במסגרת המחויבות של קואליציית העבריינים בממשלה לנפק לפחות שלוש אמירות מטומטמות באופן קיצוני מדי יום, הגיעה בשעות הצהריים התורנות של סוכן הכאוס בצלאל סמוטריץ' לפתוח את הפה ולפלוט ממנו זירמה של חרטוטים, שקרים ודברי פילוג ושיסוי. "ישראל השקיעה במטרו בשביל תל אביב", אמר ילד הכאפות של הציונות הדתית, "אז תל אביב צריכה לתת בחזרה למדינה". זהו קשקוש בלתי נתפס שגובל בלקות שכלית, כמובן, והפיתוי להוכיח שמדובר באחד המטומטמים הגדולים בתולדות ישראל עצום. אבל זה הדבר האחרון שצריך לעשות עכשיו.

קל מאוד, קל מדי אפילו, לסתור את הטענה של סמוטריץ'. אבל כמו כל טרול שמזהם את המרחב הציבורי בנוכחותו, גם לסמוטריץ' אין שום כוונה להיכנס לדיון עובדתי וענייני על שום דבר. זה בכלל לא משנה שהמטרו ישרת בעיקר את הפריפריה, לא משנה שהמטרו הוא לא מתנה לתל אביב אלא הכרח תחבורתי במרכז העסקים הראשי של מדינת ישראל, לא משנה שעוד לא באמת התחילו להשקיע בו והוא יחל לפעול רק ב-2040, לא משנה שכך לא עובדים היחסים בין השלטון המרכזי והשלטון המקומי בשום מקום שאינו רפובליקת עולם שלישי שדופקת לעצמה בראש אגוזי קוקוס. כל מה שמעניין את סוכן הכאוס הוא להשתיל בתודעה את השקר, את הצבתן של "תל אביב" ו"המדינה" זו מול זו ואת הביזה כסוג של החזר חובות. כל ויכוח בנושא רק מסייע לו לקדם ולקבע את הנרטיב השקרי.

בוויכוח המטומטם סביב השאלה "האם תל אביב חייבת משהו למדינת ישראל", או בוויכוח המטומטם לא פחות בסוגיית "האם המטרו הוא 'בשביל תל אביב'", אי אפשר לנצח את סמוטריץ'. כי זה ויכוח מטומטם. ויש לו הרבה יותר ניסיון בטמטום. אולי יותר מכל אזרח ישראלי אחר. הרשתות החברתיות כבר מלאות בהדגמות, גרפים, טבלאות ונתונים שמוכיחים עד כמה הטיעון הסמוטריצ'י מגוחך (כמו גם "חוק קרן הארנונה" כולו), אבל הדיון הזה לא מתקיים בארץ העובדות, ממנה התרחקנו מזמן ומאז בתאוצה גוברת. למעשה, זה אינו דיון כלל. זאת מלחמה במעמד צד אחד.

בצלאל סמוטריץ', כמו יתר חבריו לימין המשיחי-קיצוני, מנהל מלחמה בישראליות. מדינת יהודה מסתערת על תל אביב כדי להכניע את מדינת ישראל. הם לא רואים בעיניים ולא סופרים אף מגזר בחברה הישראלית ממטר. הם יורים לכל הכיוונים ומשנאחזו בעוצמת השלטון אין להם כל כוונה לוותר עליו. תוכיחו אלף פעם שהוא טועה – לא יזיז אותו מילימטר. ולכן לא נותר אלא לומר שסמוטריץ' צודק, המדינה אכן השקיעה לא מעט בתל אביב. ואולי באמת הגיע הזמן שמי שהמדינה השקיעה בו יתחיל להחזיר. בואו נעשה פה סוף סוף קצת צדק חלוקתי.

עכשיו צריך לבדוק רק איפה עוד המדינה השקיעה סכומי עתק. נשב עם סמוטריץ' ונבדוק, למשל, בדיוק כמה השקיעה המדינה בהתנחלויות ובתחזוקת הכיבוש שמאפשרת את קיומן. כמה כסף נשרף על כבישים שמובילים למבוי מדיני סתום. כמה כסף נשפך על השליטה הצבאית בפלסטינים. איזה חלק מתקציב המדינה נוגסת ההזיה המשיחית על ארץ ישראל השלמה ב-56 השנים האחרונות. תרשום, סמוטריץ', תרשום. מדינת ישראל ויתרה לאורך עשורים על תקציבי חינוך, רווחה ובריאות והזניחה את עיירות הפיתוח כי השקיעה אותם באבטחת סמוטריצ'ים על גבעות נידחות בין שכם לרמאללה. האם גם הם, תושבי יו"ש, צריכים להחזיר את טריליוני השקלים שעלו למדינה?

זו עשויה להיות מתמטיקה מעט סבוכה, עם חישובים אינפלציוניים ובדיקה מעמיקה של החזר-פר-השקעה, ואי אפשר לצפות מאדם בור ונבער כמו השר להרס האוצר לעשות אותם בעצמו, אז אפשר להתפשר כמו שאנחנו בשמאל אוהבים, ולסכם שבניכוי המטרו, הרק"ל, פרויקט אופנידן והשפד"ן, יוצא שהמתנחלים חייבים להחזיר למדינת ישראל את המפתחות. לא צריך שיחזירו את הכסף. נסתפק בהחזרתם עצמם לתוך גבולות ישראל ובסיומה של הפארסה הטראגית הזאת. בזמן שהציבור החילוני-ליברלי פונה להיאבק בחרדים, הוא מחמיץ את העובדה שהציונות המשיחית היא המנוע שמאחורי ההפיכה המשטרית. כל אמירה כזו של סמוטריץ' נועדה לשרת את ההפיכה ולהניח לה את היסודות. תקשיבו לסמוטריץ' טוב טוב: אדוני הארץ מיהודה ושומרון החליטו לשעבד גם אתכם.

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• בצלאל סמוטריץ'
• מתנחלים
• התנחלויות

לפני שנתיים החלטתי ללכת בעקבות האהבה, לצאת מאזור הנוחות שלי ולחיות בפעם הראשונה מחוץ לישראל. מה שעל פניו יכול להישמע כמאיים, התגלה כדי נוח ואפילו זול והדבר הכי משמעותי שקרה הוא שהמונח הידוע "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" הכה בי בכל הכוח. ובאמת, כשמסתכלים עלינו מבחוץ, כל דבר כאן מקבל משמעות אחרת. כשאת רואה מבצע בעזה מחו"ל את ישר חושבת "זהו, זה הסוף שלנו!" ואז את מתקשרת לחברים בארץ לשאול לשלומם והם מרגיעים אותך ש"הכל בסדר" ואת נזכרת איך גם את ישבת בבית קפה בפלורנטין והלכת באדישות למקלט ליד, יצאת וחזרת לשתות קפה. כי ככה אנחנו חיים. זה נורמלי. התרגלנו. לרגע שכחתי.

בארץ כל אחד מאיתנו חיי את חייו, בין אם מגשים חלומות או טרוד ממטלות היומיום, אנחנו כל כך עסוקים שלמי יש זמן לחשוב על הבעיה הגדולה מכולן (די נו, למה לבאס ולהזכיר את הסכסוך עכשיו?); אבל כאן בחו"ל (לפחות בלונדון), לא פעם, אנשים ששמעו שאני ישראלית לא התעניינו באוכל או במצעד הגאווה, הם התעניינו איך זה לחיות לצד קונפליקט מתמשך, משליכים עלי את כל עוולות מדינת ישראל. כי כשאומרים "ישראל" בחו"ל, ברוב המקרים, זו האסוציאציה הראשונה שיש לאנשים. כך, בלית ברירה, מצאתי את עצמי הופכת לשגרירת ישראל, דואגת להזכיר שיש כאן אנשים טובים, אחלה חוף, אחלה מדבר ואין על תל אביב גם אם היא יקרה.

באחד הערבים ישבתי עם פדריקו החבר האיטלקי החדש שלי. מעולם לא דיברנו על דעותיו הפוליטיות ותמיד הנחתי שהוא "פרו ישראל" כי הוא מת על תל אביב ויודע לומר "איפה תחנה מרכזית" במבטא איטלקי מושלם. באותה ארוחת ערב הוא סיפר לי בקלילות שמבחינתו מדינת ישראל זו מדינה כבושה שכולה מתבססת על דת, ולכן קשה לו עם הרעיון של קיומה. וכן, הוא כמובן מצטער על מה שקרה בשואה. מצאתי את עצמי, מי שמגדירה את עצמה "שמאל", בוררת מילים, מנסחת טיעונים משכנעים ומחפשת מילים להצדיק את קיומנו בארץ ישראל, הופכת קצת ל"ימנית", קצת כי אין ברירה, אני בעד דו קיום ושלום אבל היי בבקשה לא לשלול את קיומי כאן. הרגשתי איך אני נלחמת להגן על מדינת היהודים שלי, הולכת אחורה לימי התנ"ך והחורבן, מתחברת לצד היהודי שבי, מנסה להצדיק למה מגיע לנו לחיות כאן, מרגישה בעצמי קצת כמו מתנחלת בארצה.

השאלות המבלבלות על החיבור למדינה שלנו, על אף הבחירות החוזרות והמורכבות הביטחונית, צפו ועלו כל הזמן. צפיתי בחדשות על המתנחלים, באיזו מסירות ותשוקה הם פועלים ומיישבים את אדמת ארץ ישראל השלמה בביטול כל מורכבות ונוכחות של עם אחר כאן, ובאמת ובתמים רציתי להבין אותם ואת מה שקורה שם בהרי יהודה ושומרון. בואו נודה באמת, את מרבית האנשים החיים במדינת ישראל זה לא מעניין. תקראו לזה אדישות, תקראו לזה הרגל. בסופו של דבר יש כאן קבוצות שונות שרואות עתיד שונה לאותה מדינה וצריכות לחיות כאן יחד. אם לא נכיר כל אחד את האחר, אני מאמינה שלא נוכל להתקיים זה לצד זה לאורך זמן במציאות המורכבת הזו.

עד מתי ולאן זה הולך. "על הגבעה" (צילום באדיבות פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר)

כשהייתי בת 18 במגמת תיאטרון בכיתה יב' העלתי את המחזמר הסאטירי "כולם היו בני חוץ מנעמי או חופי שוויצריה" של מיכאל גורביץ, שעלה בשנת 84' וצוחק על הימין והשמאל, וכבר אז אמרתי לעצמי "וואו, המחזה הזה נכתב לפני 25 שנה ועדיין רלוונטי להיום". 38 שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי עוסקת באותם נושאים, חיה את אותה מציאות ושואלת – עד מתי ולאן אנחנו הולכים. ביצירה שלנו "על הגבעה", שעולה בימים אלה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, ניסינו להבין את מי שטוען שהוא ממשיך את דרך החלוצים של 48'. צפינו בעשרות כתבות וסרטונים, קראנו מאמרים, ערכתי ראיונות עם מתנחלות ונערות גבעות בעבר ובהווה – לא בכוונה להצדיק מעשי אלימות וגזענות אלא באמת כדי לנסות ולהבין לצד מי אנחנו חיים, מה קורה שם במזרח הארץ ומה יש לנו ללמוד מהם בעיקר על עצמנו. ולכל מי שכבר קפץ ושלל את קיומה של ההצגה לפני שצפה בה, הן מהשמאל והן מהימין: בואו לראות ואחר כך נדבר. בשביל זה יצרנו אותה.

>> "על הגבעה – ארץ לעולם לא", מחזמר סאטירי מאת קרן שפט, עולה בימים אלה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר,פרטים וכרטיסים כאן// בימוי ודרמטורגיה: אליענה מגון // לחנים וניהול מוסיקלי: אודי אהוד קנבל // עיצוב תנועה: אור משיח

• ❤ תרבות
• תיאטרון
• פסטיבל עכו
• טור אישי
• התנחלויות

• Facebook
• Twitter
• Email

כנס הייסוד של "שתי מדינות – מולדת אחת", תנועה ישראלית־פלסטינית משותפת חדשה, יתקיים באכסניית אגרון בירושלים ביום חמישי (11.6). התנועה מציעה פתרון ייחודי לסכסוך ואופק לפיוס, המבוסס על שיתוף בין שתי הקהילות במקום הפרדה. הרעיון המוביל הוא סיום הכיבוש והקמת שתי מדינות ריבוניות ודמוקרטיות – ישראלית ופלסטינית – בגבולות 1967. הגבולות יהיו פתוחים ותתאפשר שהייה והתיישבות לאזרחי שתי המדינות בכל מקום. היוזמה, המתגבשת בשנתיים האחרונות, נולדה בעקבות סדרת מפגשים בין העיתונאי הישראלי מירון רפופורט והפעיל הפוליטי הפלסטיני עאוני אל משני. פעילים נוספים משתי הקהילות הצטרפו אל השניים, והחבורה ניסחה מסמך עקרונות המוסכם על שני הצדדים.

היוזמה המקורית מציעה פתרון הן לבעיית ההתנחלויות והן לבעיית הפליטים הפלסטינים: תושבי ההתנחלויות יוכלו להישאר בשטחי פלסטין ולהחזיק באזרחות ישראלית, והפליטים הפלסטינים יוכלו לשוב לשטחי ישראל ולהחזיק בתעודת זהות פלסטינית. כל אחת מהמדינות תוכל לאזרח תושבים לפי ראות עיניה, וכך תוכל ישראל לאזרח את יהודי התפוצות ופלסטין תוכל לאזרח את הפליטים הפלסטיניים. למדינות יהיו מוסדות משותפים – בית משפט לזכויות אדם, רשות לפיתוח כלכלי, רשות מים ואוצרות טבע ועוד.

מירון רפופורט מספר על היוזמה: "אנחנו רוצים לצאת מהנתיב שעל פיו ההפרדה היא הדרך היחידה לפתרון. רעיון ההפרדה נכשל מבחינה מעשית, מוסרית וערכית. בתחומי הקו הירוק יש מיליון וחצי פלסטינים, והפרדה מוחלטת בין הקהילות היא על גבול הבלתי אפשרי".

רפופורט מקווה שהיוזמה תפיח תקווה חדשה בשמאל, אשר כרגע לא רואה סיכויים גבוהים לפתרון הסכסוך, אך שואף למשוך גם מגזרים נוספים: "לשיח שמדבר על הכרה בזיקה היהודית לכל הארץ יש סיכוי לשבור קצת את החומות בתוך החברה הישראלית. כרגע ישנה חלוקה כזאת – או שאתה בעד ארץ ישראל ונגד זכויות אדם, או שאתה בעד זכויות אדם ונגד ארץ ישראל. אנחנו שומרים על הזהויות היהודית והפלסטינית, אבל שוברים את קווי ההפרדה הקיימים בין יהודים לערבים וגם בין יהודים ליהודים", מסכם רפופורט.

• גבולות 67
• שתי מדינות - מולדת אחת
• הפרדה
• בית ג'אלה
• פלסטין
• ישראל
• התנחלויות
• אקטיביזם
• קהילה
• פוליטיקה
• פליטים
• תל אביב
• עירוני