*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

אני והחבר ההומלס שלי הכרנו בראשית ימי הסגר הראשון. או אולי זה היה השני. כך או כך, גם ברחובות דרום העיר האוויר עמד במקומו, ואף אדם לא עבר בין החמצן לפחמן. חוץ מויקטור. לא קוראים לו ויקטור אבל הוא כן ממוצא רוסי, והוא גם אחד מהאנשים האלו שגם בימי הסגרים לא הוגבלו לשום רדיוס של מאה מטרים מהבית, מהסיבה הפשוטה שאין לו בית. בהתחלה ראיתי אותו יושב בשביל היציאה מביתי – מעבר בין צמד בניינים תאומים שנמצאים בסטטוס קריסה/הריסה מתמיד. יום, יומיים, הוא עדיין כאן בחוץ.

ביום השלישי הבאתי לו חבילת ביסלי גריל גדולה. אני לא נדיב גדול, פשוט הייתי במאנצ' וקניתי יותר מדי, ועד שחזרתי אחוז חרטה הביתה הוא עדיין היה שם לקחת ממני את עול הביסלי. נתתי בשמחה, ונכנסתי לדירת הקרקע שלי. כחצי שעה אחר כך שמעתי קול קורא בעדינות מהחלון. "סליחה?". כשפתחתי את הדלת ראיתי, כמובן, את ויקטור. "יש אולי כוס מים?" שאל בביישנות טיפה מפתיעה. לא יודע אפילו למה, אבל הנימוס קצת ניטרל את חציית הגבול למרחב הפרטי.

ויקטור הוא, אם אהיה לרגע כנה עם עצמי, הומלס קל לעיכול. הוא צעיר, בערך באמצע שנות ה-20 של חייו, נקי יחסית, לא מכור למשהו קשה יותר מנייס גיא (לא שזה כשלעצמו לא גרוע), מנומס להפליא ולמרות מכשול השפה הקל, אוהב לדבר. נהגנו לשבת בחצר הבית – כלומר בחניה שהשכנים הפכו לבר מאולתר. עזבו, סיפור לפעם אחרת – ולעשן ביחד (לא את הנייס גיא, תרגעו). לפעמים אני הייתי מביא את הסיגריה, לפעמים הוא. אני דאגתי לחטיפים וקולה, והוא היה מספר לי רכילות על השכנים. יש יתרונות להיות דנידין אורבני, רואה ואינו נראה.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>לעשות שלישיה (גם אם זה לא כיף)
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

ההתדרדרות שלו לרחוב התחילה, לפחות לטענתו, מתאונת אופנוע שהיה מעורב בה. הוא גר לבד בארץ, מתקשה מאוד בבירוקרטיה ואחרי אישפוז ארוך וללא ביטוח, מצא את עצמו ללא קורת גג, מסתובב ברחובות. אבל הוא מסתדר, וחוץ מהנייס גיא הצליח לא ליפול למזרקים. בניגוד, אגב, לאחד השכנים, כפי שויקטור עצמו סיפר לי פעם. כשהתחלתי להסתכל גם אני שמתי לב לסימני ההזרקה.

מדי פעם הוא נהג לדפוק לי בדלת בשעות לילה ממש מאוחרות, לבקש מים או תה או משהו קטן לאכול. שמרתי בבית תמיד חטיפים שאני לא אוהב רק כדי שלא אוכל אותם בעצמי, ויהיה לי מה להביא לו. השעות לא הפריעו לי יותר מדי, בעיקר כי עבדתי מהבית ותמיד הייתי ער בשעות האלה, ובתקופת הקורונה שמחתי לכל אינטראקציה אנושית שרק יכלתי לקבל. סיגריות תמיד נתתי בשמחה, ומדי פעם הצטרפתי אליו לקנות שמיכה או משהו קטן לאכול בקיוסק. הוא אף פעם לא רצה שאוציא כסף, אבל גם לא היה נבוך לבקש. כמו לבקש מחבר.

ברור לי שלא באמת היינו חברים, למרות שחלקנו מדי פעם בירה. אני מניח שבקשר מהסוג הזה, קשה לפתח חברות אמת. אבל כן נפתחנו אחד כלפי השני, אין לי מושג איך הוא התעניין בצרות הבלתי מעניינות שלי. שלו היו יותר מעניינות. פעם גנבו לו את התיק, פעם האשימו אותו בגניבת סוללת אופניים. השכן המזריק רב איתו פעם ברמה שהפחידה גם אותי. ברגעים האלה הייתי רואה את הרחוב מתעורר בו, ממש היה אפשר לראות את השריון שעטה כדי לשרוד. כמה רגעים אחר כך היה חוזר לבקש ממני סיגריה באותה הביישנות.

לפני כמה חודשים הגיעה שכנה חדשה שהחליפה את המזריק. היא לא חיבבה את ויקטור, בלשון המעטה. מסרי האהבה ההיפים שהיא מפזרת כנראה שלא תקפים כשמדובר בחצר האחורית שלה. בכל פעם שויקטור היה ישן בחצר/חניה, היא היתה מתחילה לצווח בכל הכח "פורץ! הצילו! הוא אונס אותי!", בזמן שאני מביט מהחלון ורואה שלא, הוא לא פורץ או אונס, אלא מתעורר על מזרן מאולתר בחניה, מנסה עוד להבין למה האישה הזו צורחת ב-6 בבוקר. בקבוצת הוואטסאפ של הבניין היא הסבירה את הצעקות בטענה שלהתעורר ולראות הומלס ישן לך במרחק כמה מטרים מהדלת "מרגיש כמו אונס. הסירחון שלו פה בתוך הדלת שלי".

הטקטיקה המחרידה הזו עבדה. ויקטור כבר לא ישן פה. מדי פעם אני פוגש אותו ברחוב, בדרך לעבודה כפועל בניין. הוא עדיין ישן ברחוב ומשלם חובות, ובפעם האחרונה שנפגשנו בחטף – לפני כשבועיים – סיפר לי שהוא בדיוק חזר מגמילה. אני לא יודע אם יצליח להחזיק את העבודה הזו או להישאר נקי מסמים, אני רק יודע שכאן הוא כבר לא יכול לישון. אני מניח שיש עוד הרבה חצרות וחניות בעיר בהן הוא כבר לא יכול לישון. בעיר עם כל כך הרבה הומלסים, אין הרבה מקום להומלסים. שווה לכם להתחבר לפחות לאחד.

• ❤ תל אביב
• הומלס
• הומלסים
• חסרי בית
• סמים
• שכנים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות
• טור אישי

מבלי ששמתם לב, היא מנסה לשנות את הרחובות שלנו: הפעילה רוני לי סנה מריצה בימים אלה קמפיין מימון המונים לצורך הקמת מערך רפואה לחסרי הבית, בשיתוף עמותת 'מגרש ביתי' העוסקת בשילוב חסרי הבית בחברה. היא בת-35, בעלת תואר שני בפיתוח קהילות בינלאומי ועובדת סוציאלית, ובזמן שאנחנו מבלים במסעדות – היא לקחה על עצמה פרויקט שהמדינה והעירייה מתקשות לספק לו מענה כבר שנים.

מעל ל-3,400 חסרי בית מוכרים יש בישראל, רובם המוחלט מתרכז בתל אביב. הרשויות מעריכות שישנם כמה מאות נוספים שלא מדווחים. בשיתוף עמותת לשובע, עיריית תל אביב מספקת מענה מגורים, תחת מערך ״גגונים״ אותו חקרה רונה לי לעומק בשנה האחרונה. העבודה עם חסרי הבית גרמה לה להבין שמכל הצרכים הדוחקים – הצורך הרפואי הוא בין אלו שלא מקבלים מענה ראוי. חסרי בית אמנם מבוטחים תחת מטרית ביטוח הבריאות הממלכתי, אך צוותי קופת חולים לא מוכשרים לעבודה אתם.

כך למשל, לעתים קרובות הם מקבלים יחס משפיל במרפאות, וברמות הבסיסיות ביותר לרובם אין כרטיס קופה מסודר לתת, וגם אין אפשרות לבדוק תוצאות של בדיקות באתר ובאפליקציה, מה שמקשה עליהם מאוד לקבל טיפול ראוי. בנוסף לכך חלקם חוששים מכניסה למרפאות בקהילה ולכן מוצאים את עצמם לעתים קרובות מגיעים למיון כשכבר מאוחר מדי.

״יש הרבה עמותות״, אומרת לי סנה, ״אבל אף אחד לא נותן שירות וכלים רפואיים כפי שאנחנו רוצים לתת. למשל מרפאת לוינסקי זה מיזם מדהים, אבל הם הם נותנים שירות למי שעוסקות ועוסקים ישירות בזנות. יש ואקום שלא ניתן לו מענה ולשם אנחנו נכנסים. אנחנו נגיע בצוותים של ארבעה – רופאות, פרמדיק ועו״סית. אנחנו מתייחסים לרפואת רחוב במובן העמוק של המילה ואנחנו נצא לסייר עם תיק עם ציוד על הגב ונעניק טיפול רפואי ראשוני למצבים שאחרת יכולים להסתבך ולהפוך למסכני חיים. כי ברחוב כל חתך פשוט יכול להזדהם. אנחנו מקווים שבנוסף לטיפול הרפואי נהווה גם גשר בין חסרי הבית לקהילה ונתווך להם שירותים שמגיעים להם״.

בישראל כמו בישראל התשובות מגיעות מהשטח. המגזר השלישי מתריע ומציף צורך, אוסף מידע ובונה תשתיות ראשוניות – ואז לפעמים השלטונות מתערבים. ״מאז שהתחלנו את קמפיין מימון הממונים קבלנו פניות מיותר מ-50 נשים ואנשי רפואה שרוצים לצאת איתנו לרחוב, אבל אנחנו חייבים לגייס כסף עבור ביטוח מקצועי לרופאים, ציוד רפואי מתכלה ושאינו מתכלה כמו מד לחץ דם, מדחומים, חבישות וגם תוכנה לניהול תיקים רפואיים כדי לנהל את המידע ברמת חיסיון נאותה וגם כדי שאף חסר בית לא ימות יותר אלמוני. זה גם יוריד עומס מהמערכת, כי טיפול ראשוני הם יקבלו ברחוב והרבה מצבים קיצוניים שהם מגיעים אליהם ימנעו״.

מה היית רוצה שמי שקורא את הכתבה יעשה?
״יתרום לקמפיין מימון ההמונים כמובן״, היא צוחקת, אבל בעיקר הייתי שמחה שתזכרו שבריאות זאת זכות אדם בסיסית. כשאתם נכנסים הביתה וסוגרים את הדלת – הם עדיין שם בחוץ״.
לתמיכה בקמפיין

• הבועה
• מרפאת לוינסקי
• דרי רחוב
• רפואה
• הומלסים
• חסרי בית

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שעברו לאחרונה ליד אברהם הוסטל לא יכולים היו להתעלם מהכרזה הענקית שנתלתה בחזיתו: איור של אישה אתיופית בלבוש מסורתי שעליו רקום דגל ישראל, ומעליה הכיתוב: "את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם". זוהי רק אחת מהעבודות של בנג'מין סמאין, קופירייטר וארט דיירקטור עצמאי, שאפשר לראות ברחובות העיר לאחרונה ושדורשות את תשומת לבנו.

הכרזה המדוברת היא תגובה לתחקיר על זריקות הדפו־פרוברה שניתנו בכפייה לעולות מאתיופיה, כפי שחשפה העיתונאית גל גבאי ב־2012. "לא משנה הצבע – שחור, לבן, אדום. לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה", אומר סמאין, שסבור כי אין זמן מתאים יותר לעורר מחדש את השיח בנושא. "הממסד דואג לעשות הפרד ומשול. נתנו לנו את הזריקות כי רצו לצמצם ילודה, כדי שלא נתפתח, שלא נשכיל. אתיופי הוא חשוד עוד לפני שהוא נולד. הממסד רואה את האישה השחורה כפצצה שחורה מתקתקת, ואנחנו, הדור הצעיר, הולכים להתפוצץ באקדמיה, בהשכלה, בחינוך".

"לא משנה הצבע, לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה"

סמאין נולד וגדל בקריית גת במשפחה שעלתה מאתיופיה. "כשהמשפחה שלי רצתה לעלות לארץ הם עזבו הכל. בדרך לכאן אחות של אמא שלי מתה. היה מחסור במזון, במים. נשים נאנסו, אנשים נרצחו, מתו כתוצאה ממחלות. אמא שלי היא כל יכולה מבחינתי – לפני שנה היא סיימה תואר ראשון, פתחה עסק. אישה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה. כשאני רואה שהממסד עושה דבר כזה לנשים זה מביא אותי לנקודת השבירה שלי. פה אני יוצא מהכלים".

התגובות לעבודה היו לא פשוטות. "אמרו לי שזה חזק מדי, עד כדי כך שזה כאב. פגעתי לאנשים במקומות שאולי שכחו שקיימים אצלם. אנשים שחושבים שהגזענות נעלמה, או כאלו שלא יודעים שהם גזענים. אנשים שחשבו ששחור הוא פסול בגלל המחאה האחרונה, עם האלימות שהייתה בהפגנות. הם לא יודעים איזו דרך עברנו. הם חושבים שאנחנו סתם כועסים. המחאה לא הפכה לאנרכיה, כמו שאמרו בתקשורת. זו אנרכיה שהפכה למחאה".
סמאין מספר על אפליה בכל צומת בחייו: בצבא, בקריירה וגם סתם בחיי היום יום. פעם אחת, לדוגמא, שוטרים חשדו במשפחתו פשוט כי הבית שלהם בקריית גת היה "יפה מדי". "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי עם שני אחים של אמא שלי מהבית. קפצו עלינו שני בלשים ושאלו אותנו מה אנחנו עושים פה. פעם יצאת מהבית שלך ושאלו מה את עושה פה? זה לא סביר שאדם שחור יהיה באזור של וילות?".

"הנרקומנים הפכו להיות חלק מההוויי"

נושא נוסף שמעסיק את סמאין הוא המצוקה שחווים מחוסרי הבית והמכורים לסמים בעיר. "אני בתל אביב כבר שש שנים. בשלוש השנים האחרונות ראיתי הרבה אנשים שאני מכיר, מהבית או מפה, מתהלכים יחפים בתחנה המרכזית. בחורה שאני זוכר מלאת חיים ומטופחת פתאום מסתובבת עם שיער גזור, קרוע, רגליים שחורות, מבקשת כסף בצמתים".

סמאין הגיע למקומות הקבועים בהם ישנים המכורים מחוסרי הבית וריסס כתובת גרפיטי "כאן גר ____". הוא כתב את השמות שלהם, הכין להם מעין שילוט זמני שאולי יזכיר להם את החדר שהיה להם, יעורר תחושת אינטימיות ומרחב אישי לרגע בתוך חיי הרחוב. "כולנו ערים לתופעה של נרקומנים בתל אביב, אבל זה הפך להיות חלק מההווי. אתה יוצא לברקפסט, יש שם את האנשים הקבועים שמבקשים ממך כסף. זה כמו חבר, 'יאללה קח אח שלי, בהצלחה'. ראיתי השבוע נרקומנית שהורידה את המכנסיים באמצע הכביש, השתינה, והתחילה לבכות, ורק אז אנשים התייחסו אליה. למה עיריית תל אביב, שמתהדרת באפליקציה שיכולה להגיע ולרוקן פח זבל תוך שעה, לא משקיעה בלמצוא להם בית?".

הנושא בוער בסמאין, וכרגע הוא מתכנן פרויקט אופנה בו נרקומנים ידגמנו קולקציה שכל ההכנסות ממנה יעברו לתרומה. בינתיים הוא מנסה לעזור. "ברכבת ההגנה יש חבורת מכורים שמעשנים נייס גאי עם באנגים. מספר פעמים התקשרתי למשטרה והכוונתי אותם למקום כדי שיפנו אותם, וגם את זה לא עשו. נוח להם שישארו שם. עוד מעט חורף, איפה הם יהיו?".

• הבועה
• עירוני
• נשים
• גרפיטי
• הומלסים
• מחאת יוצאי אתיופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שיעבור היום בצומת הרחובות ארלוזורוב־נמיר לא יבחין בזכר למאהל מחוסרי הדיור ששכן שם בחמש השנים האחרונות, מה שהתחיל כפתרון זמני למפוני מחאת האוהלים ברוטשילד. בשטח, שהפך במהרה לביתם של עשרות אנשים חסרי מוצא אחר, לא נותר אלא אתר עבודה גנרי, ארוז בפוסטרים מהודקים של הרכבת הקלה. בעוד טרקטורים וכורי מנהרות הופכים את האדמה על פיה, אלו שעד לפני חודש הגדירו את המקום כבית מפוזרים ברחבי הארץ ומנסים להרכיב את חייהם מחדש.

בתום משא ומתן ממושך הגיעה עיריית תל אביב־יפו להסכם עם "קהילת נמיר" שהתגבשה במקום, ובמסגרתו נאלצו אנשיה לעזוב את המקום. כדי לעזור להם להסתגל למציאות החדשה, ובהוראת בית המשפט, עובד סוציאלי מטעמה מלווה את המפונים, שמרביתם התמקמו מאז בדירות. "אני שמח שכל אחד מצא את פתרונו, אבל גם מרגיש פספוס על זה שלא יהיה יותר מקום למחאה", מספר אלכס רוסוב (38), ממנהיגי המאהל, המתגורר כיום בדירה שכורה בראשון לציון. "אנשים צריכים מקום שאליו הם יכולים לבוא למחות, אם זה על מחיר עגבנייה או שחיתות בממשלה. נתנו את המאהל בחזרה לעירייה בכזאת קלות. אף עירייה לא תמהר לאפשר מקום דומה בשטחה פעם נוספת".

עוד כתבות מעניינות בנושא:
חידון הצלילים הנוסטלגיים הגדול
10 הצמתים המסוכנים בתל אביב
למה הבריכות בעיר כל כך יקרות? לא תאמינו כמה זה עולה בפריז

מחאה בצד, האתגר העיקרי הוא בשיקום דרי המאהל. מבין 43 הדיירים שנשארו בו בחודשים האחרונים, תשעה עזבו את המקום טרם הפינוי ולהערכת העירייה "הסתדרו בכוחות עצמם". אלה שכן חתמו על מתווה הפינוי קיבלו "מענק הסתגלות" חד פעמי בסך 7,500 ש"ח, והצעירים שבהם, שלהבדיל מהמבוגרים אינם זכאים בחוק לדיור מוגן, מקבלים גם סיוע חודשי בגובה 1,100 ש"ח. "חלק מהדיירים סירבו לחתום על המתווה, אך עבור מי שכן חתם, משרד השיכון החריג את נהליו והעניק סיוע מוגדל", מספר מנהל היחידה לדרי רחוב בעירייה, יואב בן ארצי. לדבריו, "לכל אחד מהם נבנתה תוכנית ליווי לתקופה של שנה לפחות. מי שיזדקק לסיוע סוציאלי מעבר לתקופת הזמן הזו – יקבל אותו מהרשות המקומית שבה הוא מתגורר. אנחנו עובדים כדי לעזור להם להשתלב בקהילה ולמנוע הידרדרות נוספת לחיי רחוב".

מפאת גילם המבוגר, מחלות נפשיות ובעיות התמכרות, רק תשעה ממפוני המאהל התחילו לעבוד. רוסוב, שמצא עבודה בתמיכה טכנית, מדגיש: "לא כולם הצליחו להתאזן. יש מקרים שהעובד הסוציאלי מצליח – אבל לפעמים בן אדם צריך לנסות לעזור לעצמו. מישהו יכול להיות עכשיו באיזושהי דירה, לשלם עליה 2,000 ש"ח בחודש באמצעות הסיוע הכספי שניתן לו, אבל בסוף הוא נשאר שם לבד – וממשיך לשתות".

לטענת הפעיל החברתי איליאן מרשק, שליווה את אנשי המאהל לאורך השנים, "ברגע שאחריות העירייה תפוג, הם עשויים למצוא את עצמם ברחובות שוב. הומלסים שיוצאים מהמעגל הרבה פעמים חוזרים אליו כיוון שמדובר בתפיסה. לתת לבן אדם 1,000־2,000 ש"ח בחודש ולצפות שהוא יעמוד על הרגליים בעצמו זה לא מספיק". לדבריו, "המערכת שנותנת להם את הכסף זו אותה מערכת שפלטה אותם והתייחסה אליהם בחמש השנים האחרונות כזבל של החברה. מה יכול לצאת טוב מזה?".

בניגוד לטענות, בעירייה מזהים אנחות רווחה בקרב המפונים. "מדובר באנשים שחיו שנים ברחוב והיום חיים בתנאים הרבה יותר טובים", מסביר בן ארצי. "אי אפשר לקבוע שזה מעבר ממקום רע למקום מצוין כיוון שדרושה הסתגלות, אבל הרבה מהם מעידים על שיפור במצבם, אין בכלל ספק". לפיו, לקהילה שנוצרה במאהל הייתה השפעה רעה על אנשיה. "זה חיבוק דוב מאוד בעייתי. ה'ביחד' עשה פעולה הפוכה והחזיק אותם במקום מאוד נמוך – זו לא הייתה התאגדות שיכלה להציל אותם. היום, לאחר שמצאו דירות, כל אחד בביתו יכול לחיות את חייו".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• דרי רחוב
• מאהל ארלזורוב
• עירוני
• הומלסים

• Facebook
• Twitter
• Email

יש יותר מדי חדשות בזמן האחרון, ואני יודע שאתם מרגישים כמוני, ולא נעים לכם לומר את זה כי זה נשמע כמו טרוניה של זקנים, אבל זאת האמת – יש הרבה יותר מדי חדשות; כאילו היכולת האנושית לייצר אסונות התמתחה והתמתחה כדי לספק את אמצעי התקשורת החדשים, שמדווחים עליהם בתדירות יותר ויותר גבוהה. ולא מעט בזכות העובדה שברגע שאין איזה אסון נורא לדבר עליו, כולם חוזרים לרפרש את הפייסבוק,

ושוקעים במדמנה נוראית של פוסטים על מירי רגב ושלל חקייניה (המציאות עצמה, דומה, היא חיקוי עלוב למירי רגב, שהצליחה למצב את עצמה בתור גרסת-השלוש-שניות לכל מחשבה לא נעימה שאי פעם עברה לך בראש: אם זה מיותר, מסריח, ונדבק לנעליים, תהיה בטוח שמירי רגב אמרה את זה), והמוח זועק, לא! רק לא זה! אבל הבוהן המרפרשת חזקה מהמוח הזועק,

כך שהדרך היחידה להפסיק לצרוך פוסטים אלימים היא כמו הדרך היחידה להעביר ריח של בצל מהפה – לאכול שום, כמובן. או, במקרה שלנו, לצרוך אסונות אמיתיים. והעולם, יש לציין, מספק את הסחורה: עוד ועוד הרוגים ואלימות ושנאה, מה שרק מלבה כמובן את סבב הפוסטים הבא, שרק מדליק את סבב האלימות הבא – כמו המסוממים האלה,

שפעם גרו בבית לידי, והיו מקיאים מדי פעם, אבל אז עוצרים בעצמם כי כמה אפשר להקיא; וברגע שהיו עוצרים היו בולעים את קיאם בחזרה, מה שעשה להם ממש לא טוב, וגרם להם לשוב ולהקיא – וחוזר חלילה. אחד מהם, כאשר היית שואל לשלומו, נהג אפילו לענות במאור פנים, שלא לומר בסוג של שמחה: ״לא טוב לי!״

שנים תהיתי מה קרה לו. הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו היתה בקולנוע מוגרבי ז״ל, שהיה אז בהריסותיו, חצי ממנו מגולח ועדיין איכשהו עומד, ואיזשהו סטודנט לקולנוע התרשם מהמראה המיוחד, ורגע לפני הריסתו הסופית הגיע באישון ליל, הרים כמה פנסי תאורה ענקיים, וצילם סצינה למרגלות הבנין ההרוס. ולפתע,

בשלוש בלילה,

גח אותו מסומם חביב מתוך אחד הכוכים ההרוסים בקומה השניה של הבנין, ירד אט אט למטה, מסונוור מאור הפנסים, התקרב לצוות ושאל:
״סליחה, מה השעה?״
״שלוש,״ אמרו לו.
״בלילה או בבוקר?״
״בלילה.״
״וואי!״ – אמר המסומם החביב –
״אני מה זה מאחר!״
והמשיך בדרכו בחשיכה, לאי שם, בדרך לאותה פגישה חשובה שאליה היה אמור להגיע. מאז הוא לא נראה בעיר, ובמשך שנים תהיתי מה קרה לו, והאם הוא עדיין גח מתוך
כוכים חשוכים ומודיע במאור פנים
ש״לא טוב לי!״ – וכן, אני יודע, רוב הסיכויים שאינו בין החיים כבר מזמן. אבל אצלי הוא מתוייג כאחד שנמצא, תמיד, תמיד, בדרך לפגישה לילית הרת גורל שאין ספק שיום אחד יגיע אליה, וכמו שנאמר כבר מזמן על דמות לא פחות מסתורית:
״את סופו אין איש יודע /
את קיצו אין איש מכיר /
כנראה הוא עוד נוסע /
ונשאר בזו העיר.״ רק שזו היתה תקופה אחרת,

וקשה להניח שלמפוזר מכפר אז״ר היתה דיעה כלשהי בענין מירי רגב, הטרור העולמי, או ההפיכה בטורקיה. לא, הוא סתם היה מה שהוא, סתם איש אחד כלשעצמו. ואני רק יכול להתחלחל למחשבה איזה חיים אומללים היו לו, אילו במקום לתהות אם ״זה שבחלון זורח, שמו הוא שמש או ירח?״ היה נאלץ להעלות פוסטים ובהם דעתו הנחרצת באשר לאירועי היום. או שמא דווקא ההשפעה היתה הפוכה – יכול להיות שהמפוזר מכפר אז״ר היה מחולל מהפכת פייסבוק, ותהיותיו הקטנטנות היו הופכות לטרנד חדש: ״מהפכה בטורקיה או בתורכיה? אתמהה״; או ״אם מזרחי מתעצבן לבד ביער ואף אשכנזי לא אומר לו שזאת מהפכה תרבותית – האם זה מביא מנדטים או לא?״

כן. בטוח. זה העתיד: פייסבוק מלאה פוסטים של המפוזר מכפר אז״ר. ואם לא העתיד, לפחות העתיד שהיה צריך להיות.

• מזרחים
• הומלסים
• טורקיה
• בצל
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אשכנזים
• מירי רגב
• עוזי וייל
• פייסבוק