התקופה האחרונה, יודע כל ישראלי, מלאת מחנק. השילוב בין המלחמה, החטופים, השמועות הכוזבות, הוויכוחים שמוציאים ורידים מהצוואר, כל הכעס הזה מסביב – כל הדבר הזה ביחד מייצר תחושה קשה מאוד. ובתוך התחושה הקשה הזאת נוצר רצון ברור להתנתק מהכל. לברוח למקום שהוא ההפך הגמור מההווייה הטראומטית והחרדתית של עכשיו. עבורהרבה אנשים, המקום המושלם להתנתק הוא הודו. לשם גם לוקחת אותנו העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" שחזרה אלינו לסיבוב פרידה אחרי חמש שנות היעדרות ארוכות מדי. הפקת העונה הזאת בהודו נולדה הרבה לפני המלחמה, אבל נדמה שאחרי 7.10 זה מתבקש ממש ומספק סוג של התנתקות מבורכת.

>> גם "המפקדת" חזרה. ועכשיו זה כואב // ביקורת
>> "שבויים" היא יצירת מופת דוקומנטרית // ביקורת

יש בעיה גדולה עם אסקפיזם בימים האלה: הוא מפוצץ ברגשות אשם. כל דבר שלא מתיימר לעסוק במישרין באקטואליה, מיד פותח בהתנצלות מעושה – "אנחנו כאן, אבל אנחנו לא שוכחים את המלחמה/החטופים/המצב הקשה בחוץ". כאילו מה שרצינו הוא עוד תזכורת למצב הקשה בחוץ. כולנו חווים אותו מספיק. זה באוויר, זה במים, זה בכל פעם שאנחנו מעזים לפתוח רדיו או טלוויזיה.כך שבאופן אבסורדי, ככל שאתה צועק חזק יותר "אנחנו אסקפיזם", אתה הרבה פחות אסקפיסטי – כי אתה שם שוב על הצופה שלך את מעמסות היום יום.

זה אחד הדברים היפים בעונה הזו של "האחיות" – אין בה שום דבר מכל זה.הסדרה הזאת יודעת איפה הלב של כולנו נמצא. היא יודעת שבתום המסע הקצר הזה של ארבעת הפרקים, אנחנו נחזור לדופק המואץ ולאש ולעשן. אי אפשר אחרת. ובכל זאת, היא נותנת לנו יד, כמו חבר טוב בעת צרה, ולוקחת אותנו למסע מנחם מול הירח של בומביי.

במרכז העונה הזאת, לדעתי גם בצדק גמור, עומדת מור (שמגולמת על ידי טס השילוני). הנה וידוי: מור היא הדמות האהובה עליי ב"אחיות המוצלחות שלי". מבין שלוש האחיות היא הכי קרובה אליי. היא לא נלהבת ואקסטטית כמו נטלי, והיא גם לא אידיאליסטית וממוסדת כמו אורית. היא בעיקר מבקשת להיות. כמה שיותר להיות. ואם אפשר – לבד. רחוק מכל האנשים המציקים האלה.אם מור היתה משפט – הוא כנראה היה "אין לי כוח". אם מור היתה תנועה פיזית, היא היתה גלגול עיניים. היא מסמלת את הרצון האנושי הפשוט להתבודד. לא להיות חלק מהג'מעה אלא למצוא את המקום האישי שלה, את הקול שלה, בתוך עולם קקפוני ורועש. לא סתם רגע הזיכוך שלה, הוא הרגע שבו היא נמצאת על הסירה חזרה מגואה. לגמרי לבד.

בעונות הקודמות של "האחיות", מור עמדה בצל של שתי האחיות שלה – וספציפית של נטלי, שבאופן טבעי שאבה את מלוא הפוקוס. קשה לסרב כשמדובר בשחקנית מעולה כמו נלי תגר. מור נתפסה בתור "הנורמלית", זו שיש לה קו עלילה מגובש – אבל הוא לא לב העניין. העונה הזאת מזיזה את כל הסיפורים הצידה – ומתמקדת בסיפור שלה, במסע שלה אחרי הצבא להודו. גם כשנטלי ואורית מצטרפות לסיפור, הן התוספת – ולא הדבר עצמו. וזו התפתחות חשובה.כי מור, יותר מכולן, היתה זקוקה לטיול השחרור הזה. לצאת מהכבלים של המדים ושל המשרד ובוודאי של רוני (שעוד יחזור אליה, בדרך לא דרך) – כדי להיות היא עצמה. לבחון את עצמה, לגלות דברים חדשים, לפגוש אנשים אחרים – ללכת לאיבוד במובן הטוב של המילה. במובן הזה העונה הזאת היא ברכה לדמות שלה – וברכה גם לנו כצופים.

חוץ מזה, יש בעונה הזאת לפחות עוד שתי הברקות שבעיניי ראויות לציון. אחת היא בליהוק. שלושה גיבורי משנה יש בעונה הזאת – והם בינגו אחרי בינגו. אורי רוסו, בן זוגה של נגה ארז, מככב בתפקיד המופלא של שלומי; קובי מימון, בדרך כלל קומיקאי, מביא את הדמות המרהיבה של ארז (הברק כהן שמכר את הפרארי שלו, אם תרצו) ומעל כולם אדם גבאי – בתפקיד הכובש של ידיד צב הים, זה שמעיק על מור ובסוף מספק לה את המפתח ליציאה האמיתית לחופשי.

ההברקה השנייה היא המוזיקה – וספציפית, עלמה גוב. יש מצב שהיא "האחות הרביעית" הסמויה, כי התפקיד שלה בעונה הזאת, דרך המוזיקה שהיא כתבה, מוסיף לסדרה הזאת לא פחות מאשר עוד דמות. הסצנה היפה בסדרה, סצנת הטראק של נטלי, מור ושלומי – כשברקע שיר של גוב (אני מניח שמדובר ב"הרפתקה", לפי הקרדיטים), היא רגע של התרוממות רוח אמיתית. רגע של התאהבות ביצירה טלוויזיונית כיפית, שמעלה חיוך, שמאפשרת לך להרגיש מעט יותר טוב. עכשיו, נשאר רק לזעוק בפלטפורמה הצנועה הזאת: שחררו את השירים! מגיע גם לנו ליהנות מהם.

חוץ מזה, זו עונה שעשתה טוב למשולש היצירתי של הסדרה: גלית חוגי, נעה ארנברג וגורי אלפי-אהרון, שתי היוצרות והבמאי. הן מצליחות ללכת בשביל הזהב: מצד אחד, יש בהחלט התייחסות סאטירית להודו, לחברה הישראלית ואפילו (בקטנה) לכמה נושאים גדולים שמאפילים עלינו. ועדיין, היא מרשה לעצמה גם להצחיק סתם. לייצר רגעים אותנטיים שגורמים לך לחייך. היא לא מתעלמת מהמציאות, כי אי אפשר, אבל היא בהחלט צועדת לידה וממשיכה הלאה.

חמש שנים ש"האחיות המוצלחות" לא היתה איתנו. חובבי הסדרה כבר חשבו שנעלמה אחרי העונה השלישית, ולכן שובה לעונה הזו – מצומצמת ככל שתהיה – בהחלט עורר ציפיות גבוהות. גם אצלי. האם זה עמד בהן? קשה להגיד את זה על עונה של ארבעה פרקים בלבד. אבל גם אם החוויה הזאת היא קומפקטית, מה שאני לוקח ממנה זה את תחושת הרעננות שהיא הביאה. את החוכמה, את ההומור הציני אבל לא מריר, את הכתיבה המעולה ובעיקר את זה שהעונה הזאת, גם אם לא התכוונה לכך, באה לנחם.

כמו חבר טוב בעת צרה, היא מבינה הכל גם בלי שנאמר מילה. לרגע אחד, אתה מצליח לצאת מהלחץ ומהגועל ומהרעל שמסביב – וכמו בקלישאה הכי הודואית שאפשר, לומד להיות ב"כאן ועכשיו". וכאן ועכשיו, העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" היא פשוט כיף טהור ולא מתנצל. ונדמה לי שזה בדיוק מה שכולנו צריכים.

• ביקורת טלוויזיה
• האחיות המוצלחות שלי
• yes
• גורי אלפי
• גלית חוגי
• נועה ארנברג
• נלי תגר

אם יש מישהו אחד שחושב שהקומדיה הטלוויזיונית של ישראל נמצאת בצמיחה, שירים בבקשה את היד, ואז יוריד אותה לעצמו בכאפת שטות אגרסיבית. מצבנו מעולם לא היה רע יותר. הנוף הטלוויזיוני צמא לקומדיה, ומקבל לכל היותר שנינות בינונית בין צמד מנחים מלוקקים, ואולי איזה סדרת צחוקים-לכולנו-פה. אחרי שבשבועות האחרונים איבדנו את "היהודים באים", היום מתחילה הדרך להיפרד משתי קומדיות ישראליות שעוד לא היינו מוכנים לאבד, אבל הגיעו לישורת האחרונה מצמרת הקומדיה המקומית – "האחיות המוצלחות שלי" ו-"המפקדת".

>>על מי אתה שומר: המשטרה אלימה ומושחתת? לנטפליקס יש פתרון

ראשית נתחיל עם הסדרה שידענו שתבוא לסופה, ומשיקה היום (א', 21:00, כאן 11) את עונתה השלישית והאחרונה בפרק כפול. נכון, יקח כמה שבועות עד שנסיים את העונה, ואז באמת נבכה את לכתה של "המפקדת", הסדרה של ניר ברגר ועטרה פריש – אבל זה הוא תחילתו של הסוף, שלפיהתקציר המאוד לא ברורשסיפקו בכאן 11 הולך להיות בלגאן מוחלט. היי, ב"המפקדת" בלגאן זה טוב. כלומר, זה טוב מאוד לצופים, לא לנועה. עם שינויי התפקידים והשיבוצים בעקבות הסוף המפתיע של העונה ה-2 (לא ראיתם? עכשיו בול הזמן להשלים), מסקרן לראות לאן יפלו לבסוף כל החיילות, ואיך אם בכלל אלונה סער תפסיק עם המבט המרחף הזה.

הפרידה השנייה עם זאת, כואבת אפילו יותר, אבל גם קצת משמחת בדרכה – כי היא כמו מתנה שלא ציפינו לה. כבר חשבנו שאין מה לצפות לעונה נוספת של "האחיות המוצלחות שלי", וגם כמעט צדקנו כשהקורונה נתקעה באמצע והיוצרות גלית חוגי ונועה ארנברג (עם הבימאי גורי אלפי) עברו ל"מי שמע על חווה ונאווה". אבל אז דווקא בזמן מלחמה מגיעה מיני עונה בת 4 פרקים שממשיכה בדיוק מאיפה שעצרנו – מור וליזו (כפרעליה) נוחתות בהודו, והודו נוחתת עליהן. על מור יותר, כנראה. בהתאם ל"אחיות", זה הולך להיות מצחיק, חכם, רגיש ועם המון הופעות אורח מעניינות (היי אורי רוסו). אז מה יש לנו? צמד פרקים ראשונים בעונת סיום מסקרנת, ואז בינג' קצרצר לסיום מתוק ופרידה אוהבת מסדרה שכל כך אהבנו. נשמע כמו ערב ישראלי מרתק.
"המפקדת עונה 3", ימים א' ו-ג', 21:00, כאן 11.
"האחיות המוצלחות שלי 4: ספיישל הודו", עכשיו ב-yes VOD.פרק ראשון ביוטיוב

• מה רואים הלילה
• האחיות המוצלחות שלי
• המפקדת
• כאן 11

• Facebook
• Twitter
• Email

"האחיות המוצלחות שלי" אמנם רק בעונה השלישית שלה, אבל היא כבר הפכה לסדרה שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיה. בעונה החדשה שעלתה אמש (חמישי) אין התרחשויות מסעירות או טוויסטים מפתיעים, אלא היא בסימן חיפוש: הדמויות מנסות להיבנות מחדש, להרכיב את עצמן כמו פאזל שחלקיו התפזרו ברחבי הבית. זה הכוח החדש שלה, שמזמן גם חמלה בתוך כל הציניות והצחוקים, והוא זה שמחזיר אותה אלינו רעננה ומתפתחת.

העונה השלישית נפתחת כשמור (טס השילוני) והמפקד שלה (גל תורןהמעולה) נוסעים לבקו"ם לרגל שחרורה מהצבא. הוא כמובן נוטש אותה באמצע כביש מהיר כשהיא לא משעשעת אותו מספיק, וכך אנחנו נפרדים מדמות קאלט חשובה ומהמסגרת הצבאית שהיה לה תפקיד גדולבעונות הקודמות– האתגר הראשון של העונה. כעת מור נזרקת לעולם האמיתי שכולל חיפוש דירה ועבודה, ופתאום אנחנו מגלים אותה מחדש; אם עד עכשיו היא נטמעה בנוף שטשטש כל זכר לייחודיות שלה, הרי שבמפגש המחודש איתה מתגלה האישיות שמתחבאת מאחורי המבט האדיש והבגדים הרחבים מהתיכון (ביג אפ למחלקת ההלבשה על חולצת קית' הארינג ועוד הברקות).

עוד כתבות מעניינות:
בחני את עצמך: למי את הכי דומה מ"האחיות המוצלחות שלי"?
יוצרות "האחיות המוצלחות שלי" סוגרות חשבון עם הדמויות
"חינוך מיני": ניצחון של נטפליקס על הנזק הטלוויזיוני שיצרה בעצמה

אז איבדנו כמעט לגמרי את תורן ואיתו גם את ליזו (עדי חבשוש), ואת החסר משלימות יוצרות הסדרה, גלית חוגי ונועה ארנברג (שסגרו חשבון עם הדמויותכאן ב-Time Out), באמצעות דמות חדשה. מור מתאהבת (אפלטונית, לצערנו) במיטל, אותה פגשה בסנטר – ומאותו רגע משהו משתנה בה. במשך כל הסדרה הדמויות יורדות עליה שהיא כבדה, "יד ושם בבנאדם", הסטלנים בדירה להשכרה לועגים לה, יש לה בן זוג משעמם שהיא מתה להיפרד ממנו. רק החברה החדשה רואה אותה איך שהיא ומאפשרת לה להיות עצמה ולהשתחרר. היא מגוננת עליה, מוציאה אותה מהקונכיה ונותנת לה הרגשה שמגיע לה יותר. היא הגירל גאנג שלה: מערכת תמיכה שלמה באדם אחד.

הכתיבה המעולה של חוגי וארנברג מעבירה את חוויית החיבור שלהן בצורה מזוקקת ("יואו, את מכירה את זה שאת נכנסת למקום רק עם בנים ואת ישר רואה את ה…" – "אונס הקבוצתי שלך?", – "כן!"). הן לא לבד בעולם יותר. במובנים מסוימים יש כאן חזרה של מור לתיכון, מעין רגרסיה לזמן שלפני הצבא. היא שוב טינאייג'רית ש"מתאהבת" בחברה חדשה ורוצה להיות היא. אבל גם אם זו רגרסיה, היא ממונפת לשינוי אמיתי בחיים שלה. כניסתה של מיטל לסדרה מספקת את הסצנה הכי היפה בעונה הזאת: רגע אחרי שמור מקבלת החלטה חשובה, הן פוצחות בריקוד חופשי על אמ.די מתחת לעץ חולה כשברקע הפסקול המושלם – "Everything Now" של ארקייד פייר.

פי.סי זה לא מצחיק

הזרימה וההתחדשות של הסדרה הצליחה להדביק אפילו את אורית, למרות שבמקרה שלה מדובר בשינוי יחסית קטן. בת הזוג שלה קארן (גילי סער) ממשיכה לאתגר אותה בתפיסות עולם הפוכות, והניגוד ביניהן מעולם לא היה גדול יותר: קארן לוגית ובלתי מתפשרת, ואורית הולכת עם הזרם. אלא שהפעם היא מצליחה להכיל את הקונפליקט, מאפשרת לשוני להיות נוכח בלי לחצוץ ביניהן ונשארת למרות הקשיים. השתיים גם זוכות לסצנת סקס לסבית אמינה ומגניבה, שמנרמלת את היחסים בין שתי נשים על המסך בצורה לא מאולצת או פורנוגרפית. עם זאת, מאכזב שהמילה "ביסקסואלית" עדיין לא נאמרת בהקשר של אורית, שמוגדרת עדיין כלסבית למרות מערכת היחסים הארוכה והמשמעותית שקיימה עם גבר לפני שפגשה את קארן. אנחנו כנראה עדיין לא שם.

עוד אכזבה נכונה לצופים מכיוון הפוליטיקלי קורקט. גם בימים שאחרי "על הספקטרום" אפשר להבין למה יהיו מי שיסרבו להיכנע לפי.סי מחרב השמחות, אבל תרשו לנו להיות קטנוניים לרגע: הקולגה של מור בעבודה בקולנוע נמצא איפשהו על הספקטרום, והיא מגלה כלפיו חוסר סבלנות או הבנה, למרות שהכוונות שלו טובות; מיטל מספרת איך פעם היא שיקרה למישהי מהשכונה "שהייתה קצת סלואו" בשביל הצחוקים, והן צוחקות על זה ביחד; בנוסף, הקללה השכיחה בסדרה היא "מפגרת", וזה לא חינני בכלל.

לעומת האחיות שלה, נטלי (נלי תגר) לא הולכת לשום מקום. "אני צריכה להבריא", היא אומרת כשהיא לוקחת חופש, כי היא "בסערת רגשות". היא ממשיכה להיות מפונקת חסרת אחריות שמאשימה אחרים בבעיות שלה, ולכן היא הדמות הכי פחות מעניינת בעונה הזו: היא עדיין לא רוצה להתבגר. חבל שהיוצרות לא נתנו לה מקום להפוך לאדם אמיתי במקום קלישאה משעממת של מילניאלז.

דמויות המשנה, כמו תמיד, גונבות את ההצגה: מידד, האידיאליסט המתוק שמצטט את א.ד גורדון ומאמין שאפשר להביא שינוי, הוא המצפן המוסרי והאנטיתזה המוחלטת לנטלי; מיה לנדסמן (שכיכבה בסרטון של סו לואו עם איתי זבולוןוזחלה במשך שעתיים למקדונלד'ס), היא יותר מאתנחתא קומית, ומצליחה לעורר בנו יותר אמפתיה ברגע שהיא לא בקונפליקט עם נטלי; צחי הלוי ("פאודה") קיבל תפקיד עם הרבה שתיקות ומבטים מהורהרים שיושב עליו בול.

"האחיות המוצלחות שלי" ממשיכה לגדול, אבל משאירה גם מקום לשיפור. הסטייטמנט שלה כבר כל כך ברור, שמי שאוהב אותה יסלח לה על הפגמים, ומי שלא, לא יתאהב בה גם עכשיו. הקוטביות שבה היא מתקבלת – אהבה עצומה ופרסים ומנגד האשמות בתל אביביוּת ופריבילגיות יתר – מעידה על החוזקה שלה ועל המקום הייחודי שכבשה לעצמה בטלוויזיה הישראלית.

← העונה החדשה של "האחיות המוצלחות שלי", החל מחמישי (17.1) 22:00 ב-yes comedy ובסטינג TV; ומיום שישי (18.1) ב-yes VOD

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיהשל Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• סדרות
• האחיות המוצלחות שלי
• סדרות ישראליות
• תרבות