את שנת 2023 סיימה נטפליקס כשהיא נחשבת למנצחת במלחמות הסטרימינג, כשמרבית המתחרות שלה בארצות הברית, למעט דיסני+, עוברות טלטלות וקיצוצים ומחפשות שותפויות אסטרטגיות. את שנת 2024 פותחת נטפליקס בהכרזה שנראית קצת מטורפת: ענקית הסטרימינג תשלם חצי מיליארד דולר בשנה, כל שנה למשך עשור, כדי להעביר אליה את זכויות השידור של תוכנית דגל שבועית אחת. בום.

>> מה חדש בנטפליקס: 7 סדרות (וסרט) שבטח תרצו לראות בפברואר

לתוכנית הזאת קוראים Monday Night Raw, והדגל הוא הדגל של ה-WWE, והבום הזה נשמע כמו חבטה כבדה ומבוימת היטב של קרב היאבקות מקצוענית. נטפליקס תשדר החל מינואר 2025 את התוכנית השבועית המרכזית של ה-WWE, מהתוכנית הנצפות ביותר בארצות הברית בכבלים בשידור חי, שזכויות השידור שלה היו עד כה בידי NBCUniversal על שלל זרועותיה. על פי הדיווחים, נטפליקס הסכימה להכפיל את מה ששילמו עד כה המתחרים תמורת זכויות השידור. נטפליקס תוכל לסגת מהחוזה אחרי חמש שנים במקרה שלא יוביל לתוצאות המצופות או להאריך אותו בעשור נוסף.

נטפליקס תשדר את התוכנית בלעדית בארה"ב, בריטניה, דרום אמריקה וטריטוריות נוספות שיתווספו עם הזמן, לא ידוע בשלב זה אם ומתי תהיה ישראל ביניהן. בנוסף, תהפוך נטפליקס גם לבית של התוכניות השבועיות המשודרות מחוץ לארצות הברית, "סמאקדאון" ו"NXT". ההסכם כולל גם את שידורי הלייב של אירועי הרסלמאניה, סאמרסלאם ורויאל ראמבל – כולם אירועים שמושכים עשרות מיליוני צופים מסביב לעולם – ואף את הפקתן של סדרות עתידיות וסרטים דוקומנטריים. לאורך השנים הצליח ה-WWE לייצר כוכבי ענק כמו דווין ג'ונסון וג'ון סנה, והם מקפידים לחזור לזירה מדי פעם כדי לא לשכוח מאיפה באו (או במקרה של ג'ונסון, להפוך לשותף בחברה).

נטפליקס מגיעה באיחור מסוים לזירת שידורי הספורט החיים בסטרימינג, אחרי שאמזון נעלה זכויות שידור על משחקי יום חמישי ב-NFL לעשר שנים, בעוד שירות הסטרימינג פיקוק זכה ל-23 מיליון צופים בשידור סטרימינג ראשון של משחק פלייאוף ב-NFL. בשנה האחרונה התנסו בנטפליקס במספר שידורים חיים, הראשון שבהם היה המופע של כריס רוק בשידור חי במרץ 2023, אך זו הפעם הראשונה שהיא נערכת לשידור אירועי ספורט גלובליים בהשקעה כבדה. מעריצי ה-WWE בישראל ירוויחו, לגבי כל השאר עוד נראה.

• המסך
• נטפליקס
• סטרימינג
• דה רוק
• דווין ג'ונסון

בכלל לא מוזר לחשוב שדוויין ג'ונסון יתמודד על נשיאות ארצות הברית ב-2032. עד אז הוא כבר יהיה מיליארדר בן 60, כשעל חגורת האליפות שלו חרוטים הישגיו כספורטאי, שחקן, בדרן ואחד האנשים האהובים ביותר בארצות הברית, ואם מישהו כמו דונלד טראמפ יכול אז למה לעזאזל שלא יבוא גם מישהו נחמד. כל זה לא הופך את "רוק הצעיר" לאירוע טלוויזיוני פחות משונה, ומה שאפילו יותר משונה זה שאנחנו כבר בעונה השלישית של הסיטקום המבוססת על חייו של ג'ונסון, ובה הוא משחק את עצמו ב-2032 כמועמד לנשיאות ארצות הברית.

ב-NBC (ושירות הסטרימינג שלה פיקוק) חידשו את הסדרה לעונה שלישית למרות הרייטינג הנמוך של העונה השנייה (כ-2.5 מיליון צופים לפרק), בעיקר בגלל שלא מעט מבקרים התאהבו בה. היא מתרחשת על ארבעה צירי זמן שונים, כשאת "דה רוק" הצעיר מגלמים שלושה שחקנים שונים שממוקמים ב-1982, 1987 ו-1992 (והוא עצמו מספר את הסיפור לאחור ב-2032, כאמור), והאופן שבו היא חוזרת לאחור ומדלגת ביניהם מייצר טריפ פיל-גוד מתוק-מריר של נוסטלגיית אייטיז וניינטיז שקשה להתנגד לה. זה כמו "שנות הקסם" רק עם מכות, או כמו "כולם שונאים את כריס" אבל כשכולם אוהבים את דוויין.

ואכן, "רוק הצעיר" מתגלה בעונה השלישית שלה כסיטקום אנדרייטד למדי. היא משעשעת באופן נעים וחסר יומרה, היא כתובה ומופקת היטב, ובתור בונוס מיוחד כולה מחווה אחת גדולה של אהבה לאגדות הגדולות של ה-WWE. דוויין ג'ונסון היה מהגדולים שבהם כמובן, אבל גם אביו, רוקי ג'ונסון, היה מתאבק סופרסטאר, והוא גידל את בנו לצידם של גדולי הרסלמאניה של כל הזמנים ואף הכניס אותו לזירה כשהיה בן עשר, כך שעל המסך מתחוללת כל הזמן במקביל חגיגה של רפרנסים והופעות אורח למעריצי הז'אנר, מבלי להפריע לצירים המרכזיים של העלילה. טלוויזיה די כיפית בסך הכל. הרבה יותר מ"המתמחה".

>> "רוק הצעיר" משודרת בישראל ב-yes TV Comedy מדי יום שישי ב-14:35
>> מה ראינו אתמול: יש מצב שהחמצתם את הטיסה של "מניפסט"?
>> מה ראינו שלשום: ג'ונה היל הממזר הצליח לראיין את הפסיכולוג שלו

• המסך
• מה רואים הלילה
• סיטקום
• דה רוק
• דווין ג'ונסון
• המלצות צפייה

נתחיל בקצת רקע: בתחילת שנות האלפיים החלו בהוליווד לפתח פרויקט קולנועי שנועד להתבסס על הדמות של קפטן מארוול, הידוע גם כשהאזאם, של DC קומיקס (שלא לבלבל עם הקפטן מארוול של מארוול). האולפן רצה את דוויין ג'ונסון, שאז עוד נודע כ-The Rock, לתפקיד גיבור-העל הילדותי, ובלאק אדם נועד להיות האנטגוניסט שלו. אבל ג'ונסון היה מעוניין דווקא בדמות הנבל. בחלוף השנים הפרויקט התפצל לשני סרטים, וג'ונסון, שכוכבותו הלכה והתעצמה לממדים כבירים, הלך עם האינסטינקט הראשוני שלו וגם הפיק את "בלאק אדם", שעקבות הדי.אן.איי. של "שהאזאם!" עוד ניכרות בו. כמו בסרט על הילד שהופך לגיבור-על ונלהב לגלות את כוחותיו, גם כאן יש לנו נקודת מבט נערית שמעניקה חן לדמות האטומה של גיבור-העל, שהוא בעצם אנטי-גיבור שמקבל יחס של נבל.

הפתיחה מאוד לא מבטיחה. אנחנו מקבלים סיפור היסטורי מזורז בגוונים עכורים (סטייל זק סניידר) על איזו ממלכה מזרח תיכונית עתיקה בשם קאנדק, שבה שלט דיקטטור איום (מרוואן קנזרי, שחקן ממוצא טוניסאי) שרצה לעצמו את כל הכוח שבעולם. לצורך כך הוא שאף ליצור טבעת מיוחדת, כלומר כתר, והעביד רבבות אנשים בכריית חומר נדיר בשם אדמנטיום – אה, סליחה, אטרניום – עד שאחד העבדים החליט למרוד. חבורת מכשפים העניקו למורד כוחות-על, אבל התוצאה היתה בעייתית משהו. בקיצור, כבר ראיתם ושמעתם את הסיפור הזה ביותר מדי סרטים.

>> הענק הידידותי: איך הפך דה רוק לדארלינג של אמריקה?

חמשת אלפים שנים מאוחר יותר קאנדק כבושה על ידי כוחות קולוניאליסטיים מערביים כלשהם. דימוי המחסומים שבהם התושבים המקומיים תקועים במשך שעות נראים מוכרים ממהדורות חדשות וסרטים תיעודיים (של יואב שמיר, למשל), אבל בשביל לא להתחייב פוליטית קוראים לכובשים אינטרגאנג. מסיבות לא ברורות לוחמת חופש בשם אדריאנה (שרה שאהי, שחקנית ממוצא איראני) מנסה לאתר את הכתר הפלאי והמסוכן ההוא, וכשהעניינים מסתבכים היא אומרת כמה מילים עתיקות ומעוררת לחיים את בלאק אדם (ג'ונסון).

עבור הקאנדקים בלאק אדם הוא הגיבור המיתולוגי שניצח את הדיקטטור האיום (ולכן הם בנו פסל ענקי בדמותו בלב עיר הבירה) אך סוכנת הממשלה האמריקאית אמנדה וולר (ויולה דיוויס), שנראתה לאחרונה ב"יחידת המתאבדים", מחשיבה אותו לנבל-על שצריך ללכוד לפני שיגרום נזק קטסטרופלי. לצורך העניין מגויסים ארבעה גיבורי-על רשמיים שעושים כאן את הופעת הבכורה הקולנועית שלהם.

על הנייר הם אמנם נולדו בשנות הארבעים, אבל משום שהגעתם למסך הקולנוע התמהמהה, כולם נראים כחיקוי של דמויות שהכרנו בסרטים ביוניברס המקביל של מארוול – הוקמן (אלדיס הודג', שגילם את ג'ים בראון ב"לילה אחד במיאמי") דומה לפלקון, דוקטור פייט (פירס ברוסנן) מאוד מזכיר את דוקטור סטריינג' (גם מבחינת העיצוב החזותי של הקסמים שהוא מחולל) וכו'. בקיצור, איך שהם מגיעים לקאנדק חברי "חברת הצדק" מתחילים ללכת מכות עם בלאק אדם, ולא נותנים לו בכלל הזדמנות להתבטא. והם, לכאורה, באו להשכין שלום.

לוקח קצת זמן להבין, אבל דווקא זה מה שהופך את הסרט לחצי מעניין. בלאק אדם הוא גיבור-על סרבן. כמו לשהאזאם יש לו מגוון כוחות-על, אבל הוא לא חש שליחות כלשהי אלא פועל באופן אינסטינקטיבי, והאינסטינקטים שלו אלימים – הוא למשל נוהג להיכנס דרך קירות. מי שרואה בו גיבור-על הוא אמון, בנה בן העשרה של אדריאנה, שעל קירות חדרו תלויים פוסטרים של סופרמן וגיבורי-על נוספים. אמון (בודהי סבונגוי, שחקן ממוצא מצרי) מתעקש ללמד את בלאק אדם איך להתנהג כמו גיבור-על, ומחפש בשבילו משפט קליט שיזוהה איתו. אבל בלאק אדם לא ממש קולט את העניין, והפער בין הציפיות של הנער לביצועים של גיבורו מניב את רוב ההומור בסרט.

אמון אחראי לא רק על נקודת המבט הנערית שתורמת לסרט מידה של חן (ורפלקסיביות טיפוסית), אלא בשלב מסוים הוא גם הופך למניע של הדרמה, שגורם לבלאק אדם להתחיל להתנהג כמו הגיבור המיוצג בפסל. כמה חזרות מתוזמנות היטב אל סיפור הרקע שהוצג בפתיחה חושפות פנים שונות של דמותו, ומעלות שוב את השאלות שנשאלו בצורה מעמיקה ומעניינת יותר בטרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולן לגבי מיהו ומהו גיבור.

הכריזמה הידועה של ג'ונסון עובדת גם כשהוא שומר על פנים חתומות ומניח להומור לגלוש על שריריו העטויים בבגד גוף שחור. השאלה אם הוא טוב או רע או איכשהו גם וגם (כי הכל יחסי ומה שקובע זה התוצאות) נרמזת באחת מהבלחות הבימוי היותר מוצלחות של הסרט (אין הרבה כאלה) שבהן התמונה והפסקול רומזים ל"הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו לאונה. הבלחת בימוי אחרת, שבה האקשן עובר פתאום לסלואו מושן המלווה ב"Paint It Black" של הרולינג סטונס, פחות קולעת. הבמאי הספרדי ז'אומה קולייט-סרה שחתום על סרטי אימה ומותחני אקשן של ליאם ניסן יודע את העבודה, אבל לא מעבר לזה. האקשן לא יותר מבסדר והעיצוב החזותי לא מסגיר ש"בלאק אדם" ניחן בתקציב של מאתיים מיליון דולר.

על החן המסוים של הסרט אחראים בעיקר הצעירים שבחבורה. לצד אמון, שכבר הוזכר, מופיעים שני גיבורי על חמודים – קווינטסה סווינדל ("בטיפול") היא סייקלון ששולטת ברוח ובננו-בוטים, ונואה סנטינאו ("משפחת פוסטר") הוא אטום סמאשר, שיכול לשנות את המבנה המולקולרי של גופו ולגדול כמו אנטמן וכמו אליס בארץ הפלאות – יכולת שגורמת לו מבוכה מסוימת. כמה רגעים מעלי חיוך יש גם לכרים, אחיה של אדריאנה, המגולם על ידי הסטנדאפיסט ממוצא פלסטינאי מוחמד עמר. במילים אחרות, כל הדמויות המזרח תיכוניות בסרט מגולמות על ידי שחקנים עם שורשים באזור, פרט לכוכב עצמו. עושה רושם שבינתיים זה לא עורר צקצוקים. כי כולם אוהבים את דוויין ג'ונסון, וזהו.

3 כוכבים
Black Adam בימוי: ז'אומה קולייט-סרה. עם דוויין ג'ונסון, פירס ברוסנן. ארה"ב 2022, 124 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• דווין ג'ונסון
• דה רוק
• DC
• קומיקס
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 918 // הבית השני שלי

הרשימה פורסמה במקור באתר"הספוילר" – תראו תראו

המתאבק שהפך לשחקן, דוויין ״אל תקראו לי יותר דה רוק״ ג׳ונסון, חוגג היום חמישים שנים של הרמת גבה שחצנית. במהלך הקריירה שלו הוא הספיק להופיע בעשרות שוברי קופות, לככב בכמה מערכונים מצחיקים ב"סאטרדיי נייט לייב״,לפרסםטקילה, לעשותראפ,ליצור ולככבבסדרת טלוויזיהבה הוא רץ לנשיאות ומספר בפלאשבקים על הילדות שלו. אבל כפי שרובנו יודעים, ג׳ונסון התחיל את דרכו כמתאבק מקצועי בליגת ההיאבקות של ה-WWE, שם הראה לראשונה את הכריזמה, ההומור וכמובן הגוף המטורף שלו. והוא לא היחיד – לא מעט מתאבקים מקצועיים ניסו לעשות את הקפיצה לעבר כוכבי קולנוע, אבל אף אחד לא הצליח כמו דה רוק. למה זה? בואו ננתח על בסיס כמה דוגמאות.

https://www.youtube.com/watch?v=5mKj97UWE9E

האלק הוגן: כישלון אחר כישלון

האלק הוגאן היה המתאבק הכי מפורסם בשנות השמונים, והרבה יותר מפורסם מ"דה רוק" בתקופת שיאו כמתאבק. ילדים אהבו אותו, היה לו לוסדרה מצויירת,מסעדת פסטה, אבל בשום שלב לא באמת הצליח למנף את ההצלחה הזאת לקריירה קולנועית, וזה לא שהוא לא ניסה. אחרי הופעה סבירה ב-״רוקי 3״, הוגאן ניסה את מזלו בסרט אקשן בכיכובו בשם ״ללא חוק ומעצורים״ ואז ניסה לפנות לילדים עם מספר קומדיות בהם הוא משחק דמות שרירית משונה: חייזר ב-״קומנדו עירוני״ מטפל ב״אומנת עם שרירים״ או איש שחושב שהוא סנטה קלאוס ב״סנטה עם שרירים״ – אף אחד מהם לא היה הצלחה מסחררת עם המבקרים או הקהל. לא רק שלא היו לו את יכולות המשחק של ג'ונסון, הוא גם בחר שוב ושוב בתסריטים גרועים. בשנים האחרונות הוגאן ידוע בעיקר בקשר לפרשיות שקשורות לגזענות או קלטות סקס, אז לא נראה שקאמבק נמצא בעתידו.

אנדרה הענק: תפקיד אחד ענק

לפעמים מספיק תפקיד אחד בשביל להיות חקוק לנצח במוח של אנשים, וזה עוזר אם אתה גם אדם בגובה 2.24 מטר. אנדרה הענק, שכיכב ב-WWE בשנות השבעים והשמונים, ידוע בעיקר היום בזכות הופעתו כ״פזיק״, הענק החביב בקומדיה הקלאסית ״הנסיכה הקסומה״. מעבר למשפט של איניגו מונטויה, ולמילה ״Inconceivable" אנדרה הוא כנראה החלק הכי זכור בסרט, בזכות הקול הנמוך הדיסטינקטיבי שלו, והעובדה שהפך דמות שיכלה להיות מפחידה לחמודה ואהובה. אנדרה היה יכול בעצם לשחק רק תפקיד אחד, לעומת ג'ונסון, שיכול לשחק איזה שלושה וחוזר עליהם. אנדרה נפטר ב-1993, אבל השאיר מאחוריו תפקיד אחד גדול ומספר סיפורים מטורפים.

ג׳ון סינה: מרסק מצחוק

אם יש מתאבק לשעבר שיכול להגיע לרמת ההצלחה של דוויין ג׳ונסון, זה כנראה ג׳ון סינה. יריב לשעבר של דה רוק ב-WWE. סינה התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בצורה לא-מזהירה בסרט של כוכב הסרטונים הויראלים ״פרד״, אבל פרץ באמת בתור החבר המטומטם של איימי שומר בקומדיה ״אסון מהלך״ שם הפיגן יכולות קומיות אמיתיות. מאז הספיק לחבור לג׳ונסון בסדרת ״מהיר ועצבני״ ולגנוב את ההצגה בסרט ״יחידת המתאבדים״ עד כדי כך שהדמות שלו זכתה לסדרה בכיכובה, פיסמייקר (שגם נכנסה לרשימה של הספוילר,20 הסדרות שחייבים לראות עכשיו),ולפתיחהכי טוב של סדרה בשנים האחרונות. לסינה יש יכולות קומיות שאין לג'ונסון, אבל גם אין לו את האינסטינקטים העסקיים שהפכו אותו לשם דבר.

דייב בטיסטה: היאבקות למתחכמים

דייב בטיסטה הלך על כיוון אחר מחבריו המתאבקים. למרות שגם הוא השתמש בגודל הפיזי שלו במספר סרטי אקשן, תפקיד הפריצה שלו היה בסרט גיבורי העל ״שומרי הגלקסיה״, ונראה שהוא רצה להיות יותר מסתם בריון. בתור דראקס המשמיד ב״שומרי הגלקסיה״, בטיסטה לא רק היה החלק הכי מצחיק בסרט, הוא היה גם החלק הכי מרגש בסרט, והפגין יכולות משחק מרשימות. לאחר מכן הופיע בסרטים יותר ״מתוחכמים״ כמו ״בלייד ראנר 2049״, ״חולית״ ובקרוב ״רצח כתוב היטב 2״. אבל תפקידו הכי טוב הוא עדיין דראקס, הבריון המצחיק, הטיפש והרגיש שכולנו אוהבים. בכל מקרה, נראה שבטיסטה לא רוצה להיות כוכב כמו ג'ונסון, אלא כוכב אחר.

רודי פייפר: מלך הטראש

כשבמאי הז׳אנר האגדי ג׳ון קרפנטר החליט ללהק את התפקיד הראשי לסרט המד״ב הסאטירי שלו ״הם חיים״ ב-1988, הוא בחר דווקא ברודי פייפר, מתאבק ידוע, אך לא כוכב ענק. אבל אפשר לסמוך על קרפנטר, כי פייפר סיפק הופעה מדהימה בתור נאדה הבריון המבולבל שזורק משפטי מחץ לכל עבר (הרבה מהם באו מפייפר עצמו) בזמן שנלחם בחייזרים. אבל לפייפר היה עדיף לעשות כמו אנדרה הענק ולפרוש אחרי הסרט הזה, כי חוץ ממנו הקריירה שלו מלאה בזיבלוני מד״ב כמו ״Hell Comes to Frogtown" ולא הרבה הצלחות בסגנון ג'ונסון – למרות שהוא גם הספיק להפתיע בשתי הופעות קורעות ב״פילדלפיה זורחת״ בתור המתאבק המשוגע ״דה מניאק״, לפני מותו ב-2015.

ג׳סי ונטורה: מטורף למושל

קריירת פוסט-ההיאבקות של ג'סי "הגוף" ונטורה קשורה באופן מובהק לזו של אחד, ארנולד שוורצנגר, שלמרות גופו המרשים, לעולם לא עסק בהיאבקות מקצועית. בשנת 1987 ונטורה הופיע בתפקידי משנה בשני סרטים של שוורצנגר – "הנרדף", סאטירה דיסטופית בה שיחק מתאבק, והסרט היותר מפורסם, "הטורף", בו שיחק אחד מחברי הצוות של ארנולד שמלווים אותו למשימה בג'ונגלים שם הם פוגשים חייזר מסוכן. ונטורה לא רע בשני הסרטים האלו, ויכל להמשיך לקרייה מכובדת בקולנוע, אבל בחר דווקא בקריירה פוליטית כשב-1999 נהיה מושל מינסוטה, בדומה לשוורצנגר שנהיה מושל קליפורניה כמה שנים לאחר מכן. כיום ונטורה ידוע בעיקר בזכות חיבתו לצד הימני של המפה הפוליטית ותיאוריית קונספירציה שונות. הוא היה יכול אולי להיות כוכב כמו ג'ונסון, אבל בחר בפוליטיקה, ועוד לא טובה במיוחד.

ביל גולדברג: סנטה יהודי

במשך שנם ביל גולדברג היה הנציג היהודי הגדול של ה-WWE. כמו שג'ונסון ייצג בגאווה את המורשת הסמואית שלו עם קעקועים מסורתיים, כך גולדברג ייצג אותנו עם השם הסופר-יהודי הזה. מה שהופך את זה להיות עוד יותר מוזר שהתפקיד העיקרי שלו כשחקן היה סנטה קלאוס! והוא אפילו לא הראשון ברשימה הזאת שעשה זאת. גולדברג כיכב בסרט האימה-טראש "האמת על סנטה" בו הוא משחק גרסה רצחנית של אב חג המולד המפורסם, שרוצח בעיקר יהודים המגולמים בהופעות אורח על ידי אנשים כמו פראן דרשר וג'יימס קאן. ג'ונסון בחיים לא היה מסכן את הקריירה המוקפדת שלו על תפקיד שערורייתי כזה – כשהוא הופיע בסרט עם אזכור לתרבות שלו, זה היה "מואנה", מחזמר מתקתק של דיסני.

ג'ורג' סטיל:טור הזהב

ג'ורג' "החיה" סטיל, היה ידוע בתור דמות מאיימת: גדול, קירח, שעיר במיוחד. אבל תפקידו הקולנועי המפורסם דווקא די רגיש, ונוגע לנושא הכתבה הזו. ב-"אד ווד" , יצירת המופת של טים ברטון על עשייה קולנועית, סטיל מגלם את המתאבק המקצועי טור ג'ונסון, אחד המתאבקים הראשונים שעשה את המעבר לשחקן, שנשכר על ידי הבמאי אד ווד לשחק בסרט שלו. ג'ונסון חושב שהוא מכוער מדי, אבל ווד מעודד אותו והוא הופך לחלק מהמשפחה המוזרה שבסרט. בסצנה האהובה עליי, טור שואל את דמותו של ביל מארי מה קרה לניתוח שינוי המין שלו, סצנה מאוד רגישה ומצחיקה בסרט שמלא ברגעים כאלה. דוויין ג'ונסון אולי לא שיחק בזבל כמו טור ג'ונסון, אבל הוא גם לא הופיע בסרט ברמת "אד ווד".

• המסך
• קולנוע
• דה רוק
• דווין ג'ונסון
• קומדיה
• רסלינג

בסוכנויות ההימורים בלאס וגאס, שם עדיין מהמרים על הכל פחות או יותר, ישנו ליין הימורים על מי ינצח במרוץ הנשיאותי האמריקאי שיתקיים השנה. נכון לעכשיו 51 אחוז מהמהמרים שמו את כספם על דונלד טראמפ, בעוד שרק 35 אחוז הימרו על ביידן. אבל בראשית השבוע נוסף שם חדש למירוץ – דוויין "דה רוק" ג'ונסון, כוכב הקולנוע, המתאבק לשעבר ושרירן ההשראה האולטימטיבי של ימינו. לג'ונסון אין שום דרך חוקית להתמודד לנשיאות נכון לעכשיו, מה גם שהוא הכחיש שהוא בכלל מעוניין במשרה. אבל הפופולריות שלו כמועמד פוטנציאלי כל כך גבוהה עד ש-3.5 אחוז מהמהמרים שמו עליו את כספם למרות העובדות, מה שהופך אותו למועמד השלישי במרוץ. אם ג'ונסון ירצה בעתיד לרוץ לתפקיד, המספר הזה יטפס גבוה הרבה יותר.

אם אתם מפקפקים ביכולתו לזכות בבחירות, כל מה שאתם צריכים לעשות הוא להעיף מבט בריאליטי התחרותי "משחקי הטיטאנים" שיצר עבור NBC (ולאחרונה הגיע לנטפליקס). על פניו, מדובר בתחרות גלדיאטורים מודרנית די פשוטה – טורניר שרירנים שנלחמים נגד מכשירי עינויים ואחד נגד השני, במטרה להגיע לתואר שריר התאומים הגדול ביותר או משהו כזה. כן, זה דומה ל"גלדיאטור אמריקאי" הוותיקה, "באטלדום" הביזארית (והנהדרת) מהניינטיז וכמובן ל"אתגר הנינג'ה". בקיצור, בואו תראו אנשים במצב פיזי מזהיר מתעללים בעצמם להנאתכם.

"למה אני בכלל נהנה מזה?", שאלתי את עצמי בזמן שראיתי שרירן ענק אחד מכה עם פטיש פלדה בכדור בטון במהירות של מתופף מטאל. זה הרי מעבר לספורטיביות ולרצון לראות אדם מוציא מעצמו את המיטב (אם זה היה המקרה, אליפות העולם בהטלת כידון הייתה משודרת בפריים טיים). לא, זה הרצון לראות את הניצחונות, ואת הכישלונות, כדימוי פשטני לחיים עצמם. המנצחים תמיד רצו יותר, המפסידים הפסידו כי הם לא. זו בדיוק התפיסה שמאפשרת לי, 95 קילו של חטיפים, לצפות בגבר שבנוי כמו גבעות גורל ולצחוק עליו שהוא לא מצליח לעבור מכשול חביות פשוט. בחייאת, לפני רגע נאבקתי לפתוח שקית של ביסלי גריל.

הדגש הכל כך בוטה על ניצחון בכל מחיר מעלה בעיה חברתית גדולה יותר, כמו למשל הז'רגון הייחודי לז'אנר – שפת המוטיבציה. זו שפה שנולדה במכוני הכושר ומועדוני ספורט, דלפה לתרבות המיינסטרים דרך שרירנים חדורי מטרה כמו דוויין ג'ונסון, או להבדיל מייקל ג'ורדן, ומפוזרת לכל עבר דרך אינספור חשבונות אינסטגרם של משפיעני פיטנס. "הכאב הוא זמני, אבל להפוך לאלופי הטיטאנים זה לנצח", אומר ג'ונסון באחד המעברונים, ונשען עמוק לתוך הקלישאה. גם כאב בטן משקית ביסלי גריל הוא זמני, זה לא אומר כלום בנוגע לתוצאותיו.

הבעיה עם משפטי מוטיבציה ריקים שכאלו היא שהם מחלחלים עמוק, הרבה מעבר להיגיון. זה באמת מרשים ולפעמים גם מעורר השראה לראות בני אדם דוחקים את עצמם מעבר לגבול היכולת, אבל מה שקרה באחד הפרקים במהלך קרב בין שתי טיטאניות (הנה, שוב הלינגו הנורא הזה) הציג בדיוק את הסיכון שביותר מדי אמביציה. אחת המתמודדות הגיעה אחרי התאוששות מפציעה ברגל שסיימה את הקריירה שלה בתור כדורסלנית. אחרי שני קרבות מתישים, באחד המכשולים היא נפלה מגובה של 2 מטרים ונחתה גרוע. הטיטאנית נאנקה בכאבים עד בכי של ממש במשך דקה ארוכה לפני שקמה על רגל אחת והמשיכה את האתגר למרות הפציעה.

זה כמובן היה חסר טעם, כי בזמן שהיא ניסתה להבין אם קרעה שוב את רצועת הרגל שלה, המתחרה פתחה פער בלתי ניתן לגישור. "רגע מדהים ומעורר השראה", קרא לזה ג'ונסון מבלי להתייחס לעובדה שהבחורה הצעירה הזו פצעה את עצמה, ואז המשיכה לסכן את עצמה באופן מיותר לחלוטין בשם איזו "ספורטיביות" מזויפת, כדי שהיא תוכל לחיות את משפטי המוטיבציה שהביאו אותה לתחרות שכזו, כדי שתוכל לספק השראה לילדה הבאה שרוצה לקרוע רצועה בטלוויזיה. מכונה שמזינה את עצמה, ואז יורקת את השאריות עם פרס ניחומים בדמות הפיכתך ל"השראה". כמו ישו, כנראה שגם הרגל שלה מתה עבור חטאינו.

מה שמחזיר אותנו לג'ונסון. "משחקי הטיטאנים" היא לא רק תחרות למי יש את הווריד הכי מתפקע בהנחייתו, אלא ריאליטי שנבנה לפי דמותו – הר אדם נוצץ של כריזמה לבנת שיניים, נחמדות מתאמצת ומשפטי דרבון תמימים לכאורה. הוא הנציג הבכיר ביותר של תרבות המוטיבציה, שמסתירה דורסנות רבה במעטה של גישה חיובית. אל תטעו לחשוב שהיא שייכת רק לספורטאים, היא קיימת אצל כולנו: כל מי שמחלק את העולם למנצחים ומפסידים; כל ילד שחושב שהוא יכול להיות הכל אם רק יתאמץ מספיק; כל מי שקונה סיסמאות ריקות של פוליטיקאים. עם תרבות שכזו, אני בכלל לא אתפלא אם דה רוק עוד יהיה נשיא ארה"ב בעתיד. אני שם את הכסף שלי על 2028.

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• דה רוק
• המסך
• ספורט