מה הפלא שישראלים איבדו תקווה שישראל תוכל להיות מדינה שטוב לחיות בה, להיות בה "עם חופשי בארצנו", ונוטשים אותה בהמוניהם? הם מסתכלים על הפוליטיקאים, היועצים והפרשנים שמתיימרים לייצג אותם ואת ישראל החופשית, השוויונית, השמחה, הגאה והעשירה – ישראל שניצחה באירוויזיון, שמארחת את מצעד הגאווה המדובר בעולם, שייסדה את חברות ההייטק המוצלחות בתבל, שמייצרת סרטים, סדרות, אוכל ואמנות שמוצגים בכל רחבי הגלובוס – ורואים שהם פשוט ויתרו והתייאשו?

אין דרך אחרת להסביר את הראיונות העצובים – ולמען האמת, המבישים – של פוליטיקאים ויועצים אסטרטגיים בכתבה שהתפרסמה במגזין התחקירים "שומרים", שבה הם טוענים שכדי לנצח בבחירות, הציבור החילוני הגאה, היצרני והמשרת צריך להתבייש בזהותו ולוותר על חלומו לחיות במדינת מופת יהודית ודמוקרטית. "כך הפכה החילוניות למושג כמעט מוקצה בקרב המפלגות שאמורות לייצג את הערכים והציבור שלה", נכתב בכותרת המשנה.

לפני שנכנסים לדיונים טקטיים ואסטרטגיים על החוכמה בקמפיין שפונה לציבור החילוני, מרים את תרומתו על נס ומקדם את תפיסת עולמו באמצעות הצעות מדיניות נועזות ופורצות דרך – צריך לדבר על ערכים. או יותר נכון: על היעדרם. הציבור החילוני בישראל הוא ציבור ערכי ממדרגה ראשונה, ציבור שנאבק ועומד על עקרונותיו באומץ במדינה שנמצאת בנסיגה דמוקרטית, בעיצומה של הפיכה משטרית־דתית, ובמלחמה שבה לא ברור אם מטרתה ביטחון או ביאת המשיח. כל זאת בימים שבהם התרבות הישראלית, לכאורה, הולכת ונעשית דתית יותר.

מנהיגי הציבור החילוני צריכים להציג תכנית אמיצה וברורה לאופן שבו תיראה המדינה תחת הנהגתם. הם צריכים לומר לציבור באומץ – "בישראל הכל זה דת ומדינה ואנחנו מתכוונים להילחם למען האינטרסים שלכם"

להפקיר את הציבור הזה, ולהעלות על נס את ה"בנטיזם" כישראליות האולטימטיבית, דתיות "ליברלית" שמוכנה להתפשר על זכויות היסוד של נשים ולהט"ב, על הזכות לנסוע בשבת, על הזכות לאכול אוכל לא כשר, ובעיקר על החובה לנהל מלחמה כדי לתת לאזרחי ביטחון ולא מטעמים דתיים – זו בגידה איומה, פחדנות שאין לה מחילה. אבל, ובעיקר, זו גם טעות פוליטית ואסטרטגית. הבחירות הקרובות גורליות: אלו בחירות שבהן הציבור הישראלי יכריע איזו מדינה תהיה ישראל, מדינה חילונית ועשירה, שבה צעירים ירצו לחיות ולהקים בית, כמו בכל מדינה מערבית סבירה; או מדינה דתית וענייה, שבה "הצלחה" תימדד לפי היכולת של צעירים להגר ממנה, כפי שקורה במדינות אחרות במרחב.

אלו יהיו בחירות שישאלו האם ישראל היא מדינה בה לפרט יש את החירות לבחור כיצד לחיות את חייו; האם היא מדינה שבה המילה “יהודי” אינה קלף שנשלף כדי להשתיק מי שאינו חופשי כיפה או שטריימל; מדינה שבה כל אחד יכול לבחור אילו חגים לחגוג, איך לבלות את השבת ואיזו מסורת לקיים. הציבור החילוני הוא זה שמחזיק על כתפיו את החירות הזו במדינת ישראל, בלעדיו יקרוס החופש כמו מגדל קלפים. ואם הציבור החילוני והמסורתי לא יבין את זה, כי נציגיו לא יספרו לו את הסיפור הזה, הוא יפסיד.

>> הניצחון המוחלט: 30 שנות סאטירה נגד בנימין נתניהו אחד
>> זה או יפו או גרעינים תורניים. העירייה חייבת להפסיק לתמוך בהם
>> ועוד יותר מה? שיר השנה הוא שיר של מדינה בהזיות

היועצים והפוליטיקאים מדברים על סקרים. אולי כדאי שהם יסקרו את השאלות הבאות: האם חיילי צה"ל צריכים להיכנס למערכה למען יישוב עזה או למען ביטחון המדינה? האם הזמרת אודיה צריכה להיות צנועה יותר בהופעותיה כדי להתחשב ב"רגשות הדתיים", או שהיא יכולה לבחור כיצד להתלבש? האם להט"בים זכאים לשוויון מלא או שעליהם להסתפק בכך שיהיו אזרחים סוג ב'? אולי במקום לשאול "איך אדם מגדיר את עצמו", שישאלו באיזו מדינה הוא רוצה לגדל את ילדיו.

מלחמה לא מנצחים בהגנה, ולא מנצחים בפחד תמידי ממה יגיד נתניהו וכיצד תתקוף מכונת הרעל. העובדה שיועצים אסטרטגיים רציניים, שמעולם לא ניצחו את נתניהו ושבכשלונותיהם סייעו להקמתה של הממשלה הקיצונית בתולדותיה, מדברים בביטחון על כך שכדי לנצח בחירות הציבור החילוני צריך לקפל את ערכיו, צריכה לכל הפחות לעורר סימני שאלה.

מנהיגי הציבור החילוני צריכים להציג תכנית אמיצה וברורה לאופן שבו תיראה המדינה תחת הנהגתם: מדיניות ביטחון שממוקדת בביטחון בלבד, ללא שיקולים דתיים ומשיחיים; מדיניות חינוך שמחזקת השכלה ודמוקרטיה במקום לחזק כתות דתיות בעלות כוח לא פרופורציונלי; ומרחב ציבורי חופשי מכפייה דתית בכל ימות השנה. הם צריכים לומר לציבור באומץ – "בישראל הכל זה דת ומדינה ואנחנו מתכוונים להילחם כדי שהאינטרסים והאידיאולוגיה שלכם ינהיגו את המדינה".

ואגב, אם בנט רוצה למשוך מאוכזבי ליכוד, מצוין. אבל חילונים לא צריכים להצביע למי שבנה את הקריירה על ניירות עמדה של פורום קהלת, שלא מסוגל לומר בפה מלא שחילונים לא צריכים למות כדי שיבוא המשיח, ושעדיין לא התנצל על שהשווה בין בג"ץ לחמאס. מי שרוצה לנצח חייב להיות גאה בזהותו, בטוח בערכיו, ולהציג חזון ברור למדינת ישראל. עליו לתקוף בעקביות ולרגע אחד לא להתנצל. לצערי, הפוליטיקאים עייפים מדי, והיועצים פחדנים מדי – ובכך הם נותנים את המדינה למי שמעולם לא פחדו לומר שישראל צריכה להיות מדינת הלכה דתית וחשוכה.

• בחירות 2026?
• טור דעה
• חילוניות
• חילונים

אני מודה, הנאום שאלוף ברק חירם נשא אתמול הכאיב. הוא הכאיב לי, ובתור תל אביבים, אולי הוא הכאיב גם לכם. כי בתוך המעטפת המרשרשת של אחדות, הוא שוב מתח קו בין ישראלים לבין עצמם. בעמדתו, הוא הפריד בין ישראלים "ערכיים" לישראלים "נטולי ערכים". בין מי ש"מחובר לשורשים", לבין מי "שהתנתק מהם". כאילו איננו חלק מאותו העם, כאילו לא כולנו חיים ואוהבים את המקום הזה באותה המידה.

>>

אולי ראוי להתחיל דווקא בכוכבית – תת אלוף ברק חירם הוא אדם שכולנו, לא משנה מה אנחנו חושבים עליו, חייבים להכיר לו תודה על השירות שנתן. עם זאת, הנאום שנשא בטקס חילופי מפקדי אוגדה 99 הרגיש כמו מתקפה ישירה על אורח החיים התל אביבי. "עמידתנו האיתנה, בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן", הדגיש חירם, "המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבויות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע ואל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו".

צמד המילים "תל אביב" לא הוזכר כאן, אבל נדמה לי שכל מי ששמע את הנאום (וכן, ראיתי את הקטע המלא יא נודניקים) הבין למי הוא התכוון. ל"תרבות האקזיט" שמבקשת להיות "קלילה ונמרצת" (השם ישמור!), שעוטפת את הכל "בעטיפה שטחית של הנאה והוללות". איזה חטא נורא זה, לרצות ליהנות מהחיים ולא רק להילחם ולמות עד כלות. אני לא יודע למה חירם התכוון, אני יודע מה היתה התוצאה הסופית: כתב אישום ברור נגד הישראליות החילונית, והצבת הישראליות שחירם מייצג – גם אם אינו חובש כיפה – כטובה יותר. כי יש את מי שעומד איתן, ויש את מי שמחפש אקזיט. את האנוכיים שמעזים לחשוב גם על עצמו, בניגוד לחירם שהוא, כידוע, אלטרואיסט מובהק שחושב רק על טובת הכלל.

ושוב, אנחנו חוזרים לאותו טיעון ישן ולעוס שחוזר על עצמו פעם אחר פעם: האשמת התרבות המערבית, האשמת חילוניות – וכן, גם האשמת תל אביב. הטענה שלפיה אנחנו במצב שבו אנחנו נמצאים לא כי (חלילה) מישהו מתנהל לא נכון, או קיבל החלטות שגויות עד הנה, אלא בגלל ש"התנתקנו מהשורשים", ששאפנו מערבה (רחמנא ליצלן) וש"אנחנו לא מדברים כמו האויבים שלנו". בכל דור ודור קם מישהו אחר ומנסה להסיט את האש: פעם זה אליהו יוסיאן שהסביר לנו "שאנחנו אוכלים סושי במקום שבו מנגבים חומוס". פעם זה ליברמן שדיבר על כך ש"רק הוא מבין ערבית", פעם זה מיקי זוהר שהסביר ש"תל אביב זה לא בדיוק ישראל", וכך נמשך ונמשכת ההשמצה הפרועה על "הבועה התל אביבית המנותקת", שאין בינה לבין המציאות שום דבר.

לא נעשה תחרויות שפיכת דם, כי יש תחרויות שלא עושים, אבל תל אביב "המנותקת" סבלה לא פחות מכל היתר. היא רק חושבת אחרת מכם. למי ששכח: ישראל, והפרויקט הציוני, מעולם לא היתה אמורה להיות לוחמי ספרטה שמדברים עברית. "התרבות הישראלית" שחירם כל כך סונט נגדה היא הסיבה שבגללה אנחנו נלחמים – כדי שלא נהיה כמו האויבים שלנו. כי העובדה שאנחנו יכולים להיות (גם) ליברלים היא חלק מהניצחון שעומד בבסיס הציונות והקיום שלנו כאן. העובדה שאנחנו שואפים מערבה, העובדה שאנחנו חלק מהעולם, וכן – גפ העובדה שאנחנו תאבי חיים.

"תרבות האקזיטים" היא זו שבנתה את העוצמה הכלכלית שמאפשרת לצבא של חירם לפעול בעזה. הפנייה למערב אפשרה לישראל לשגשג בצורה שצמחה עד עכשיו. התרבות הישראלית הפורחת היא לא רק הצלחה ישראלית מדהימה, אלא גם הסיבה שבגללה אנחנו עומדים על נפשנו. לא פחות מזה. ויש מי שרוצה שלא נהיה כאלה. שנחליף את החזון הלאומי שלנו מרצון לבנות בית לאומי לעם היהודי, ללבנות מדינה שמחפשת את המלחמה כל הזמן. מקום שרוצה למות ולהקריב את עצמו למען חזון משיחי. אם אתם רוצים שזה מה שנהיה, תודיעו לנו. אם אתם מתנתקים ממה שהפך את ישראל לגדולה ומיוחדת וחדשנית במשך 76 שנה, תגידו לנו. אולי נחשוב מחדש על המקום שבו אנחנו חיים.

גם גדולי משמיציה של תל אביב והתרבות החילונית יודעים שאנחנו חלק חשוב מהם, ושה"תרבות התל אביבית הריקנית" היא זו שהתגייסה במלוא המרץ ב-7 באוקטובר לסייע לכל מי שרק ניתן, ללא הבדלי תרבות אקזיט או קלילות. בסופו של דבר, עם כל הרצון לסמן אשמים ובוגדים, תל אביב מהותית לא פחות מכם, אולי אפילו יותר מרובכם, להצלחה של הפרויקט הישראלי ולכוח שיש למדינה הזאת כשהיא נאלצת להגן על חייה.

עם הסיפא של הנאום של חירם דווקא הסכמתי – אנחנו באמת צריכים לדחות את הקיטוב ולשנות את השיח. אני לא רוצה לאיין, ולא לבטל, אף אחד שחושב אחרת ממני. אני רוצה שהוא יחיה את חייו בחופש, כמו שאני חי, ושכל אחד יחיה על פי אמונתו. אבל הדרך לתיקון הקיטוב בעם לא עוברת דרך התנשאות ולא עוברת דרך הצגה שטחית של "ישראלים טובים וערכיים" מול "ישראלים מנותקים ותאבי בצע". אם אנחנו עם אחד, אז זה תקף לגבי כולנו. אחד לא יוכל להתקיים בלי השני. אבל מי שמסמן את החילוניות, את הרציונליות ואת החופש בתור אויב – לא יוכל לתקן שום דבר ביום שאחרי. הוא רק ימצא לבבות סגורים בצד השני.

כדי שמדינת ישראל תעמוד בהבטחה שלה, היא צריכה להיות מקום שלא רק "צריך" לחיות בו – אלא גם כדאי. מקום שבו טוב לחיות ולגדל ילדים, מקום שמכיל את כולם (גם את מי שחושב אחרת מהשלטון). מקום ששואף לקבלה ולחירות האדם, ושואף לחיים ומקדש אותם. השאיפה למלחמת נצח אמנם נורא פופולרית באיזור שלנו, וזה יכול לדבק, אבל עדיף שהיא לא תגיע אלינו הביתה. ביום שנפסיק לשאוף לעקרונות האלה – לחיים, לקיום, לשגשוג, אפילו ל"שלום" (המילה הזו שכבר הפסיקו להגיד) – באמת נלך לאיבוד. ואז, לא יהיה בשביל מה להילחם.

• טור דעה
• חילוניות
• ❤ תל אביב
• מחדל נתניהו

קצת חדשות טובות לא יזיקו לציבור התל אביבי, והחדשות הטובות הן שהעיר הכי חופשית בישראל עדיין חופשית, גם בשבת. תנועת ישראל חופשית בחנה את הסטטוס של יום המנוחה ב-42 הערים היהודיות הלא-חרדיות הכי מאוכלסות במדינה, ולאחר שקלול כל הפרמטרים הגיעה תל אביב למקום הראשון, אותו היא חולקת עם השכנים החביבים מגבעתיים והרצליה כחומה חילונית בצורה בלב גוש דן.

>> מלך הלהבות: התגייסנו לסייע לבן גביר להבעיר את המזרח התיכון
>> שכונת פשע: איך הפך לב העיר בתל אביב לזירת עבריינות מובילה?

המדד של ישראל חופשית, שמתפרסם זו השנה השנייה, בוחן את סוגיית השבת בשלושה פרמטרים ושש שאלות בסיסיות:

תחבורה ציבורית בשבת:
1. האם פועלת תחבורה ציבורית עירונית בשבת בתמיכת העירייה?
2. האם פועלת תחבורה ציבורית בין-עירונית בשבת בתמיכת העירייה?

מסחר בשבת:
3. האם מתקיים מסחר בפועל (פתיחת מרכולים), למרות חוק העזר העירוני?
4. האם העירייה ניסתה לשנות את חוק העזר העירוני האוסר מסחר?

פעילויות בחסות העירייה:
5. האם מתקיימים בעיר בשבת מופעי תרבות ופעילות חּוּצות בחסות העירייה והאם פועלים בשבת מוסדות תרבות ומרכזי תרבות עירוניים?
6. האם פועלים בריכות ומועדוני ספורט בבעלות העירייה או בהפעלתה?

התשובה בתל אביב על כל השאלות הללו היא "כן", כשבזכות מיזם נעים בסופ"ש מרושתת העיר כולה כמעט בתחבורה ציבורית חינמית בסוף השבוע, מרכולים פתוחים בשבת כמעט בכל חלקי העיר, והעירייה תיקנה חוק עזר עירוני שמאפשר מסחר בשבת עוד לפני חקיקת "חוק המרכולים", אירועי תרבות עירוניים מתקיימים, מועדוני הספורט והבריכות פתוחים, ובקיצור הכל ממש טוב.

נושא רביעי, שלא שוקלל בציון העירוני, הוא פתיחת מסעדות ובתי קפה בשבת. נושא זה אינו בסמכות העירייה ועל כן אינו חלק אינהרנטי מהמדד, אבל תל אביב-יפו מובילה מן הסתם גם בפרמטר הזה, לצד ערים כמו באר שבע, הוד השרון, חולון, חיפה ונס ציונה שבהן אפשר למצוא בשבת מסעדות ובתי קפה פתוחים ברוב חלקי העיר. גבעתיים והרצליה, שמובילות כאמור את מדד השבת החופשית יחד עם תל אביב-יפו, אינן מצטיינות בקטגוריה זאת וניתן למצוא בהן מקומות פתוחים רק בחלקים מסוימים של העיר.

"הגיוני ואף ראוי שהשבת תיראה אחרת", נמסר מתנועת ישראל חופשית. "השבתה כפויה פוגעת בזכויות הכי בסיסיות שאמורות להיות לנו – והיא איננה גזירת גורל. לא חסרות דוגמאות למאבקים שצלחו והביאו לשינוי חברתי ופוליטי בשני הכיוונים, כולל בנושא השבת. ובסוף, העיר היא המרחב המיידי של כל אחת ואחד מאיתנו. אין סיבה שנתפשר עד כדי כך על אופי החיים בה".

• הבועה
• חילוניות
• שבת
• תחבורה ציבורית בשבת
• עיריית תל אביב

חיכינו לרכבת הקלה כל כך. לאורך השנים האחרונות סיקרנו ב"טיים אאוט" את מסע התלאות שלה שיסתיים כנראה ביום שישי הקרוב עם פתיחתו של הקו האדום לציבור, בדאגה ובשמחה ובתקווה בהתאם להתפתחויות בשטח. הפעלתה של הרכבת הקלה היא רגע היסטורי בתולדות העיר והמטרופולין כולו, אבן יסוד ראשונה בדרך לתחבורה ציבורית מתקדמת ויעילה (ואולי גם לתכנון עירוני שאינו מוטה רכב פרטי), והיינו אמורים להתרגש. אבל במקום להתרגש צריך עכשיו כל אזרח לקרוא ולפעול להחרמתה של הרכבת הקלה.

זה מאוד פשוט: תל אביב וסביבתה הדמוקרטית-ליברלית לא יכולה לעבור בשתיקה על השבתתה של הרכבת הקלה בסופי שבוע ומועדים. עד ינואר 2023 הסכים הציבור הרחב להרכין את ראשו בהכנעה בפני שקר הסטטוס קוו ובפני הכפייה הדתית הבלתי נתפסת שמתקיימת בחסותו. הסיפור הזה תם ונשלם. מה שהסכמנו לקבל כברירת מחדל לפני שנה – למשל, את הרעיון המופרע ממש של שבת ללא תחבורה ציבורית בערים חילוניות – הוא בלתי ניתן להכלה בעיניים פקוחות. התעוררנו והבנו שאין לנו אלא להשתמש בכל כוחנו הערכי, הכלכלי והתרבותי כדי לעצור את השיטסטורם ולדאוג שתהיה כאן מדינה שנוכל לחיות בה. במדינה כזאת יש תחבורה ציבורית בשבת.

השוחד הפוליטי המתמשך שמונע, בין היתר, את הפעלתה של התחבורה הציבורית בישראל 24/7 הוא כבר חלק כה אינטגרלי מחיי היומיום של האזרח הליברלי, עד כי הפך כמעט סמוי מעין, טריוויאלי ומובן מאליו. ניסיון ההפיכה המשטרית של קואליציית נתניהו, בגיבוי נלהב של המפלגות החרדיות והכהניסטיות שיכורות הכוח, חשף לפתע בבת אחת את כל מה שהסתווה היטב עד כה. את המסכה שהוסרה אי אפשר יהיה להחזיר למקומה, כפי שמגלים בימים אלה סוכני הכאוס של הימין הקיצוני שמנסים עלינו שוב מניפולציות של צו פיוס. מה שהיה לא יהיה עוד.

המחאה המתבשלת נגד השבתת הרק"ל בשבת לא לוקה באשליות. ממשלת הכאוס הזאת לא תאפשר את הפעלתה בסופ"ש. הכפייה הדתית תעצור את הרכבת הקלה ותמנע את מימוש הפוטנציאל החברתי, הכלכלי והסביבתי שלה. זאת עובדה. אבל במהלך שמונת החודשים האחרונים גילה הציבור הדמוקרטי-ליברלי שתי עובדות חשובות:
1. הוא עדיין הרוב המשמעותי במדינת ישראל
2. יש לו כוח אדיר והוא חייב להפעיל אותו עכשיו

תנועת ההתנגדות העצומה להפיכה המשטרית העירה את הישראלים, שומרת אותם עירניים כבר 32 שבועות, ולימדה את כולנו שיש לנו את היכולת להתנגד. יש לנו את היכולת להפסיק להתנדב לתפקיד חמורו של משיח. יש לנו את היכולת להשתמש בכוח שלנו, כגוש אחד, באופן יעיל שהולך ומתייעל, כדי לשבש את סדר היום ולהציב את הדרישות שלנו במרכזו. את נשק החרם הכלכלי עוד לא התחלנו להפעיל, אבל ככל שההפיכה תתקדם על שלל חוקי הדת והשחיתות המאפשרים אותה, האמצעי הזה יהפוך רלוונטי. במקרה של הקו האדום הוא רלוונטי עכשיו ומיד. גם לנו יש קווים אדומים.

את הרכבת הקלה צריך להחרים עכשיו, ולאורך זמן רב, כי רק פגיעה רחבת היקף בהכנסותיה מנוסעים תהיה משמעותית מספיק כדי להבהיר עד כמה רצינית הדרישה הציבורית לתחבורה ציבורית בשבת. כל הסקרים והמחקרים מעידים על תמיכה בהיקף של כ-70 אחוז מהאוכלוסיה, והגיע הזמן לעבור מתמיכה ברעיון למאבק חסר פשרות על מימושו. לא תהיה הזדמנות נוספת והתקדים שייקבע כאן יתווה את המשך הדרך. החל מיום שישי נצטרך לראות איך הרכבת הקלה שחיכינו לה כל כך חולפת על פנינו ולהתאפק. אם היא לא נוסעת בשבת זאת כנראה לא הרכבת שלנו.

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• תחבורה ציבורית בשבת
• תחבורה ציבורית בתל אביב
• חילוניות
• חילונים
• הרכבת הקלה

"הטמיני דולרים תחת המזרן, אין לדעת מתי יהיה צורך בשוחד. הקפידי על שורת מזוודות ארוזות בכל עת, לכל שריפה שלא תהיה. קחי מעיל גם בימים של שרב. יום שמתחיל בארץ חמה, יכול להיגמר בארץ של כפור. דעי: בצוק העיתים גם גופך יכול להיות טובין. ובכל זאת, נשיותך היא לך לרועץ. יהודים תמיד סבלו, יהודיות תמיד סבלו יותר"

הטקסט הזה, הלקוח מתוך "מדריך ליהודייה במנוסה" של מגי אוצרי (הנכלל ב"הרגע הזה: אנתולוגיה" בעריכת שירה חפר, הוצאת לוקוס), לא עוזב אותי כבר כמה ימים. כל בוקר אנחנו מתעוררות לעוד יום סהרורי, כשעל תקן השעון המעורר כאפה מצלצלת. שלשום (16.7) התבשרנו במהדורות החדשות כי הממשלה מתכננת לקצץ לנו את הכנפיים בעוד סנטימטר, והפעם על האג'נדה – הצעת חוק חדשה לפיה סמכות המזונות תועבר לטיפול בתי הדין הרבניים. פשוט ככה.

>> מתחתנת בישראל? מזל טוב, את כבר לא אישה חופשייה

עד היום הדרך להימנע ממערכת יחסים עם הרבנות הייתה כזו – פשוט לא להתחתן דרך הרבנות. לא משה, לא ישראל, ולא נעליים. לא רוצה לרקוד על מדרגות הרבנות? אל תרקדי מלכתחילה לצלילי הרב, הכתובה וכל הג'ז הזה. טוסי לך לקפריסין ותגידי "איי דו" בלי לעצור במשרד הפנים בדרך חזרה, או שפשוט תחליטי מראש לוותר על הטקס ולהתהדר בטייטל "ידועה בציבור".

בלא מעט מקרים, נשים נאלצו למצוא את עצמן מתחת לחופה בניגוד לרצונן, רק כי זה חשוב לבן הזוג, להורים או לכל מי שהוא לא הן. במאבק הנצחי בין הצורך לרצות, שטבוע ברבות מאיתנו מעצם היותנו נשים, לרצון להיות נאמנות לעצמנו – הראשון נוטה לנצח. אנחנו אחרי זה כבר נשלם את המחיר בבוא היום ובבושת פנים, כאשר חבורת גברים שלא רואה אותנו ממטר תתערב לנו בחיים, ותחליט האם מתאים לה לגאול אותנו ממוסד הנישואים.

במדינה בה עושים פוליטיזציה לאונס ומגישים הצעת חוק להחמרת הענישה לאונס על רקע לאומני, המסקנה המתבקשת היא שלהיות אישה זה פוליטי. אין מנוס מלהקים מפלגה שתדאג אך ורק לאינטרסים של נשים

כל חברותיי שבחרו כמוני שלא להתחתן דרך הרבנות בדיוק מהסיבות האלה, זועקות ביומיים האחרונים ברשת – די, שחררו מאיתנו. אין לנו עניין אתכם, ועוד יותר אין לנו עניין שיהיה לכם עניין איתנו. במדינה מתוקנת, כמו זו שישראל פעם שאפה להיות, מפרידים בין הרשויות. הדת כבודה במקומה מונח, אבל כשהיא משמשת כמנגנון מניפולטיבי דורסני להשגת עוד ועוד כוח, יש כאן חתיכת חטא – וזה לא משנה אם את חילונית גמורה כמוני או יראת שמיים.

רבות וחכמות מזהירות אותנו כבר זמן רב מפני הגדלת הסמכויות של בית הדין הרבני, והנה, המפלצת פוערת את פיה ומאיימת לתת עוד ביס ולקרוע עוד נתח מבשרנו. אם אני נשמעת דרמטית, זה רק משום שמדובר בדרמה. חברות, זו רק ההתחלה.

>> כוח לבתי הדין הרבניים יגרום לעוד פגיעה בנשים

האמת, שזה אולי לא הוגן להאשים את הרבנות, לפחות לא באופן בלעדי. האשמה האמיתית ביחסים הרעילים האלה שנכפו עלינו היא הממשלה. ארגון "בונות אלטרנטיבה" הכריז הבוקר על יום שביתה לאומי של נשים בכל הארץ ביום רביעי, יחד עם למעלה מ-100,000 נשים החברות בארגון. מורן זר קצנשטיין, ממייסדות "בונות", כותבת כך בחשבון האינסטגרם של הארגון: "ממשלת ישראל כובלת נשים לרבנות. ממשלת ישראל הצביעה נגד ייצוג שוויוני לנשים ברשימות לכנסת. ממשלת ישראל הצביעה בעד פירוק הרשות לקידום מעמד האישה. נציבות שירות המדינה, בחסות ממשלת ישראל, אוסרת על פרסום מכרזים בלשון נקבה. ממשלת ישראל מקדמת חקיקה שתמחק 51% מהאזרחיות במדינה! יום רביעי יהיה יום שביתת נשים ארצי. לא ניתן שימחקו אותנו וידירו אותנו מהמרחב הציבורי".

אם אני חוזרת לטקסט של מגי אוצרי, בתור נכדה גאה לסבים וסבתות שלקחו החלטה אמיצה ונמלטו מהתופת בשביל לעלות ארצה למען עתיד טוב יותר – כן, איציק זרקא, לצערך הם לא נכללו בסטטיסטיקה של ה-6 מיליון – אני לא רוצה להיות יהודייה במנוסה. זה טבוע אצלי בעור, כמו קעקוע שקוף, שמתחיל לגרד ולעקצץ בכל פעם שתחושת איום על החופש שלי כאזרחית בישראל מתגברת. זה מנגנון הישרדות חשוב ויקר שסולא בדם, והוא זה הביא אותנו עד הלום. אבל תמו ימי הבריחה. יהודים תמיד סבלו, אבל יהודיות לא צריכות לסבול יותר.

>> מאי שכטר מ"חתונמי": "לא מתקרבת לרבנות, חלאס עם הכפייה"

במקום להתגונן, הגיע הזמן להילחם. איך? לא להתחתן ברבנות, לא לתת יד לגוף הזה בשום צורה, ולא משנה כמה טבעת היהלום שמעטרת אותה מסנוורת אותך. איך עוד? להפנים שהנשיות עומדת לנו לרועץ, אבל היא גם כוח.

כל המפלגות שקמו בישראל עד עצם היום הזה – מימין, משמאל וממרכז – קמו סביב אידיאולוגיה פוליטית. חברות, במדינה בה עושים פוליטיזציה לאונס ומגישים הצעת חוק להחמרת הענישה לאונס על רקע לאומני (כי אונס זה הרי לא דבר מספיק חמור בפני עצמו בישראל), המסקנה המתבקשת היא שלהיות אישה זה פוליטי. אין מנוס מלהקים מפלגה שתדאג אך ורק לאינטרסים של נשים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. כי להיות אישה חופשיה ושוות זכויות זה לא עניין של ימין ושמאל, גם לא של דת או חילוניות. זה עניין של הישרדות.

>> הטור פורסם לראשונה במגזין "את"

• מחאת הדמוקרטיה
• כפייה דתית
• שוויון
• חרדים
• חילוניות
• טור דעה