וואו אמריקה: עזבו הכל ורוצו לראות את הסרט הנפלא הזה

ביקורת סרטים

וואו אמריקה: עזבו הכל ורוצו לראות את הסרט הנפלא הזה

חיוך ששווה חמישה כוכבים. פרנסס מקדורמנד ב"ארץ הנוודים" (צילום: יחסי ציבור)

מעט מאוד סרטים מקבלים מאיתנו חמישה כוכבים, ו"ארץ הנוודים" עם פרנסס מקדורמנד הרוויח כל אחד מהם. קשה להסביר את העוצמה הרגשית שלו, אבל האנושיות האותנטית, החשופה והנדיבה שבו מרחיבה את הלב

מאתיעל שוב

28 במאי 2021

• Facebook
• Twitter
• Email

"גבר יצא לחפש את אמריקה ולא מצא אותה בשום מקום…" היה המשפט שהתנוסס על הפוסטרים של "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) – סרט המסע מ-1969 שהגדיר מחדש את אמריקה ואת הקולנוע שלה. "קשה מאוד להיות חופשי כשאתה נרכש ונמכר ברחבת השוק", אמר ג'ק ניקולסון במונולוג ליד המדורה שמיקד את האמירה של הסרט. אחר כך הוליווד חזרה לעשות מה שהיא תמיד עשתה, ותרבות התאגידים הלכה והתעצמה. משבר המשכנתאות ב-2008 חולל טלטלה באמריקה ובעולם כולו, אבל שום דבר מהותי לא השתנה. לפני יומיים התפרסם שאמזון תרכוש את אולפני MGM – שהפיקו את "הקוסם מארץ עוץ" ואת סרטי ג'יימס בונד – בסכום של 8.45 מיליארד דולר, וכך תנכס לעצמה עוד פיסת תרבות לצורך אריזה ושיווק מחודשים.

עכשיו פרנסס מקדורמנד יוצאת לדרכים ב"ארץ נוודים", ופוגשת אנשים כמותה שנרמסו על ידי אמריקה התאגידית ובחרו להוציא את עצמם מהמטריקס. באחת התחנות בדרך היא חולפת ליד בית קולנוע שבו מוקרן סרט בסדרת "הנוקמים". היא לא נכנסת. "ארץ נוודים" הוא ההיפוך המוחלט של סרט התאגידים הזה. כמו האנשים שהוא מתאר, הוא נוצר מחוץ למטריקס, והוא ממלא את הריאות בהציגו דיוקן אלגי של אמריקה האבודה. קשה לדעת אם גם בשנה רגילה הסרט הכה נפלא הזה היה זוכה באוסקרים לסרט, לבימוי ולשחקנית הטובה ביותר. אבל קשה להתעלם מכך שהוא מופץ על ידי חברת סרצ'לייט, שנרכשה על ידי אולפני וולט דיסני, בדיוק כמו אולפני מרוול שמפיקים את סרטי "הנוקמים". כך שבסוף כולם נבלעים.

כתוביות הפתיחה מספרות על מפעל לייצור קירות גבס בנבדה שנסגר ב-2011 אחרי 88 שנים. העיירה אמפייר שנבנתה סביב המפעל הפכה לעיירת רפאים, ופֶרן (שרך, וגם רפרנס לשמה הפרטי של מקדורמנד) נאלצה לנטוש את ביתה ולעבור להתגורר בואן שלה, שאותו היא מציידת כמיטב יכולתה. למכרים מהעבר בהם היא נתקלת בחנות היא אומרת שהיא אינה homeless אלא houseless. כלומר, היא בוחרת בחיי נוודות, נוסעת ממקום למקום בעקבות עבודות עונתיות, ובין לבין עוצרת להתבונן באתרי טבע שאינם נמצאים במסלול הטיולים הרגיל. הסרט עוקב אחריה במהלך קצת יותר משנה.

בתחילת הצפייה ראשונה חשבתי ש"ארץ נוודים" ממשיך את דרכו של "ענבי זעם" מ-1940, העיבוד הנפלא של ג'ון פורד לספרו של ג'ון סטיינבק על איכרים שנעקרו מאדמתם בשפל הגדול של שנות השלושים ונאלצו לנדוד מערבה בחיפוש אחר עבודה. בהמשך הבנתי שעל אף הדמיון בנקודת המוצא, כאן מדובר בהיעקרות שהיא גם נפשית. סרטה של קלואה ז'או – שכתבה, ביימה וערכה – מבוסס על ספר עיון בשם "ארץ נוודים: לשרוד את אמריקה במאה העשרים ואחד". פרט למקדורמנד (שגם הפיקה) ודיוויד סטרת'רן, כל האנשים שהיא פוגשת בדרך מגלמים את עצמם ומספרים את סיפוריהם שלהם על מה הביא אותם לפרוש מהמערכת. כל סיפור הוא עולם ומלואו.

בתחילת הסרט אנחנו רואים את פֶרן עוזבת את אמפייר ונוסעת במרחבים האדירים של נוודה המושלגת. כמה דקות אחרי כן הנופים מתחלפים במרחבים האדירים של בית אריזה של אמזון. זאת תמונה עתידנית מבהילה, רק שהעתיד כבר כאן – יש מאות בתי אריזה כאלה בארצות הברית. לינדה מיי, עמיתה לעבודה בפס האריזה, מזמינה את פרן ל"מפגש נוודי הגומי" באריזונה. בוב וולס, שמשתתף גם הוא בסרט, ייסד את המפגשים השנתיים האלה על מנת להעניק תמיכה לנוודים. בוויקיפדיה כתוב שהם נערכים מאז 2010, ומגיעים אליהם אלפי אנשים.

פרן שומרת בעקשנות על עצמאותה – את קורותיה אנחנו מגלים טיפין טיפין – והיא אינה ממהרת להיענות להזמנה. אך כשהעבודה באמזון מסתיימת והיא נאלצת לפנות את אתר הקרוונים, היא יוצאת דרומה ומצטרפת למפגש הנוודים במדבר. שם היא לומדת כישורי הישרדות בדרכים ומתיידדת עם אנשים שאת חלקם תשוב ותפגוש בהמשך הדרך. כשאני כותבת את המילים האלה אני חוזרת אל הסרט ומוצאת את עצמי בוכה שוב.

כמו ב"הרוכב", סרטה הקודם של ז'או על כוכב רודאו שבור, קשה להסביר את העוצמה הרגשית של "ארץ נוודים". האנושיות האותנטית, החשופה והנדיבה של לינדה, בוב, סוונקי ואנשים נוספים, רובם הגדול לא צעירים, מרחיבה את הלב. זה סרט מלא פיוט ורוח שאינו חוטא ברוחניקיות. יש בו רגעי אירוניה העולה מדימויים דוממים – פסל הדינוזאור הענקי בדרום דקוטה הופך ללא מילים לדימוי של אמריקה התאגידית, ורגע אחרי כן פרן מצלמת סלפי על רקע העתק גבס מוקטן של ראשי הנשיאים בהר הרשמור. אבל עיקר יופיו הוא בנופים האנושיים שלו, ונדמה שאין עוד כוכבת הוליוודית שהיתה יכולה להשתלב בו באופן כל כך טבעי.

דווקא בשל הצניעות הנראטיבית שלו, חובה לראות את הסרט הזה על מסך ענק שיאפשר לכם להישאב לתוכו. מהרו ועשו זאת. וונדר וומן תחכה לכם. ושלא תהיה טעות, "ארץ נוודים", הסרט השני בבימויה של אישה שזכה אי פעם באוסקר, היה צריך לזכות, לא רק בשנת הקורונה, אלא בכל שנה בעשור האחרון.

★★★★★5 כוכבים
Nomadland בימוי: קלואה ז'או. עם פרנסס מקדורמנד, דיוויד סטרת'רן. ארה"ב 2020, 107 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• נשים בקולנוע
• פרנסס מקדורמנד

תשכחו מ"משחק הדיונון", הסרט העדין הזה הוא החיים עצמם

ביקורת סרטים

תשכחו מ"משחק הדיונון", הסרט העדין הזה הוא החיים עצמם

מינארי (צילום: יחסי ציבור)

יותר משיש ב"מינארי" הקוריאני-אמריקאי עלילה, יש בו רקמה עדינה ונושמת של חיים. הדרמה וגם ההומור נובעים מהעיצוב המדויק של הדמויות. בניגוד לסרטי מהגרים רבים, הוא נמנע מסנטימנטליות ומפתרונות קלים ושובה את ליבנו בזכות

מאתיעל שוב

6 באוקטובר 2021

• Facebook
• Twitter
• Email

יש ז'אנר של סרטי חקלאות, כמו "מקום בלב", על חקלאים עניים בדרום שנאבקים באדמה הקשה ובאיתני הטבע ובסוף מנצחים. ויש ז'אנר של סרטי מהגרים שבהם הגיבורים נתקלים בחשדנות ובדעות הקדומות של המקומיים, אך בסוף נקלטים. "מינארי" הוא סרט מהגרים וסרט חקלאות, וגם סרט אוטוביוגרפי, ואולי בשל כך הוא לא תואם את התבניות הנ"ל. זה סרט אמריקאי דובר קוריאנית, והוא ספציפי אך גם אוניברסלי, והוא יפה כל כך.

לי אייזק צ'אנג, שהוריו היגרו לארה"ב מדרום קוריאה, יצר שלושה סרטים באורך מלא לפני שניגש לגולל את הסיפור שלהם, והוא הגיע מוכן. הוא יצר דיוקן משפחתי אינטימי, מלא אור ועתיר ניואנסים מנקודת מבטו של ילד. "מינארי" נמנע מסנטימנטליות ומפתרונות קלים והוא שובה את ליבנו בזכות. על כך הוענקו לו מועמדויות לאוסקר בכל הקטגוריות המרכזיות – סרט, בימוי, תסריט ומשחק. מועמדות נוספת הוענקה למוזיקה המלודית והערבה לאוזן, שתורמת תרומת משמעותית לטקסטורה של הסרט.

"מינארי" מתמקד בתקופה בתחילת שנות השמונים שבה אביו של הבמאי לקח את המשפחה לארקנסו, שם רכש אדמה בתקווה לגדל בה ירקות קוריאניים ולמכור אותם לרבבות המהגרים האחרים שהגיעו מקוריאה. חלקת האדמה, שאמורה לסמן גם את ההיאחזות של בני המשפחה בארץ החדשה, מרוחקת ממרכזי היישובים הסמוכים והם מתגוררים בבדידות בקרוון. בעוד האם מוניקה (ירי האן הדרום קוריאנית) היא נוצרייה מאמינה שזקוקה לביקורים בכנסיה, האב ג'ייקוב (סטיבן יואן מ"המתים המהלכים") מאמין רק בעצמו, וביכולתו למצוא מים שיספיקו להשקיית היבולים. את כל הכסף שחסכו במיון אפרוחים על פי מינם (עבודה מתסכלת שוודאי לא הייתם מודעים לקיומה) ג'ייקוב משקיע בחלום האמריקאי שלו. זה יוצר מתחים קשים עם אשתו, וסודק את הזוגיות שלהם. כשנישאו הם הבטיחו לעצמם לנסוע לאמריקה ולהציל זה את זו, אבל עכשיו הם כבר לא מתואמים.

אחת הסיבות למתח ביניהם היא העובדה שדיוויד בן השמונה לוקה בליבו וזקוק להשגחה. לצורך כך השניים מחליטים להביא מקוריאה את אמה של מוניקה, והיחסים בין הנכד השובב לסבתו ש"מריחה כמו קוריאה" הופכים לליבו של הסרט. דיוויד מאוכזב מהסבתא שאינה תואמת את הציפיות שלו לגבי איך סבתא אמורה להיות – היא לא מתלבשת כמו סבתא ולא מכינה עוגיות – והוא מבטא את אכזבתו במעשי קונדס.

את דיוויד מגלם אלן ס. קים, ילד מתוק להפליא בבכורתו הקולנועית – על בסיס הופעתו כאן הוא כבר לוהק לסרטו הבא. ואת הסבתא עם הפה המלוכלך מגלמת יו ג'ונג-יון, שחקנית קוריאנית ותיקה שנאום האוסקר שלה היה הכי מגניב השנה. האוסקר, דרך אגב, הוענק לה על הבמה על ידי בראד פיט, שהפיק את הסרט (אך כדבריה בטקס, מעולם לא הגיע לסט). סבתות לא מחונכות וילדים מתוקים הם כידוע גנבי ההצגה הכי גדולים (לצד כלבים), אך לזכותו של "מינארי" ייאמר ששתי הדמויות נחוות כאותנטיות ולא כחיזור אחרי הצופים. לרגעים הסצנות שלהם הזכירו לי את הקולנוע של היפני הגדול יסוז'ירו אוזו, שכל סרטיו עסקו במשפחות ובאכזבות מהחיים.

כאמור, זה אינו סרט הגירה עם נרטיב טיפוסי, וזה מתבטא גם בכך שאין בו רמז לגזענות. הקהילה הדרומית מקבלת את בני המשפחה בזרועות פתוחות ובסקרנות. בסצנה נחמדה בכנסיה ילדה ניגשת לאחות הבכורה אן (נואל צ'ו) ופונה אליה בג'יבריש שנשמע לה כמו קוריאנית. מה שהיה יכול להריח כמו גזענות סמויה מניב רגע מקסים. אם יש לי טענה לסרט היא רק שהאחות האחראית היא דמות פחות מפותחת, והגיעו לה עוד כמה רגעים משל עצמה.

יותר משיש כאן עלילה, יש רקמה עדינה ונושמת של חיים. הדרמה וגם ההומור נובעים מהעיצוב המדויק של שאר הדמויות, בהן פול הידידותי והמוזר שעובד עם ג'ייקוב בשדה ובסופי שבוע נוהג לשאת צלב על גבו. וויל פאטון כל כך משכנע בתפקיד, שאפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בנון-אקטור אלמלא היה מדובר בשחקן הכי מנוסה ומוכר בסרט.הסלרי הקוריאני המכונה מינארי גדל פרא ליד מקורות מים. זה אינו אחד מהגידולים שג'ייקוב שתל באדמתו, אך דווקא הוא העניק לסרט את שמו, ובסוף אנחנו מבינים למה. כמותו הסרט העדין הזה אינו מציע ארוחה דשנה ונוטפת שומן, אלא הוא מרענן ומלא טעם.

★★★★ 4 כוכבים
Minari בימוי: לי אייזק צ'אנג. עם סטיבן יואן, וויל פאטון, יו ג'ונג-יון. ארה"ב 2020, 115 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• הסרטים הכי טובים ב-2021
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים

הכינו את האוסקר: ג'יין קמפיון מזכירה איזו יוצרת אדירה היא

ביקורת סרטים

הכינו את האוסקר: ג'יין קמפיון מזכירה איזו יוצרת אדירה היא

ג'יין קמפיון מנצחת את וויל סמית'. "כוחו של הכלב" (צילום: יחסי ציבור)

"כוחו של הכלב", סרטה הראשון של קמפיון מאז 2009, הוא מערבון-לכאורה שבו היא בוחנת את הגבריות הרעילה במסגרת הז'אנר הקולנועי הגברי מכולם, יצירה שמותירה אחריה הד מתמשך. בדצמבר הוא יגיע לנטפליקס אבל הוא נועד לצפייה על המסך הגדול

מאתיעל שוב

19 בנובמבר 2021

• Facebook
• Twitter
• Email

"הצילה מחרב נפשי; מיד־כלב, יחידתי". שם סרטה החדש של ג'יין קמפיון לקוח מהתרגום האנגלי לפרק כ"ב בספר תהילים. השאלה היא מי או מה הוא אותו כלב מסוכן שמפניו יש להתגונן. על פניו הסרט נראה כמו מערבון – יש בו קאובויז על סוסים, עדרי פרות ונופים רחבים. אבל מהווייס-אובר בפתיחה ועד הסוף המהדהד מפזר הסרט רמזים לקולנוע מסוג אחר, כזה שמתבהר לנו ממש רק בדקות האחרונות. הסיום מזמין אותנו לצפייה חוזרת מתוך מודעות אחרת, שמכוונת אותנו לשים לב לכל פרט בתמונה, בפסקול, ובתסריט המדוקדק.

זה סרט על הטרגדיה של גבר שבחר להתכחש לעצמו ולכלוא את נפשו בתוך שריון של גבריות אגרסיבית, תוך שהוא מזיק לאחרים ולעצמו. הוא אמנם מבוסס על ספר מאת תומאס סאוואג' שיצא לאור ב-1967 וזכה לתשומת לב מחודשת במאה הנוכחית, אך זה מתאים ביותר שהוא הגיע למסך דרך הפריזמה של במאית, שבוחנת את הגבריות הרעילה (במלוא מובן המילה) במסגרת הז'אנר הקולנועי הגברי מכולם.

"כוחו של הכלב" מצטרף למספר הולך וגדל של סרטים מהשנים האחרונות, בהם "הרוכב" של קלואה ז'או ו"יום נפלא" של לין רמזי, שבהם קולנועניות חודרות לטריטוריות גבריות קלאסיות ומפוררות אותן מבפנים. כמה שוטים ב"כוחו של כלב" מאזכרים דימויים מיתולוגיים מהמערבונים של אבי הז'אנר ג'ון פורד (כמו המבט על הגיבור/הנבל מבפנים החוצה), וההיכרות שלנו איתם מוסיפה להם רובד של משמעות. זה סרטה הראשון של קמפיון מאז "כוכב בהיר" ב-2009 (בין לבין היא יצרה לטלוויזיה את הסדרה המעולה "קצה האגם"), והיא חוזרת לקולנוע עם יצירה שמזכירה לנו איזו יוצרת אדירה היא. רוב האנשים ודאי יצפו בסרט בנטפליקס, לשם יגיע ב-1 בדצמבר, אבל הוא ללא ספק נועד לצפייה על המסך הגדול.

במונטנה של 1925 האחים ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבץ') חיים יחדיו בבית גדול ומבודד, ומגדלים עדר פרות ענקי. הוריהם עברו לגור בעיר, שם החיים נוחים יותר. שני האחים, שנוהגים לישון באותו חדר, לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ג'ורג' רגוע, פשוט וטוב לב. פיל הוא בריון גס רוח, שנוהג להשפיל כל מי שנראה לו פחות גברי ממנו, כולל אחיו כבד הגוף שמקבל את העלבונות בדממה.

לפיל יש תואר מאוניברסיטת ייל, ונראה שהשפה הירודה שבה הוא מדבר, תוך כדי שהוא מדגיש כל הברה, היא משהו שאימץ כדי להשלים את הדימוי השורשי שיצר לעצמו. כשפיל מעליב את פיטר (קודי סמית-מקפי), בנה הרך של האלמנה רוז (קירסטן דנסט) שיצר פרחים מנייר עבור השולחנות בבית ההארחה שלה, ג'ורג' ניגש לנחם אותה וזה מוביל לחתונה. פיטר נוסע ללמוד רפואה בקולג', רוז עוברת להתגורר בבית האחים, והאיזון המסוים שהיה שם קודם – מופר.

ג'ורג' קונה לרוז פסנתר כנף שסצנת הבאתו לבית מזכירה אירוע דומה ב"הפסנתר", סרטה המפורסם ביותר של קמפיון. גם הסרט המופלא ההוא עסק בסוגים של גבריות ובהתנגשות בין פרא ותרבות, אבל היו בו רוך ותשוקה שמוכחשים כאן בעקשנות. כשרוז מנסה לנגן בפסנתר, בעיקר כדי לרצות את ג'ורג', פיל מתגרה בה באמצעות הבנג'ו שלו – רפרנס מהופך ל"גברים במלכודת" – ורוז מתפרקת.

רק כשהוא לבד עם עצמו ועם זיכרונותיו מברונקו הנרי המנוח, שלימד אותו איך להיות גבר, פיל נחשף בפנינו כגבר אבוד ומעונה. גם את הטינופת על גופו, שהוא מטפח בהתרסה כנגד החברה התרבותית, הוא שוטף בסתר במי נחל סמוי מעין. במהלך חופשה מהלימודים, כשפיטר מגיע לבקר את אמו, מרכז הדרמה נע אל עבר היחסים בין הגבר הקשה והעלם הצנום, שנראה מגוחך עם כובע גדול מדי על ראשו.

"כוחו של הכלב" צולם בניו זילנד, ובמצלמתה של ארי ווגנר (שוודאי תזכה במועמדות לאוסקר, כמו גם הסרט, הבמאית והשחקנים) הגבעות החומות נראות חיות וחושניות, כמו הפרות והסוסים, בעוד בני האדם אוטמים את עצמם. ג'וני גרינווד הלחין את הפסקול החמור והלא מלודי, שנסמך בעיקר על כלי מיתר ספורדיים. שימו לב מתי צלילי הפסנתר חוזרים לפסקול – זה חיווי בעל משמעות ספציפית לדרמה שמניעה הסרט.

קמברבץ' הבריטי הצליח לעטות על עצמו חזות של קאובוי מחוספס, שידיו המיומנות מסרסות פרים, קולעות חבלים ופורטות על הבנג'ו, אך בעיניו מסתתר כאב עמוק. הצימוד הוויזואלי שלו עם סמית-מקפי בן ה-24, שנראה כמו ילד מגודל שעדיין לא התעצב לגמרי, הוא נפיץ. דנסט מצוינת כאישה העדינה שבעברה התפרנסה כפסנתרנית ליווי של סרטים אילמים וניהלה בית הארחה, ועכשיו מסתתרת בביתה שלה. ופלמונס, בן זוגה גם בחיים, תורם עוד הופעה מרובדת שמבססת את מעמדו כאחד משחקני המשנה הבולטים בקולנוע האמריקאי. זה סרט אפי ונזירי גם יחד, שכוחו בכך שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה. הוא דורש מאיתנו צפייה פעילה, והוא מותיר אחריו הד מתמשך.

★★★★✯ 4.5 כוכבים
The Power of the Dog בימוי: ג'יין קמפיון. עם בנדיקט קמברבץ', קירסטן דנסט, קודי סמית-מקפי, ג'סי פלמונס. ארה"ב/ניו זילנד 2021, 126 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• ביקורת סרטים
• המסך
• נשים בקולנוע
• הסרטים הכי טובים ב-2021
• סרטים מומלצים

סוחף, מסעיר ונותן אגרוף בבטן: אתן חייבות לצפות ב"צעירה מבטיחה"

ביקורת סרטים

סוחף, מסעיר ונותן אגרוף בבטן: אתן חייבות לצפות ב"צעירה מבטיחה"

מתוך הסרט "צעירה מבטיחה".

סרטה הראשון של אמרלד פנל על צעירה שחיה חיים כפולים בסגנון "ד"ר ג'קל ומר הייד" תוקף היטב סוגיות רלוונטיות לעידן ME TOO. בתוך הרפרטואר המתרחב של פנטזיות נקמה נשיות, הסרט הזה מצליח לבלוט כיהלום זוהר כשהוא מלחים כמה ז'אנרים יחדיו. ואוו!

מאתיעל שוב

3 בפברואר 2021

• Facebook
• Twitter
• Email

וואו! זאת התחושה שאיתה סיימתי את הצפייה ב"צעירה מבטיחה". בסרטה הראשון כתסריטאית/במאית מצאה אמרלד פנל דרך לתקוף את הנושא המרכזי של עידן Me Too באופן כל כך חד, סוחף ומסעיר מבחינה קולנועית ורגשית, שהוא הותיר אותי מלאה השתאות.

בתוך הרפרטואר ההולך ומתרחב של פנטזיות נקמה נשיות, הסרט הזה מצליח לבלוט כיהלום זוהר, באופן שהוא מלחים באופן שנון וחכם כמה ז'אנרים שלא אמורים להתחבר – בעיקר קומדיה רומנטית ואימה, עם מגע של מיתולוגיה.

לפני זמן קצר התפרסם ש"צעירה מבטיחה" גרף ארבע מועמדויות לגלובוס הזהב בקטגוריות הכי חשובות – לתסריט, לבימוי, לשחקנית הראשית, ולסרט עצמו. קרי מליגן מגלמת את קאסי שבגיל 30 עדיין מתגוררת בבית הוריה ועובדת בבית הקפה של ידידתה גייל (לוורן קוקס מ"כתום הוא השחור החדש"). כשלמקום נכנס רופא ילדים נחמד בשם ריאן (בו ברנהם בהופעה חיננית) אנחנו מגלים שקאסי היתה פעם סטודנטית מבטיחה לרפואה, ואף אחד לא זוכר למה היא פרשה.

במסורת "ד"ר ג'קל ומר הייד", בלילות קאסי נוהגת לעטות על עצמה דמות של בליינית ששתתה עד אובדן חושים, ולזרוק את עצמה בפינה בבאר. היא יודעת שתמיד יבוא איזה גבר להציע לה עזרה, מתוך תקווה לנצל את מצבה. מה מניע אותה יתגלה בהמשך (יש הטוענים שהמניע אינו חזק דיו, אבל אני חושבת שהוא דווקא מוסיף לסרט רובד מהותי). קאסי, דרך אגב, הוא קיצור של קסנדרה – כשמה של הנביאה הטראגית מטרויה, שאף אחד לא האמין לה.

בשלב מסוים קאסי כבר אינה מסתפקת במפגשים הליליים, ויוצאת לסדרת פגישות עם גברים ונשים מעברה. הם מגולמים על ידי שחקנים מצוינים כאליסון ברי ("קומיוניטי"), קוני בריטון ("נאשוויל") ואלפרד מולינה, שכל אחד מהם מתייצב לסצנה או שתיים. ריבוי הדמויות הוא לא רק נגזרת של תבנית עלילתית בסגנון "להרוג את ביל" – הוא מהותי לאמירה המוסרית של הסרט. יש לציין שגם הגברים בבארים מגולמים על ידי שחקנים סימפטיים כאדם ברודי, כריס לואל ("GLOW") וסם ריצ'ארדסון ("VEEP").

עלילת הסרט צופנת הפתעות מכל הסוגים ומכל הטעמים, שלא נחשוף אותן כאן. מעשיה של קאסי לא פעם מעוררים רתיעה, אבל תמיד מסקרן לראות מה היא מתכננת, מה גם שנראה שיותר מכל היא פוגעת בעצמה. הדואליות המוסרית ביחס לדמותה מעצימה את העניין בסרט, ומליגן מעצבת כאן הופעה פוצעת ומרהיבה בווירטואוזיות שלה, שמרוממת את הגיבורה לגבהים המיתולוגיים של שמה. לאחרונה דובר לא מעט על ניחוח הסקסיזם שעלה מהביקורת על הסרט שהתפרסמה במגזין "וראייטי" (המערכת הוסיפה התנצלות בתחילת הטקסט). היתה זו מליגן שהציפה את הנושא בראיון עם זנדאיה, וכך תרמה לסרט רובד נוסף.

כאמור, זה סרטה הראשון כבמאית של השחקנית אמרלד פנל, שגילמה את קמילה פארקר בואלס בעונה הרביעית של "הכתר". ולכן השליטה המלאה שלה בטונאליות של הסרט מרשימה במיוחד. חלק מהפיתוי ש"צעירה מבטיחה" מניח בפנינו נמצא בטקסטורה הוויזואלית העשירה שלו, לא פעם בגווני מסטיק ילדותיים, כהערה על התשוקה של כולנו להאמין באגדות רומנטיות. עם זאת העיצוב אף פעם לא חוטא בהגזמה מנקרת עיניים. לחוויה החושית העזה תורם גם פסקול אירוני ומכשף של שירים אהובים שנשים שרו על גברים, המקבלים משמעות חדשה מההקשר שבו שובצו כאן.

אחד ממקורות ההשראה הישירים של הסרט הוא אגדת האימה בשחור לבן "ליל הצייד" – סרטו המופלא של צ'רלס לוהטון (גם הוא שחקן שפנה לבימוי) מ-1955. שתי ציטטות מתוכו משולבות בסרט, אחת ויזואלית והשנייה מוזיקלית. ויש גם שיר מתוך המיוזיקל "המלך ואני" שנשתל כאן באופן חלומי ומצמרר. שלא לדבר על להיט הפופ שמזניק את סצנת הסיום המהממת. לא זוכרת מתי ראיתי שימוש אפקטיבי כל כך בשלוש הנקודות המרצדות לפני הופעת המסר במסנג'ר.

"צעירה מבטיחה" הוא חתיכת אגרוף רגשי ועם זאת הוא מפתה לצפיות חוזרות ונשנות. יש לקוות שהוא יגיע במהרה למסכים בארץ.

הסרט יופץ בארץ על ידי בתי קולנוע לב ויעלה בבתי הקולנוע בהפצה רחבה

4.5 כוכבים

Promising Young woman בימוי: אמרלד פנל. עם קרי מאליגן, בו ברנהאם, אליסון ברי, קוני בריטון, כריס לואל. ארה"ב/בריטניה 2020, 113 דק'

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סרטים מומלצים

הוליווד במתח: כל התחזיות לטקס פרסי האוסקר 2022

קולנוע

הוליווד במתח: כל התחזיות לטקס פרסי האוסקר 2022

הקאבוי חוזר. בנדיקט קמברבאץ ב-"כוחו של הכלב".

האקדמיה עושה הכל כדי להחזיר את הזוהר, ההומור והרייטינג האבוד, אבל את המועמדים מעניין רק דבר אחד - מי ייקח את הפסלון הביתה. בין מחוות לגברים מבוגרים ונאומי תוכחה על המלחמה באוקראינה, יחלקו גם כמה פרסים - ולנו יש בדיוק את ההימורים שחיפשתם

מאתיעל שוב

27 במרץ 2022

• Facebook
• Twitter
• Email

והמנחות הן: איימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול! אחרי שלוש שנים ללא מנחה, ואחרי אירוע קורונה חיוור בשנה שעברה, האקדמיה לקולנוע עושה מאמצים להחזיר את הזוהר וההומור (והרייטינג האבוד) לטקס האוסקר שייערך הלילה (28.7) ב-3:00 זמן ישראל בתאטרון דולבי, בו כל האורחים נדרשים להראות תעודת חיסון ושתי בדיקות PCR שליליות. לאיזון הנשיות בהנחיה ובזכיות הצפויות, האירוע יכלול מחווה לסרטי ג'יימס בונד לרגל 60 שנה ליציאת "ד"ר נו". תהיה גם מחווה ל"הסנדק" לרגל חגיגות היובל – אומרים שיהיה איחוד של פרנסיס פורד קופולה וכוכבי הסרט.

כדי להפחית את כמות הפרצופים הלא מוכרים שעולים לבמה, שמונה פרסים יוענקו לפני השידור החי, בהם הפרסים לסרטים הקצרים, לעריכה, איפור, מוזיקה ועיצוב אומנותי. ההחלטה האחרונה עוררה ביקורת רבה, ושבעים קולנוענים מהשורה הראשונה הוציאו מכתב שקורא לבטל אותה, משום שהיא מסמנת חלק מהמועמדים כ"אזרחים סוג ב'". בנאומי הזוכים בשידור החי אפשר לצפות להרבה התייחסויות למלחמה המתחוללת באוקראינה, אם כי עדיין לא ברור אם יהיה משהו רשמי – איימי שומר ביקשה לשבץ בטקס נאום מוקלט של וולודימיר זלנסקי.

בתקווה למשוך קהל צעיר, הקאסט של "אנקנטו" ישיר את הלהיט "אנחנו לא מדברים על ברונו" שהפך לוויראלי, למרות שהשיר מהסרט שזכה במועמדות לאוסקר הוא דווקא "Dos Oruguitas". ניסיון נוסף לפנות לקהל הרחב – השנה הוזמנו בעלי חשבונות טוויטר לבחור את הסרט והרגע הקולנועי האהוב עליהם. ההצבעה נסגרה ב-3 במרץ ואם לא יהיו הפתעות – "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יוכרז כזוכה. אבל מי יזכו בפרסים הרשמיים? להלן ההימורים שלי.

שחקנית המשנה הטובה ביותר

אנג'נו אליס – משפחה מנצחת
ג'סי בקלי – הבת האפלה
אריאנה דבוז – סיפור הפרברים
קירסטן דנסט – כוחו של הכלב
ג'ודי דנץ' – בלפסט

כש"סיפור הפרברים" יצא למסכיםדובר על כך שריטה מורנו ודאי תזכה באוסקר על הופעתהבגרסה החדשה למיוזיקל שזיכה אותה באוסקר לפני 60 שנה. אבל בחלוף הימים הבאז שינה כיוון, מורנו אפילו לא קיבלה מועמדות, ועכשיו מובילה במרוץ אריאנה דבוז שמגלמת את התפקיד שמורנו גילמה בסרט הקודם. דבוז גרפה שלל פרסים בדרך לכאן, והופעתה הסוחפת כאניטה המפולפלת היא ככל הנראה האוסקר הבטוח האחד שילך לסרטו של סטיבן ספילברג, מבין השבעה שהוא מועמד להם. אומרים שהיותה אפרו-לטינית, והלהט"בית הלא לבנה הראשונה שמועמדת לאוסקר, משחקים לטובתה, אבל נסתפק בזה שהיא שורפת את המסך.

שחקן המשנה הטוב ביותר

קירן היינדס – בלפסט
ג'יי.קיי. סימונס – הזוג ריקרדו
קודי סמית-מקפי – כוחו של הכלב
ג'סי פלמונס – כוחו של הכלב
טרוי קוטסור – קודה

סמית-מקפי בתפקיד הנער החמקמק זכה בפרסי המבקרים, ונראה היה שהוא ירכב אל הנצחון, עד ש"קודה" החל לזוז קדימה. טרוי קוטסור, שבמשך שנים התקשה למצוא תפקידים, התחיל לגרוף את פרסי התעשייה (איגוד השחקנים, באפטא) ולהעניק נאומי זכייה מבדרים בשפת הסימנים. גם בסרט הוא מעצב דמות כריזמטית ומגניבה, וזו הזדמנות לקבוע תקדים היסטורי – הוא יהיה השחקן החירש הראשון שיזכה באוסקר, על סרט שבו הוא מגלם את בעלה של מרלי מטלין, שהיתה השחקנית החירשת הראשונה והיחידה עד כה שזכתה בפרס לפני 35 שנים. במילים אחרות – כל שאר המועמדים צפויים להישאר ישובים.

השחקן הראשי הטוב ביותר

חווייר בארדם – הזוג ריקרדו
אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!
דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת
וויל סמית – משפחה מנצחת
בנדיקט קמברבאץ' – כוחו של הכלב

אם תשאלו אותי, לוושינגטון ולבארדם בכלל לא מגיעות מועמדויות על התפקידים הלא מספיק טובים שעשו השנה. הדעות לגבי הופעתו של קמברבאץ' חלוקות – יש החושבים שהוא סיפק הופעה פנומנלית בתפקיד הקאובוי המודחק, אחרים טוענים שמדובר בטעות ליהוק. הלב שלי הולך לאנדרו גרפילד, שנותן הופעה חשופה רגשית אך גם מלאת הומור עצמי בדמותו הטראגית של כותב המיוזיקלס ג'ונתן לרסון. זאת המועמדות השנייה שלו, והוא כנראה יצטרך לחכות. נדמה שעוד לפני שמישהו ראה את "משפחה מנצחת"היה ברור שוויל סמית הולך על האוסקר. את שתי המועמדויות הקודמות שלו הוא קיבל כשעוד היה כוכב זוהר. עכשיו הוא אחרי השיא, וזה דווקא עובד לטובתו. בגיל 53 הוא וויתר על החיוך המפורסם וגילם אבא עקשן שנלחם כנגד הסיכויים. זאת גם דמות אמיתית (כמו לרסון) וזה תמיד עוזר.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי
קריסטן סטיוארט – ספנסר
אוליביה קולמן – הבת האפלה
ניקול קידמן – הזוג ריקרדו
פנלופה קרוז – אימהות מקבילות

ההיסטוריה מלמדת שהזוכה תהיה קרוב לוודאי אחת משלוש השחקניות שמגלמות דמויות אמיתיות. עד לאחרונה ניקול קידמן נחשבה כמובילה בתחרות, למרות שהיא טעות ליהוק בתפקיד לוסיל בול, ואני מניחה שיש עוד אנשים שחושבים כמוני. ההופעה המלאכותית של קריסטן סטיוארט כנסיכה דיאנה מפצלת את הצופים. עדיין לא ראיתי את "העיניים של תמי פיי" אבל מהטריילר אפשר להתרשם שג'סיקה צ'סטיין דופקת הופעת אוסקר. זאת אומרת, לא זיהיתי אותה בטריילר, אבל הבנתי שהיא זו שמאחורי האיפור הכבד (המועמד גם הוא לאוסקר) שנועד לדמות אותה לאוונגליסטית שכיכבה לצד בעלה בתוכנית טלוויזיה נוצרית, עד שהכל התרסק כשהוא הואשם באונס והורשע במעילה. זאת המועמדות השלישית של צ'סטיין, ולכל המתחרות העיקריות שלה כבר יש אוסקר. בפברואר היא זכתה בפרס איגוד השחקנים, ונראה שזאת תהיה השנה שלה.

הבימוי הטוב ביותר

פול תומאס אנדרסון – ליקריץ פיצה
קנת בראנה – בלפסט
ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה
סטיבן ספילברג – סיפור הפרברים
ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

ג'יין קמפיון היא האישה הראשונה שזכתה בשתי מועמדויות בקטגוריית הבימוי.הפעם היא גם תזכה, כמו שזכתה בבאפטא ובפרס איגוד הבמאים. ב-1993, כשהיתה מועמדת על "הפסנתר", היא הפסידה לסטיבן ספילברג (שהיה מועמד על "רשימת שינדלר"). הפעם ספילברג מועמד על מחזמר שכשל בקופות, ואילו היא רוכבת על מערבון מהולל שגרף 12 מועמדויות – יותר מכל סרט אחר. אנדרסון תמיד מועמד, ואף פעם לא זוכה (יש לו 11 מועמדויות על שישה סרטים). "ליקריץ פיצה" לא יהיה הסרט שישנה את זה (בכל זאת, אני מהמרת שהוא ייקח את הפרס לתסריט המקורי). המועמדות של ריוסוקה המגוצ'י מעידה על השינויים שחלו בהרכב של חברי האקדמיה, אבל הסרט שלו יפני מדי ומאופק מדי בשביל לזכות. וקנת בראנה בכלל לא צריך להיות כאן. הזכייה של קמפיון תקבע תקדים נוסף – זאת תהיה הפעם הראשונה ששתי במאיות יזכו ברצף (בשנה שעברה פרס הבימוי הוענק לקלואה ז'או על "ארץ נוודים"). לקמפיון מגיע אוסקר גם על התסריט המעובד, אם כי פה יש לה תחרות קשה עם התסריטאיות של "קודה" ושל "הבת האפלה". אני מהמרת שהפרס ילך לשון היידר על העיבוד שכתבה ללהיט הצרפתי שאף אחד באמריקה לא מכיר.

הסרט הטוב ביותר

אל תסתכלו למעלה
בלפסט
הנהגת של מר יוסוקה
חולית
כוחו של הכלב
ליקריץ פיצה
משפחה מנצחת
סיפור הפרברים
סמטת הסיוטים
קודה

מאז בכורתו בפסטיבל טליורייד בספטמבר, "בלפסט" נחשב למוביל הברור במרוץ משום שניחן בתמהיל הטיפוסי של פסאודו חשיבות היסטורית וסנטימנטליות. אבל בישורת האחרונה "בלפסט" התפוגג (אפילו בבאפטא הוא נשאר מאחור) ונותרנו עם שני מתחרים – "קודה" ו"כוחו של הכלב". שני הסרטים ניחנים בטעמים שונים מאוד זה מזה, עם זאת ששניהם שייכים לשירותי סטרימינג (אפל TV פלוס ונטפליקס) והם בוימו בידי נשים. ל"קודה" יש רק שלוש מועמדויות – הסרט, התסריט המעובד, ושחקן המשנה – ומאז 1932 לא קרה שסרט זכה בלי להיות מועמד בקטגוריות הבימוי והעריכה.

אבל זאת דרמה משפחתית מחממת לב בצד הנכון של ה-PC (שחקנים חירשים מגלמים חירשים) וכשהחלה עונת הפרסים הסרט הפתיע וגרף את רובם. "כוחו של הכלב", לעומת זאת, הוא סרט מאתגר יותר ומפצל יותר, ולכן שיטת ההצבעה המדורגת (הסרט שמופיע הכי הרבה פעמים במקום השני עשוי לנצח) משחקת נגדו, ולטובת "קודה" הנוסחתי והחביב. זאת עשויה להיות הזכייה השנייה של רימייק לסרט זר – קדם לו "השתולים" של סקורסזה, המבוסס על "דרך ללא מוצא" ההונג קונגי – ובשני המקרים ההפקות האמריקאיות עשו כמיטב יכולתן להעלים מהצופים כל זכר למקור. לכן, כאות מחאה, ובניגוד לשכל הישר, אני מהמרת על "כוחו של הכלב".

טקס האוסקר ישודר בלעדית ב־yes1 וב־STINGTV הלילה, בין ראשון לשני (28.3.22). ב־1:30 יתחיל השידור מהשטיח האדום, וב־3:00 הטקס עצמו

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

• קולנוע
• סרטים
• אוסקר
• פרסי האקדמיה
• הסרטים הכי טובים ב-2021
• המלצות צפייה
• וויל סמית

האקדמיה עושה הכל כדי להחזיר את הזוהר, ההומור והרייטינג האבוד, אבל את המועמדים מעניין רק דבר אחד - מי ייקח את...

סיכום 2021 בקולנוע: אף אחד באמת לא יודע שום דבר

סרטים שתוכננו לשבור קופות התרסקו, הדרמות למבוגרים והבמאיות דווקא הפתיעו, המיוזיקלס עלו ונפלו, נטפליקס ופלטפורמות הסטרימינג נכשלו ורק הסינים המשיכו להכניס...

ספילברג ניגש אל הסרט הזה באהבה גדולה – והתעלה על המקור

הרימייק של סטיבן ספילברג ל"סיפור הפרברים" מתקן כמה מהפגמים שבסרט המקורי, נותן למיוזיקל הקולנועי הנהדר הזה את הכבוד שמגיע לו ואף...

הכינו את האוסקר: ג'יין קמפיון מזכירה איזו יוצרת אדירה היא

"כוחו של הכלב", סרטה הראשון של קמפיון מאז 2009, הוא מערבון-לכאורה שבו היא בוחנת את הגבריות הרעילה במסגרת הז'אנר הקולנועי הגברי...

המבקרים אומרים שזה הסרט הכי חלש של מארוול. הם טועים

מה קורה כשקלואה ז'או, במאית ארט-האוס שיצרה את הסרט הכי רגיש ואינטימי של השנה ("ארץ נוודים") מביימת לפתע סרט מארוול עצום...

תשכחו מ"משחק הדיונון", הסרט העדין הזה הוא החיים עצמם

יותר משיש ב"מינארי" הקוריאני-אמריקאי עלילה, יש בו רקמה עדינה ונושמת של חיים. הדרמה וגם ההומור נובעים מהעיצוב המדויק של הדמויות. בניגוד...