כפי שרומז שמו, הסרט הצרפתי "הוט קוטור" עוסק באופנה גבוהה. אבל אין בו מעצבים שאפתניים וגם לא תצוגות מפוארות על המסלול. במקום זאת, סרטה היפה של סילבי אוחיון מתאר את עבודתן של התופרות בעלות האצבעות הדקות, שמקפידות על כל תפר ורוחצות ידיים היטב לפני שהן נוגעות בבדי המשי היקרים. בית התפירה של דיור מנוהל על ידי אסתר בגילומה של נטלי ביי הגדולה, שאילו היתה בריטית כבר היתה זוכה בתואר אצולה.

יום יום, לפני צאתה לעבודה, אסתר המתגוררת בפאתי פריז מדברת אל הוורדים שהיא מטפחת בגינתה. בוקר אחד בתחנת הרכבת תיקה נגנב על ידי שתי צעירות ממוצא ערבי, ג'אד (לינה חודרי) וסואד (סומאיה בוקום). כשהן מגלות בתיק "צלב יהודי", סואד אומרת שזה יביא מזל רע ולוחצת על ג'אד להחזיר את התיק.

כך נפגשות אסתר וג'אד, והתופרת הוותיקה (שיהדותה אינה הופכת לנושא בסרט מעבר לאזכור הראשוני) מציעה לצעירה חסרת המטרה לעבוד אצלה כמתמחה. להפתעתה, ג'אד הדוקרנית ובעלת המודעות המעמדית מגלה שבבית התפירה של האופנה העילית עובדים גם עבדל (ששינה את שמו לאבל כדי לטשטש את מוצאו) וקתרין, שגדלה כמותה בשכונת סן דני, שחצי מתושביה הם מוסלמים. בימים הבאים ג'אד שולפת שוב ושוב את ציפורני חתולת הרחוב שלה, אך אסתר לא ממהרת לוותר עליה.

"הוט קוטור" מגולל סיפור קלאסי על החונכת והשוליה הסרבנית, שהוא גם הסיפור של צרפת של ימינו. החברות הצעירות ג'אד וסואד, שחיות מיום ליום ומפלחות מוצרי אופנה בשביל הכיף, כלל אינן רואות את עצמן כצרפתיות. אסתר, שגם אמה עבדה כתופרת של דיור, מייצגת את צרפת הישנה והמחויטת (כל השמלות בקולקציה החדשה בוהקות בלובנן) שפותחת את דלתותיה בפני בת המהגרים ומציעה לה מקצוע שמביא עימו זהות ועתיד.

אבל הסרט אינו נשאר ברמה הסמלית, אלא מעצב היטב את הדמויות ואת היחסים ביניהן, על רקע העבודה הקפדנית בבית התפירה. כאמור, זה לא סיפור על החלום הצרפתי, אלא על הפועלות שמתחזקות אותו. ויפה לראות את תהליך "ההתאזרחות" שעוברת ג'אד, בלי לאבד מאומה מהאנרגיה והחוצפה של דמותה. גם הצילום הנטורליסטי והלא מאוד מוקפד תורם לחיוניות של הסרט.

העלילה איננה נטולת קלישאות – הקו הדרמתי שמוקדש לבתה המנוכרת והנעדרת של אסתר, שג'אד כמו ממלאת את מקומה, אינו מפותח דיו. על כך מפצה ההומור הנעים, שנובע מהדינמיקה בין הגיבורות לבין דמויות המשנה, בהן הידידה הטרנסית של ג'אד, שבאה לטפל באסתר כשזו מתמוטטת בשל מחלת הסכרת. זה סרט אופטימי ואוהד אדם, ויש בו רק דמות גזענית אחת – תופרת שמנסה לשים רגליים (או בעצם לדקור אצבעות) לג'אד – והיא אינה מקבלת תמיכה משאר העובדות.

לינה חודרי ילידת אלג'יר – שנראית כמו אחותה הצעירה של אשלי ג'אד – היא כוכבת עולה בצרפת. לפני שנתיים היא זכתה בפרס הסזאר לשחקנית המבטיחה, אחרי שכבר קטפה פרס בפסטיבל ונציה. בשנה הבאה נראה אותה לצד קאסט מרשים של כוכבים בעיבוד צרפתי חדש ל"שלושת המוסקטרים", ונדמה שאין אות ברור יותר להיטמעות בתרבות הצרפתית מאשר הקלאסיקה הזאת (היא תגלם את קונסטנס בונסייה, התופרת של המלכה ואהובתו של ד'רטניאן).

ביי היא, כאמור, לא רק שחקנית נפלאה, אלא גם אחת מהאייקונים הבולטים של הקולנוע הצרפתי – בחמישים שנותיה על המסך היא זכתה לעבוד עם גדולי הבמאים (טריפו, גודאר, טברנייה, שברול), וברוב הופעותיה הזכורות יש שילוב של עידון ואנושיות. הציוות של שתי השחקניות זו לצד זו בסרטה השני של אוחיון (שבע שנים חלפו מאז הראשון) הוא גם הערה על המסורת המשתנה של הקולנוע הצרפתי. וזאת הערה שכדאי לראות.

3.5 כוכבים. Haute couture בימוי: סילבי אוחיון. עם נטלי ביי, לינה חודרי. צרפת 2021, 100 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• קולנוע זר
• סרטים מומלצים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 910 // הלילה הזה

אסקף אברהם, בן 44, נשוי ואב ל-2, גר ביפו מזה 13 שנים, צלם ויוצר תערוכות צילום ובשש שנים האחרונות הוא צלם הבית של להקת המחול בת שבע.

אסקף, קודם כל, מה מקור השם שלך?
"יש שפה אינדיאנית מקסיקנית שקוראים לה נאווטל ובשפה הזאת המשמעות היא נמלה, אבל זה לא בגלל המשמעות. השם נוצר מזה שלא ידעו לבטא את השם שאיתו נולדתי – אסף, חבר אחד במקסיקו קרא לי אסקף וזה התפשט לחברים ומשם גם למשפחה".

נולדת בישראל, גדלת במקסיקו ובגיל 21 חזרת לארץ ולמדת עיצוב תעשייתי, איך הגעת משם לתחום הצילום?
"שנתיים אחרי לימודי העיצוב התעשייתי החלטתי ללמוד צילום. תמיד נמשכתי למחול והייתי לי חברה שהייתה רקדנית ומאוד אהבתי לצלם אותה ואת החברים שלנו שהיו רקדנים ושחקנים. אלו היו ההתנסויות הראשונות של צילום אנשים, תוך כדי הלימודים צילום תנועה הכי משך אותי".

אחרי כמה שנים הכתרת את עצמך כצלם מחול מקצועי? כי לעיתים בתחומי תרבות ואמנות הטייטל מגיע עם הזמן.
"זאת מילה גדולה הכתרתי את עצמי. בתחילת הדרך התנסיתי בהרבה פרויקטים, גם צילומי מוצר, אוכל וארכיטקטורה. המחול היה בולט כי אהבתי לעשות את זה. היו כל מיני נקודות בזמן, פסטיבלי מחול שהייתי מעורב בהם, וככה הכרתי אנשים".

תוכל לספר על פסטיבל כזה שחשף אותך להמשך הדרך בתחום?
"יש אירוע מחול מדהים שקוראים לו 48 שעות במחול, של דנה רוטנברג. הוא רץ כבר 10 שנים, אני איתם כבר 8 שנים. זה היה הפרויקט השני או השלישי שיצרתי איתם שמתוכו הצגתי תערוכה בסוזן דלאל, ואז שאלו עלי והזמינו אותי לאודישן בבת שבע. זה למרות שכבר הכירו אותי בלהקה כי אשתי הייתה רקדנית בלהקה בזמנו. היום היא גם עובדת שם כמנהלת חזרות".

בכל המסע הזה בין הלימודים, המגורים במקסיקו והחזרה לארץ, מהם שני השיעורים הכי משמעותיים שלמדת?
"השיעור הראשון הוא שלמדתי לעשות את מה שאני אוהב לעשות. מחול למשל זאת לא הפרנסה העיקרית שלי, אבל מבחינתי מחול יותר חשוב, כי זה להיות בסביבה שאני אוהב להיות בה".

ומהו השיעור השני?
"לדעת את עצמי. כל המשפחה שלי עדיין גרה במקסיקו והשאלות על מגורים שם כל הזמן עולות. בשבילי תל אביב היא הבית. מקסיקו סיטי היא עיר ענקית ואני רציתי להרגיש שאני גר בעיר קטנה יותר. בתל אביב יש הכל והסצנה של המחול כאן מאוד חזקה, זה משאיר אותי כאן".

מהם מוביל אותך בצילום מחול?
"גוף, תנועה, אור ופרובוקטיביות. יש קו דק של הסיטואציה שקורית שהיא סוריאליסטית ואני תופס רגעים ממנה, בין אם זה על במה, בסטודיו או בחוץ. זה בעיקר הסוריאליסטיות, כי אין מילים למחול, זאת תנועה מדברת. האתגר הוא לתפוס במצלמה רגע שמרגש אותי כשאני צופה ברקדנים וברקדניות".

מה ההבדל מבחינתך בין צילום חזרות לבין צילום מופע כשהקהל נוכח?
"כשהמופע קורה מול קהל יש קסם. זה בדרך כלל הכי קשה לצלם כשיש קהל באולם, אבל שם קורה המתח הכי חזק שיש. בחזרות אני אוהב לצלם ולהביע את הזוויות שלי בעבודה".

אתה מכוון יותר לצילומים שמציגים את התנועה עצמה או דווקא משהו אחר שעולה מתוך הריקוד?
"אני אוהב את הרגע שבין לבין. כמובן שהתמונות הווירטואוזיות הן מדהימות אבל רגע הבין לבין תופס את מהות התנועה של הרקדן, כמו ברגע ההכנה לתנועה".

מה למדת בשש שנים האלו שחלפו כצלם הבית של להקת בת שבע?
"כצלם תמיד רציתי להיות היוצר של הצילום, ובהרבה מהמקרים היה לי אינפוט אישי על מה שצריך לעשות. כשהגעתי ללהקת בת שבע ולמפגש עם היוצר אוהד נהרין, הגיעה ההבנה שהיצירה היא לא שלי. היצירה היא של היוצר ואני תומך ביוצר וביצירה שלו. הבנתי שאני צריך לדאוג לבטא את מה שהיוצר רוצה לבטא, אני מגיע מהמקום של העין הצופה. לפעמים אני מרגיש שאני כמו אחד הרקדנים על הבמה".

ניסית פעם לרקוד ברמה מקצועית או ליצור כוריאוגרפיה?
"לא, בחרתי בצילום כדי להיות מאחורי המצלמה, למרות שאני נהנה מאוד ממחול ואני ממליץ לכל אחד לרקוד לבד עם עצמו ולרקוד עם אחרים. ריקוד הוא כמו חיוך".

אני מבינה את גישת הצילום כצופה מהצד, אבל האם בהליך הצילום שלך אתה מביא בחשבון שבתרבות העכשווית המהירה יותר, הדימויים צריכים להיות יותר בולטים כדי למשוך את העין של הקהל?
"אני מביא את זה בחשבון בעירבון מוגבל. אני משאיר את הכוח באפשרות ליצור כמו שאני אוהב, בתקווה שאחרים יאהבו, ואם הם לא יאהבו זה גם בסדר. פעם יותר דאגתי שיאהבו את מה שאני עושה והיום אני עושה את מה שאני יודעת לעשות בצורה יותר מקצועית ונועזת. בתערוכה האחרונה שהצגתי, מאוד חששתי כי בחרתי בטכניקה שלא נראית הכי מדויקת אלא יצרה באלגן. אני אוהב לשלב אסתטיקה ולכלוך ביחד".

כמה תערוכות יצרת לאורך השנים?
"כחמש תערוכות סולו אבל גם הרבה תערוכות קבוצתיות"

מאז תקופת הקורונה חל שינוי בצילום המחול או שהתחום חזר לקצב?
"בחצי שנה האחרונה כולם בהיי ליצור אחרי שהייתה הפסקה. בשלושה חודשים האחרונים יצא לי לצלם יותר מחול מכל השנים שלי בעשייה המקצועית. צילמתי גם המון בתי ספר למחול, מורגשת האנרגיה ליצירה כדי להשלים את כל מה שלא היה בשנתיים האלו".

יש מרחבים בעיר שאתה אוהב את התנועה שלהם במיוחד?
"אני אוהב את יפו את התנועה שלה, אני גר בה כבר 13 שנים. העיר היא אחת הערים עם הכי הרבה תנועה שיש בעולם, זאת תנועה קטנה ומשמעותית, לכל תייר, תושב, יוצר ואדם. יש פה דברים מעניינים והתקדמות אורבנית".

ואיך העיר התקדמה באמת?
"לפני 15 שנים אני זוכר את עצמי יוצא ומבלה ובשעות הקטנות של שבת בבוקר רואה את כל הסטלנים והבליינים יוצאים מהמסיבות. זה לכלוך כיפי של העיר. לפני שבוע יצאתי בשבת בשש בבוקר לפרויקט צילום ובחרתי לעשות סיבוב באלנבי ורוטשילד – איפה שכל הדברים קורים. במקום לראות את הלכלוך הזה ראיתי רק אנשים רצים ועושים ספורט והתאכזבתי. ראיתי מלא טייצים, לוגואים, טלפונים על הכתף ואוזניות".

איך זה לגדל ילדים קטנים בתל אביב?
"יקר, אבל כיף לא נורמלי לילדים. אנחנו מגדלים ילדים בגן דו לשוני ביפו שהוא מדהים. זה הגרגר חול שלנו – לגדל ילדים בדו קיום, למרות שזה גרעין שלוקח לו זמן. יש גננות יהודיות ומוסלמיות ועם כל הקשיים זה מדהים לראות את זה".

זאת בחירה יפה.
"הצורך הוא לבטל את הפחד שקיים. לא יודע מה יהיה כשהם יהיו גדולים, אבל אני יודע שאני תורם לדו קיום במקום שצריך אותו. אני מקווה שזה יתפתח למקומות ושתהיה פה קבלה אחד של השני. אנחנו רוצים לחיות טוב עם השכנים".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"קפה, הקיץ, האנשים היפים ותחושה חגיגית בעיר. בקיץ בעיקר יש חגיגה כל הזמן, אפשר לראות פוסטרים של מוזיאונים, עבודות מחול, תיאטרון, קייטנות. קורה פה כל כך הרבה".

• האנשים שעושים את תל אביב
• להקת בת שבע
• צילום
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 910 // הלילה הזה
• מחול

שמעו, לא נהיה צבועים – סמים זה סמים ואתם תעשו אותם גם אם נזהיר אתכם שסמים זה רע. אבל סמים, ואתם יודעים את זה טוב מאוד, זה באמת מסוכן. אז הכתבה הזו היא ממש לא המלצה, בסדר? זה בסך הכל מדריך שנועד לספק מידע אמין בנושא הסמים שמסתובבים שם בחוץ, כדי שאם כבר תעשו, לפחות תדעו מה אתם עושים. אה, ותיזהרו שם בחוץ בבקשה: כמה שפחות לערבב, כמה שפחות אלכוהול, כמה שפחות בלאגן.

בכל יום חמישי בערב, בילויים בתל אביב מתחילים עם בירה קטנה קרוב לבית, אבל עשויים להגיע במהרה עד לאפטר בשבת אחר הצהריים על גג אקראי של חבר. אנשים מבחוץ אולי שואלים בתמימות "איך?", אבל הם לא בהכרח מעוניינים להבין שיש עזרה מכמה חומרים מערפלים ו"אסורים". תל אביב היא מעצמת סמים בינלאומית, האכיפה אפסית והסחר קל, נגיש ושירותי מתמיד בזכות טלגרם. בכל בר או מועדון שתכנסו אליו בתל אביב תמצאו ככל הנראה מישהו שמעשן ג'וינט, עושה שורה או בולע כדור. במסיבות, במועדונים ובמרתפים החשוכים תהיו בטוחים שכמעט כל מי שרוקד לצדיכם ב-4 לפנות בוקר או ב-12 בצהריים נמצא על משהו. השאלה היא מה?

קוקאין

הסם עליו אנשים חושבים כשהם חושבים על סם. שורה אחת של קוקאין תעניק לכם הרגשה עילאית והיי למשך כחצי שעה עד שעה. יש סיבה שזה סם של עורכי דין ואנשי תקשורת וסלבס ובעצם של כל מי שרוצה להרגיש בלתי מנוצח ומלא אנרגיה. ניתן לפגוש צרכני קוק ערניים בכל רחבי העיר, אך הסם נפוץ בקרב הבליינים המבוגרים ומאבד את הפופלאריות שלו בקרב הצעירים לטובת הממסי (ע"ע). כמובן שקוק גם רע לכם מאוד, משבש את ייצור הדופאמין במוח ועשוי להתפתח כהרגל ממכר.
מחיר: 500 עד 1200 שקלים לגרם

הדוקטור

או בשמו היותר מוכר, ממסי. לירושלמים שבינינו (ואיכשהו, גם הבריטים) – אצלכם קוראים לזה מאו מאו. בכל מקרה, הדוקטור הוא סם שהתחיל לפרוח בשנתיים האחרונות והפך לאחד הפופולריים בעיר, הוא נרקח לראשונה בשוודיה בשנת 2012, ומעניק השפעה ממריצה ואנרגטית דומה לקוק, אבל לא בדיוק. הממסי, או MMC, מתחלק לשני קטגוריות: MMC3 ו-MM4, כשהנפוץ מביניהם הוא ה-MMC3. החומר עשוי מ"3-Methylmethcathinone", נגזרת של קתינון, החומר הפעיל בגת. למעשה מדובר בגת מסונתז וכימיקלי. הסם הפך פופולרי יותר ויותר בקרב צעירים מתחת לגילאי ה-30 בברים ומסיבות בדרום ומרכז העיר והוא מחליף את הקוקאין בעיקר משיקולי עלות. כן, לא בשונה מחגיגת לפני עשור. תוכלו למצוא אותו בצורת קריסטלים ואבקה, ושורה מהחומר הזה תשאיר אתכם בהיי אנרגטי ואוהב למשך כחצי שעה עד שעה. מזיק מאוד למערות האף ומועך ביום שאחרי.
מחיר:בין 350 עד 500 שקלים לגרם

קטמין

בין כל מומרצי הקוק והממסי, יש את אלה שפשוט מעדיפים לנזול. צרכני הקטמין מכירים את התחושה בה העולם נמס, ואתה יחד איתו. הקטמין מכונה גם "קיי" ואם תצרכו קצת יותר מדי ממנו תוכלו לבקר באותו קיי הול מפורסם. השורדים מספרים שזו תחושה בה אין יותר גבולות לידיים והרגליים והתלת מימד הופך למימד החמישי. בסופו של דבר יוצאים משם, אבל זו לא החוויה הכי נעימה. צרכני הקיי קיימים בקרב כל האוכלוסייה, אך סביר יותר שתמצאו אותו בקרב צעירים בגילאי ה-25 עד 35. תמצאו אותם רוקדים במועדון בערפל באיטיות מסחררת, אבל גם בברים המקומיים ברחבי העיר, עושים שורה לפני שהולכים הביתה לישון.
מחיר: בין 400 ל-600 לגרם לאבקת קטמין מבושל.

טוסיבי/"דוסה"

סם שקיים כבר שנים בקרב האוכלוסיה התל אביבית, עוד משנת 1974, אז הומצא על ידי הכימאי האמריקאי אלכסנדר שולגין, אך מעולם לא פרץ כסם פופולרי. ה-2CB מעניק השפעה פסיכדלית ושייך לעולמות האסיד וה-MD. תמצאו אותו כאבקה ורודה או ככדור. בארץ יש כאלה הצורכים טוסיבי תחת השם "דוסה", אך דוסה מכילה ערבובים שונים של כימיקליים שאינם טהורים כמו הטוסיבי המקורי. ההשפעה תלויה במינון של האבקה הורודה, כאשר שורה אחת תשפיע לשעה, אולי קצת יותר. כדור ישפיע למשך כמה שעות ויגרור תופעות לוואי דוגמת בחילות. האפקט הפסיכדלי והאופוריה מגיעים לאחר כחצי שעה בעת הבליעה. משתמשי הדוסה חיים ביננו כצמח בר, ואותם תמצאו גם במועדונים חשוכים אבל יותר במסיבות אנרגטיות ושמחות וברים מוארים.
מחיר:מ-400 עד ל-600 שקלים לגרם

https://www.youtube.com/watch?v=dBrb6-M4PTQ

אקסטזי/MDMA

מדובר בסם מוכר שתמיד היה נפוץ בקרב צעירים שיוצאים לבלות ללילה ארוך. גם הוא הומצא על ידי אותו הכימאי של הדוסה, אלכסנדר שולגין. ההרגשה של אקסטזי נעה בין עולמות הפסיכדלי לסמים הממריצים – הוא מיועד לריקוד, הנאה ובעיקר חגיגה אנרגטית של צבעים. תוכלו למצוא אותו בקרב רוקדים נמרצים עד גילאי ה-40 פלוס במועדונים בכל רחבי העיר, במיוחד אצל אלו שיצאו לבלות ללילה ארוך ומשכו את האירוע עד לבוקר שאחרי, עם קצת חיזוקית.
מחיר:נע בין 50 שקל לכדור עד 80 שקל לכל היותר.

פטריות הזייה

הטעם של הטבע. המתנה שנקראת פטריות הזייה קיימת ונוכחת ביננו. הצרכנים שלהם לא יוצאים למסיבות המוניות כל כך, אבל כן תוכלו למצוא אותם בברים מוארים, בתי קפה שפתוחים לאורך כל הלילה ובעיקר במקבצים היפים וטקסי קקאו על גגות בפלורנטין ושפירא. הפטרייה היא בעלת השפעה פסיכדלית, שמעניקה הזיות למשך כמה שעות. ההשפעה תלויה במינון, מעל ל-2 גרם של פטריות ככל הנראה תחוו טריפ של לפחות 3-4 שעות.
מחיר: בין 50 שקל ל-100 שקל לגרם אחד

מיקרודוזינג אסיד

יש כאלה שלוקחים טריפים ארוכים בטבע, במועדונים ובברים, ויוצאים לחוות את האנרגיה הקשוחה של תל אביב. אבל הם מעטים, שכן רוב אוכלי הטריפים יוצאים אל מחוץ לעיר. מה צבר פופולריות בקרב התל אביביים, מבוגרים וצעירים כאחד, זה מיקרודוזינג של אסיד. אם אתם לא מכירים את המונח, מדובר בצריכה מועטה מאוד – על כן המיקרו – של הסם על מנת לקבל אפקט חלקי, אבל כזה שכן שמשפיע על הגוף והתודעה. חברינו על מיקרודוזינג מסתובבים שמחים ומרוצים בעודם חווים את כל האפקטים של האסיד, אבל לא בצורה קיצונית. הצרכנים שלהם קיימים במועדונים ובברים, לרוב במרכז ודרום העיר. טיפה אחת תספיק לבערך שבועיים של מיקרודוזינג.
מחיר: בין 70 ל-120 שקלים לטיפה.

אטנט/ריטלין/ויויאנס

ממריצי המרשם. אם בעולם הלא מורשה יש קוק וממסי, בעולם המותר יש כדורים שאמורים לגרום לך להתרכז. בגיל 14 נותנים לך מרשם לכדורים ובגיל 17 אתה מבין איזה אפקט מטורף יש לסם הזה עלייך. ההבדלים בין הכדורים האלה גדולים, אבל לא בהכרח מהותיים. אם ריטלין נותן לך אדרנלין ברמה 6 מתוך 10, ויואנס ואטנט מגיעים כל אחד בנפרד ל-10 עגול, תלוי את מי שואלים. ריטלין נצרך לעיתים ככדור בבליעה, אך יש כאלה שיעדיפו למעוך לאבקה ולהסניף. ויואנס ואטנט הם כדורים שלרוב בולעים. ההשפעה של הכדורים האלה נעה בין שעה לשורה של ריטלין ועד ל-12 שעות לכדורים שלמים שבולעים. ההשפעה לרוב כוללת אנרגיה מטורפת והיעדר רעב, לא בשונה מקוק. תוכלו למצוא אותו בקרב בליינים במועדונים שרוצים לשמור על האנרגיה לאורך כל הלילה.
מחיר: תלוי בעיקר בכמה הם זמינים בשוק. אטנט יעלה בין 300 ל-500 שקל לקופסה. ריטלין, סם הרבה יותר נפוץ, יעלה כ-10 ש"ח לכדור של 10 מ"ג, בעוד קופסה תעלה בין 100 ל-150 שקלים. קופסת ויואנס, לעומת זאת, תעלה כ-500 ש"ח ויותר עבור 30 יחידות 50 מ"ג כל אחת.

קלונקס/זנקס/פרקוסט

הדאונרים במרשם, הקטמין של החרדתיים. איך שלא תרצו לקרוא לזה, מדובר בכדורים שמרגיעים ומרדימים אותך, לא בשונה מסמים אחרים ברשימה, אבל הפעם עם אישור מפסיכיאטר. הכדורים האלה ניתנים למי שסובל מחרדה, והפכו במהרה לסחורה חמה בשוק כשהבינו עד כמה הסם פופולרי בקרב אנשים שרוצים לראות ולא להיראות. עם השנים, הצריכה בתל אביב של כדורים במרשם עלתה, אך קהל היעד נשאר לרוב אותו האוכלוסייה – צעירים עד גילאי ה-30 שמעוניינים קצת לטשטש את המציאות. הכדורים נצרכים בעיקר על ידי צעירים ברחבי העיר לצד בירה בברים. סביר להניח שלא תמצאו את צרכני הדאונרים במועדונים, כי הם נרדמו כבר בבר והלכו הביתה.
מחיר: בין 250 ל-500 לקופסה, תלוי בגודל הכדור ומספר הכדורים בכל קופסה.

ג'ינה

סם שעדיין נפוץ מאוד בקרב הקהילה הגאה. הוא מרפה שרירים ומרגיע לחלוטין, מה שכנראה הופך אותו לסם אונס נפוץ בקרב הקהילה גם כן, אבל לגם סם הרגעה כשצורכים אותו במינונים הנכונים. הג'ינה ניתנת לבליעה, הסנפה וניתן לשפוך אותה למשקה ולשתות. ההשפעה היא לרוב לשעות בודדות ואנשים מספרים כי התחושות היו מדהימות כשהן היו במינונים הנכונים. ערבוב עם אלכוהול לא מומלץ כלל ויכול לערפל את החושים עד כדי איבוד הכרה, מה שהופך אותו – שוב – לסם אונס.
מחיר:50 מ"ג עשויים להגיע גם ל-1200 שקלים ויותר, אך צריך ממש מעט כדי להגיע לאפקט העירפול המבוקש.

• סמים
• סמים פסיכדליים
• חיי לילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 910 // הלילה הזה

"בין אם אנחנו מבינים את זה או לא, נגמר זמנם של האירועים הגדולים. לאנשים אין כסף. בסוף זה מתגלגל אל הבליינים, אבל גם למפיקים של המסיבות אין כסף כי העלויות פה נורא יקרות והעירייה לא עוזרת לדברים כאלה לקרות". אם התחזית הזאת של אמוץ טוקטלי, איש חיי לילה ותיק – סוכן תקליטנים, איש בוקינג, כל מה שאתם יכולים להעלות על הדעת – נשמעת לכם אפוקליפטית, אז מה אפשר לומר? זאת רק ההתחלה. התלהבות הפוסט-קורונה (יצאנו מהסגר! המועדונים חזרו אצלנו ובאירופה עדיין הכל סגור!) כבר התפזרה ובמקומה נשארנו עם הווה לא ברור ועתיד מעורער אף יותר. חיי הלילה של תל אביב לכאורה מתפקדים, אבל משהו פשוט השתנה ולא בטוח אם אי פעם יחזור לקדמותו – ולמען האמת, גם לא בטוח שהוא צריך.

"הסיפור של חיי הלילה הוא תהליך ארוך והדבר הכי משפיע על חיי הלילה בתל אביב הוא הנדל"ן", אומר ראובן לובלין, המייסד של האומן 17 (עוד מאז שורשיו בירושלים) ואוליהבן אדם עם הסיפורים הכי טובים בישראל. "אני לא חושב שהקורונה היא פקטור כל כך חשוב. זה זה שכבר אין איפה לפתוח מגה קלאבים בתוך העיר, אין פיזית מקום לשים דבר כזה. האנדרגראונד כבר לא קיים, כולם התמסחרו". פה, צריך לציין, לצד העובדות היבשות נכנסים גם הרבה עניינים של טעם. למשל, לובלין אומר "מסיבות קטנות, של 100-150 איש, אף פעם לא היו מוצלחות, צריך הפקה גדולה בשביל שהיא באמת תהיה מרגשת". טוקטלי אומר לעומתו, "הבליינים רוצים לצאת לאן שכלכלי ונוח להם, ואם היה כלכלי למקסם את התרבות הזאת זה היה קורה. הפסטיבלים והמועדונים הולכים להתכווץ. הדברים הגדולים ישמרו לעולמות היותר מיינסטרימיים, ובסופו של דבר תרבות המועדונים היא תרבות אנדרגראונד במהות שלה".

הם מסכימים על הפרטים, אבל יש ביניהם פערים אפילו על המשמעות של המילה אנדרגראונד. ודוד פלס, מהבעלים של הפאי, מועדון קטן בהשוואה לאומן 17 משתמש גם הוא במונחים דומים – מיינסטרים, אנדרגראונד – אבל בוודאי שראיית העולם שלו היא אחרת גם כן. "כל ז'אנר מגיע מהאנדרגראונד וכשהוא מגיע למיינסטרים הוא נחרב, כי האנשים המגניבים שהקימו אותו סולדים ממנו, וזה מה שקרה גם בהאוס ובטכנו. תמיד יש כמה שנים טובות של מועדונים ואז ה מתרחב לעוד מעגלים ואז זה מאבד את הקסם, אנשים עוברים לדברים יותר ספציפיים וקטנים ופחות שורף להם כל יום לצאת. אם המוזיקה שאני הייתי שומע עם עוד 30 אנשים ב-11 בבוקר במועדון היום שומעים אותה 30,000 איש בפארק הירקון שפורצים את הגדרות – זה לא נראה טוב".אז אולי השאלה, מעבר ל"מה יהיה עם חיי הלילה בתל אביב" צריכה להיות "מה הקהל רוצה שיהיה עם חיי הלילה". וכאן מתחילות השאלות המסובכות.

"מועדון אחרי שנתיים בבית? החושים שלך לא ערוכים לזה בכלל"

"אחרי הקורונה יכולנו לפתוח מחדש את האלפבית,אבל החלטנו לסגור אותו לתמיד", אומר פלס על המועדון שמתוכו נולד הפאי – שאז היה אמור להוות אלטרנטיבה קלילה לבילוי היותר אינטנסיבי בתוך האלפבית. "הבנו שהולכת להיות התדרדרות מסוימת אחרי הקורונה גם במצב הכלכלי של האנשים, גם אנשים עזבו את העיר, גם אנשים יבואו מחוץ לעיר כי אצלם הברים לא שרדו. בימים היפים גם בפאי וגם באלפא יכלו לבלות בערב אחד באזור ה-1400 איש, אבל קלאבר ישב בבית שנתיים ואז הוא היה צריך לעשות את המעבר מפארקים או בית למועדון גדול? החושים שלך לא ערוכים לזה בכלל. הפאי היה טוב בדיוק למשבצת המעבר. יש מסיבה אבל היא לא עם המון אנשים ולא עם ווליום חזק מדי ויש מיצים סחוטים בבר. הבנו שזה היתרון שלנו והמשכנו לדייק את זה".

וזה לא השינוי המהותי היחיד שעבר מועדון בעיר אחרי הקורונה. הבליינים בעיר כבר התרגלו למצב המשונה הזה – הבלוק פתוח, אבל הרחבה המרכזית שלו סגורה כבר חודשים רבים. רק שלהבדיל מסגירת האלפבית, כאן ההחלטה לא בדיוק הייתה בידי ההנהלה.

"אחרי הקורונה הרחבה המרכזית חזרה לתקופה קצרה של משהו כמו חודשיים אבל יצאה לשיפוץ כי הייתה שם נזילה שהיינו צריכים לתקן והיינו צריכים להחליף את רצפת העץ בשביל זה. באותה הזדמנות גם רצינו להוריד את הבמה מאחורי הדיג'יי בשביל להגדיל את הרחבה עוד יותר. כשהתחלנו את השיפוץ התברר שהנזילה היא הרבה יותר חמורה ממה שחשבנו, וכדי לאטום אותה כמו שצריך בצורה בטיחותית נדרשה השקעה גדולה יותר ממה שהיה לנו. ניסינו להביא את נצב"א שיבואו לראות את זה ויטפלו בזה, אבל אף אחד לא הגיע, השבועות עברו, אנשים התבאסו, שאלה איפה הרחבה", אומר ירון טראקס, הבעלים של הבלוק, כנראה המועדון המזוהה ביותר עם תל אביב ועם חיי הלילה שלה בעשור האחרון (ולמעלה מכך).

"נצב"א, במקום להבין שאם הם יעזרו לנו אנחנו נוכל להרוויח כסף ולשלם גם להם – פשוט דרשו את הכסף מיד. אבל ברגע שלא הייתה לנו את הרחבה הראשית ההכנסות שלנו ירדו משמעותית, גם לא יכולנו להביא את השמות הגדולים, גם לא יכולנו להכניס אותה כמות של אנשים. אנשים אהבו מאוד את הסקוואט ואת החצר ואת הלאונג' אבל הייתה חסרה להם הרחבה הראשית, שכן הייתה מבחינתם גולת הכותרת. איבדנו הרבה אנשים בגלל זה. ונצב"א אמרו – תביאו את הכסף, אתם חייבים לנו כסף. ניסיתי להסביר להם שאם יעזרו לי ויתנו לי להמשיך אני אוכל לשלם להם אחרי שהרחבה הראשית תיפתח, אבל הם כנראה חשבו שאני עובד עליהם. כנראה חשבו שאנחנו מרוויחים מלא כסף, כמו שכולם חושבים אם הם לא מכירים את מאחורי הקלעים. וככה, ממש מתוך חוסר הבנה כל הכלים נשברו. הסיטואציה הזאת עם נצב"א", מסכם טראקס באכזבה, "מובילה אותנו, כפי הנראה, לסוף דרכנו בתחנה המרכזית".

וכשאתה מרים את הראש מהצרות הספציפיות של הבלוק, איך אתה רואה את המצב בסצינת הלילה כולה?
"יש משבר, לא רק בתל אביב, לא רק בישראל, בכל העולם. יש עדיין מסיבות גדולות ופסטיבלים גדולים אבל יש משבר שאי אפשר להכחיש אותו, ואומרים לי את זה תקליטנים, מפיקי מסיבות, סוכני תקליטנים, בעלי מועדונים, הכל. גרמניה, רומניה, צרפת, אנגליה, בכל המקומות האלה יש משבר של סצינת הלילה. פחות אנשים יוצאים, גם לאירועים מאוד גדולים עם ליינאפים מאוד חזקים. גם הברגהיין לפעמים מלא ולפעמים הוא חצי מלא, שזה דבר שלא היה לך קודם. וזה המועדון הכי חזק בגרמניה, אז מה קורה במועדונים הקטנים יותר? שלא לדבר על אלו שנסגרו. גם המסיבות עצמן יותר קצרות, הן כבר לא נמשכות עד אחר הצהריים-ערב של יום המחרת כפי שהיה קורה באירופה אלא נגמרות בשמונה בבוקר. הקולגות שלי ברומניה אומרים שלדעתם בגלל שבאירופה המועדונים לא עבדו שנתיים שלמות, אז שם ממש נפגע הסבב הטבעי והאורגני של הדורות שקורה בזמן שהמועדונים עובדים. יש דור שמפסיק להיות קלאבר ויש דור שמתחיל להיות קלאבר, אז מצד אחד דור אחד הפסיק להיות קלאבר, כי יש שינויים בהרגלים, שינויים בצורת החיים, מתחתנים, מביאים ילדים או סתם מבינים שהם כבר לא צריכים לצאת כל כך הרבה כמו שהם היו צריכים קודם – מצד שני, הדור הצעיר לא היו לו מועדונים להיחשף בהם לתרבות הזאת והוא נמצא בז'אנרים מסחריים יותר. הם לא יודעים בכלל מה זה מועדון, מה זה סאונד איכותי. זה קיים גם בארץ, במידה מסוימת, ובכל אירופה. אז התיאוריה הזאת נשמעת די הגיונית".

"זה לא של תל אביב יותר"

לעדי שבת, אחת התקליטניות הותיקות והמוערכות בתל אביב, יש, מן הסתם, פרספקטיבה אחרת על הנעשה מאשר של בעל מועדון או מפיק מסיבות. "אני לא בעלת עסק אז אני לא יודעת מה צריך לעשות כדי לשרוד בימינו", היא מודה בפשטות. הפרספקטיבה שלה אולי קרובה אפילו יותר לפרספקטיבה של בליינית. "האירועים הפכו להיות יותר פסטיבליים, הליינאפים הגדולים עברו החוצה, לאירועים חיצוניים, למפיקים חיצוניים, ליח"צנים, זה לא של מועדונים, וזה לא של תל אביב יותר, זה פשוט לא של תל אביב".

מה עם המסיבות הקטנות? הכולי עלמא, הרפי, הפאי?
"זה לא מועדונים, זה מקומות שאפשר לרקוד בהם. זה אחלה, זה מקסים, זה פתרון נהדר וחמוד וזה בונה את הסצינה מחדש וזה קהל של צעירים. אבל תל אביב הייתה ידועה בסצינת המועדונים שלה והעיר הזאת בהפסקה. אני מאוד אוהבת לנגן בקלאבים, בפסטיבלים, באירועים גדולים, זה כיף. אבלהקהל של פעם היה באמת מגיע לשמוע את המוזיקה והקהל של היום מחפש את המסיבה, את הפארטי, את ההפנינג".

פתרונות? ככל הנראה, לחכות ולהשתדל לשמור על קצת אופטימיות. טוקטלי מחזיר את הכדור בדיון הזה לידיים של רון חולדאי. "תל אביב מתהדרת בזה שהיא עיר של 24/7. זה כתוב בברושור של אל על, יש מלונות שחיים מזה, אבל העיר עצמה לא עושה שום דבר בשביל לתמוך בדבר הזה. מה יהיה? אותו הדבר אבל אחר כך". טראקס אומר ש"אנשים מנוסים מאוד בתחום אומרים ובצדק שבסופו של דבר חיי הלילה תמיד היו בגלים של כמה שנים. גם בישראל וגם בעולם אפשר לראות את הגליות הזאת, ולכן ההערכות הן שיש סיכוי שזה יקח גם שלוש-ארבע שנים עד שהסצינה תחזור לסדר הגודל הקודם שלה". לובלין מסכים – אולי הוא ה"אנשים המנוסים מאוד בתחום". "אני בעל מועדון 40 שנה וראיתי הרבה גלגולים.כל חמש-שש שנים יש התהפכות. אני יודע להגיד דבר אחד, מוזיקה טובה תמיד תהיה. המוזיקה שתיווצר בעתיד היא המוזיקה שנאהב. וזה היופי של זה, שזה פשוט. זה עד כדי כך פשוט".

• ❤ תרבות
• חיי לילה
• מועדונים
• פאי
• הבלוק
• האומן 17
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 910 // הלילה הזה

ברחבי תל אביב פזורות לא מעט מדרכות מסוכנות, צרות באופן מגוחך או נקטעות כך לפתע, חסומות על ידי אופנועים או פחי זבל, מכריחות הולכי רגל לרדת אל הכביש. רובן מדרכות ישנות מהפרהיסטוריה של התכנון העירוני, רובן בדרום העיר. אבל עכשיו גם לאבן גבירול יש מדרכה מסוכנת. היא חדשה והיא משוגעת לגמרי.

בשבועות האחרונים הגיעו למערכת טיים אאוט מספר תלונות מבוהלות של אזרחים שחזו במתרחש על המדרכה של מגדל המאה באבן גבירול: עבודות הרכבת הקלה מדרום למגדל והפרויקטים הנבנים בצמוד לו (מגדל חג'ג' ובניין העירייה החדש), הפכו את המדרכה לאי נידח בתוך כאוס תחבורתי מוחלט.

כעת הדרך היחידה להגיע אל אי המדרכה הזה, אם הולכים או רוכבים על צדו המזרחי של אבן גבירול, היא לחצות את הכביש ואז לחצות אותו בחזרה כשרק מעבר חציה אחד מאפשר הגעה למגדל. הולכי רגל רבים ובעיקר רוכבי אופניים וקורקינטים מסכנים את חייהם בניסיון להימנע מהעיקוף.

https://twitter.com/elad3/status/1562043789677658112?s=20&t=A9nqraiyGEmUqnI_RaRMTQ

מכיוון שהמגדל מאכלס בין היתר סניף גדול של קופת חולים כללית, ניתן לחזות שם כמעט בכל רגע נתון במחזות מכמירי לב של קשישים והורים עם עגלות תינוק מנסים לנווט את מסלול המכשולים אל המגדל, ללא מעבר מדרכה רציף מצפון ודרום. עם כל הדיבורים על היפוך הפירמידה, הולכי הרגל שצועדים ממש סמוך לבניין העירייה שוב מוצאים את עצמם במקום האחרון בסדר העדיפויות התכנוני.

• הבועה
• אבן גבירול
• הרכבת הקלה
• הולכי רגל
• מדרכות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 910 // הלילה הזה