מאז שאני זוכרת את עצמי, אירלנד הייתה עבורי ארץ הפיות. המקום שאגיע אליו והכל יסתדר. כילדה שהרגישה זרה ומוזרה, חלמתי על הרחק-הרחק מכאן ועל איך סוף סוף ארגיש שייכת ואוכל לנוח וליהנות מכל היופי שיש לעולם להציע. בפנטזיות שלי, אירלנד הייתה המקום הזה – גן עדן של ירוק אינסופי, קשתות בענן, החום המנחם של הפאב שירגיש כמו חיבוק מחבר ותיק, וגם יהיה שם איזה קיליאן או קולין או אנדרו אחד.

>> תרבות של רגישות: את הטור הזה כדאי מאוד שתקראו עד "הסוף"
>> טור מיוחד: "אנחנו הדבק שיחבר את צעירי ת"א למוסדות התרבות שלה"

הפרדוקס שנמצא בלב כל פנטזיה הוא שהיא ממשיכה לתקיים רק כל עוד לא מימשת אותה.
כלומר, הבעיה התחילה כשעליתי על מטוס.
והיה גם בחור.
לא קיליאן.
אבל נפגשנו.
הוא היה גבוה, עם העיניים הכי כחולות שראיתי.
אז לא היה לו קשה לשכנע אותי להישאר.

הייתי במקום שתמיד חלמתי עליו, בעיירה קטנה, על גדת נהר, עם אינספור פאבים וסמטאות צדדיות. הוא היה הולך לעבודה ולגלוש ומשאיר אותי לבד במשך שעות בדירה שלו. כשאת לבד, יש המון זמן לחשוב. ועם המחשבות מגיע הספק. בנסיון נואש להדוף אותו התחלתי לבשל. אני, ששורפת דברים גם במיקרוגל, עשיתי ניסויים על המתכונים הכי פשוטים שחברות שלחו לי, כי תכננתי להיות בת הזוג המושלמת. אחרי כמה סשנים של פיצות שהלמעלה שלהן שרוף והבפנים לא אפוי, הבנתי שזהו. זה פשוט לא עובד. כשהיינו מחוץ לפנטזיה-לנד וחיינו שגרה, הכל התפרק.

"בכל פעם שאני עושה ימינה, אני מסתכלת טוב טוב על התמונה בידיעה שיש סיכוי שמתישהו אני אזכר ברגע הזה, ואגיד לעצמי – למה לא חסמת אותו על המקום? יש משהו במתח הזה, בפוטנציאל, שהתמכרתי אליו"

להיות עם האדם הלא נכון בארץ זרה היה הדבר הכי בודד שחוויתי. הלכתי על ביצים במשך ימים, פחדתי לדבר איתו, פחדתי לשתף איך אני מרגישה. פחדתי להגיד את הדבר הלא נכון. הפכתי לצל של עצמי, בנסיון להצטמטם ולתפוס כמה שפחות מקום בדירה שלו. רק לא להפריע.מצאתי את עצמי נשברת בבכי ספונטני בכל מיני סופרמרקטים, שבאף אחד מהם אין מלפפון עם טעם.אז ארזתי את הדברים שלי, והלכתי משם, כי חשבתי שכבר עדיף באמת להיות לבד.

מצאתי את עצמי עומדת בתוך פאב, ספוגה מגשם וקופאת מקור, תוך כדי שאני מנסה להיראות מסתורית ומעניינת, בזמן שבפועל אני פשוט מנסה להבין איך להפעיל את הסים המקומי. כשיהיה לי אינטרנט, אני אוכל לספר לכולם כמה כיף לי באירלנד וכמה קסום ונפלא פה. בינתיים, הגרביים שלי דבוקות לעור מרוב מים,אני לא יודעת אם לענות לו או לא, המארחת שלי ב-Airbnb מכשפה ופיזית כואב לי הלב.

מצאתי את עצמי יושבת על שפת הנהר, בוהה בשמיים ולא בטוחה איך הגעתי לכאן. איך עליתי על מטוס למקום שחשבתי שאמצא בו יופי, נחמה וקסם ובמקום זה ביליתי שעות בלבכות באוטובוס, לא בטוחה אם הפנים שלי רטובים מגשם או דמעות.אני זוכרת שתהיתי אם לכולם תמיד הכל כל כך קשה כל הזמן. או שיש אנשים שעוברים את החיים בקלילות. ומה עושים כדי לעבור לגדה השניה.

וגם אחרי כל זה, משהו בי פשוט סירב לשחרר.
הגוף והנפש כמו נתקעו.
ירדתי מהמטוס שהיה אמור להוציא אותי משם כמה דקות לפני שהמריא.
אולי מפחד הודאה בתבוסה, אולי כי עוד הייתה לי תקווה נוראית כזו שעוד קצת והכל יסתדר. וסיפרתי לעצמי שאין ברירה, אני אחיה את אירלנד עד הסוף.
אני אמצא מקום. אני אטייל. אני אצא לפאבים. אני אוריד אפליקציות. ויהיה וואו.

בכל פעם שאני עושה ימינה, אני מסתכלת טוב טוב על התמונה בידיעה שיש סיכוי שמתישהו אני אזכר ברגע הזה, ואגיד לעצמי – למה לא חסמת אותו על המקום?
יש משהו במתח הזה, בפוטנציאל, שהתמכרתי אליו. הידיעה שהאדם הזה יכול להפוך לזכרון רחוק ומעומעם או לבן אדם הכי חשוב בחיים שלי. באפליקציות אין סוף לדמיון. כל פרופיל הוא הזדמנות לספר לעצמנו סיפור שאינו נגמר על האדם שמאחורי התמונה ואיך הוא יהיה התשובה לכל הבעיות ומושא כל החיפושים. וככל שהסיפור המדומיין היה יותר מפורט, בכל פעם שהוא פגש את המציאות, האכזבה הלכה והעמיקה.

קשה להשתלב במקום שבו את בולטת כמו גזר בשק תפוחי אדמה. כשבכל פעם שאת פותחת את הפה יודעים מיד שאת זרה. קשה למצוא חיבור אמיתי, כשבזמן שאת עם אדם אמיתי דם ובשר, את ממשיכה לנסות לחיות דרך הפנטזיה. לאמת יש דרך להגיע אליך גם כשאת ממש מנסה להתעלם ממנה.

בדיעבד, מה שהציל אותי היו כל הדברים שהשארתי מאחור.
כל מה שמרכיב את המציאות היומיומית הממש רגילה שמחכה לי בישראל.
העבודה שלי. החברים שלי. המשפחה. ההורים. אחותי הקטנה.
בלי הקהילה מהבית כנראה הייתי עוד תקועה שם באיזה טסקו.
החלטתי לספר להם מה באמת קורה שם. על כל עליבותו.
אז התחלתי לכתוב.
שלחתי לחברים שלי קטעים קצרים מהיומיום שעבר עלי.
והם החברים הכי טובים. אז הם ביקשו עוד.

אני חושבת שלכתוב על המסע הזה, שנולד מפנטזיה ארוכת שנים ולגמרי התפרק, זאת כנראה הדרך שלי לנסות לתקן משהו שנשבר, להשלים את החלום שהמציאות הפריעה לו. אני כותבת כדי למלא את הסדקים, את מה שהיה ומה שיכול היה להיות, אבל לא יהיה.

וכך נולדה "אירלנד".
"אירלנד" היא מכתב אהבה לחוויה הזאת. היא על שברון הלב של הכמעט היה, על למצוא הומור ברגעים הכי מביכים, על בחורים שמרסקים לך את הלב ועל אלה שמאחים אותו. היא על הדברים שהיינו רוצים להגיד ולא אמרנו ועל האומץ שצריך למצוא בעצמנו כדי פשוט לשחרר ולחיות את החיים. לא כמו שהם בראש שלנו. כמו שהם באמת.

>> אבישג סרף היא מחזאית ושחקנית. את המחזה "אירלנד" היא כתבה בזמן אמת, באירלנד, כנחמה ללב השבור שלה ובשביל החברים שלה, כשחזרה לארץ, גילתה שזה ממש לא רק הסיפור שלה, שעוד אנשים מצאו את עצמם בתוך שברון הלב הפרטי שלה, בעולם שבו שולטות אפליקציות והאינטימיות הולכת ונשחקת. ההצגה הקרובה תתקיים ב-25.6 (זה יוצא שלישי הבא) וכרטיסים תוכלו להשיג כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• צוותא
• דייטינג
• טינדר

שבוע וחצי לאחר תחילת המלחמה, גלי קלש (24) מעמק חפר, ישבה אצל המניקוריסטית שלה ועשתה לק ג'ל. לפתע, השתיים ראו בטלוויזיה חייל חתיך שהתראיין לחדשות, נדלקו וזרקו אחת לשנייה כמה יהיה מגניב למצוא אותו, על אף שבחדשות רשום רק שמו הפרטי.

>> גם מאיה ורטהיימר מחפשת שידוכים לרווקים שנקראו למילואים

מיד צץ במוחה של קלש רעיון – למה שלא תנסה לפרסם את תמונתו של החייל בסטורי שלה, ולתת לעוקבות נחושות לנסות למצוא אותו? קלש חשבה, עשתה, מצאה, וכשחזרה לטלפון שלה הוא כבר קרס מרוב הודעות של בנות שביקשו ממנה לאתר חיילים חתיכים נוספים. היא כבר הבינה שיש לה ביד להיט, ובעקבות זאת הקימה את "חמ"ל החתיכים של גלי".

"בהתחלה תיארתי לעצמי שעליתי פה על משהו", קלש מספרת לנו בריאיון, "אבל עד מהרה קלטתי שזה כבר עבר מזמן אותי ואת המניקוריסטית שלי בלבד, כל בנות ישראל חולקות בזה".

ספרי לנו איך עובד המיזם.
"בנות שולחות אליי תמונות של גברים או חיילים שמתראיינים בחדשות, מבלי שמפרמסמים את שמם המלא או אם הם רווקים או לא, אז אני מעלה תמונה של הבנאדם ובודקת – ומקווה שהעוקבות שלי יספקו את התשובה. יש לי כמה חברות בדובר צה"ל, אז אני נעזרת גם בהן ובכמה מקורות שאני רק יכולה – אם זה מפקד בחיל שחברים של אח שלי משרתים בו, אני מחפשת דרכם, ואפילו עוברת על תגובות בטיקטוקים שבהם בנות מחפשות – עד שאני מגיעה לבחור".

מיד מגלות עליו פרטים. חמ"ל חתיכים (צילום מסך: אינסטגרם galikalash@)

תני דוגמה.
"ביום חמישי לפני שבועיים שודרה ב'עובדה' כתבה על בחור בשם גבריאל, שבנות ישראל נדלקו עליו. ישראל בידור העלו ריל שלו וכל התגובות היו של בנות שרצו אותו. מצאתי אותו תוך שש דקות", היא מספרת בגאווה, "זה קרה כשהכתבה עליו עוד לא סיימה לרוץ בטלוויזיה. כתבתי בתגובות ל'ישראל בידור' שהבחור נמצא אצלי בפרופיל, וזה התפוצץ".

עלתה לך בעקבות זה כמות העוקבות?
"בטח, באזור ה-500", היא אומרת, נכון לכתיבת שורות אלה.

את כבר יודעת על הצלחות מהמיזם?
"יש גברים שאני בטוחה שסידרתי להם נשים לכל החיים. יש גם גברים שקיבלו ממני מספרים של 30-40 נשים. אני יודעת שיש גם כאלה שהכירו דרך המיזם שלי ועכשיו מדברים ביניהם, אבל הם חיילים בסדיר או במילואים ולא יצאו עוד הביתה. יש גם כאלה שסתם שלחו הודעה וזה עדיין בקטע של דיבורים, כי הם בשטח".

יש ביקוש גם מגברים. חמ"ל חתיכים (צילום מסך: אינסטגרם galikalash@)

לטענת קלש, מעטים הגברים שזה לא מתאים להם, אבל הם קיימים: "זה מאוד מרים לגברים. הייתה פעם אחת שניסיתי להשיג פרטים של מישהו והוא אמר לי שזה לא מתאים וישראל במלחמה. אני לא חושבת שזה לא מתאים כי כבר עברו שבועיים וחצי, ודווקא יש לי את ההזדמנות לחזק לחיילים את המורל ולתת להם בחזרה. כולם מחפשים מישהי לדבר איתה עכשיו".

כן? את רואה ביקוש גם מצד הגברים?
"בטח. אני מקבלת הודעות מגברים שנמצאים בשטח ופשוט מחפשים מישהי לדבר איתה, והיו שמחים גם לחמ"ל רווקות. יש משהו מאוד בסיסי ברצון לקבל קרבה, אהבה. גבר בסוף נמצא במשך שלושה שבועות בשטח עם עוד חבורת גברים אחרים, זה עושה לו רק טוב. אני מקווה שאחרי המלחמה יצאו זוגות מהדבר הזה ויהיה לי שליש גן עדן. יש לי חברה טובה שסידרתי לה מישהו, בינתיים הם דיברו באינסטגרם ועברו לוואטסאפ, בואי נראה מה יהיה".

• תל אביב נרתמת
• דייטינג
• טינדר
• רווקים
• חיילים
• צה"ל

*אחד מ-57 הדברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות. בואו לראות כמה עשיתם*

מה נסגר עם העיר הזאת. מהרגע שעברתי אליה ממחוזות הצפון, באמצע העשור הקודם, מנסים להזרים אותי לשלישיה. זה קרה לי במועדונים ובברים ובמסיבות טבע, אבל זה קרה לי גם במשרדי עורכי דין וסטארטאפיסטים ופעם אחת אפילו בנסיעת רכבת לנהריה. אני מגנט של הצעות לשלישיה. למען השם, קיבלתי הצעות לשלישיה אפילו מזוגות גייז.

אני חייבת לומר שזה אף פעם לא נראה לי מאוד כיף, כל הקטע של להיות עם עוד גבר ואישה, אבל בסוף נשברתי. הלחץ החברתי עשה את שלו. "כוווולם עושים שלישיות", אמרה לי חברתי, לא משנה איך קוראים לה, כשסיפרתי לה על ההצעה המגונה האחרונה שנחתה באינבוקס שלי. הוא בן 36, היא בגילי וצעירה ממנו בחמש שנים, הם נראים חמודים בתמונות, אני יושבת בפיג'מה (טרינינג עם כתמים של מיונז) ובפרצוף מהורהר (עם כתמים של מיונז) וחושבת מה יש לי להפסיד. אין לי מה להפסיד. כווווולם עושים את זה.

אבל זה לא נכון. לא כולם עושים את זה בכלל. פעם בכמה שנים יוצאת בת קול ואומרת שכולם עושים שלישיות ואורגיות עכשיו, בקטע טרנדי, פעם היו עושים מזה פרויקט ב"טיים אאוט" עם הכותרת "למה כולם פתאום עושים שלישיות", היום זה טרנדינג באינסטה ובטוויטר, העיקר שהמחזוריות נשמרת. למה כולם פתאום עכשיו. פתאום היום. איזה מין דחף עירוני מוזר זה להתנסות ולהתנסות ולהתנסות, לצבור התנסויות מיניות ולסמן אותן על החגורה קווים קווים כמו רוצחת של סקס. כוווולם.

עוד דברים שכל תל אביבי חייב לעשות לפני המוות
>>להגיד מה תל אביבי ומה לא תל אביבי
>>להתייאש מהתור בפורט סעיד
>>להתחבר עם הומלס
>>לקפוץ לבריכה בכיכר רבין

בסוף זה כנראה קרה מתוך שעמום. פתחתי טינדר (שוב), עשיתי סווייפים לכל הכיוונים, היו כמה מאצ'ים מעניינים. מעניינים יותר מעוד ערב מול נטפליקס. לא צריך הרבה כדי להיות מעניין יותר מערב מול נטפליקס, הרף שלי נמוך. אחד מהמאצ'ים התגלה כזוג חביב ונאה למראה שהציע שאבוא להכיר ולהשתעשע. אני בפלורנטין והם בצפון הישן. היא שחורת שיער, נמוכה ודקיקה כמו נערה, הוא גברבר בהיר ושרירי. הם הציעו להזמין לי מונית שתביא אותי אליהם. 45 דקות אחר כך דפקתי להם בדלת.

היא פתחה את הדלת בחלוק סאטני. הוא ישב על הספה בחלוק אמבט. הייתה להם דירה מהממת שעוצבה מחדש מתוך שתי דירות שחוברו להן יחדיו. יכולתי לחשוב רק על הדירה שלהם ועל כמה שהיא עולה. זה היה טרן אוף רציני. הם עדיין היו חמודים ולא דושים. מזגו לי יין. הדליקו ג'וינט. שוחחנו על הא לא הגענו לדא. היא התחילה להפשיט אותי, הכל היה נעים ונחמד, אבל בראש שלי הייתה מישהי שטענה בתוקף שאני מטומטמת ובשביל מה לי ושזה לא ייגמר טוב. אמרתי לה יאללה סתמי תביאי להתנסות.

התנסנו איזה שעה-שעתיים בשלל התנסויות. לא התנסיתי הרבה עם נשים קודם לכן. לא כל כך נמשכתי אליו. גם לא אליה. אבל היא נגעה בי היטב בעדינות גדולה וזרמתי. כשהוא הצטרף זה היה אוקוורד. הוא היה להוט מאוד לשכב עם מישהי שאינה אשתו. היא נראתה כמי שזורמת עם זה כמו שאני זורמת עם זה. היה לנו שם מועמד חזק לפרס הרגע הכי פחות סקסי של העשור.

תוך כדי האקטים שוב חשבתי לעצמי בעוינות שהסלון שלהם גדול יותר מהדירה שלי ושילכו להזדיין, נובורישים בורגנים של הייטק שמשועממים מהחיים ומהזוגיות שלהם והקפיצו אותי אליהם הביתה כאילו אני פיצה. אז חשבתי שאני סתם מגעילה, הם אנשים חמודים וטובים שרק ניסו להנעים לי. בקיצור היה די גרוע וגם די נהניתי. היה די מיותר וגם די כיף ודי דוחה. האם כל תל אביבי חייב לעשות שלישיה לפני מותו? די נו.

• סקס ויחסים
• ❤ תל אביב
• טינדר
• שלישיות
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 893 // 57 דברים שכל תל אביבי חייב לעשות

1. "כשתחזרי לארץ תפני לי זמן כדי שאוכל להתחיל איתך".ערן שלח לי הודעה בזמן שהייתי בברלין, מבין כל ההודעות זו סיקרנה אותי וביום שחזרתי התחלנו לדבר. "שתדע שאני לא מחפשת משהו כרגע", אמרתי, הוא שאל למה הכוונה. הכוונה היא שכרגע אני לא במקום בחיים שאני רוצה להכניס מישהו לתמונה, לא בפן הזוגי ולא בפן המיני. הוא סיפר לי על האקסית שלו. בפעם השלישית שבה הוא דיבר עליה כבר התחלתי לחשוד שאני לא היחידה פה שלא פנויה רגשית.

2. אחרי כמה ימים אמרתי שזה פחות מתאים.כמה פעמים אפשר עוד להיכנס לשלב השיחה, לספר סודות אפלים, חוויות אישיות ומה עושים ההורים, כדי להיפגש ולהבין שזה לא זה, ולהפוך שוב לאנשים זרים? הוא הבין ואמר "כיף לי לדבר איתך, ואפילו כיף לי לחכות להודעה ממך, אבל לא כיף לי לשים אותך במצב לא נעים. רוצה לתת לי תאריך מתי אני מנסה שוב? עדיין לא ויתרתי עליך".

3. הוא ניסה שוב. משם כבר לא הפסקנו לדברוהתחילה להתפתח מערכת יחסים. הודעות ה"בוקר טוב" וה"לילה טוב" שאני חרדה מהן התחילו להופיע, עברנו את שאלת ה"כמה אחים?" והגענו עד לשמות של הילדים העתידיים. פתאום דווקא כן עניין אותי מה הוא אכל באותו היום והאם הוא שתה מספיק מים, כי זה חשוב. אבל למה פתאום זה חשוב לי? איך עבר עלי היום? למי אכפת, זה בסך הכל עוד יום. אבל נדמה שלו אכפת ולי אכפת ממנו.

4. עם כל שיחה הבנתי יותר ויותרשאני לא יכולה להמשיך להוליך אותו שולל כי אני לא מוכנה למערכת יחסים, ואחרי הבנה משותפת, חתכנו את זה שם כמו אנשים בוגרים.

5. ומיד אחר כך המשכנו את זה שוב, כי עוד לא שאלנו על חברים משותפים, לא שלחנו תמונות של הכלבים ואולי פשוט רק רציתי עוד סלפי חמוד שלו בלימודים. מהר מאוד קבענו לצאת, לראות סרט. הוא בא לאסוף אותי. הוא יצא מהאוטו וחיכה לי מתחת לבית עם החיוך היפה שלו ורעמת התלתלים. בדרך כבר החזקנו ידיים. חייכתי חיוך מפגר.

6. "חצי חצי?", שאלתי בתור לקופות בסינמה סיטיראשל"צ. "אני אשמח", הוא אמר. "אופס", אמרה הקופאית, "בטעות חייבתי את הכרטיס שלך על הכל". "שטויות", אמרתי, זה לא מה שיוריד לי את החיוך מהפנים. "לא נורא, פופקורן ושתייה עליי" הוא אמר ואז לא רצה לא פופקורן ולא שתייה. פשוט נכנסנו לאולם מחובקים.

7. בסרט הוא כירבל אותי קרוב והתנשקנו."רוצה לעוף מפה?", הוא שאל. התגנבנו החוצה באמצע של ״מטריקס: התחייה״. חזרנו לרכב, בין המזמוזים זרקתי שוב שאני עדיין לא מוכנה להיכנס לקשר. "את הולכת לשלוח לי מחר הודעה שאת חותכת ממני שוב, נכון?", עניתי "נכון".

8. אבל למחרת זה לא קרה.במקום זה קבענו להיפגש שוב. שעה לפני שנפגשנו – "אני חיובי לקורונה". כמה ימים של בידוד שבמהלכם אני תוהה אם הוא אוכל מספיק, שותה מספיק, איך הוא מרגיש ומתי לעזאזל נכנסתי למערכת יחסים בלי לשים לב כשאני זוכרת בבירור שלא רציתי.

9. היינו מדברים כל יום וכל היום, מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה.

10. יום אחרי שיצא מהבידוד, נפגשנו בלנדוור נתניה.לראות אותו שוב, לגעת בו, ולבלות את הזמן שלנו ביחד זה כל מה שחיכינו לו. אבל בזמן שאנחנו יושבים שם, בלנדוור נתניה, אני לאט לאט מבינה שמלבד האהבה המשותפת שלנו לרוזלך שוקולד ולוטוס וקפה קר על חלב שקדים, אין לי יותר מדי במשותף עם הבחור שדיברתי איתו ונקשרתי אליו מאוד בחודש האחרון.

11. ישבתי שם וחשבתי על זהבזמן שהמלצרית הביאה חשבון. הוא שילם, כולל הטיפ. "חצי חצי?" שאלתי ליתר ביטחון. הוא הרים חצי מהסכום שכבר שם, הכניס בחזרה לארנק ושאל "בטוחה?". אני בטוחה, בטוחה שזה נגמר. "חשבתי על זה וזה פחות מתאים", כתבתי לו באותו הערב שזה נגמר.

12. שבוע אחרי הוא שלח לי הודעה שהוא שכב עם מישהי אחרתוחשב עלי. הרומנטיקה לא מתה, היא נרצחה בדם קר.

13. חודש אחרי דיברנו שוב."שמעתי שיש לך קורונה, איך את מרגישה?"; כשהרגשתי יותר טוב כמעט נפגשנו שוב עד שהבנתי שעדיף שלא, אחרת יהיה לזה סוף עצוב.

14. במציאות, זה נגמר כבר 5 פעמים,כשזה אפילו מעולם לא באמת התחיל. במקום ללמוד אחד את השנייה, זה הפך להיות רעיל ולא עצרנו להכיר בעובדה שכנראה שנינו לא בנויים לזה כרגע.

15. ערן חסם אותי בכל הרשתות החברתיות. "נראה לי שעדיף ככה, שאחסום אותך בכל כיוון, כדי שאוכל להתקדם ולשחרר אותך כבר". אמרתי שאני לא אוהבת לעשות את זה וגם לא עושה את זה בדרך כלל. בלוק זאת דרך קיצור מיידית להעלים את האישיו, בין אם זה מישהו מטריד ולא רצוי או בין אם זה כדי שלא נצטרך להתמודד עם רגשות שליליים ותחושות האכזבה והכישלון מקשר שלא צלח בכל פעם שנראה שהעלו תמונה חדשה, סטורי לאינסטגרם, ציוץ לטוויטר.

16. בעיקר כדי שלא נצטרך להתמודד עם המחשבהשהצד השני המשיך הלאה, ועוד בלעדינו, איך הוא מסתדר בכלל בלעדינו?

17.אבל אולי הבלוק הוא בעצם הפתרון הכי טובבעידן הנוכחי. הוא מונע את הפיתוי לחזור שוב אל אותו המקום המוכר, ולא משאיר ברירה אלא להתחיל את תהליך ההתגברות וההבנה שזה נגמר. אולי עדיף לא לדעת שהוא יצא לבר שרציתם ללכת אליו ביחד, או הלך להופעה של הזמר ששניכם אוהבים, או העלה סטורי עם בחורה שעליה אמר לך "בייבי אנחנו רק ידידים".

18. מלבד הסקרנות אין צורך להמשיך לראות זה את זוכשאפשר פשוט לחסום, לשחרר ולהמשיך הלאה. "לא חשבתי שזה יהיה מצב שידרוש את זה", הוא אמר. "אם זה מה שמרגיש לך הכי נכון, תעשה את זה", אמרתי. והוא חסם.

19. תגובות מהחברים לא איחרו לבוא."מה הוא ילד?", ו"אפשר גם לעשות מיוט מה הוא חוסם בכלל". לפעמים זאת פשוט הדרך היחידה לצאת מלופ של מערכת יחסים מורכבת שארוגה ברשת החברתית, ולפעמים כבר בשבוע שאחרי את תראי שהוא שוב רואה לך את הסטורי.

20. הדרך מההודעה הראשונה אל הבלוקארוכה ומלאה קצרים בתקשורת, רגשות שנפגעו בדרך, התעלמות והכחשה של המציאות בשביל פירור מהמקום הבטוח שהוא הזוגיות. כל הדגלים האדומים שמפספסים עלולים לגרום לנו להתפשר על בן אדם שלא מתאים לנו, סיטואציה שלא מתאימה לנו, או אפילו לשלוח הודעות בוקר טוב ולשלם חצי חצי על רוזלך בלנדוור נתניה.

• סקס ויחסים
• דייטינג
• זוגיות
• טינדר
• טיים אאוט סופ"ש

בשנתיים האחרונות נסגרנו בבתים, האינטרקציות החברתיות הוגבלו, לא יכולנו לצאת לברים ומסיבות. אפשר לומר שבמשך תקופה, הדרך היחידה להכיר אנשים לזוגיות היו האפליקציות.אין מה לעשות, לא הייתה דרך אחרת.כבר נכתב רבות על האלגוריתם והמודל הכלכלי של האפליקציות האלו, ושמענו גם ממקור ראשון של אחת מפלטפורמות ההיכרויות הגדולות ביותר בארץ שאמרה שבתכל'ס, מאחורי הקלעים – האלגוריתם של ההתאמות מתוכנן כך שהמאצ' הכי איכותי שלכם לא יגיע אליכם.

דיברנו עם לא מעט רווקים ורווקות שהעידו שהאפליקציות נותנות להם הרגשה נוראית של ניכור. אנשים עושים גוסטינג אחד לשנייה אחרי כמה משפטים של היכרות, השיחה בתוך הצ'אט של האפליקציה לא זורמת, אנשים ממקבלים עשרות שיחות בבת אחת במספר אפליקציות שונות. תחושת הדחייה אחרי כל צ'אט שלא מתפתח לשיחה טלפונית ואז למפגש רק גוברת. האפליקציות, כך נדמה, לרוב טובות רק להיכרויות מזדמנות.

במעבדה לאהבה זיהינו את הצורך ואת הקריאה שמגיעה מהעולם האמיתי ומהרווקים והרווקות איתם שוחחנו, ומסמנת רצון גדול למפגשים פרונטליים. כי אין כמו להיפגש במציאות. לראות מבט. להרגיש את האנרגיה של מי שעומד מולנו.

החלטנו לצאת בסדרה של מפגשי הכרויות לא שגרתיים.אתם בטח אומרים לעצמכם שזה עוד ערב ספידייט כזה, בו תשבו מול 15 גברים/נשים ותעברו ראיון יבש ובסיומו של הערב תצאו אולי עם מספר או שניים למפגש עתידי.אז זהו שלא. בערבי ההיכרויות של המעבדה לאהבה תעשו הכל חוץ מלשבת בראיון פרונטלי.אנחנו לא רוצים לחשוף יותר מדי ממה שאנחנו מתכננים לכם, אבל כן נספר שאתם הולכים להכיר אנשים סופר איכותיים, לעבור חווית עומק שתפתח לכם את הלב ועל הדרך אולי גם למצוא שם את אהבת חייכם.

הערב הקרוב יתקיים בתל אביב, 13.3, רגע לפני פורים כדי שתוכלו להכיר ואולי אפילו לתכנן תחפושת משותפת.מספר המקומות מוגבל, אם הערב הקרוב כבר מלא, נעדכן אתכם על הערב הבא שיתקיים בעוד זמן לא רב.אם זה מדבר אליכם שלחו לנו הודעההוואטסאפ של המעבדה לאהבה.מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוקשם גם תוכלו לקרוא עוד לגבי האירוע או לעקוב אחרי הפרסומים שלנובאינסטגרם.

• דייטינג
• יחסים
• אפליקציות היכרויות
• טינדר
• טור אישי