Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
לקח לי שניה להבין שקרה משהו בזמן שהייתי בשירותים. ושכולם מדברים על זה. ושאף אחד בשולחן לא יהיה פנוי עכשיו לשמוע את סיפורי על הילד והקרח. פאק, חשבתי, גם הסיפור אבוד וגם ליברמן אבוד
ברור שפדופיליה זה לא דבר טוב. ברור. כבר סגרנו שזה משהו שממש לא כדאי לעשות, ועוד יותר לא כדאי שיעשו לך. אבל מה קורה כשזה בא מהכיוון הנגדי? כי בשבוע שעבר,
אני נכנס לשירותים באחת המסעדות היותר מעונבות בעירנו, ניגש לאחת המשתנות, ומיד אחרי נכנס פנימה ילד בן… שש? שבע? שמונה נמוך? בכל אופן, ילד שראיתי אותו מחכה ליד השירותים מזה רבע שעה,
עוקב אחרי כל מיני גברים בתצורות שונות, נכנס אחרי ונעמד להביט בי. עכשיו, אם זה בנאדם מבוגר, אתה פשוט אומר לו סליחה, טעית, אני רק דומה למה שאתה חושב, כי אני קורא שירה ואוהב מחזות זמר – אבל אני לא מה שאתה חושב. בדרך כלל זה מספיק. מעבר להבהרה המינית, הם מבינים מיד שאני חתיכת פלצפן, שמי רוצה בכלל להיכנס איתו למיטה.
אבל מה אתה אומר לילד? מה אתה אומר כשזה הפוך מפדופיליה – זקנופיליה? יש דבר כזה? אז ניערתי, הכנסתי למכנסים ואמרתי: “מה קורה?" והוא אמר: “כלום." “לא מסתכלים על אנשים משתינים," אמרתי לו. הוא הסמיק. שטפתי ידיים. “לא הסתכלתי," אמר הילד. הבטתי בו דרך המראה, וחשבתי שאולי כדאי לסיים את המפגש הזה. מה שלא תהיה הבעיה שלו, לא נראה לי שניתן לפתור אותה בשיחה. אבל אז אמר הילד: “הסתכלתי על הקרח."
ואכן, המשתנות היו עמוסות בקוביות קפואות. “כשעושים פיפי על הקרח," הסביר הילד, “הוא מתקטן." “נמס." הוא חשב על זה. “לא," אמר, “מתקטן." “אוקיי," ויתרתי לו, “אז תעשה את זה בעצמך. אתה לא חייב להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה." “עשיתי כבר," אמר בעצב, “נגמר לי כל הפיפי." “אז… אתה יכול לשפוך מים חמים. זה גם יעבוד." הוא הביט בי בחשד: “לא, אני לא חושב." “תנסה," אמרתי, והצבעתי על ברז המים החמים. היה שם כד קטן לנטילת ידיים. מילאתי אותו, והגשתי לילד. הוא הביט לעבר המשתנות ואמר: “אבא שלי אמר שבאלה מותר רק פיפי." לקח לי שניה להבין. “זה בסדר," אמרתי, “הוא התכוון ש… זה בסדר." הילד לקח בחשש את הכד מידי, ובזהירות ניגש אל המשתנה הקרובה. אחרי היסוס קל גברה הסקרנות המדעית על הסמכות ההורית, והוא שפך לתוכה מעט מים חמים. הקרח עשה מה שקרח עושה במקרים כאלה. הילד הביט, מרותק, ושפך עוד. ועוד.
“לא יותר מדי," אמרתי, “שלא תהיה הצפה." אבל הוא כבר היה בענייניו, וחשתי שזה הרגע שלי להסתלק. יצאתי וחזרתי למקומי ליד השולחן רב הנוכחים, התיישבתי ליד מישהו (שם בדוי), ואמרתי לו: “תשמע, זה פסיכי," “כן, אה?" – אמר המישהו – “ליברמן!"
“מה?" “ליברמן… וואו." לקח לי שניה להבין שקרה משהו בזמן שהייתי בשירותים. ושכולם מדברים על זה. ושאף אחד בשולחן לא יהיה פנוי עכשיו לשמוע את סיפורי על הילד והקרח. פאק, חשבתי, גם הסיפור אבוד וגם ליברמן אבוד, כי אם אכן הוא יתמנה לשר הביטחון ברור שינסה להיות הכי ממלכתי שאפשר, וברור שהבנטים יזנבו בו אלקטורלית, כך שכאשר בעוד שנה הוא יקלע לאירוע בטחוני חמור ומתגלגל הוא יגיב בעוצמה חזקה מדי, וימצא את עצמו במיני־מלחמה רבת הרוגים שבסיומה הכל יחזור להיות כשהיה, רק יותר גרוע, ובנט יגיד שאם רק היו נכנסים ביותר כוח וכו', ולכן בבחירות הבאות ליברמן יעוף ובנט יהיה שר הביטחון, שיקלע גם הוא לאירוע בטחוני שיתגלגל למלחמה קטנה, וסמוטריץ' יגיד שאם רק היינו נכנסים יותר בכוח וכו', וחוזר חלילה, עד המלחמה הגדולה באמת. או עד שרוג'ר ווטרס ישכנע אותנו להפסיק עם זה, מה שיבוא קודם.
ועוד אני חושב את המחשבות האלה, אני קולט שמבעד לדלת השירותים מתחיל לזרום נחל קטן. “אוי," אמרתי, “אסון." “להפך," אמר חברי, “שיפציץ את סכר אסואן, נראה אותו." וחשבתי להציע לעבור לדבר על משהו אחר, אבל כולם בשולחן המשיכו לדבר על ליברמן עד שהנחל מהשירותים הפך לנהר וכולם קפצו ממקומם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תל אביב ניצחה. בתי הספר לא הושבתו בדרמטיות, עסקים לא סגרו את שעריהם אלא בליל הרצח לאות סולידריות, והתושבים לא התבקשו להסתגר בבתים. כשהם הסתובבו ברחובות, הם לא נראו אחוזי בהלה. אם כבר, את הפאניקה זרעו הפוליטיקאים. לא כל מי שמתגורר בתל אביב גדל בה או בירושלים למודות הפיגועים. חלקנו הגיעו לכאן ממקומות אחרים בארץ ולא הספיקו לפתח פוסט טראומה. אולי זה הופך אותנו לבועה בתוך הבועה. בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה גדולה, יש בה בסך הכל רציונליות, או לפחות עוד אספקט שלה, שכן גם פחד מצמית הוא בסך הכל, ובלי שום ציניות, דבר רציונלי למדי. רציונלי כמו העובדה שיש סיכוי גדול יותר להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע. זה משהו שאני אומר לפעמים לחברה שלי כשהיא לחוצה ומזכיר גם לעצמי, כדי שיהיה אפשר להמשיך בשגרה כשהמצב הביטחוני הוא סטייה ממנה.
כשהשרים בנט וארדן אומרים את אותם דברים הם לא עושים זאת כדי לעודד אותנו להמשיך בחיינו בזמן שהם מטפלים במצב, אלא כדי למרוח אותנו, לומר לנו כי לנצח נאכל חרא, כי תאונות דרכים (168 מיליון ש"ח לבטיחות בדרכים בתקציב המדינה לשנת 2015) ופיגועים (68 מיליארד ש"ח לתקציב הביטחון) הן גזרת גורל. במקום לשנות את המציאות הם מנסים לשנות את התפיסה שלנו לגביה. הרי אם תאונות דרכים הן חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים שלנו, מה אנחנו עושים עניין מפיגוע?
לא ניתן לשמחה לאיד לדגדג אותנו וגם לא נעמוד בציפיות המלעיזים – לא נתקפל ולא נתקרבן. הפוליטיקאים לא יעשו עלינו סיבוב, גם אם יבואו לעשות ג'וגינג בגשם או יבקרו באופן חריג בזירת פיגוע כדי לדפוק נאום שכולו הסתה והסחת דעת. חוק העמותות, פסילת ספרי לימוד שכביכול מדרבנים להתבוללות מתוכנית הלימודים, ההתערבות בלימודי האזרחות, קריאות להקלה במתן רישיונות לנשיאת נשק, הבידוד הבינלאומי שמתקרב, הזרמת תקציבי ענק להתנחלויות, הזנחת המגזר הערבי, מתווה הגז – אלה רק חלק קטן מהדברים שהממשלה הנוכחית עומדת מאחוריהם, ובטווח הארוך הם מסוכנים לנוף חיינו ולשגרה שלנו לא פחות מכל יורה, דוקר או טיל. אנחנו נעשה עניין, אבל גם נמשיך בשלנו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"הנה מוטלות גופותינו, ליד הדרבי בר", כתב עלי מוהר אחרי הפיצוץ בקו 5 באוקטובר 1994, גדול פיגועי ההתאבדות שהיו בישראל עד לאותו יום, עליו חשב מוהר שהוא חיסל את "היומיומיות התל אביבית". ביום שישי האחרון הגופות היו מוטלות 300 מטר צפונה, מול המסעדה ההיא שאיש אינו זוכר את שמה, והסופר פארם שפתוח תמיד בשבתות. ברגע הכי שקט בתל אביב, בשישי אחר הצהריים, הסירנות ייללו והמסוקים זמזמו מעל.
בישראל אוהבים להאשים את תושבי תל אביב בניתוק, אבל האמת היא שהעיר תמיד הייתה המטרה מספר 1 בארץ. מהסקאדים של סדאם עד לרקטות של חמאס – כולם רוצים לעצור את החיים בתל אביב. וזה לא רק אנשי חיזבאללה שחולמים לתקוע אותנו. גם בטוקבקים וברשתות החברתיות מאחלים תמיד לאיזה טיל טוב שיפוצץ את הבועה, ואולי גם ייקח איתו על הדרך כמה שמאלנים. שעות אחרי הרצח בבר הסימטא, המשיכו לנסות וללמד אותנו לקח.
הפאנלים הביטחוניים של חדשות השבת נזפו בתושבי העיר שלא יצאו לשתות חמושים, לא פתחו באש, לא רדפו, לא נטרלו, לא וידאו הריגה. איך לא צילמו את הכל בסלולרי והעלו לווטסאפ? גם ברשת הסתלבטו. איזה מין ישראלים אלו, שמתחבאים מתחת לשולחן ומחייגים למשטרה? אתם לא מבינים איפה אתם חיים? ח"כ נחמן שי דרש להכניס מיד את הצבא לעיר. אם תושבי הרחובות דיזנגוף וריינס לא מסוגלים להסתער על האויב, הגיע הזמן להטיל את המשוריינים למערכה. אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.
את כולם מטריף הסירוב התל אביבי להתיישר לפי הקודים המקובלים של פולחן המוות המזרח תיכוני. בתל אביב אוהבים את החיים במובן הבנאלי והוולגרי ביותר. בירושלים יש טרור בגלל מה שהיא מסמלת, בתל אביב בגלל מה שהיא באמת. עיר חומרנית, שמאמינה בעונג ובהנאה, כאן ועכשיו. איך אפשר ליהנות כשאנשים נהרגים? איך אפשר ליהנות כשהעולם מקום כל כך מחורבן? איך אפשר ליהנות כשגורלו של החזון הציוני מוטל על הפרק? איך אפשר ליהנות כשיש כיבוש? עובדה – אפשר.
אפשר אפילו כשהפיצוצים קורים בתל אביב עצמה. לפני 25 שנה, בין האזעקות והסקאדים, הלכתי עם חבר לראות את "ארכנופוביה" בקולנוע. ישבנו עם מסכות הגז ופחדנו מהעכבישים במקום מהטילים. האינתיפאדה השנייה חיסלה את המגה קלאבים, אז בין פיגוע לפיגוע חזרנו לשמוע די.ג'ייז ישראלים בתמר'ז לאונג' ובדינמו. גם ביום שישי הזה יהיה קשה למצוא מקום במסעדות בתל אביב, ובשבת כולם יטחנו בראנצ’ים בבתי הקפה. אל תאמינו לכותרות בעיתונים על הרחובות הריקים והחיים שנעצרו. הקפה, הבירה והכסף חזרו לזרום. הם תמיד חוזרים.
חולדאי, על כל מגרעותיו, מבין את זה. לכן הוא נפנף את הטענות ההזויות כנגד תושבי תל אביב, שלא השתלטו על רוצח חמוש במו ידיהם. אנחנו לא רמבואים. אנחנו יודעים להתלבש ולהיכנס לחניות צפופות, לא לאתר חשודים ולפגוע בירייה במטרה נעה תחת אש. אפילו לחזרה לשגרה בתל אביב אין משמעות מיוחדת. זו לא "תשובה לטרור". אין לנו תשובות למתים, רק עצב. לכן הנאום הגזעני של ביבי במוצאי שבת בזירת הפיגוע נראה זר כל כך לתל אביב. ראש הממשלה לא בא להזדהות איתנו, הוא בא להוכיח לנו שהבועה אינה קיימת. שנוצחנו. אותו הדבר שר החינוך בנט, שהכריז על מירוץ עממי ברחובות כתגובה לפיגוע. אנחנו לא צריכים את בנט שיאמר לנו לחזור לשגרה. אנחנו לא מגיבים, פה פשוט חיים. כשאחרים רוקדים על הדם, אנחנו סתם יוצאים לרקוד.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
המחנה הציוני לקח בגדול את קלפי מספר 388 ברחוב צייטלין: כמעט 43 אחוז מהקולות. למקום השני הגיעה מרצ, עם 21 אחוז. יש עתיד הסתפקה ב־13 אחוז מהקולות. הליכוד, שקיבל בבחירות האחרונות את מספר הקולות הגדול בתולדותיו (כמעט מיליון), אסף בקלפי 388 רק 40 מצביעים. כמו בקיבוץ של השומר הצעיר. ואפילו שאין ערבים בשכונה, הרשימה המשותפת קיבלה קול אחד יותר מליברמן. אני חושב שיכולתי לנחש את התוצאות האלו מראש. אני גר בשכונה הזאת כבר כמה שנים טובות, ואף שאני מת עליה, גיוון אף פעם לא היה הצד החזק שלנו. אנחנו הפנטזיה הליברלית הישראלית: כולם אצלנו דמוקרטים ושוחרי שלום, מקבלים את האחר ומסבירים פנים לזר. העובדה שאין ממש זרים אצלנו, אין דתיים, אין ערבים ואין מבקשי מקלט, כמובן די עוזרת.
אתר ועדת הבחירות המרכזית, שמציג את נתוני ההצבעה לפי קלפי או עיר, הוא מכרה זהב לאנתרופולוגיה ישראלית מהסוג הזה. הדבר המטריד ביותר שהוא מגלה הוא שכל הסטריאוטיפים עלינו מדויקים למדי. אנחנו מתנהגים בדיוק כמו בבדיחות בטלוויזיה ובמופעי הסטנד־אפ. תל אביב היא שתי ערים: אחת של ליכודניקים וש"סניקים, של מבקשי מקלט ושל הזדמנויות נדל"ן – והשנייה היא בירת האשכנזים, נובורישים של היי־טק ושל כסף ישן ודירות מההורים, עיר של חנויות קונספט וקוראי “הארץ". לא במקרה מפת ההצבעה דומה באופן מטריד למפת הפערים הכלכליים בין השכונות בעיר, שהתפרסמה ב״דה־מרקר״ לפני כמה שבועות.
אחרי הכאפה שחטפו מכוני הסקרים בבחירות, אני יכול לחסוך להם את הניסיון לאתר את מצביעי השמאל בבחירות הבאות – פשוט לכו אחרי הכסף: בצפון־מרכז המחנה הציוני מנצח. מצפון לירקון, ברמת אביב, בצהלה ובשיכון דן, לוקח יאיר לפיד את המקום השני (כי מישהו צריך לדאוג לבעלי הג'יפים). מרכז העיר הלך על מרצ, עם כמעט רבע מהקולות. אם זה היה תלוי במצביעי לב העיר, היו למרצ יותר מנדטים ממועמדים לכנסת. לעומת זאת בתל כביר, בשכונת התקווה ובשפירא הליכוד וש"ס מנצחות. פריפריה, מתברר, לא חייבת להיות במרחק שעה וחצי נסיעה; היא יכולה להתקיים גם ממש מתחת לאף.
על קו הגבול בין השמאל לימין נמצאות שכונות הג׳נטריפיקציה. אין לכם מה לחפש דירות זולות בנווה שאנן או בגבעת הרצל: מצביעי המחנה הציוני כבר השתלטו על השכונות האלו. מרכז יפו שייך לרשימה המשותפת, אבל באזור הנמל היוקרתי המחנ"צ ומרצ שולטות. מישהו חשב אחרת? אני חושב שהמפה הזאת צריכה לתת שיעור לא רע בצניעות למפלגות השמאל. השפה האוניברסלית שלהן, שמתיימרת לדאוג לכו־לם, לא שכנעה בסוף אף אחד. התל אביבים הצביעו לפי זהות ומעמד, בכל שכונה ובכל רחוב.
השכונה הכי קוסמופוליטית בתל אביב איננה פלורנטין ובטח שלא נווה צדק אלא ככל הנראה יפו ג', שבה גרים בכיף מצביעי הליכוד והרשימה המשותפת, ליברמן ומרצ, המחנה הציוני וש"ס, ולכל אחת מהן נציגות מכובדת. העיר כולה היא תמונה הפוכה של המדינה. אצלנו השמאלנים מקיפים את הימנים: מרצ, העבודה אחוז ויש עתיד לוקחות כמעט 60 אחוז מהקולות ביחד, והליכוד מסתפק בפחות מ-20. כל סרטוני בנט ההיפסטר לא עשו רושם על התל אביבים. הבית היהודי לקח בכל העיר פחות מ-9,000 קולות קולות (בערך שלושה אחוזים).
בשלב הזה הדבר הכי קל הוא להכות על החזה ולטנף את הבועה שלנו. ירושלים מחוברת, אנחנו מנותקים. תל אביב לא מבינה את ישראל, ולכן ישראל שונאת את תל אביב. זה מה שכולם אומרים היום. אבל מי בכלל אמר שעיר חייבת להיות מדגם מייצג? באריאל לקחו בנט, ביבי וליברמן 75 אחוז מהקולות. גם התוצאה הזו לא מזכירה בכלום את הממוצע הארצי. אז נכון, תל אביב היא עיר שמתכחשת למקום שלה במזרח התיכון, עיר שהתושבים הראשונים שלה הלכו בחליפות על שפת הים והגישו עוגות קצפת בחמסין, אבל האשליות האלו הן גם משהו מהקסם של העיר המוזרה והחמודה הזו. את הג'נטריפיקציה צריך לנסות לעצור, אבל אין סיבה אמיתית להצטרף למקהלת ההייטרים. באחד העיתונים גילו השבוע שהתוצאות של המפלגות הגדולות ברחובות דומות באופן המובהק ביותר לממוצע הארצי. שם בטוח אין בועה, אבל אני מעדיף להישאר בתל אביב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
איימן עודה, מנהיג הרשימה המשותפת, הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. האובמה של המגזר הערבי בישראל מדבר על חיבוקים ועל העצמת מוחלשים, מפזר מילים גסות כמו "שלום" ו"תקווה" ועומד על הדמיון בינו לבין בן גוריון. ראיון
אנשים מבאסים תמיד שואלים אותך איפה היית כשמשהו רע קרה. כשרבין נרצח, כשהודיעו שג'ון לנון נורה. אבל לא רק טרגדיות קשה לזכור. כשאני מדברת עם איימן עודה אני מנסה להיזכר איפה הייתי כששמעתי בפעם הראשונה את ברק אובמה מדבר, כשהבנתי שאני שומעת משהו אחר. משהו שהוא מעורר תקווה באופן שכמעט לא נוח לגוף שמורגל בדיבורים על פתרונות זמניים, התמודדות עם קיפאון, מקסימום שיפור קל של הקיים, וכן, גם הגוף שרגיל להתבטא בחופשיות כאדון, כבעליה של המדינה היהודית הדמוקרטית. עודה באמת משתמש בטרמינולוגיה אחרת, וזה מעיף ת'שכל.
איימן עודה (בחולם וסגול, כמו ב"אודה לך אם לא תתייחס אליי כאזרח סוג ב'"), חיפאי, בן 40, אב לשלושה, "חילוני אבל מאמין", הוא מספר אחת ברשימה המשותפת, או אל־קָאאִמַהאל־מֻשְתַרַכַּה. איחוד המפלגות הערביות – חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – כבר כונה בתקשורת הישראלית "סלט וולדורף של ניגודים קיצוניים" (אילן לוקאץ') ו"סגסוגת בלתי אפשרית" (אוהד חמו). עודה מוכר כבר ברחוב הערבי, אבל הוא סטאר עולה בשבילנו, כי מי אנחנו שנכיר מישהו מהרחוב הערבי. אנחנו נזכור ששמענו אותו בפעם הראשונה אצל יונית.
עודה הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. כשיש לו דקה זמן הוא קורא, והוא אכן מדקלם מחמוד דרוויש בעל פה לפי דרישה. הטענה הרווחת כלפיו היא שתחת כנפיו הליברליות והרהוטות נוח להסתיר עמדות חשוכות, איסלאם קיצוני, פוליגמיה ואת חנין זועבי. לא שמישהו באמת יכול להסתיר את זועבי. יש שאפילו השוו אותו לבנט של הבחירות הקודמות – אח מבחוץ ואללה יוסתור מבפנים. "יש הבדל קטן ביני לבין בנט", אומר עודה, "הוא, יש לו רסיס באיזשהו מקום בגוף, ואני בא עם עלה זית ביד".
[interaction id="55004ce97fdf079b4ee635ca"]
אז איך זה באמת להיות ערבי בישראל מול שלטי הבחירות של ליברמן?
"זה שראש הממשלה אומר שהסכנה האמיתית במדינת ישראל היא לא הפלסטינים בשטחים אלא הערבים שבתוך המדינה, זה ששר החוץ מבקש לגרש 200 אלף ערבים, זה בעצם אומר לי 'איימן, תחכה לטרנספר'. אז שואלים אותי איך אתם רצים יחד? איך חד"ש רצים עם האחים המוסלמים? עשינו ברית של המודרים, של המאוימים. אנחנו רוצים להביא את כל האוכלוסייה הערבית למגרש הראשי, אנחנו באים בכוח בשביל להיות חלק מהמשחק. הרשימה המשותפת קמה לאחר תקופה קשה מאוד לאוכלוסייה הערבית במדינה, תקופה שבה הגזענות, ההדרה והשנאה השתלטו על השיח, ולא רק של הימין הקיצוני. אנחנו נהיה 15 מנדטים ונפעל גם למען המוחלשים היהודים שיצביעו לימין. אני פותח דלתות. אני רוצה להיאבק למען הטוב הכללי. זו גישה מחבקת ומקרבת. חוץ מזה, אני רוצה לומר למי שמוטרד שהמדינה הזו היא כבר לא מדינת היהודים, היא מדינת הטייקונים".
במסגרת פנייתו למוחלשים באשר הם, עודה מגיע עם דב חנין לאוהל של ארגון הסיוע לנזקקים "פתחון לב", המוצב בכיכר רבין. "פתחון לב" מנסים להחתים את כל מנהיגי המפלגות על התחייבות לקידום תוכנית למיגור העוני. כרבים מהמתמודדים במגזר היהודי, חוץ מביבי שעדיין עסוק באירן ובריהוט גן, זיהה עודה שהאזרחים הערבים כמו היהודים מוטרדים יותר מאיך לגמור את החודש מאשר ממה שקורה לאחיהם בתורכיה ואפילו בעזה. הוא עדיין מחויב לרעיון שהכיבוש הוא המקור לכל צרותינו ושסיומו יביא לשיפור דרסטי ברמת החיים בתוך גבולות ישראל, אבל הוא פונה כל העת ל"שקופים", גם לאלה שלדרעי פחות נוח לראות. "שני שליש מהילדים הערבים הם עניים", אומר עודה למתנדבים באוהל, "אני לא בא לפה כדי להזדהות, אני חלק מזה. הבעיה הקשה היא שאנשים עובדים נשארים עניים. לאן הולך הכסף? להתנחלויות ולביטחון. אנחנו רוצים שהכספים יעברו למוחלשים".
עודה הוא בין הראשונים לחתום על האמנה של "פתחון לב". כשהעט מונף, עודה וחנין מבחינים פתאום ששם המפלגה הכתוב על ההסכם אינו נכון. כתוב שם "הרשימה הערבית המשותפת". חנין מסביר: שם המפלגה הוא "הרשימה המשותפת". המארח נבוך. האין זו בעצם הרשימה הערבית המשותפת? הטקס מופסק עד שהמילה "הערבית" מכוסה במדבקה לבנה.
מחוץ לאוהל, באין צלם בסביבה, עודה עוצר לשוחח עם כמה מאכילי יונים. "הוא תמיד ככה?" אני שואלת את הדוברת הצמודה אליו. "כן, באמת שכן", היא צוחקת, "לפעמים הוא מגזים, הוא לא מבין עדיין את הלחץ. הבוקר הוא התעקש לרחוץ את כל הכלים אצל אמא שלו שהכינה כיבוד לפגישה של כמה נציגים. הוא עיכב את כולנו".
איימן עודה
אל תצביעו לנו
מצביעים תל אביביים רבים ("תל אביביים" כתכונת אישיות, לא כלוקיישן) שהרגישו שמרצ והמשותפת זה די אותו דבר ורק צריך להחליט מה יותר מגניב להגיד שהצבעת, נותרו מעט מבולבלים בסוף השבוע האחרון, לאחר שבאירוע בזק, סירבה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ והואשמה שבכך הפחיתה, אולי, שניים־שלושה מנדטים מגוש השמאל. מרצ הגיבו על הסירוב הזה בכל הכוח. זהבה גלאון האשימה אותם בלאומנות ובבדלנות; מוסי רז ועיסאווי פריג' אמרו שהמהלך מוכיח שלאנשים שבאמת רוצים שיתוף יהודי־ערבי יש רק רשימה אחת והיא מרצ, ועוד כהנה. עודה, שתמך בהסכם העודפים ובילה את 24 השעות שהיו לו כדי להעביר את המהלך בניסיונות נואשים לשכנע את שותפיו, ולבסוף רק את המתנגד האחרון ג'מאל זחאלקה, מתנסח בנושא בבהירות: "צר לי על מה שקרה. חלק מהחברים נפגעו מההתנשאות, שזהבה לא הייתה זו שפנתה, אבל מבחינתי זהו הדבר השני בחשיבותו. הדבר הראשון הוא שאכן היינו צריכים לחתום. אנחנו ארבעה מרכיבים ברשימה, וביממה אחת זה לא הבשיל. כמעט חתמנו אבל הזמן אזל".
להערכתך, איבדתם קולות יהודיים בסיפור הזה?
"אני יכול להבין את היהודים שמאוכזבים מאי החתימה, אבל רוצה לחזור לעיקר: המיעוט, בכל מקום בעולם, הוא קבוצה שוחרת דמוקרטיה, וכך גם המיעוט הערבי. לא כי אנחנו כאלה דמוקרטים מבפנים – אנחנו בעד זכויות נשים אבל יש אפליה אצלנו, אנחנו מתנגדים לחמולות אבל יש חמולות אצלנו – אלא כי מעצם היותנו מיעוט אנחנו בעד סובלנות. ניסו להדיר אותנו מהפוליטיקה, מסיתים נגדנו כל הזמן. יהודי דמוקרטי צריך לחשוב כל הזמן על העובדה הזו, שלמרות הכל לא בחרנו להסתגר. כל קול יהודי נוסף יש בו אופק, תקווה, בשורה. אף שאנחנו מקבלים את הרוב המוחץ שלנו מערבים אני מתרוצץ בחוגי בית יהודיים. זה לא נראה לך מוזר שאני מדבר עכשיו עם עיתון תל אביבי? שאני מגיע לבית ספר בליך במקום להסתובב בכפרים? אני אומר להם שם 'אל תצביעו לנו, אבל דעו שנהיה בעד זכויות הצעירים במקום לשפוך מיליארדים להתנחלויות'".
איך בכלל מתייחסים אליך במגזר? חושבים שאתה נחמד מדי וסחבק של יהודים?
"200 אלף אזרחים ערבים צפו בעימות שבו לא הסכמתי ליפול בפח הגידופים. חלק העירו לי: היית צריך לכסח את ליברמן ואפילו לזרוק לו משפטים כמו 'תחזור לרוסיה'. אני לא מאמין בזה כלפי האזרחים הרוסים שכבר נמצאים פה, ואני גם לא רוצה שיזדהו איתו כשאני תוקף אותו. הגישה הזו, תתפלאי, מוצאת חן בעיני המגזר. למרות כל ההבדלים ביני לבין בן גוריון, הוא אמר פעם: 'אני לא עושה מה שהיהודים רוצים, אלא מה שטוב ליהודים', וכך גם אני עם הערבים".
איימן עודה ביפו
למה לתל אביבי להצביע לכם?
"שינוי כיוון אמיתי בדרך שאליה המדינה צועדת חייב לעבור דרך שותפות אמיצה בין היהודים והערבים שחיים כאן. אני מדבר אל היהודים והערבים בהרבה אהבה כי אני מאמין שמקום שיש בו שני עמים ויותר מתרבות אחת מעשיר אותי, מוסיף לי. אני נמצא במקום הזה מתוך בחירה, כי הוא טוב לי. לכן אנחנו מחפשים גישה רחבה ולא ניתוק. מגיע לערבים, כקבוצה לאומית, ללמוד בבתי ספר על המורשת שלהם, על מחמוד דרוויש ועל תאופיק זיווד ולא רק על רחל המשוררת. למה שירים של דרוויש צריכים להגיע אליי דרך החלון ולא מבחינה רשמית? זה יזיק לך? זה יוסיף לך ויעשיר אותך. ולגבי הזכויות האזרחיות, אני רוצה לעודד תעסוקת נשים ערביות, לפעול לאיסוף הנשק מידי האזרחים, מיגור האלימות, הכרה בכפרים בנגב – כשהתוכנית הזו תתבצע תושבי תל אביב יתחילו להרוויח כסף, כי ערבים עובדים הם ערבים שמשלמים מסים. מה שאני מציע זה חוסן כלכלי, דמוקרטי ובעיקר מוסרי".
יכול להיות שזועבי צודקת, שחד"ש באמת יותר קרובים למרצ, ויכול להיות שצודקים אלה שאומרים שהריצה של חד"ש עם התנועה האיסלאמית זה כאילו מרצ ירוצו עם הבית היהודי רק כי גם הם יהודים. יכול להיות שאסמא אגבריה זחאלקה, מנהיגת דעם, צודקת וההתלכדות הערבית הכפויה משדרת שהערבים מוכנים להידחק לפינה שאליה דחף אותם ליברמן. ויכול להיות שעודה עצמו צדק ב־2008 כשאמר: "יש בינינו לביניהם – רע"ם תע"ל – הבדל עצום בתפיסה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת מעמד האשה. אני לא רואה מצב שבו נרוץ במשותף". בשני נושאים שחשובים מאוד לבוחר התל אביבי, שמוטרד, בואו נודה כבר, מעט פחות מה"מצב הביטחוני" ומה"סוגיה הכלכלית", ויותר ממעמד האישה וזכויות הקהילה הגאה – הרשימה המשותפת, על אחיה המוסלמים, בדפיציט".
סלח לי על הניסוח הפומפוזי, אבל האם האישה בעצם הועלתה קורבן בשם השיתוף הלאומי?
"סעיף 5 במצע שלנו עוסק ב'שוויון זכויות לנשים בכל תחומי החיים'. אני לא מתחמק מהבעיות שיש ברשימה בנושא זה, אבל אני חושב שהיא מסמלת גם התקדמות ורצון אמיתי של כל הזרמים לעסוק ולטפל בדיכוי הכפול שממנו סובלות נשים ערביות במדינה. אני ממש לא חושב שנכון לומר שהקרבנו את הנושא הזה, כאשר מספר חמש ברשימה המשותפת היא פעילה פמיניסטית מוכרת מאוד בציבור הערבי, עאידה תומאסלימאן. עאידה הובילה מאבקים גדולים וחשובים בנושאים אלו ונתפסת כמובילת דעת קהל שתוכל להנהיג מהכנסת שינוי אמיתי. לגבי סוגיית הפוליגמיה: אני מתנגד באופן נחרץ לתופעה, אבל חושב שהדרך לשינוי לא עוברת בחקיקה או בהדרה של האוכלוסייה הערבית בנגב, שם התופעה נפוצה, אלא בהשקעה מסיבית בחינוך, בתשתיות, בבניית עתיד וחברה בריאה".
בעניין השוויון בין המינים, עודה בהחלט לא רק נאה דורש. אשתו, ד"ר נרדין עאסלה, היא רופאה גניקולוגית בבית חולים הלל יפה שבחדרה. "נרדין עובדת קשה מאוד. אנחנו משתדלים לחלוק בצורה שוויונית את מטלות הבית, בהתאם לתקופות יותר ופחות לחוצות שעוברות על כל אחד מאיתנו, אבל אני חייב להודות שבתקופה האחרונה אני לא מספיק לעשות את חלקי כמו שהייתי רוצה. לשמחתי ולמזלי, יש לי הורים צעירים ואוהבים שעוזרים לנו לעבור את התקופה המורכבת הזאת. לפני חמש שנים ביקשתי מנרדין שנמצא דרך שתאפשר לי לגור לתקופה בכפרים הלא מוכרים בנגב כדי להכיר מקרוב ובאופן אישי את מציאות החיים הבלתי נסבלת שם. נרדין הייתה אז בתקופת מבחנים וביקשה שאקח אחריות מלאה על הילדים למשך חודש כדי לפנות לה זמן ללמוד ושאחרי המבחן האחרון אוכל לנסוע לנגב לחודש. האמת ששתי התקופות האלה הפכו למשמעותיות ומיוחדות עבורי – גם החודש השמח עם הילדים בבית וגם החודש בנגב".
מתוך תשדיר הבחירות של הרשימה המשותפת
אני מאמין
מחוץ לאוהל של "פתחון לב", בזמן שמסדרים עניין המדבקה, עודה מתבקש להתראיין לערוץ הכנסת. אחרי שהוא מיטיב לנסח, כהרגלו, את הפליאה על כך שאנחנו חיים במדינה שבה "מי שתומך במדינת כל אזרחיה הוא מוקצה ומי שתומך בחוק הלאום הוא מקובל", הוא נדרש לעמדתו לגבי נישואים חד מיניים. עודה, שהמינוח "נעים הליכות" קטן עליו, מסיים את הראיון הזה בעצבים. הוא מרגיש שהוא ענה, המראיינת לוחצת. הוא עונה שוב, היא לא מסופקת.
אז הנה אנחנו שואלים שוב, מה עמדתך לגבי נישואים חד מיניים?
"לגבי נישואים חד מיניים, את יכולה להבין אותי, שאני…" עודה נעצר ושותק לפתע. זה קורה לו לפעמים. "כבר אמרתי בכל מקום שאני בעד זכויות פרט ואני מתנגד לאפליה של אנשים. אנחנו ארבעה מרכיבים של הרשימה וכל אחד מאיתנו ישמור על העמדות המקוריות שלו. אנחנו נצביע לפי העקרונות של חד"ש".
העקרונות של חד"ש בנושא זכויות הפרט הם אכן ברורים. בכנסת היוצאת יזמה המפלגה תיקון לחוק זכויות התלמיד: איסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. בכנסת שקדמה לה, החוק היחיד שעבר למען זכויות להט"ב – חוק האוסר על אפליה על רקע נטייה מינית בלשכות התעסוקה – היה גם הוא ביוזמת ח"כים מחד"ש (עפו אגבריה ודב חנין). כל זה לא הופך את החיים של עודה לקלים יותר כשהוא נדרש להתבטא בסוגיות כל כך רגישות לגבי סלט הוולדורף שהוא מנהיג.
אפרופו גישה מחבקת, מה עמדתכם בנושא לגליזציה?
"אנחנו בעמדה של דה קרימינליזציה. שהמשטר יחפש אחר הפושעים האמיתיים, לא אחר המשתמשים הקטנים".
טרנספר? ליברמן ופוטין
"המשותפת" היא שותפות אמיתית או מעשה מרכבה שאומר ביוש ב־18 בחודש?
"אנחנו רוצים שזה יחזיק מעמד. הרשימה הזו יכולה להיות הבסיס של המחנה הדמוקרטי במדינה מול המחנה הציוני והמחנה הלאומי, לכן אנחנו רוצים לחזק בשנים הקרובות את הקשר הערבי־יהודי. איך אפשר לקדם שלום, שוויון וצדק חברתי בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? האם אפשר לנצח את הימין בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? גם השמאל צריך לדאוג שנהיה לגיטימיים. יש לי גישה די ברורה: החברה הערבית צריכה לשים את כל כוחה במגרש הפוליטי. במקום לחכות עד שישתכנעו 50 אחוזים מהיהודים בסוגיה זו או אחרת, נסתפק בינתיים ב־31 אחוזים מהיהודים, ועם ה־20 אחוזים שאנחנו מהווים באוכלוסייה – יחד זה 51 אחוזים".
קבל שאלה כיפית: האם, כמו זועבי, אתה רואה בציונות אידיאולוגיה גזענית?
"יש לי כמה בעיות עם הציונות כרעיון. אחד מהדברים שאני לא יכול לקבל מבחינה ערכית, המבנה שלי לא יכול לקבל את זה, הוא שיהודים לא יכולים לחיות עם עמים אחרים. זו אמירה גסה כלפי עמי העולם. למרות ההזדהות המוחלטת שלי, שיש בה הרבה רגש, כלפי מה שעבר על היהודים באירופה, אני רוצה לספר על הפנים של הציונות שהערבים ראו בשנת 48. אפשר להתווכח על הסכם החלוקה, אני שייך לערבים שהיו בעד הסכם כבר בשנת 47, אפשר להתווכח על מי התחיל במלחמה, אבל אי אפשר לסלוח על כך שהפלחים הכפריים, 700 אלף, שלא בחרו בהנהגה שלהם – ההנהגה הגרועה ביותר, שישבה עם היטלר – האנשים הללו לא בחרו, לא שמעו על האו"ם שנוסד בשנת 45, לא הרימו יד בעד ונגד, חלקם לא ידעו קרוא וכתוב – חלקם ברחו, חלקם גורשו. הם איבדו אדמות, משפחות. זו נכבה. זה אסון של עם. ככה ערבים ראו את הציונות בשנת 48. אני חושב שהכרה באסון הזה היא דבר שיוסיף לכולנו. אנחנו לא מתנגדים לעצם הקמת מדינת ישראל, אלא לפשעים שנלוו אליה. הגרמנים חכמים, הם ביצעו את הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה, שאין לו אח ורע ואין אפשרות להשוותו לדבר, אבל הם הכירו בו. האם ההכרה פגעה בהם? נהפוך הוא. היא עשתה אותם לגיטימיים".
האוכלוסייה השחורה בארצות הברית נמצאת היום מרחק שנות אור מהמצב שבו הייתה לפני מאה שנה. מה צריך לקרות לחברה הערבית כדי להשיג התקדמות של ממש?
"לא דיברנו על השלום. השלום הפך למילה גסה בבחירות האחרונות, ואני חושש שלדמוקרטיה מחכה גורל דומה בבחירות הבאות. אני רוצה לחזור לשלום. כל עוד יש מלחמה בין העם שלנו למדינה שאליה אנחנו משתייכים אזרחית, האוכלוסייה הערבית לא תוכל באמת להתקדם. אנחנו כמובן בעד הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 לצד ישראל. חייתי את אוסלו, אני זוכר שהריח של השלום, מדומיין ככל שיהיה, היטיב ליחסים בין היהודים והערבים. אני מאמין בבני אדם. דמייני את תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. שני צעירים מתחת לאדמה, בשעה שהרייך עובר מעל פריז. אחד מהם אומר לחבר שלו: 'בעוד תשע שנים יוקם שוק משותף עם גרמניה'. באותו הרגע הוא נשמע משוגע, אבל בסוף זה אכן קרה. ומי היה מאמין שכמה עשרות שנים אחרי מלקולם X יהיה נשיא שחור בארצות הברית? אני מאמין שאפשר אחרת. אני רוצה להוביל את הגישה הזו. אני יודע שקיימים מאות אלפי יהודים שרוצים את הגישה הזו. יותר ממאות אלפים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
