Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רפובליקת בננות: מערך "צו 8 לחקלאות" שואף להציל את הקטיף
דואגים לעתיד (צילום מתוך דף הפייסבוק צו 8 לחקלאות)
כמו הרבה מערכים חדשים שהוקמו במהלך השבועיים האחרונים, גם באלו המסייעים לחקלאים עדיין מנסים להבין איפה הידיים והרגליים - וכבר עכשיו עושים הרבה יותר משהממשלה זו אי פעם יכלה: "הציעו לנו משרדים בתנאי שלא נעבוד בשבת"
ענף הקולינריה ממשיך להירתם לטובת המאמץ המלחמתי: בעוד מסעדנים, שפים וגופים בתחום מבשלים ומשנעים מזון לחיילי צה"ל, מחלחלת ההבנה שצריך לדאוג לעתיד. חלק ניכר מהתוצרת החקלאית המשווקת בארץ מגיע מעוטף עזה ומיישובי הצפון המותקפים – ואין מי שיקטוף. התוצאה כבר מורגשת בארנק ויתרה מכך, הביטחון התזונתי של ישראל כולה נמצא בסכנה, כי אי אפשר לסמוך רק על עגבניות יבוא מטורקיה.
בואו לקטוף (צילום מתוך פייסבוק צו 8 לחקלאות)
בבית הבד "ריש לקיש" התאגדו שף יניב גור אריה, יצרנית הטוניק נעמה שטרנליכט, ד״ר אורי מאיר ציזיק ועוד רבים וטובים בפרויקט "מאדמה לאדם", שמטרתו הצלת מזון וניצולו באופן היעיל ביותר. מתוך הבנה שהאזרחים וספקי המזון אינם יכולים להמשיך ולשאת בהזנת הצבא לאורך זמן, ושיש צורך בתעדוף משאבים, נפתח בבית הבד מרלו"ג – אליו משונעת בתיאום עם מאות חקלאים תוצרת עודפת או פגומה.
עשרות תלמידי תיכון מהאזור ומתנדבים ממיינים ומאחסנים את הירקות והפירות שהוצלו, ואלה מועברים לחמ"לי הזנה בצפון, בתל אביב ובירושלים. במקביל הוקמו דף נחיתה לגיוס תרומותוצוות מקצועי בהובלת השפית יהלומה לוי (לנדוור) ושף קונדיטורית אפרת זוהר, שאמון על בניית תוכנית ארוכת טווח שתעסוק בתחום האוכל כמרפא באמצעות סדנאות ומפגשים עם הקהילות שנפגעו.
עודפים ולא יפים אך עדיין ראויים למאכל (צילום Kaiten)
ארגון צו 8 לחקלאות – אם אפשר לקרוא 'ארגון' ליוזמה שנולדה לפני פחות משבועיים – תוקף את הנושא מכיוון הסיוע לחקלאים. אוהד רוט, מייסד קבוצת הפייסבוק "קולינריה מקומית", הקים מערך המחבר בין משקים חקלאיים למתנדבים. "התחלתי לקבל טלפונים והודעות מחבר'ה מהקבוצה שחסרות ידיים עובדות בחקלאות. בעל משק בגליל התחתון סיפר שהוא ואחיו מגויסים ותכף מתחיל המסיק, והאבא שנשאר לבד לא יכול להסתדר", הוא מספר. "כמו כולם בהתחלה עבדתי במטבחים וראיתי בזבוז מזון מטורף. חיילים שלא יקבלו אוכל יוכלו להסתדר עם מנות קרב, אבל מי יעזור לחקלאים?".
כמות הפניות עלתה על המשוער, ורוט הבין שיזדקק לעזרה. הוא גייס מתנדבים מתחום הטכנולוגיה להקמת פלטפורמה ונציגי ארגונים מתחום החקלאות הצטרפו לתפעול. מתוך שאיפה להשיג תיאום בין הגופים השונים התקיימה פגישת זום בהשתתפות הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי, תנועת המושבים, לקט ישראל, השומר החדש, אחים לנשק ועוד.
לא חבל? (צילום מתוך דף הפייסבוק צו 8 לחקלאות)
לחמ"ל הקדמי בצומת בית קמה ונוס, היום (ראשון) חמ"ל עורפי בתל אביב. הבקשות למתנדבים מגיעות מכל הארץ – מסיק זיתים בכפר אחים ליד קרית מלאכי, חליבת והאכלת עזים במושב עבדון בגליל, קטיף קלמנטינות במושב מזור ליד פתח תקווה. "אנחנו לא נותנים עדיפות לאזורי לחימה. כרגע כל הארגונים מסתכלים רק על העוטף ויש מספיק אנשים שפעילים שם. נחלק את הארץ לגזרות כי לא הגיוני שמגוש משגב ייצאו אוטובוסים לעוטף, כשצריך אנשים שיקטפו בבצת ובן עמי".
מיזם הסיוע לחקלאים מכוון ל-2,000 מתנדבים ביום. זהו חלק קטן מהדרישה מהשטח, ויש לזכור שגם המתנדב המיומן ביותר נופל ביכולותיו מהספק של פועל שזוהי עבודתו. "אף אחד לא יודע כמה ידיים עובדות צריך כי אף אחד לא מסתכל מלמעלה, אבל הרבה אלפים בכל יום", מסביר רוט. הוא מוסיף שרבים רוצים להתנדב, אך מבקשים לא להגיע לאזורי לחימה ונשלחים ליישובים באזורים שנחשבים בטוחים. כושר גופני וסיבולת רצויים, אך אינם הכרחיים כי יש עבודות שהן קלות יותר – מיון ושתילה למשל. המתנדבים מתבקשים להתחייב למשמרת אחת לפחות ולהוכיח רצינות. "לא כאלה שבאים לעשות סלפי עם עגבנייה ואחר כך לשבת בצד. כל מי שיכול לעמוד על הרגליים יכול לעזור. מתוך השבר הגדול נתקן את המדינה, היא לא תתקן את עצמה לבד". בקרוב יעלה לאוויר אתר רשמי דרכו ניתן יהיה להתנדב, אך בינתיים אפשר לעשות זאת דרך דף הפייסבוק. צו 8 לחקלאות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דורון בר און אוהב את הירקות שלו מכוערים. פטריות ארינג'י מרוסקות גזע, אספרגוסים שמנים שקיבלו מכת קור בהובלה הארוכה מהערבה, תפוחי אדמה מנוקדים וליבות של חסת סלנובה שאין סיכוי שיהלמו את המארז השקוף והמהודר המפאר את מדפי המרכולים העירוניים. כולם מקבלים מקום של כבוד במטבח וזוכים לחיים חדשים. בעזרת טיפול קולינרי מושכל המכוערים האלו הופכים למעדנים. אגלי דלישס.
יום בחייו של בר און, שמארח במשק שלו במושב היוגב עם אשתו ענת, מתחיל בביקורים אצל השכנים החקלאים. בבית הבד הגדול של משפחת אשוש הוא בוחן את איכות שמן הזית שיוצא עכשיו מהמכונה, אף שבעל המפעל מעדכן שאלו זיתים עצובים של סוף העונה. הוא אינו ממהר לשפוט. פשוט טועם ונופל על הרצפה. "זה עשיר ומתקתק", הוא אומר בשעה שאצבעו נוגעת שוב במפל השמן. משם הוא ממשיך למפעל למיון ואריזת הביצים הגדול ("את הביצים שלי אני בוחר אחת אחת") ואז לכרמלים, שם, בחממות על קלונסאות המוזנות במים זורמים בטמפרטורה מבוקרת, גדלים ראשי הסלנובה. עוד קפיצה אל תשרי במשק 83 שמגדלים בתאי קירור את פטריות הארינג'י שנחשבות לסופר פוד. בדרך אנחנו חוצים שדות של אפונה ריחנית, שתילים של אוכמניות.
יש להן יופי פנימי. צילום: רן בירן
"אלו חקלאים שגדלתי איתם מילדות", הוא מספר, "ההורים שלי היו חקלאים במושב. הם גידלו כרובים, ארטישוקים ועגבניות לתעשייה. חקלאות משפחתית שנוסדה לאחר קום המדינה. היום אני יכול להשתמש ביכולות שלי ולעזור לחקלאים חכמים לפתח גידולים שיתאימו למטבח המודרני. אני עולה על הג'יפ וברגע אחד אני בשדות שלהם, חשוף לגידולים המשתנים. אני אוסף ומלקט את הירקות הפחות יפים. לימונים ותפוזים שנפלו מהעץ, עלים פחות בורקים, קלחי תירס שכבר אי אפשר לארוז. אלו אוצרות ממש. אני לא רוצה לקרוא להם שאריות. הם פשוט לא יפים. אבל בשבילי כאן מסתתר כל היופי".
את נפלאות השדה הוא מבשל עם ענת במטבח הגדול שהקים לפני כעשור, ומגיש את המטעמים באירועים סגורים ובבראנצ'ים הפתוחים לקהל המתקיימים בימי חמישי ושישי. ענת מעבירה במקום גם סדנאות על אוממי. החקלאים מוזמנים לאכול בחינם. התנאי היחיד: לחלוץ את נעלי ומגפי העבודה מחוץ למסעדה.
כעור ומהפנט. צילום: רן בירן
זהו גלגול נוסף של בן החקלאים. לאחר השחרור נסע ללמוד קולינריה בקולורדו, שם מתגורר אחיו. הוא עבד במפעל דגים ואז חזר לארץ ופתח בשנות ה־90 קייטרינג מצליח שבשיאו החזיק כמה גני אירועים. משם הגיח שוב לארצות הברית, ומה שהתחיל כסנדוויצ'ייה הוביל להקמת מאפייה ובהמשך לרשת של 12 סניפים. אחרי שנים על הקו החליט לחזור לישראל, מסר את עסקי הקייטרינג שלו לעובדים ופתח את המסעדה בביתו. "מה שקורה כאן שונה מהפארם טו טייבל האורבני", הוא אומר, "אני קרוב לצלחת. אני מכין כאן את מה שאני אוהב לאכול. מטבח של אלתורים".
קרוב לצלחת. צילום: רן בירן
עדיין לא צהריים ועוד חקלאי מגיע לביקור. הפעם חיים הרפתן (יוגבי העמקים) שמייצר, בהשראתו של בר און, ריקוטה טרייה ומתקתקה. הוא משאיר בקבוק של חלב 3.6 אחוזים, שישמש כשומן לפולנטה מתירס טרי שנותר בארגז החקלאי. עם הריקוטה תכין ענת נודי חלומיים ממולאים בתרד טרי שדורון קוטף בגינה. הכדורים מטוגנים בחמאה ומתובלים במרווה, יין לבן, הל ופלפל אתיופי. "כשאני חושב על זה, הכל התחיל מאימא שלא זורקת כלום", הוא אומר, ממולל עלה בשרני של קייל וסוחט עליו לימון מוכתם.
Icook – המטבח של דורון בר און בעמק יזרעאל, מושב היוגב, 04־9893247, בראנצ'ים בהזמנה בחמישי־שישי 9:00־14:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
זהות מקומית: היינות בארץ חוזרים לזנים העתיקים של ישראל
אחרי שנים שבהן הוכחנו לעולם שאנחנו יודעים לעשות מרלו, קברנה ושרדונה, תעשיית היין המקומית מחפשת זהות ומוצאת אותה בזנים אותנטיים עתיקים בני אלפי שנה, כמו חמדאני, ג'ינדאלי, דבוקי ובלאדי. סקירה של תופעה
היופי שבאטיות הוא אחת הסיבות לכך שאני כל כך אוהב יין. בעולם שחי על ספידים, אורז הכל בפיתה ולא עוצר לרגע, נחמד שיש כמה תחומים שבהם לא הצלחנו לנצח את הזמן. יין הוא תחום כזה. עם כל הקדמה והטכנולוגיה העומדות לרשותנו, אין תחליף לזמן. אין תחליף לניסיון. ובעסקי היין ניסיון מצריך המון זמן.
ולמה כל ההקדמה הזאת? כי פתאום יש באזז חדש באוויר, דיבור על משהו חדש שקורה, ויין הוא לא תעשייה שקורים בה הרבה דברים חדשים. על מה כל הבאזז? על זנים מקומיים, אותנטיים ועתיקים שמתחילים לצוץ כאן. בעצם לצוץ זו לא המילה הכי טובה לזנים שגדלים כאן לפחות 2,000 שנה. ליתר דיוק, הם מתחילים לקבל קצת מקום על המדף בין עוד מרלו ושרדונה. במובנים רבים מדובר באבולוציה תרבותית, כמעט מתבקשת, של התעשייה המקומית. בהתחלה התלהבנו מקברנה, מרלו, שרדונה ושאר זנים בינלאומיים ורצינו להרגיש שגם אנחנו יודעים להכין יינות כאלה. אחר כך התחלנו לחפש יותר זהות, נזכרנו שבעצם אנחנו באגן הים תיכון והזנים הים תיכוניים (סירה, גרנאש, קריניאן ועוד) הפכו להיות אופנתיים, ועכשיו מתחיל החיפוש אחר הזנים האותנטיים העתיקים שלנו, אלו שגדלו כאן, וכנראה רק כאן, אלפי שנים. זנים שאין בצרפת ואין באיטליה ואין באמריקה ולא בשום מקום אחר בעולם. תתחילו לשנן שמות כמו חמדאני, ג׳נדאלי, דבוקי, בלאדי. יש מצב שנפגוש אותם לא מעט בשנים הקרובות.
השיבה לזנים העתיקים החלה ביקב של מנזר כרמיזן השוכן בבית לחם. מ־1885 מייצרים שם יין וברנדי, אבל השינוי הגדול הופיע ב־2006, עת התחיל היקב להיעזר בשירותיו של ד"ר ריקרדו קוטרלה, מבכירי יינני איטליה, קתולי מאמין הרואה בתרומתו למנזר הסלסטיאני ערך עליון. קוטרלה הגיע לארץ והבחין כי בכרמים הנטועים בטרסות למרגלות המנזר מסתובבים כמה זנים עתיקים והחליט כי פה טמון סוד ההצלחה לעתיד. בתערוכת היין "סומלייה" לפני שנתיים הדוכן של כרמיזן עורר עניין רב והציג יינות ייחודים במחירים מפתים – בעבור יינות היקב תקבלו עודף מ־50 ש"ח. התוכניות לעתיד הן להמשיך להתמקד בזנים הללו (בקרוב ייצא בלנד מסקרן של בלאדי וקברנה סוביניון) ולהגדיל את היצוא (כרגע היקב מייצא לאיטליה, גרמניה, אנגליה, יפן וארצות הברית).
יינות כרמיזן מזנים ישראליים עתיקים
"היתרון הגדול שלנו בעולם הוא שעל התווית שלנו כתוב שהיין יוצר ב'הולילנד'", אומר ג'ורג'יו ביטאר, מנכ"ל היקב, "אבל קודם כל חשוב לנו מאוד למכור בארץ". הוא מבטיח שבקרוב יהיה הרבה יותר פשוט להשיג את היין גם במרכז הארץ, "אחרי הכל ועם כל הכבוד לכולם, אנחנו הראשונים לייצר יין מהזנים העתיקים".
הראשון לזהות את הפוטנציאל ולגלות את היין של כרמיזן היה גל זוהר, יועץ יין וממחברי "מדריך היין הישראלי החדש", והוא דאג להביא את היין לשף יותם אוטלנגי שלו רשת מסעדות־מעדניות לונדונית ים תיכונית פופולרית. זוהר גם דאג לכך שבקבוק של בלנד חמדאני־ג'נדאלי מבציר 2011 יגיע למבקרת היין הנודעת ג'נסיס רובינסון – עורכת אנציקלופדיית היין של אוקספורד – והיא דירגה אותו כאחד המוצלחים בטעימת יינות ישראל שערכה עבור האתר שלה. גם בתפריט היין שלמסעדת קלארובשרונה, שאותו בנה זוהר, כיכבו יינות כרמיזן.
גל זוהר (משמאל) ויאיר גת. צילום: אפיק גבאי
150 זנים מקומיים
כרמיזן היו החלוצים, ואליהם הצטרפו (ועוד יצטרפו, אם יורשה לי לנבא) יקבים נוספים. האם זה טרנד? "החיפוש האופנתי הזה אחרי אותנטיות, לא רק ביין אלא בכלל בקולינריה, יישאר איתנו. זה אולי ישתלט על השוק, אבל זו בוודאי לא סתם גחמה חולפת", אומר זוהר.
הוא כנראה צודק. יקב רקנאטי שחרר השנה יין מזן מראווי (שם נוסף לזן חמדאני) – יין לבן, פירותי ומקסים שעורר הרבה עניין בשוק. אבי פלדשטיין, שהיה יינן ביקב סגל במשך 16 שנה, יטעים בתערוכת סומלייה בשבוע הבא יינות של היקב החדש שלו, שיושק באביב, חלקם מזנים מקומיים. למשל זן הדבוקי – ענב לבן פירותי ומקסים שנטוע "כמעט בכל חור בארץ", כפי שמסביר פלדשטיין. "הוא היה פופולרי מאוד כענב מאכל, אבל איבד מזוהרו ברגע שכולם התחילו לפחד מחרצנים וחיפשו ענבים ללא חרצנים. "בעבר לא בדיוק עשו את ההפרדה בין ענבי מאכל וענבי יין. ענבים קטנים ופחות מושכים שימשו ליין, והענבים הגדולים, האשכולות היפים, שימשו למאכל".
אבי פלדשטיין (צילום: דיויד סילברמן)
פלדשטיין, הכלאה בין יינן (אוטודידקט) לפילוסוף, הקדים את זמנו במובנים רבים. הוא מתעסק גם בקברנה ובמרלו, אבל עוד ב־1999 הוא נטע את ארגמן בכרם דובב שבגליל, אזור מתאים לגידול ענבי איכות. ארגמן הוא זן ישראלי שנוצר בהכלאה בין קריניאן וסוזאו ומשמש כסוס עבודה ליינות פשוטים.
"אני מאמין בזן הזה", הוא אומר. "שנים הזניחו אותו ולא ניסו בכלל לייצר ממנו יין איכותי, אבל גילינו שאם מתייחסים אליו בכבוד ומשקיעים בעבודת כרם, אפשר להגיע לתוצאות טובות ולהפיק יין עם הרבה אופי מקומי". את הארגמן הראשון שלו הוא הוציא בבציר 2006 ביקב סגל, והיין זכה לתשואות. הארגמן עדיין לא כבש את השוק, אבל אפשר כבר לדבר על ניצנים. גם ביקב החדש שלו פלדשטיין מתסיס ארגמן וגם ביקב יזרעאל וביקב רקנאטי (בסדרת הבסיס "יסמין") יש ארגמן.
"אני בטוח שיש עוד ארגמן בהרבה יינות שאנחנו שותים, אבל יקבים עדיין מפחדים להודות בזה", הוא מוסיף בחצי קריצה. "הסיפור של ארגמן מסקרן, אבל בכל זאת מדובר בהכלאה מודרנית שנעשתה במכון הוולקני. זנים כמו דבוקי הם כאן לפחות 2,000 שנה והם לגמרי שלנו ורק שלנו".
השף חיים כהן בתערוכת סומלייה 2015 (צילום: דיויד סילברמן)
למה המאמץ לאיתור זנים מקומיים הוא חשוב?
"זה עוד ממד תרבותי של טרואר בעיניי. חוץ מזה אני משתעמם בקלות ונורא כיף ומעניין לעבוד עם זן שאין לו שום נקודת ייחוס בעולם".
חלק מהדבוקי של פלדשטיין, בניגוד לזה של כרמיזן, התיישן בחביות עץ. "היה ברור לי שחסר לו גוף, ובעזרת חביות והשריה ארוכה על הקליפות נוכל להעניק לו קצת נפח", הוא מנפק הצצה לתהליך העשייה.
אתה חושב שעוד יקבים יאמצו את הזנים הללו?
"אני מקווה שכן. יש זנים שכמעט נעלמו, אבל דבוקי למשל יש הרבה, ואם יקב מסחרי ירים את הכפפה יהיה אפשר בהחלט לייצר ממנו יין בכמויות גדולות וזה יכול להוביל לשינוי. בגדול, אם באמת רוצים לפתח את נושא הזנים העתיקים, דרושים כאן עזרה ממשלתית, מחקר ויכולת לקנות חומרי ריבוי (כדי לטעת כרמים חדשים)".
תערוכת סומלייה 2015 (צילום: דיויד סילברמן)
מוקד הפעילות של חקר הזנים העתיקים הוא במו"פ (מחקר ופיתוח) אריאל, בהנהגת ד"ר שיבי דרורי, חוקר מחונן ויינן יקב גבעות. ביקב הניסיוני שלו הוא משחק עם זנים שכנראה גדלו כאן לפני אלפי שנים, וייתכן שבעוד כמה שנים יצליחו לטעת אותם מחדש. מדובר מן הסתם לא רק בניסיון לייצר יין משובח יותר אלא גם בקרב על התודעה הפוליטית – מי היה כאן קודם, מי גידל מה, למי שייכת הבכורה.
"אני לא רואה כאן עניין פוליטי, אלא מחקר מעניין, תרבותי והיסטורי", אומר דרורי, "והמחקר הזה לא אמור להיעצר בגבולות הארץ. הענבים לא מכירים את ההגדרות, והם מתפרשים גם מחוץ לגבולות המדינה. בקרוב נפרסם מחקר מקיף בנושא". בנוגע לעתיד הוא מוסיף: "חרשנו את הארץ בחיפוש אחר גפנים שגדלו פרא. חשבנו שנמצא חמישה־שישה זנים מקומיים, אבל בסופו של דבר יש ברשותנו כמעט 150 זנים שונים. בקרוב מאוד נתחיל לייצר חומר ריבוי כך שאפשר יהיה לדבר על נטיעות חדשות. החזון שלי הוא לקחת את הידע העתיק, ובעזרת טכנולוגיה של עולם חדש להצליח לייצר יינות ייחודיים כמו שייצרו פה פעם. לקחת את מה שהיום נחשב כחיסרון מסוים – החום, השמש – ולהפוך אותו ליתרון ולייצר יינות מהזנים הנכונים שאי אפשר לפגוש בשום מקום בעולם". יהיה פה מעניין, זה בטוח. אפילו ב־BBC וב"ניו יורק טיימס" הקדישו כתבה לנושא. נכון שעוד מוקדם לדבר על מהפכה או על שינוי של ממש, אבל לא מן הנמנע שבתערוכת "סומלייה 2055" הזנים הללו יתפסו כבר הרבה יותר נפח.
סומלייה 2016, שלישי־רביעי, היכל התרבות. לפרטים והרשמה (חינם לקהל מקצועי):sommelier.co.il
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
את ט"ו בשבט, חג כמעט לגיטימי, תוכלו לחגוג השנה בגרסה ביתית במיוחד. היום ומחר יופעלבשוק הנמלמתחם שוק בשבט, המציע דוכני שתילים וזרעים של מגוון ירקות, פירות ופרחים ממיטב התוצרת של החקלאים השונים בשוק, מוכנים לשתילה בבית.
מדובר ביוזמה משותפת של הראל וייס, מומחה לזרעי מורשת, כמה מחקלאי השוק ושיר הלפרן, מבעלי השוק. המטרה לדברי היזמים היא עידוד חקלאות עירונית, קולינריה מקומית והעלאת מודעות למגוון הטבעי של ירקות ופירות (Biodiversity).
"בעולם ובארץ יש הרבה חברות שפיתחו זרעים גנריים בעלי עמידות", אומרת הלפרן. "במקביל, הזנים המקומיים המיוחדים מתחילים להיעלם. אנחנו מקבלים בסופרים את אותן עגבניות, והטעם שלהן לרוב פחות חשוב מהאסתטיקה. מאבדים זנים עם טעם מיוחד, שעדינים מדי לשרשרת השינוע. נושא הגיוון כן חשוב". במתחם תוכלו למצוא שתילים וזרעים של ירקות ופירות שונים, אדניות, אדמה, כלים וכל מה שדרוש כדי להפוך לחקלאים ביתיים מוצלחים.
שוק בשבט 21.1־22.1. חמישי-שישי 12:00־18:00, שבת 10:00־16:00
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פלפל עם חזון: "מחאת הפלפלים" מתרחבת – ומגייסת כסף דרך אתר הדסטארט
חקלאי "מחאת הפלפלים" לחקלאות חברתית ישירה מגייסים כסף כדי למכור מתוצרתם ללא תיווך בכל רחבי הארץ, כולל במתחם קניות בתל אביב. תרמו, ואם כבר - אז גם צפו בתומר שרון כפלפל בהופעת חייו
כרמית משיח הציתה את מה שהתחיל כמחאת הפלפלים והפך למיזם "חקלאות חברתית ישירה". משיח, בעלת תואר ראשון במדעי המחשב מאוניברסיטת בר אילן, עבדה עם בעלה בהיי־טק עד שהחליטו שהגיע הזמן להפוך להורים ולעזוב את המקצוע, שלא תואם את חיי המשפחה. הם חזרו למשק המשפחתי בפארן והחלו לגדל פלפלים. משיח התמכרה לחיים בערבה, אבל מהר מאוד היא גילתה שעל כל ק"ג פלפלים שהיא הזיעה כדי לגדל היא תקבל מרשתות השיווק רק שקל אחד, אף שאלה גבו באותו זמן מהצרכנים תשעה ש"ח לק"ג. הפער הזה הרגיז אותה מספיק כדי לצאת עם כמה משטחים למכור "פלפל חברתי" במכירה ישירה בתל אביב, אפילו במחיר הפסד עקב הוצאות הדלק, כדי שהצרכנים יבינו את העוול.
מאז משיח וחקלאים נוספים מנסים לייצר מודל של חקלאות ישירה. בכל מקום שמוכן לארח אותם הם מקימים שוק איכרים שבו החקלאים אינם משלמים עבור הדוכנים, ומוכרים את התוצרת הטרייה והרעננה במחירים נמוכים מאלה של רשתות השיווק. לעתים המחיר נמוך ב־40 אחוז ממחירו בשוק. משיח מסבירה: "לעולם לא נמכור עגבנייה בשקל, כי מישהו עבד קשה כדי לגדל אותה, אבל תמיד נמכור במחיר הוגן גם לחקלאי וגם לצרכן. אין לנו כוונה או יכולת להיות תמיד זולים יותר מהרשתות. כבר עכשיו הרשתות בודקות את המחירים שלנו ומשוות, כך שהשפענו על השוק ועל פערי התיווך והוזלנו את המחיר לצרכן, אבל המטרה לא לייצר שינוי נקודתי אלא מהלך קבוע שיצמצם את פערי התיווך ויבנה מערכת יחסים קבועה בין החקלאים לצרכנים".
שוקי איכרים מסוג זה, פרי יוזמתו של משיח, כבר פועלים מדי שבוע בגבעת עדה ובגבעת ברנר. מלבד שמירה על מחיר הוגן לאורך זמן, משיח מונה יתרונות נוספים למהלך: "הצרכנים מרוויחים ירקות ופירות טריים, שלא אופסנו ואיבדו מאיכותם. לעתים נמכרים בהם ירקות מיוחדים שאין להשיג ברשתות השיווק. בשוק בגבעת ברנר אפשר היה להשיג לאחרונה גזר סגול, קישוא עגול וחצילונים קטנים. אלה גידולים שיועדו עבור מסעדות ונותרו מהם עודפים". משיח מסבירה שהמטרה שלה היא לשמש "שופר לבעיות של החקלאים שלא מרוויחים ואפילו מפסידים. בקרוב יפתחו הפעילים שווקים נוספים ברמת גן ובחולון. משיח מחפשת גם קניון או מתחם בתל אביב שיסכים לארח את השוק. התמורה למארח היא תנועת קונים ערה המגיעה לשוקי האיכרים, תנועה שהפעילים מייצרים בעזרת יחסי ציבור מסיביים ברשתות החברתיות.
כרגע עשרות חקלאים בכל הארץ ממתינים להזדמנות להציג באופן ישיר את הסחורה שלהם. מי שרוצה לקחת חלק פעיל במאבק יכול לרכוש תשורות מההדסטארטשל חקלאות חברתית ישירה או להציע תשורות למכירה. כמה מהתשורות שתוכלו לקבל תמורת תמיכה בפרויקט: כרטיסים למופעים, אירוח בצימרים, ארוחות במסעדות וארגזי ירקות ופירות. אם עדיין לא הבנתם מה בדיוק הסיפור, תוכלו לצפות בסרטון שהכינו מתנדבים עבור החקלאים. השחקן תומר שרון מגלם שם תפקיד אופי של פלפל עם עומק רגשי. אחרי הצפייה כל סלט בסיסי ייראה לכם אחרת.
