"אני סומכת על ראש הממשלה נתניהו", אמרה אמש בפטריוטים מגישת ערוץ 14 יערה זרד. "אם היה יושב לפיד ומביא את אותה עסקה, לא הייתי סומכת עליו". ה0מאלנים מיהרו ללעוג, ולהציג את האמרה כהוכחה חותכת לתפיסת הביביזם שנתניהו הוא אל בין בני האדם – אבל אנחנו דווקא מעודדים את האמירה, כמו גם את הווידוי של איתמר בן גביר שהוא היה האדם שסיכל שוב ושוב את עסקת החטופים. למה? כי האמת היא נר לרגלנו, ונחמד שסוף סוף מודים בה.

>>מלכות השכונה בוחרות: בתי הקפה השכונתיים שאנחנו הכי אוהבות

ולמען האמת, ממש נמאס לנו לשמוע ביביסטים ואנשי ימין הקיצוני בגזלייטינג מתמשך על המציאות. הגיע הזמן לכמה וידויי אמת מהימנים האהובים עליכם, אבל לשם שמירת פרטיותם וכדי שיוכלו לדבר בחופשיות ובכנות מלאה, הסתרנו פרטים מזהים. אז מה יושב להם על הלב? טוב בסדר – אז מה יושב להם בבטן?

"אני מתחרטת על שלקחתי חלק במכונת הרעל וליביתי את השנאה בעם. סליחה, כלומר – אני גאה על שהובלתי את מכונת הרעל וליביתי את השנאה לשמאלנים. רגע, לאיזה ערוץ זה?"

גלית ד.א, מתלבטת

"אני דווקא חולה על תל אביב. עיר מהממת, אנשים אדיבים, יש ריח של חופש באוויר. כאן מצאתי את אהבתי ובחרתי לקיים את חיי"

שמעון ר', תל אביבי אמיתי

"אשתי לא סובלת קניות בזארה. היא מזמינה רק מהאינטרנט, ומהאשראי שלה"

יותם ז', שופוהוליק

"אני בכלל צפונית במקור"

נוה ד', ילידת אלון הגליל, תושבת תל אביב

"לא הבנתי כלום מפרשת הפרגולה של ליאת בן ארי. למעשה, לא הבנתי את רוב הפרשיות שאני מדברת עליהם. לא יודעת, באופן כללי אני לא מבינה הרבה דברים, אבל מתביישת להודות בזה"

איילה ח', אזרחית מודאגת

"אני מתה על אפרו-אמריקאים, גדלתי על גנגסטה ראפ"

מאי ג', ג'ני מהבלוק

"הגיע הזמן להגיד את זה – הבשורה המזרחית המתוקה של ישראל השנייה היא בסך הכל בצק עם מרגרינה ודבש. חאלס עם ההייפ".

אבישי ב.ח, יזיז אמת של ישראל השנייה

"מעולם לא התאוששתי מהרגע בו קראתי למורה בטעות 'אמא'. הוא כל כך כעס, ואני רק רציתי שיחבק אותי. אני חושב עליו כל הזמן"

יאיר נ', בלונדיני נייד 33

"אני בכלל נפש עדינה, אבל רדופה על ידי שד קדמון בשם גוהראתא המקלל"

טלי ג', פרקליטות לשכת השטן

"אני מוקף במטומטמים"

ב'. ניתאי, מוכר רהיטים משומש

• סאטירה
• סאטירה פוליטית
• ביבי
• מחדל נתניהו

• Facebook
• Twitter
• Email

תל אביב היא אש ובקיץ היא בוערת בעוצמה גדולה. כבר כמעט עשור שזו האש שגורמת לנתניהו להזיע. הוא יודע שכמעט כל דבר יכול להוציא את התל אביבים לרחוב בין יוני לספטמבר. מחירי הקוטג'? יאללה הפגנה. משבר הדיור? מאות אלפים ברחובות. חוקים בעלי ניחוח פאשיסטי? צעדות המונים על אבן גבירול. מאבקים חברתיים? חוסמים את צומת עזריאלי ומסתערים על האיילון. רק תגידו ואנחנו באים.

הרבבות שנתקעו אמש ברחובות הצפופים סביב כיכר המוזיאון אינם החומר ממנו עשויות מהפכות. גם לא תנועת התנגדות. רובם המוחץ בורגנים, שבעים, אשכנזים, מבוגרים. ועדיין הם יוצאים מהבתים כדי להביע את מחאתם, כי זה מה שתל אביב למדה לעשות בעשור הזה. מסביב מנסים להסביר שזה לא אפקטיבי, שזה לא ישנה, שזה לא מספיק. אבל יש מי שזוכר איך 50 אלף איש עצרו את חוק ההמלצות, איך קיץ אחד ב-2011 שינה את השיח הכלכלי במדינה מקצה לקצה, איך הפגנות הנכים הסוערות דחקו את הממשלה לפינה. תל אביב זוכרת.

ההפגנה אתמול הוכיחה שאנחנו לא צריכים הרבה כדי להתמסר לעוד קיץ של הפגנות. עם סיומה המוצלח של סאגת מזמינים-לא-מזמינים-את-איימן-עודה נגמרו גם התירוצים, ואפילו מצביעי כחולבן\ישעתיד מחאו כפיים בהתלהבות לנציג האופוזיציה הערבית, כשם שגם חד"שניקים אדומים וצעירים הגיבו באקסטזה לנאומו התקיף והכריזמטי של בוגי יעלון. לרגעים נדמה היה שעל רקע מקדש התרבות התל אביבי נוסדת ברית חדשה בין הישראלים להגנה על הדמוקרטיה. זאת כמובן הזיית קיץ שלא יהיה חכם לתלות בה תקוות רבות, אבל אם יעלון מגלה כריזמה אז באמת שהכל יכול לקרות. הפלג הימני של חבורת הגנצים עוד ממלמל לעצמו סיסמאות חבוטות נגד נציגי הערבים בכנסת, אבל אתמול ברחוב הקהל הצביע בהמוניו בעד החזית המאוחדת הזאת. אף אחד לא יכול לנחש לאן היא תתפתח בחודשים הקרובים, אבל אם זה תלוי בתל אביב – אתמול הייתה רק ההתחלה.

הקרב נגד ניסיון ההפיכה האנטי-דמוקרטי של נתניהו, נגד שינוי דה-פקטו של שיטת המשטר בישראל ונגד השחיתות הקיצונית של נבחרי הציבור, הוא קרב שיהיה קל לגייס אליו המונים. עבור תל אביב הוא גם קרב על זהותה ודמותה. זו עשויה להיות הקדנציה שבה גדעון סער והחרדים יסגרו את העיר בשבת. זו עשויה להיות הקדנציה שבה תאוחד תל אביב עם בת ים. זו תהיה הקדנציה שבה המתקפה על הצביון התל אביבי תגיע לשיאים חדשים של הסתה ושנאה. יש לנו הרבה מה להפסיד. אולי את הכל אפילו.

לא יהיה מופרך להניח במקביל שהניסיונות לחבל, לפצל ולנטרל מחאת קיץ (שהתחילו אמש עוד בזמן ההפגנה עצמה) יהיו מוצלחים. נתניהו הפך למומחה בינלאומי בחיסול מחאות אזרחיות ופוליטיות והחזית המרשימה שהוצגה אמש נגדו אינה יציבה. כל משב רוח יכול לערער אותה. ועדיין, תל אביב אוהבת לבלות את הקיץ ברחוב גם כשאין לה סיבה. ממשלת העבריינים של נתניהו עומדת לספק לה סיבה מצוינת. יהיה חם.

• דמוקרטיה
• בחירות
• ביבי
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בעוד לא הרבה זמן רבים מאיתנו ייגשו לקלפיות כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. לאור הקדנציה הסוערת שזה עתה הסתיימה, חשבנו שראוי להציג נקודת מבט שונה על הכהונה האחרונה של כנסת ישראל. מבלי לצאת בהצהרות חד משמעיות, נראה שאפשר להצביע על שינוי שהתחיל לפני זמן מה, ובקדנציה האחרונה בלט ביתר שאת, בכל הנוגע לקשר בין מה שקורה בכנסת לתנודות בשיח הציבורי. כל זה, בלי אף מילה על ביבי.

בעבר ניתן היה למצוא ביתר קלות התקבצות של אנשים סביב רעיון, תפיסת עולם או סמל. לעומת זאת, כיום אנו עדים לתהליך של חלוקה לפי מנהיג או אינטרס ספציפי. לראייה, באפריל 2019, עם פיזורה של הכנסת ה-20, תהיינה כחמש עשרה סיעות שונות, ובחלוקת המנדטים הליכוד מוביל עם שלושים מנדטים. לשם השוואה, בכנסת העשירית (1981-1984) היו עשר מפלגות, כשכמעט מאה מנדטים התחלקו בין "הליכוד" לבין "המערך".

במבט ראשון אפשר לחשוב שאולי מדובר במאבקים פרטיים בין חברי הכנסת במסגרת המערכת הפוליטית, אבל בפועל מדובר בתהליך שמייצג רחשים עמוקים ומהותיים יותר בחברה הישראלית. לפני כמעט ארבע שנים הנשיא ראובן ריבלין נאם את נאום ארבעת השבטים המפורסם. הוא תיאר חלוקה רחבה בתוך החברה בין ארבע קבוצות גדולות, שבטים, שחיים בפחד וללא שפה משותפת: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. בתחילת דרכה של הכנסת הנוכחית מדינת ישראל לא ידעה כי היא עומדת בפני תקופה מאתגרת, שהקשיים בה יובילו לפילוג בין מספר גדול יותר של קבוצות.

לפני הבחירות הנוכחיות ובמהלכן, קמו מפלגות חדשות, בעלות אג'נדות דומות אם לא זהות. מאחורי כל מפלגה עומדת קבוצה שמעצבת תפיסת עולם לעומתית, מול קבוצות אחרות שעל פניו חולקות איתה את אותו סדר יום.

בעשורים האחרונים, קווי המתאר שאמורים לחלק את העולם הפוליטי בין ימין, מרכז ושמאל, הלכו והיטשטשו. בקדנציה האחרונה מפלגות המרכז, "כולנו" ו"יש עתיד", זיגזגו בין ימין ושמאל במטרה לאסוף כמה שיותר קולות. מפלגות ימין כמו "הליכוד" ו"הבית היהודי" לטשו עיניים למרכז, ולפעמים אפילו מעבר לכך. בדומה להן פעלו מפלגות השמאל (מפלגות "המחנה הציוני") רק בכיוון ההפוך. גם במגזר הערבי ובמגזר הדתי הוחלט על פיצול. "יהדות התורה" התפצלה ל"דגל התורה" ו"אגודת ישראל", ו"הרשימה המשותפת" נפרדה מ"תע"ל" בראשות אחמד טיבי.

הערכים שלכאורה מייצגים את הימין ואת השמאל עברו רידוד. בדיון הציבורי מייחסיםלימני תכונות מאוד ברורות: הימני הוא ניצי, דתי בחלקו, ציוני, תומך שוק חופשי, נגד החזרת שטחים. בתפיסה הזו, לדוגמה, לא ייתכן ימני בעל תפיסת עולם סוציאלית (למרות שיש כאלה). השמאלני לעד יהיה יוני, חילוני, סוציאליסט (אם לא קומוניסט) ובעד פתרון שתי מדינות. גיבוש התפיסות המוצקות האלה הביא לכך שכדי להתמודד עם המורכבות של החיים, הבוחרים הולכים ומצביעים על בסיס פרסונלי. כך "יש עתיד" היא בעצם יאיר לפיד, "ישראל ביתנו" היא ליברמן, "גשר" היא אורלי לוי-אבקסיס, "הימין החדש" היא בנט, וכך הלאה. חלק מהדמויות שעומדות בראש הסיעות אינן מחזיקות באג'נדה ברורה או בדעות מגובשות, אבל הן מסייעות לבוחר להרגיש כי הוא יכול להיאחז במשהו ברור בין שני הייצוגים הקשים לעיכול של ימין ושמאל.

ההיאחזות הזו במנהיג, בראש רשימה או בח"כ בולט, משקפת את ההתנהלות של אזרחים רבים, אשר נבדלת מתפיסת שני צידי המתרס של ימין מול שמאל. הציבור נמשך לראשי סיעות או מפלגות ולחברי כנסת בולטים, לעיתים על בסיס עוצמת הנוכחות שלהם בשיח הציבורי. על כן, בתקופת הבחירות חברי הכנסת והמתמודדים השונים מתאימים את עצמם לכך, לפעמים ללא מודעות עצמית. הסרטון של גנץ, בו הוא מונה את מספר המחבלים ההרוגים במבצע "צוק איתן", הוא דוגמה מעולה לכך. גנץ ביקש להתבלט ולזעוק כמה הוא יכול להצטייר כימני (בעיני אלו שרואים תמיכה בחיסול מחבלים כנחלת הימין). "ההצגות" התקופתיות של אורן חזן, הפרידה הפומבית של גבאי מלבני, טקס בת המצווה של ח"כ נאווה בוקר בחסות אייל גולן, יאיר לפיד עם ווסט זוהר, כל אלו הם מרכיבים של אותה תופעה. אלה הן פעולות שונות שמטרתן לקנות מקום בדעת הקהל או לסחוף קולות נוספים ממחנות פוליטיים שכנים.

הוויכוחים על ערכים הולכים ונעלמים, והם מפנים מקום למי שצועק חזק יותר, למי שעוקצני או חריף יותר או פשוט למי שהרים שואו מרשים יותר. הקדנציה האחרונה של הכנסת הייתה רוויה בכך. הרשתות החברתיות אפשרו לחברי הכנסת לחשוף, לשלהב ולגייס את האזרחים. במובנים מסוימים, הטכנולוגיה האיצה את חידוד הגבולות בין הקבוצות. כשכל אחד יכול לפרסם, לצייץ, להעלות פוסט–עוצמת הדיון עלתה שלב, וחברי הכנסת נדרשו לפעול בהתאם. לכן אלעזר שטרן רמז (או לא רמז) על דרכי מינויה של רגב בשורות הצבא, אורן חזן קרא לאילן גילאון חצי בן אדם (לצערנו מהמעשים הפחות גרועים של חזן), וחנין זועבי קראה לחיילי צה"ל רוצחים. והיו עוד רבים וטובים.

הבחירות הקרובות והשנים שלאחריהן יוכלו להעניק לנו פרספקטיבה האם מדובר בתהליך של הידרדרות או שהכנסת האחרונה הייתה מקרה קיצוני, צבעוני, בוטה וחד פעמי. בכל מקרה, בבחינה של הכנסת ה-20 ניתן לראות כי אף אחד לא לקח אחריות אמיתית על הפיצול בחברה. להפך, נבחרי הציבור חיזקו אותה.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• אורן חזן
• פוליטיקאי
• אייל גולן
• חברי כנסת
• נאווה בוקר
• בני גנץ
• הכנסת
• פוליטיקאים
• יאיר לפיד
• סטודנטים
• מירי רגב
• פוליטיקה
• פוליטי
• ביבי
• חנין זועבי
• אילן גילאון
• בחירות 2019
• בנימין נתניהו

• Facebook
• Twitter
• Email

גם אנחנו בתקשורת יודעים שלא הכל בכי ונהי, שהרי העולם הוא מקום מופלא וקסום בו גם הדברים הקשים בעולם יכולים לטמון בחובם טוויסט חיובי. אז הבאנו לכם כמה סיפורים עם סוף טוב וקצת אופטימיות, כדי שנוכל להביט לביבי בעיניים. כלומר, אם זה עדיין חוקי.

הפקקים טובים לבריאות הנפשית

"כשהתקבלתי לעבודה בתל אביב חששתי מהנסיעות", מספרת מיטל, 38, דרך דיבורית הרכב שלה, "אבל מאז אני פשוט אדם טוב יותר". מיטל יוצאת מביתה ב-5:00 בבוקר לנסיעה בת 45 דקות שאורכת כ-3 שעות "ביום טוב", כדבריה. "אני פשוט עוצמת עיניים ונכנסת למצב מדיטטיבי עמוק. זה שעות הניקוי לנפש שלי". ומה בנוגע לכל הצפירות בפקקים? "זו המנטרה שלי. טוווווו טווווו".

משבר הדיור משפר את תנאי המחיה

"תמיד חלמתי לגור ליד הים", מספר לנו רונן, 45, "אבל עם כל העבודה והמרדף אחרי הכסף למי יש זמן לרדוף אחרי החלום שלו?". האוהל של רונן מדוגם. יש לו פינג'ן, 2 שמיכות ושלט מקרטון איכותי. "גרתי בדירה בדרום תל אביב עם חרכי ירי במקום חלונות ואסלה שמתפקדת רק בין 2 ל-4 בבוקר. כשהסתיים לי החוזה בעל הבית אמר שבגלל חוק הדירות של כחלון הוא נאלץ להעלות את השכ"ד ב-87 הדירות שלו, אז החלטתי לצאת להרפתקאה". לאחר שהתמקם בחוף פרישמן, רונן החל להרגיש בבית. "הדבר היחיד שאולי מפריע לי זה שהשירותים שלי זה הים. אבל היי, לפחות הוא פתוח במהלך כל היום".

הכיבוש משחרר

"גדלתי בבית מסורתי והייתי נער דיי מדוכא", חושף יאיר, 23. "כמו כל המשפחה, הלכתי לקרבי ודווקא בחום של המחסומים מצאתי את האני האמיתי שלי". עינו נדלקות כשהוא נזכר בפעם הראשונה בה עיקב פועל פלסטיני ללא סיבה ממשית. "כשבקשתי ממנו בפעם החמישית את אישור המעבר שלו משהו בי התעורר. הבנתי סוף סוף מה אני רוצה לעשות כל חיי". כיום יאיר עובד במס הכנסה בתפקיד האיש שאומר שחסר לך טופס 8734 א', שאפשר לקבל רק בימי שני עם ירח מלא. "יש אנשים שבקטע של נשים, יש כאלו שבקטע של גברים. אני בקטע של יאוש".

השחיתות מצילה עסקים

"דמיינו שהמקצוע שלכם קורס. שהעסק שבניתם במו ידכם עומד לפשוט רגל. ואז משום מקום – גלגל הצלה מגיע". שרית, יצרנית מעטפות בת 48, מעולם לא היתה יותר מאושרת. "כשהתחלנו מעטפות היו הלהיט הגדול, אבל מרגע שהגיע האי-מייל ימח שמו, אנשים כבר לא משתמשים במעטפות. היום הכל שטרודלים, ג'ימיילים ו'עכשיו עם הקובץ'". אבל אז גילתה את הרשויות המקומיות. "קיבלנו הזמנה של 2,000 מעטפות מעיריית נתניה, ומאז זה פשוט התגלגל. אין במעטפות שלנו את החלון השקוף ויש מקום להרבה שטרות, אז הפכנו ללהיט". שרית לא מתכננת לעצור כאן. "שמעתי את הסיפורים על נתניהו. אני נכנסת לתחום הגרביים".

אלימות יוצרת אמנות

"כשהתחלתי כראפר, לא הייתי אמיתי עם עצמי", מספר לנו פייטר, מוזיקאי ממוצא אתיופי בן 25. "שרתי על רובים ושרשראות מזהב בזמן שעוד גרתי אצל אמא. אבל מרגע שהתחלתי לצאת ולפגוש את העולם, מצאתי את פייטר האמיתי". הרעיון ללהיטו הגדול ביותר, "אאוץ", הגיע מיציאה רגילה עם חברים. "פשוט ישבנו על הספסל, עשינו צחוקים, והגיעו שוטרים שבאו לפזר אותנו. ברגע שחטפתי את האגרוף הראשון הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות". פייטר מקווה שהדברים ישתנו בעתיד, "אבל לא יותר מדי. בכל זאת, צריך גם לעשות אלבום שני".

מתווה התאגיד מאפשר חופש דיבור

"בתור עובד חדש בתאגיד, קצת חששתי להתבטא בחופשיות", מספר אסף שוויצר, עיתונאי בן 30. "ידעתי שעל כל פוסט פייסבוק וציוץ בטוויטר ושיחת מעלית, יש כתב ישראל היום שמאזין ורק מחכה לכותרת. כל כתב בישראל היום חולם על אייטם 'עובד התאגיד פפרסם מם נגד פרפרים'. זה הפוליצר של הקליק-בייט". אך מאז שפוטר במסגרת הסכם ביבי-כחלון, שוויצר מרגיש כאילו נפרץ הסכר. "עכשיו כל יום אני מפרסם פוסט על דברים שאני שונא. טופי, צמחים מפלסטיק, חצץ, כוסות קלקר שלא מקלקר. אני מרגיש חופשי. גם יש לי הרבה יותר זמן כי אני מובטל".

*הסיפורים והדמויות המובאים בכתבה, בדומה לפארנויה של נתניהו, בידיוניים בהחלט

• שחיתות
• ביבי
• אינטרנט
• תאגיד השידור הציבורי

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

"תראה," אמרתי למוכר הטלפונים, "כבר עשר דקות אני מזיז את הפייסבוק עם האגודל, ושום דבר חדש על ביבי לא עולה לי."
"בטוח? תבדוק שוב," אמר. "בטח קיבל מתנה חללית, או אשתו שתתה את כל המזקקה של ג'וני ווקר, תבדוק."
ריפרשתי. כלום. "נסה טראמפ," אמר המוכר.ניסיתי. נאדה. שום דבר חדש.
"אולי הם ישנים, ביבי וטראמפ," ניסה המוכר לעבוד עלי. "אולי סתם עברה חצי שעה בלי שיעשו משהו ממש מטומטם."
הבטתי בו.
"צודק," אמר, "משהו לא בסדר בפייסבוק שלך."
(ויש עוד:)

2.

"רגע רגע," אמר המוכר, "אני מכרתי לך טלפון עם כיסוי ורוד נצנצים, והחלפת לכיסוי בז'. הרסת הכל."
"באמת?!" רתחתי, "ביקשתי בפירוש צבע גברי, ואמרת לי שוורוד עם נצנצים זה הכיסוי הרשמי של המוסד."
"נו?" היתמם, "המוסד זה סודי, איך אתה יודע שלא?"
"כי הייתי בהופעה הזאת של מריה קארי שראש המוסד היה בה," הסברתי, "ובמקום להתרכז ולקבל את הטובת הנאה שלו – אם מריה קארי זאת הנאה – הוא כל הזמן הסתכל על הכיסוי שלי ואמר, איזה טלפון של הומו."
"האמת," הודה המוכר, "אין לי מושג מה הצבע של המוסד, כי זה סודי ואסור לגלות. הימרתי."
"וזה ההימור שלך?" – אמרתי – "ורוד נצנצים?"
"גם הימרתי שרבין יחיה לנצח," הודה. "אני לא טוב בזה."
"אתה נולדת אחרי שרבין כבר מת," הזכרתי לו.
"נו מה אמרתי," הסביר, "אני מהמר ממש גרוע." (וחזרה לעלילה. כי היתה עלילה. אלוהים יודע למה סטינו ממנה עד כדי כך. אם כי, אלוהים גם יודע למה קילו ברזל וקילו נוצות זה אותו דבר, ומי הרוצח בכל סרט בלשי, אז מה זה בשבילו לדעת למה סטינו מהעלילה? אגב, זאת הסיבה שהוא לא היה בשואה: הוא ידע מי הרוצח, ואיבד עניין)

3.

אז הוא ניער את הטלפון טוב טוב, ופתאום נפל מתוכו גמד קטן, שהיה תקוע בפנים. נפל מהטלפון, בכה, ואמר: איזה חארות אתם, היפלתם אותי מהטלפון.
אז אמרנו לו, שתוק גמד. הם כל כך עפים על עצמם, גמדים. זה כמו פליטים ומהגרי עבודה: מישהו צריך לעשות להם את המוות, פה ושם, אחרת הם תופסים תחת.
אז הגמד השתתק.
אז אמרנו לו, טוב, דבר. כי כמו פליטים ומהגרי עבודה, בסופו של דבר צריכים אותם שיעבדו בחינם.
אז הוא אמר, תשאלו שאלה, אני ככה יתחיל לדבר סתם?
אז אמרנו, למה אתה חוסם פוסטים על ביבי וטראמפ? (ויש "וכה אמר הגמד":)

4.

וכה אמר הגמד:
די, כמה אפשר? שיגעתם אותי. אני גמד הפייסבוק, עובר על כל הפוסטים ועושה אותם קצרים ומעצבנים. כי אנחנו, הגמדים, שאנחנו קצרים ומעצבנים בעצמנו, קיבלנו על עצמנו את המשימה לעצב את הפוסטים שלכם בדמותנו. והאם אנחנו מתלוננים? האם?
כמובן שכן, אבל למי אכפת מגמד מתלונן? זה כמו אחד שמתקשר לשירות הלקוחות של הוט – זה אשמתך שהתקשרת, דביל.
אבל מאז שנהיה ביביטראמפ, וטראמביבי, לא עוברת דקה – חצי דקה! – בלי שעוד איזה חרא פוגע במאוורר, ואנחנו גמדי הפייסבוק מותשים, הרוגים – זה מסביב לשעון, הקקה הזה! מה עם לישון? מה עם לאכול משהו? מה עם ללכת לים בראש השנה לגמדים ולעשות תשפיך? (לא! לא מסביר את זה! תעשו אחד ועוד אחד ותבינו לבד! ויש סיום מרגש:)

5.

סיום מרגש:
"טוב," אמרנו לו, אז מה עכשיו?"
"כלום," אמר. "תודה על ההפסקה." וקפץ חזרה לטלפון, ותוך חצי שניה נהיה משבר נתניהו־מקסיקו. בסך הכל היה צריך קצת להתאוורר, להתמתח, לעשות תשפיך (עצת נדל"ן: קנו מהצרפתים את כל הדירות שלהם בתל אביב. קנו מהר. קנו מיד. כי כשתתחיל האנטישמיות במקסיקו, אתם תבינו כמה כסף יש ליהודים שעשו את הונם בין אינדיאנים)

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• פייסבוק
• ביבי
• דונלד טראמפ