמעתי: "אני חושב שאקרא לבת שלי גאמיי".את המשך הערב העברנו בבחינת שמות ענבים כשמות ילדים.ומשם הדרך קצרה לשיגעון הזה: איזה שירים הם איזה יינות ולמה כדאי להקשיב להם יחד.

RAYE – Worth It // Rose Thibaud Boudignon

ריי היא לא תגלית מפתיעה – היא מוזיקאית שלקח לה שנים של עבודה מאחורי הקלעים כדי להגיע קדמת הבמה. גםיין ורודבמאבק מתמיד על מקומו – הוא לא אדום עמוק, ולא לבן חד. הרוזה שלטיבו בודיניוןמציל את המוניטין בשביל כולם. להינות מוורוד כאילו היה לבן, ומפופ כאילו הוא R&B.

גידי גוב ומיקה קרני – והגשם יבוא //סוביניון בלאן, נעמה סורקין

יש שירים שמתגלמת בהם שלמות: איך שהמילים נופלות לתוך המנגינה, נוצרת תחושה מוכרת שמפעילה את כל החושים. עם "והגשם יבוא" מרגישים את טיפות הגשם נקוות על העור, ריח הדשא אחרי לילה של גשם, וקור קל בקצה האף. הסוביניון הגלילי של נעמה סורקין מציע עשבוניות ומינרליות, רעננות ירקרקה בדיוק כמו השיר. קור מנחם.

אביתר בנאי – מעונה לעונה // X VERO II

"מעונה לעונה" הוא עבורי דרשה מוזיקלית: שכבות סינתים, קולות רקע, תחושה משיחית כמעט. כדי לתרגם את החוויה הזו ליין, בחרתי ב־Ex Vero II של Weingut Werlitsch. יין לבן טבעי אוסטרי, מינימום התערבות, סוביניון לא מסונן. השתייה שלו מרגישה כמו להסתכל על האהוב שלך יוצא ממעיין קפוא ולגלות שככה, במערומיו, הוא יפה מאי פעם.

Noga Erez – AYAYAY feat. Dillomי//Passion Petit Roy

פסיוןהוא היין האהוב עליי עכשיו: פירותי, קליל, כזה שמבקש עוד שלוק. סאיצ'י, יינן יפני בבורגון, והצמד נגה ואורי נפגשים באותו מקום – יוצרים גדולים וחוצי תרבויות עם ביטחון להכניס קריצה. יין אדום שאפשר לרקוד איתו.

מיקה טל –אני רוצה לריב // La Boheme – Patrick Boujou

קודם כל, רגע על תוויות: מדובר בציור של קיפוד. אני לא מבינה כלום בנשים, באמנות או ביין, אם הספיריט אנימלשל השיר הזה היא לא קיפוד.לה בוהםהוא בוז'ולה טבעי – אדום סקסי, חכם ומתוח, עם חומציות קרירה וטאנינים עוטפים. הלוחמנות הנשית שבשיר, היא בדיוק מה שהיין מבקש – כאילו נכתבו זה לזה.

Billie Eilish – Birds of a Feather //יTetramythos Roditis Natur

בילי אייליש היאיין יווני– לקח לי זמן לפיצוח, כי חשבתי בכלל ש"ריטה" היא יין יווני… "Birds of a Feather" הוא שיר שמוגדר מרגעי השקט והנשימות שבו. רודיטיס לבן רענן, מלוח, מלא אופי, עם בריזה של הפלפונז בכל לגימה. יין שבעצימת עיניים מרגישים בו את המליחות והרוח, בדיוק כמו השיר.

מרגלית צנעני –כל כך מוכר // Traminer יהודית בק

מרגול היא באמת הכל. היא סול תימני. חמסה.שיר כל כך מוכר (סליחה) שקשה לדמיין איך אפשר לחדש איתו. אבל דווקא מכאן מגיע החידוש – יין כתום כיפי, ליצ’י שהוא מסיבה בפני עצמה. זה לא השילוב הכי מתבקש – מרגול וטרמינר כתום – לכן זה בדיוק השילוב שהכי קל להתמסר אליו. כמו מרגול בבארבי: לא צפוי, ושאי אפשר להשאר אדישים אליו.

עדי בוטביקה – ראש לשועלים // Domaine du Gringet, Mont Blanc Brut Nature

"ראש לשועלים"פותח את האלבום שהוצאתי: שיר על גרורות פרידה, ואיך להתמודד עם פצעים חשופים. מונט בלאנק מבעבע זקוף ופראי, מציג לראווה את הפרי שלו בלי מיסוכים. יין אמיץ לשיר של התמודדות.

ב־5.2 משיקים את האלבום שלי ב־מרץ2. זה יהיה יותר כמו כינוס סביב בירות, אבל ממש אשמח לפגוש אתכם שם. כאןתמצאו כרטיסים, וכאן עוקביםבאינסטה.

• יוצרים כותבים
• בוסר
• מוזיקאים ישראלים
• יין

>> עלמה קרבט שמש (תעקבו דחוף) היא טאלנטית עולה בתחום המחול והכוריאוגרפיה, ובשבוע הבא (שישי, 19.12 12:30) היא תציג בתיאטרון התיבה היפואי את "סכר", דואט מוזיקה ומחול שיצרה יחד עם שרי זק לוי, מופע אינטימי ורב-תחומי שבו האמנויות שזורות זו בזו ליצירת מרחב מופשט ורגשי, המתעקש לשמר את היכולת לחלום גם בתוך מציאות מתפרקת.ואתם כמובן רוצים להיות שם.

>> המקום הכי חו"ל בעיר ופיצה צפונית קטנה // העיר של סיסיליה סיוון
>> השכונה הכי ירוקה ומקום לעבוד וללמוד בו // העיר של אנה ברשטנסקי
>> מסיבות לא לגילי ומקום להרגיש בו לא לבד // העיר של נתלי רשבסקי

1. קפה אמירה

לא נשארו הרבה מקומות בעיר שעונים על ההגדרה "בית קפה שכונתי". קפה אמירה איכשהו מצליח לשמור על אופיו ככזה. כשאני אומרת בית קפה שכונתי, אני מתכוונת שהבריסטה זוכר איזה קפה אני שותה, ומסכימים לתת לי קפה גם אחרי שגיליתי שיצאתי ושכחתי את הארנק בבית. זה עסק ידידותי, אינטימי ונטול אגו – אווירה פתוחה ונדיבה, תמיד יש מקום לשבת, כולם סופר נחמדים – לקוחות ונותני שירות כאחד. והקפה טעים, המאפים וואו, הסנדוויצ'ים מושלמים. תמיד משמח להגיע לשם ותמיד אני יוצאת עם תחושה טובה.
הפלמח 28 תל אביב (יד אליהו)

2. בוסר

אין כמו הבוסר, לא היה כמו הבוסר, לא יהיה כמו הבוסר. כשיש לי ערב פנוי אני קודם כל אנצל אותו כדי ללכת לבוסר. תמיד כיף לי בבוסר. אוהבת להשתכר מיינות כתומים ולאכול גבינות מדהימות. למה לא.
החשמל 5 תל אביב

3. טשרניחובסקי 6

ממשיכה עם הווייב האינטימי והשכונתי כי זה ספציפית הטעם שלי. פשוט הכי כיף להגיע לעסקים שאת מרגישה שמכירים אותך בהם, יודעים מה את אוהבת, ואת גם יודעת מה תקבלי. טשרניחובסקי היא מסעדה פורטוגלית, מתוקה,חסרת פוזה במובן הכי טוב שיש, עם אוכל מדהים, שירות מפנק, ומבחר יינות לא יאומן שהם מייבאים עצמאית מפורטוגל ואפשר למצוא רק שם. זה המקום הקבוע של המשפחה שלי בשישי בערב ואנחנו תמיד נהנים שם ברמות.
טשרניחובסקי 5 (כן, 5) תל אביב

4. Shine

החנות של אליס דהן בכיכר מסריק. ליגה אחרת של בגדים, באמת. הגזרות הכי טובות, בדים הכי נעימים, צבעים הכי מדויקים – הכל. התאהבתי באליס ובשיין לפני כמה שנים לאחר שהיא הזמינה אותי להצטלם לקמפיין שלה. מאז, כל פעם שיש לי יצירה חדשה אני מתקשרת לאליס, ובנדיבותה היא פותחת עבורי את שערי החנות שלה. אני מודדת את כל הבגדים שיש בערך עד שאני מוצאת את התלבושת שמדויקת לי. פשוט הכל כך יפה – כך שקשה לבחור! הבגדים שלה כל כך אלגנטיים ופשוטים, משלבים נשיות ותחושה של טום-בוי במובן שאני יכולה מאוד להזדהות איתו. המחירים לא תמיד נוחים אבל כל בגד שווה את ההשקעה, כזו שהולכת איתך שנים קדימה. בגדים לחרוש עליהם.
שדרות מסריק 12 תל אביב

5. תיאטרון התיבה

תיאטרון התיבה הוא ללא ספק אחד המקומות האהובים עליי בעיר. זה מקום שמרגיש כמו פנינה נחבאת, כמו סוד של יודעי דבר. באמצע חצרות יפו יש אולם הופעות רב תחומי – מוצאים את השלט, יורדים במדרגות, חושבים שהגעתם לחניון מצחין אבל לא – תפנו ימינה ותגלו אולם עם האקוסטיקה הכי טובה בעיר ואווירה קסומה. יש שם בעיקר הופעות מוזיקה אבל לא רק – גם מחול, תיאטרון, כנסים, וכל מיני הופעות שמשלבות כמה תחומי אומנות ביחד. תיאטרון התיבה הפך לבית השני שלי בתהליך יצירת "סכר". עשיתי שם רזידנסי במשך שנתיים על יצירה משותפת שיצרתי עם הזמרת שרי זק לוי, דואט של מוזיקה ומחול שלוקח השראה משירה של יונה וולך "סכר". אין הרבה מרכזי תרבות בעיר שמתנהלים בנדיבות ובאדיקות כמו התיבה. אני כל כך אוהבת להופיע שם, ולכן החלטנו לציין שם שנה לבכורה של "סכר" ולקיים הופעה ב-19.12 (יום שישי). יהיה מדהים.
שדרות ירושלים 19 יפו (חצרות יפו)

6. גינת הכלבים בלה גארדיה

מזה שלוש שנים אני גרה ביד אליהו ואני שרופה על השכונה הזאת, בעיקר בגלל תחושת הקהילתיות שמצאתי בה. מה שכן, אין לנו בר בשכונה, וזה מבאס.אבל יש חלופה: הפעילות הלילית מתרחשת בגינת הכלבים של לה גארדיה. אני מגיעה לשם כמעט כל ערב עם הכלב האהוב שלי לוק, וזה פשוט כיף גדול. הכלבים כאלו מתוקים, לראות אותם משחקים מנקה את הראש והלב. ככה לאט לאט לומדים להכיר גם את האנשים שמאחורי הכלבים – נוצרו לי חברויות חדשות מתוך חיבורים של כלבים – כמו ילדים בגן.

הטלפון שלי מלא במספרים – יעל אמא של לני, ג'יין אמא של ביאנקה, אורי אבא של ג'רמי. ומתחילים להכיר – פתאום מישהי בהיריון, מישהו מתחתן, ההיא מתגרשת, אחר מגיע עם מדים ואת מגלה שהוא עשה מילואים כבר שנה וחצי. אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחת חולין בחצות עם לאה בת ה-70, מורה לספרות. אני עפה על זה. מאלפי כלבים אומרים שגינות כלבים זה רע לאילוף אבל בגינה הזאת יש אחלה אנשים שמחנכים את הכלבים שלהם ואני מאוד ממליצה לכם לבוא לשחק איתנו!

מקום לא אהוב בעיר:

מדרחוב נחלת בנימין.הפך למקום בלתי אפשרי בעיניי. וגם רוטשילד בסופ"שים. שונאת את הצפיפות, קורקינטים דורסים אותך, אנשים מכבים עליך סיגריות, מלא חבר'ה שבורים שיכורים מהתחת… פחות אהבתי. בכללי, כל מקום בעיר שאני הולכת בו ואני יודעת שאני לא אפגוש אף אחד שגר בעיר שלי – פחות כיף לי להגיע אליו. זה קצת מתנשא אבל זו האמת.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "יום הולדת של דני נוימן" בשיתוף הילה גלוסקינוס – וואו. אני לא בן אדם של תיאטרון אבל הלכתי פעמיים כי צחקתי ובכיתי כל כך הרבה בפעם הראשונה שהייתי חייבת להבין מה קרה שם ולכן חזרתי שוב. ההצגה הזאת נוגעת בנושאים סופר חשופים עם כל כך הרבה רגישות, חכמה, הומור ועצב. באמת ממליצה לכולם ללכת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסדרה"יקומות" של רועי כפרי וגון בן ארישעלתה בכאן 11 היא ללא ספק הדבר הכי חכם, מצחיק, מופרע, מדויק וגאוני שראיתי בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות. היא נתנה לי תקווה והזכירה לי כמה כישרון יש בארץ הזו. וגם,היא מצליחה לתאר חוויה של שבר – חוסר היגיון, חוסר אחיזה בעולם, שבירת מוסכמות בצורה כל כך מקורית. נשארתי מרותקת למסך בכל דקת צפייה. תודה לכם על זה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד.היחידים שלא מפחדים לדבר על שותפות ועל חיים משותפים של ישראלים ופלסטינים בארץ הזאת. בעיניי זה הפתרון היחיד שאפשר לצלוח איתו את המצב הבלתי אפשרי שאנחנו נמצאים בו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל החברים שלי שנלחמים על לעשות אומנות ולעשות פה טוב ולהפיץ אור, למרות שזה קשה ואין כסף לכלום ובקושי יש קהל ואי אפשר לתכנן קדימה שום דבר. הם עובדים רק מהלב ומתשוקה, ללא שום הבטחה שאשכרה ייצא מזה משהו, ובזכותם זה יכול להיות מקום מדהים לפעמים. אבלללל… אם אני צריכה לבחור אחד – אז אני בוחרת בארוס שלי, בעלי לעתיד, עמרי קרן, שמוציא בקרוב אלבום חדש ובאופן כללי הוא הבן אדם האהוב עליי בעולם אז בא לי להרים לו.

מה יהיה?
לא יודעת, אין לי תשובה חכמה לתת. לפעמים אני מרגישה שאין למקום הזה סיכוי ולפעמים מרגישה שאין סיכוי שאהיה במקום אחר.

• העיר שלי
• מחול
• בוסר
• טשרניחובסקי 6
• קפה אמירה
• שיין
• התיבה
• גינות כלבים
• נחלת בנימין

>> ליז קוקין (כדאי שתעקבו), היא מנהלת תחום יין וסאקה בקבוצת הלנה (שכוללת גם את צ׳אקולי ו-ASA), והיא מנצלת את החזרה לשגרה להעמקה במקצוע. "ישנה תחושת אופוריה והקלה, תחושה של אנחת רווחה וחגיגה", היא מאבחנת ממקומה שמאחורי הבר ומספרת על ניסיון לחזור לחיים, שמורגש במסעדות וגם בשיח היומיומי. "אנשים יותר משוחררים, צוחקים ומאושרים, אבל עדיין יש חללים חטופים. רק כשהאחרונים יחזרו נוכל כולנו להתפנות לריפוי עמוק".

>> שכונה להתחבר בה למציאות ומחבוא של אמנים // העיר של ג'אי דמיין
>> רחוב מזמן אחר וחנויות ספרים מתוקות // העיר של רני בלייר אלקבץ
>> חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה // העיר של הדס גלזר

1. בוסר

מלאי של יינות ייחודיים שתמיד משתנה, זה מה שהכי קוסם לי במקום הזה. אני תמיד יכולה לשתות יין חדש שעוד לא טעמתי (או קפה), באווירה רגועה ונעימה של קהל שבא לעשות בדיוק את אותו הדבר, רק לשתות יין נחמד ולקשקש על החיים. כל אלו במחירים משתלמים יחסית לתמורה.
החשמל 5 תל אביב

2. שפרה

מעדנייה יפואית שתמיד נותנת לי תחושה של בית, ומספקת את כל מה שאני רוצה בבית – פרחים יפים, גבינות טריות, יין משובח, לחם עסיסי, ממרחים וסלטים שמכינים במקום, תבלינים מיוחדים ועוד מוצרים שלא חשבת שקיימים בכלל. הכל בשפע מגוון ואווירה חמימה ונעימה.
מרגוזה 8 יפו (שוק הפשפשים)

3. קוצ'ינה הס

בפעם הראשונה שהגעתי למקום לא הבנתי איפה אני. חלל קטן עם כמה שולחנות בודדים מעוטרים במפה ופרח. וזה הכל. אפילו מוזיקת רקע לא נשמעה. בהתחלה האווירה הרגישה מעט מביכה, אפילו שהייתי עם בן זוגי, אבל בדיוק אז הקסם של המקום התחיל לקרות. במהלך הערב קיבלנו מספר מנות בסגנון איטלקי שהיו מדויקות וטעימות להפליא, מחסור המוזיקה יצר רחשי שיחות ברקע שהובילו אותנו לשיח עמוק ואינטימי וזו הייתה חוויה כל כך שונה ומיוחדת בעיר. בסוף הארוחה רציתי רק לחזור לבקתה שבה דולק אח ולהמשיך לחיות בעולם שנוצר לנו.
הס 4 תל אביב

4. Bicycleman

אמיר אופניים הוא בחור שיודע כל מה שמתרחש בעיר. מגיעים אליו להתעדכן ולקשקש תוך טיפול מסור באופניים ובנפש. הוא תמיד נותן מענה ותמיד כיף להגיע.
אלנבי 46 תל אביב

5. כריסטוף

מקום אינטימי בשוק לוינסקי שתמיד מקבל אותך בחיבוק. את עמרי אני מכירה כבר כמה שנים ותמיד המפגש איתו או עם המקום מזמין וגורם לרצות להישאר. מבחר יינות מצויין במחירים מצויינים עם שירות מצוין.
השוק 28 תל אביב (שוק לוינסקי)

מקום לא אהוב בעיר:

כל מקום שאין בקרבתו מתקן לקשירת אופניים! אופניים הם הרגליים שלי בעיר, אני מתניידת איתם כל הזמן, ושכאין מקום לקשור אותם יוצאת תוצאה מבאסת של קשירה על גדר/עמוד מפוקפק. ומהתוצאה הזאת כל תל אביבי נפגע פעם אחת לפחות. אני לא מכירה אחד שלא נגנבו לו האופניים וקוראת לעיריית תל אביב לשים יותר מתקני קשירה ברחבי העיר ולטפל בגניבות!!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"הכאב הכללי" של אוצר האמנות וחברי הקרוב איילם קאלי, תערוכה שהייתה בנויה ממספר אמנים שהציגו מייצגים שונים בהקשר למה שחוו בשנתיים האחרונות. תפס אותי במיוחד "ציור" לבן ענק שנראה תמים על פניו, ובתוכו היו חבויות דמויות. המסר היה שמרחוק אתה לא רואה הכל, תצטרך להתקרב כדי לראות פנימה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הנסיכה מונונוקי" של סטודיו ג'יבלי – זהו הסרט הראשון מבית ג'יבלי שראיתי בחיי הבוגרים, כשבסופו לא הבנתי איך לא ראיתי לפני. כל כך הרבה משמעות ועומק בסרט מדויק ובדיוני לחלוטין. מדובר בגדול על הקרב בין היער לעיר, כשאין צודק או טועה ואין פתרון מוחלט למאבק… אליהם הצטרפו "הטירה הנעה של האוול" ו"המסע המופלא". כל סרט בדרכו העניק לי מחשבה והתבוננות על רבדים שונים בחיים, כשהעיקרי הוא לפעול.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שקשור לחקלאות ישראלית. אנחנו התל אביבים לא מרגישים את זה ביום יום, אבל שטחי יבול שונים ברחבי הארץ עצרו מלכת. תזמינו ירקות ממשק מקומי (משק חביביאןלמשל), יש להם מוצרים איכותיים מאוד שמגיעים עד פתח הבית ישירות מהמשק. וכמובן הזמינו יין ישראלי, כדי שכל תעשיית היין הישראלית תוכל להמשיך ולצמוח ולהתמקצע ולהגיע לטעמים חדשים, ייחודיים וישראליים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רוצה להרים לכתב ויוצר התוכן וחברי הטוב עידן זקן, שתמיד מצחיק ויודע להגיד גם מילה טובה ובגדול הוא המקום שלי לאסקפיזם, בין אם בתוכן הציבורי ובין אם בשיחה האישית. תודה לך שתמיד שם בשבילי 3>

מה יהיה?
יהיה ממש ממש טוב! כל החטופים יחזרו, המלחמה תסתיים, נחגוג ברחובות וכמובן נשתה יין טעים!

• העיר שלי
• הלנה
• בוסר
• מעדניות בתל אביב
• קוצ'ינה הס
• אופניים
• בר יין

>> לירון בן דור (כדאי מאוד שתעקבו) היא המנכ"לית של תנועת "מרימה", תנועה להט"בית ובית קהילתי תרבותי ופוליטי לצעירים ומבוגרים. יחד עם התדר היא מרימה בסופ"ש הקרוב (חמישי-שבת 8.11-6.11) את פסטיבל "משהו להאמין בו", שלושה ימים של אמנות, זהות, מחאה ותקווה לשלום. כן כן, שלום, מה ששמעתם. מוזיקה, מחול, פרפורמנס, דיבורים, ושלום. איך בא לנו שלום.

1. אלנבי 43

הבניין של מכללת מרשה, תנועת מרימה ואיגי. הלב שלי נמצא במקום הזה, השותפים שלי והחלומות שלי. זה מרכז שמבחינתי הוא סמל לדמיונות מופרעים שהיו לי ולחברים שלי. הגענו לאיגי שהייתה עוד עמותה קטנה לטיפול בנוער להט"ב לפני 14 שנים. לאט לאט, המחשבות שלנו, השיחות שלנו והדמיונות שלנו הפכו להיות ממשות קיימת ומציאות אלטרנטיבית לבני נוער, צעירים ומבוגרים בקהילה הגאה.

מרשה היא המכללה התעסוקתית הגאה הראשונה בעולם. המכללה מאפשרת לצעירים להט"בים מהחברה הערבית והחרדית, טרנסים וטרנסיות וצעירים להט"בים בכלל שסובלים מלהטבופביה ומתקשים להשתכר בכבוד לבוא למקום הזה, ללמוד מקצוע, למצוא תעסוקה ראויה והכי חשוב להרגיש שהם בעלי ערך. זה אי של שפויות בכאוס שהוא החברה הישראלית ובמציאות שבה ההנהגה שלנו מבקשת להחזיר את הקהילה הגאה לשוליים החברתיים והתרבותיים.
אלנבי 43 תל אביב

2. קפה תשקם

בלב שוק לוינסקי, ברחוב זבולון, נמצא התשקם. בית קפה אינטימי עם קפה מושלם ופיתה חביתה שאין מפנקת כמוה בעיר הזאת, כשכל פיסה של גלוטן שרוצים לרכוש בה מצריכה לקחת משכנתא. מעבר לזה דור הבעלים של הקפה הוא כמו מארחת בבר בורלסק, תמיד נותן את ההרגשה שהמקום הזה מזמין לחוויה חברתית ושכונתית שמפגישה בין אנשים טובים בעיר.
זבולון 5 תל אביב (שוק לוינסקי)

3. פארק המסילה

מקום שהוא אוויר ירוק בעיר. זה פארק מושלם שאפשר תמיד להגיע אליו לפרוש מחצלת או שמיכה ולשבת עם חברים, בלי להזמין מקום ובלי החובה לצרוך ולשלם. מעבר לזה הפארק הוא איזה שיא בתכנון הערוני כי הוא מחובר לשבילי אופניים כמעט מהצד המזרחי ועד הקצה המערבי שלו בים. הבתי קפה כמו המיראז’ ואחרים שנפתחו מאפשרים לקחת קפה ולחטוף מזון מהיר אם לא היה כח להתארגן על פינוקים מהבית. זה מקום עם קריצה לאווירת המפגש האירופאית בפארקים. הלוואי שיהיו עוד רבים כאלה בעיר, מרחבים פתוחים וירוקים שנותנים אוויר לנשמה, אשראי לנפש, ורוגע במחשבה.

4. בוסר

מקום שלא מתפשר על היין שלו. נהיה בשנה האחרונה טרנד חדש, כולם פותחים בר יין. האמת היא שלא כל היינות בכל בר הם טובים – אבל הם תמיד יקרים. בישראל היין מאד יקר בגלל עניין הייבוא, אבל הרבה מקומות מנצלים את זה. הבוסר זה אחד המקומות היחידים שדואגים להביא יין איכותי וטוב, יינות טבעיים ממגוון מקומות בעולם וגם מיצרנים ייחודים בישראל. המחירים סבירים לישראל היקרה. אוהבת לשבת שם לפני ההפגנות בשבת ואחריהן. מאפשר את הנוחות של לקחת יין טבעי וטוב הביתה או לשבת שם באוירה מרימה.
החשמל 5 תל אביב (גן החשמל)

5. הפאי

מקום שמבחינתי מצליח לאפשר את חווית הנעורים שלרבים מאיתנו כבני נוער לא הייתה. הפאי, לאורך שנים ועד המלחמה, היה מקום שהביא תקלוטים ודיג’ייז מהעולם וחשף את הקהל לתרבות מוזיקלית רחבה, אפשר להרבה ליינים חדשים בעיר לעמוד על הרגליים ולהתפתח, כמו גם לדי.ג’ייז רבים. המסיבות בו הם מרחב מטרוסקסואלי שלא מתפשר על המגוון האנושי, ולנשים זה דבר שמאד מאפשר. אני אמנם להט"בית ומאוד נהנית להרים עם ההומואים אבל לפעמים כשהמרחב כולו נשטף בגברים אין לך כל כך מקום להמשיך להרים.

כשהתחילה המלחמה היו להט"בים שרצו לעשות הפגנות מול הפאי בגלל שהם מעסיקים ערבים, וזה הרגיש כמו פגיעה עמוקה בלב מחברי הקהילה שלי. הפאי הוא מקום שאף פעם לא התפשר על העמדות הפוליטיות שלו, ואחד המקומות היחידים בעיר שמאפשר לחוות שותפות ערבית יהודית. גם במלחמה הם לא התפשרו על העמדה הזאת. בזמן שרבים בחיי הלילה (שהם מרכז השפעה על הרבה אנשים בעיר הזאת) מפחדים לייצר עמדה פוליטית (מבינה את זה), הפאי באומץ והרבה עבודה ממשיכים לעשות את זה ולכן יש לי כבליינית וכפעילה פוליטית חברתית הרבה הערכה למקום הזה. אנחנו צריכים יותר מקומות כאלה בעיר. רק ככה נעשה מציאות טובה יותר במאבק על הזהות של המדינה.
אחד העם 54 תל אביב

עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו // העיר של דןדן כהן
>> המקום בו תרבות אלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום לא אהוב בעיר:

הגשרים שמחברים בין הצד המזרחי למערבי בעיר (גשר ההגנה וגשר לה גרדיה) וכל אזור נווה שאנן בואכה התקווה. זה כמו המעבר בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין שנאה לאהבה. זה מעבר שמשקף את המקומות שיש להם ערך ואלה שאין להם. האזורים האלה מוזנחים ברמת התשתיות יותר מכל מקום אחר בעיר, אין יכולת ללכת שם ברגל כי כמעט ואין מדרכות וגם לא לרכוב באופניים או קורקינט כי אין שבילי אופניים. הםסואנים ועמוסים ברכבים, ברכבות ובתחבורה ציבורית ובצדדים נמצאים הומלסים, מכורים, פליטים ומהגרי העבודה. כל מי ששקוף ואינו נראה.

מצד אחד אני מודה על זה שאני נדרשת לעבור שם בכדי לחוות את הפער שמתעקשים לטטא אותו לצידי הרחוב כאילו הוא יעלם מעצמו, ומצד שני כעובדת בעמותה ופעילה חברתית אני מבינה שעיריית תל אביב-יפו רואה בנו אנשים שקופים, התחתית שלא מגיע לה תשתיות ראויות כמו כבישים, מדרכות, עצים, מקומות מוצלים, דרך שניתן לעשות אותה בביטחון מבלי לקחת כדורי חרדה אחרי כל יציאה וחזרה מהבית. חולמת שתהיה התאגדות של כל תושבי מזרח העיר ונווה שאנן בכדי לייצר מהפכה בתחום הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שאנחנו עובדים עליו של תנועת מרימה והתדר. הרבה לפני שטראמפ נתן לגיטמציה לדבר על שלום, חשבנו במרימה איך אנחנו מייצרים מרחב שמאפשר את זה. יש כל מיני אופנים לדבר על פוליטיקה והמציאות בישראל,ורצינו למצוא דרך שתהיה נגישה ללהט"בים ולקהל צעיר. לבנות מרחב שמעז לדבר על תקווה במציאות שבה מתעקשים שנרגיש חוסר אונים, לדבר על שלום כאפשרות ריאלית במציאות פוליטית שגורמת לנו להרגיש שזה מטומטם נאיבי ושמאלני.

"משהו להאמין בו" הוא פסטיבל אמנות פוליטי של שלושה ימים. בפסטיבל אמנים, יצירות, אנשים ואירועים שעוזרים לכולנו לדמיין שאפשר שיהיה כאן משהו אחר,להעיז בתקופה כל כך חשוכה לדבר על שלוםועל תקווה,לקחת חלק במרחב קווירי שחורג מעבר לתפיסות הקיימות ומבקש לא להיכנע לחוקי המציאות שהשלטון מכתיב במשך שנים. הקהילה הגאה פעלה כחוד החנית של הרבה מאבקים ששינו עולמות ולכן האירוע הזה הוא ביטוי של חלומות, אבל חלומות ריאליים בדרך לשינוי המציאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיר לשלום". שמעתי את הפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 על "שיר לשלום". השיר נכתב על ידי יענקלה רוטבליט שנפצע בקרב במלחמת ששת הימים ונשא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה, והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. כשרבין נרצח הייתי ילדה קטנה, אבל ככל שהתבגרתי ובמיוחד במלחמה האחרונה ודרך הפודקאסט הבנתי עד כמה השיר הזה משמעותי ומהפכני. זה למעשה שיר מחאה שמדבר על המחיר האמיתי של המלחמה והנצחונות. ומדבר על אהבה ושלום. השיר הזה בוצע על ידי להקת הנח"ל אחרי שהרגיז הרבה מאד גנרלים ואנשים צבא. ולכן יש בשיר שורה שהוחלפה: "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות" הוחלפה בשורה "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".השיר הזה מייצר הרבה תקווה. כמו זעקה ותפילה שליוותה אותי ואת חברי לאורך המלחמה הזאת בהפגנות, מחאות ובמאבק להחזרת החטופים הביתה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתנועת מרימה כמובן. קודם כל להגיע ולקח חלק בפעילות שלנו. בין אם במכללת מרשה, בחממות התרבות, בפעילות החברתית וכמובן כמובן בפעילות הפוליטית שלנו. אנחנו מפעילים מערך שלם של חוגי בית בכל העיר ואנחנו במהלכי התרחבות לקראת הבחירות. יכולים להזמין אותנו להגיע למפגשים או לקחת חלק בהכשרות שלנו ולהעביר חוגי בית בעצמכם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת אף פעם להצביע על אדם אחד. אבל הייתי אומרת לכל מי שלקח חלק פעיל ובהתמדה ובמאבק להשבת החטופים ולא ויתרה.

מה יהיה?
אנחנו נקום. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להתקיים בלי זה. הדור שלנו וצעירים מאיתנו יקומו מהשברים שיצרה ההנהגה הנוכחית ואנחנו נתקן ונבנה ונעשה כאן טוב יותר.

• העיר שלי
• תדר
• להט"ב
• איגי
• פארק המסילה
• שוק לוינסקי
• בוסר
• פאי גארדן