כמו אגדה משכבר הימים, או שקר מתגלגל, את סיפור היריבות-חברות המורכבת שבין המלחינים וולפגנג אמדאוס מוצרט ואנטוניו סליירי העולם הכיר במספר גרסאות. ראשית היה זה המחזה קצר של אלכסנדר פושקין שב-1831 כתב את "מוצרט וסליירי", שלימים היווה השראה למחזאי הבריטי פיטר שאפר לכתוב את "אמדאוס" ב-1979, כגרסה מדומיינת לחייו של מוצרט, וליריבות-חברות עם סוליירי. הוא גם היה מי שעיבד את התסריט לסרטו של מילוש פורמן מ-1984, שעם זכייה בפרס הסרט הכי טוב ביסס סופית את הסיפור כיריבות שראוי לספר גם במרחק 200 שנה. ובכן, סדרה חדשה מבטיחה שגם אחרי 250, זה עדיין סיפור שראוי לספר.

"אמדאוס" של רשת Sky הבריטית היא מיני-סדרה בת 5 פרקים, המבוססת על המחזה של שאפר. היא נכתבה ועובדה למסך על ידי יוצר סדרת הריגול "היונים השחורות" ג'ו ברטון, כאשר את מוצרט מגלם וויל שארפ (כוכב העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", ולאחרונה גם "מוגזמת" של לנה דנהאם) ואת סליירי המבוגר יותר מגלם פול בטאני (שמגלם את ויז'ן ב-MCU), ולפי הטריילר המלהיב מביאה למסך את כל הדרמה שנאספה לאורך הדרך. רק אל תיתנו להיסטוריה האמתית של הצמד להשפיע על הכיף של הגרסה המדומיינת, כי היא הרבה יותר מעניינת מכל עמוד ויקיפדיה שתקראו.

הסדרה מוותרת על מעקב שושלת חייו של מוצרט, ומתמקדת בתקופה אחת סביב שנות ה-70 של המאה ה-18, אז מוצרט בן ה-25 מגיע לווינה באוסטריה, ומנסה לבסס את עצמו כמלחין מבוגר אחרי ימיו כילד פלא. סוליירי המבוסס מרגיש מאוים מהכישרון הצעיר, ובונה איתו מערכת יחסים שנעה בין הערצה לקנאה, ובין חברות ליריבות אדוקה. לתוך המיקס הזה מצטרפת קונסטנצה ובר, לימים אשתו של מוצרט, שרק מסבכת עוד יותר את הקשר. אם לא ידעתם שעולם המוזיקה הקלאסית היה כל כך מלא סקס, תככים וסונטות, זה הזמן להיסחף במנגינה.
"אמדאוס", עכשיו ב-Hot VOD ובנקסט TV

• מה רואים הלילה
• מוזיקה קלאסית
• סקיי

>> נעה ביזנסקי היא זמרת מצו סופרן ומומחית לביצוע מוזיקה ישראלית ויהודית על קו התפר שבין המוכר והפופולרי לבין הביצוע הקלאסי. היא כבר הופיעה בפסטיבלים וקונצרטים רבים בארץ ובעולם, עבדה לצידם של גדולי המלחינים ומופיעה ברחבי הארץ עם מגוון תוכניות מוזיקליות של שירה אמנותית. בשבוע שעבר היא הייתה אמורה לעלות עם שני ענבר – ככוכבת בינלאומית בתחומי הגיטרה הקלאסית – במופע משותף מיוחד ב״פליציה – בית לאמנות הצליל״, אבל לאיראנים היו תוכניות אחרות. נעדכן כאן כשיהיה תאריך חדש ואתם תעדכנו את עצמכם לא להחמיץ אותו.

>> חנות של חתיכים ושכונה שהיא תגלית השנה // העיר של מור קורל
>> מסעדה שנותנת הכל ותיאטרון שהפך לבית // העיר של שיר פופוביץ׳

1. גן סוטין

אולי לא אחת החורשות המפורסמות בעיר ובטח לא הכי גדולה, אבל בהחלט אחת הנעימות שבהן. מוצלת וקרירה גם בקיץ, וכמה שהיא קטנה – ככה היא עמוסה בהפתעות. החורשה היא אוסף של יוזמות ירוקות מוצלחות: גינה קהילתית יפה וקסומה במיוחד, ספריית רחוב מהמוצלחות שנתקלתי בהן, קומפוסטר מתוחזק ולאחרונה גם ארון נתינה חדש. במשך שנים החורשה היתה חלק מהיום יום שלי והלכתי דרכה לפחות פעמיים ביום. לפני כשנה וחצי עברתי לשכונה אחרת ועדיין מנסה לנצל כל הזדמנות לעבור דרכה ולבקר.
נהרדעא 8 תל אביב

2. שדרות העיר (ודוד המלך בפרט)

המקומות הירוקים האהובים עלי בעיר הם לא אלה שמגיעים אליהם במיוחד, אלא דווקא אלה שעוברים בהם בדרך מפה לשם לכמה דקות של אסקפיזם וצל. מהסיבה הזאת שדרות העיר אהובות עלי כולן ואני תמיד אוהבת לשבת ולבלות בהן, ומכולן דוד המלך היא השדרה שלי. אני אוהבת שצבעי הפריחה שבה מתחלפים בכל כמה שבועות. כמות הפעמים שהלכתי על השדרה הזאת בלופים של הלוך ושוב היתה יכולה להביא אותי עד מדינה אחרת: הרדמתי בה תינוקות ישנים בעגלה, עשיתי בה הליכות בתקופת הקורונה. אני תמיד מחפשת הזדמנויות לכלול אותה במסלול ההליכה שלי, לפעמים גם במחיר של עיקוף בדרך.

הכי דרך אגב. פינת ישיבה בשדרות דוד המלך (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

3. ספריית בית אריאלה

אין כמוה כדי לתת תחושה של עושר אמיתי: לשבת בה עם ספר או משחק, לחקור את כל האגפים שבה (תמיד מוצאים משהו חדש ומעניין), לקחת ספרים הביתה ולבקר בבית הקפה שבכניסה, שגם בלי הקשר שלו לספרייה הוא מאוד מוצלח. חוץ מזה אציין שדף הפייסבוק שלהם אהוב עלי מאוד ויש בו שילוב של מידע מעניין, כתיבה חכמה ובעיקר הרבה הומור. כמובן שלא ניתן לכתוב על הספריה בלי לקשר אותה לכיכר החטופים הסמוכה, שמזכירה לנו איפה ובאיזו תקופה אנחנו חיים, והיא גם סמל לתמיכה ולאחדות שעוד קיימת כאן(הערת המערכת:הספריה האהובה ספגה פגיעות הדף במתקפת הטילים על העירותהיה סגורה בשבועות הקרובים לשיקום ושיפוצים).
שאול המלך 27 תל אביב

4. קפה אווה

נתחיל בזה שכל בית עסק שנמצא סמוך לעבודות הרכבת הקלה ועדיין מצליח לייצר אי שאפשר לשבת בו בשלווה ונעימות, ראוי בעיני שיורידו בפניו את הכובע. מקומות טבעוניים מוצלחים יש בעיר בשפע וזה מאוד משמח, אבל אווה מוצלח בעיניי דווקא כי מעבר לטבעונות – הוא קודם כל קפה שכונתי, פשוט ויומיומי. הכריכים נהדרים, הצוות תמיד נחמד, יש בית טבע קטן שהוא חלק מהמקום ויש כריך טונה שיש לו טעם של הדבר האמיתי – למי שמתגעגעים.
אבן גבירול 129 תל אביב

5. שאטו שועל

מקום שתמיד נעים לשבת בו, תמיד טעים לאכול בו, ויש בו אווירה של נחמדות ושל שמחה. מסוג המקומות שאפשר לסמוך עליהם, ובגלל זה הוא הפך להיות המקום הקבוע שלי למפגשים שהם קצת מעבר לקפה של הבוקר. ויש להם האפי האוור בשישי בצהרים – שזה כבר מראה המון על הכוונות הטובות שלהם.
מלכי ישראל 19 תל אביב

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נכתוב את זה על דרך החיוב – יותר התחשבות ומודעות סביבתית היתה הופכת את החיים היומיומיים פה להרבה יותר קלים. גם ככה תמ"א ועבודות רכבת קלה ותנועה סואנת הם חלק מהחיים בעיר – אז פחות צואת כלבים על המדרכה, פחות אופניים וקורקינטים שדוהרים במהירות, ופחות התרכזות בניידים בדרכים היו הופכים את הכל ליותר נסבל.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אדיפוס בקאמרי – מרתקת, שואבת וליוותה אותי למשך ימים ארוכים אחרי הצפיה. היא כל מה שאפשר לקוות לו בהצגה.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
קלאסיקות ישראליות היו תמיד חלק משמעותי מהעולם שלי בתור זמרת, אבל המקום שלהן בתוך היצירה שלי התעצם פי כמה מאז תחילת המלחמה. כחודש אחרי פרוץ המלחמה נפגשתי עם שתי החברות שלי לשלישיית "טריולס" – הפסנתרנית אפרת לוי והקלרניטנית טלי הירשפלד – ויחד הטבענו את כל החרדות, העצב והכאב בתוך תמהיל מנחם של שירים ישראלים. יצרנו מופע שהתחיל בתור התנדבות. הפעם הראשונה היתה בסטודיו אנט (המלצה למקום נפלא בפני עצמה) שפתח שעריו לקונצרטים למען הקהילה.

יצא כך שביום המופע נחתמה הפסקת האש הראשונה וחזרו ראשוני החטופים. אני זוכרת בצורה מוחשית את התחושה של לשיר מול קהל את השירים האלה, ביום ההוא, זמן קצר אחרי אוקטובר ועוד לפני שחזרו אירועי התרבות להתקיים. המופע מלווה אותנו עד היום והוא משתנה כל הזמן – אנחנו עובדות על חומרים חדשים באופן קבוע: צוללות לעולם של סשה ארגוב, נעמי שמר, מרדכי זעירא, נחום היימן, מופתעות מחדש כמה כל שורה מקבלת משמעות חדשה בתקופה שאנחנו חוות עכשיו, וכמה נחמה ותקווה יש בשירים הללו. גם במופע הקרוב שלי עם הגיטריסטית שני ענבר יש לא מעט קלאסיקות ישראליות אהובות. זה המקום הבטוח והמשמח שלי בתקופה הזאת.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בימינו יש כל כך הרבה אפשרויות וכל בחירה היא חשובה ומבורכת. אתמקד בפן האנושי – הכי חשוב לתמוך כמה ואיך שאפשר בנפגעים הישירים מהמלחמה הזאת ולעמוד לצידם בכל דרך שמתאפשרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאנשים שמתעקשים בתל אביב. לכל אלה שקשה להם ובכל זאת לא מוותרים על העתיד ועל האופטימיות.

מה יהיה?
דבר אחד בטוח – והוא שהכל יהיה שונה. לא נחזור להיות אותו הדבר. עשרים החודשים האחרונים נתנו את אותותיהם על הכל ועל כולנו. יחד עם זה אני רוצה להיות אופטימית ונאחזת בכל מה ובכל מי שמצליח לעודד אותי בימים הללו.

• העיר שלי
• מוזיקה קלאסית
• מוזיקה ישראלית
• שאטו שועל
• אוכל טבעוני
• בית אריאלה
• שדרות דוד המלך

>> אביגיל ארנהיים היא מנכ"לית עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, המפעילה את מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה כחלק מבתי התרבות של כיכר ביאליק ואת סטודיו אנט המרהיב שבקריית המלאכה. יחד עם אנט סלין ז"ל, שעל שמה נקרא הסטודיו, היא הייתה שותפה לניהול פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה מאז ייסודו ב-1998.הפסטיבל ה-26 שייפתח ביום שני הבא(25.3), יהיה האחרון בניצוחה ואחריו תעביר את השרביט. ביקשנו ממנה לסכם את העידן.

26 שנה שאני קשורה בטבור לפסטיבל הזה ובכל שנה מחדש אני שואלת את עצמי שוב: מהי מוזיקה רצינית? מהי אמנות המוזיקה? מה מחזיק יצירות כחלק מעולמנו במשך מאות שנים? איך השילוב בין אז ועכשיו תורם להבנה של האמנות הזו? איך משלבים אורחים מחו"ל עם כוחות ישראלים בתחום? מיהם הצעירים שהגיע הזמן לפתוח להם את הבמה? ובעיקר, מה מעניין את הקהל לאור ההיצע הרב שקיים פה במשך כל השנה?

>> האנשים שעושים את תל אביב 2022: שיחה עם אביגיל ארנהיים
>> שירה האס כובשת את הווסט אנד בלונדון. ביקרנו ב"ליל הבכורה"

בתהליך בניית פסטיבל מוזיקה מוקדש זמן רב לחיפוש האומנים, ישראלים או מהעולם. כשאנט סלין גרה בלונדון, בשנים הראשונות של הפסטיבל, היא פגשה זמרות וזמרים רבים, קבוצות קאמריות ומנצחים, נגני פסנתר נפלאים. כל העולם היה פתוח בפניה. השנה, היה ברור לי שהיצירה הישראלית והיוצרים הישראלים הם הדבר עצמו. חיפשתי את הקול שנובע מהם, את האצבעות שפורטות, את המחשבה האחרת ואת ההשראה שסובבת כל אחת ואחד מהם. שמעתי גם את הקולות והצלילים של הסיפורים הפרטיים שהם חלק מהמאבקים הפנימיים הקיימים פה, התחושה שהמוסר שהולך ונעלם, במיוחד לאחר המתקפה ב-7 באוקטובר וההתגברות שלנו מול אתגרים קיומיים אמיתיים.

בתחילת כל תהליך של בחירת תוכנית אמנותית, המרקם – אותו דבר שקשה לשים עליו את האצבע (או האוזן) – הוא בלתי מובן. זה גם הרגע המסקרן והמאתגר ביותר עבורי. בכל שנה אני מספרת לעצמי סיפור אחר על מערכת יחסים בין יצירה בת 400 שנה לבין יצירה בביצוע בכורה, בין הרכב עם כלים תקופתיים לבין הרכב כלי הקשה עכשווי או הסיפור המעניין בין מופע המשלב מחול לבין מופע המשקף את הלך הרוח המקומי כאן.

אותו סיפור בלתי ידוע ולא ברור מעצב לאט לאט את התוכנית כולה, עד שאני מסוגלת גם לומר אותו בקול רם. גם אם אני לא מובנת לחלוטין לכולם ולפעמים גם לעצמי, נוצר פה משהו שמערב ומערבב במשך שישה ימים עולמות מוזיקליים מן העולם הרחב ומן הסצנה המקומית.

כשייסדנו את פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה רבים תהו למה פסנתרנית שחיה במשך רוב חייה באירופה, בברזיל ובארצות הברית מונצחת דווקא בתל אביב על ידי פסטיבל בינלאומי למוזיקה?זו הייתה שאלה שחזרה שוב ושוב מצד העיתונות בשנותינו הראשונות וה"חיבוק" שקיבלתי מהקולגות שלי היה עוקצני. אבל אנט סלין, בתה של פליציה, הייתה זמרת מחוננת שהופיעה לא מעט באולמות הקונצרטים בעולם, חיה עם הוריה חיים קוסמופוליטיים, והבינה את החשיבות שיש במתן במה למוזיקאיות.ים צעירים ועצמאיים.

אנט הבינה את המהות של יצירת קשרים בין איש לרעהו ובין עולמנו הצר והים תיכוני לעולם הרחב. התוכנית של הפסטיבל שיתקיים החודש בנויה מכל מה שאנט ראתה סביבה משנות ילדותה עם אמה ועם אביה, אספן האמנות והצייר החובב מרקוס מיזנה (שהאוסף שלו מוצג במוזיאון תל אביב, חלל שבו גם מתקיימים קונצרטים שלנו).

ראיית העולם שלה היתה צבעונית, סקרנית, היא אהבה לקחת סיכונים ולהעז ברעיונות ובחיבורים שרק פסטיבל שלם יכול לקיים. בחברות בינינו, שנוצרה באופן מקרי ונמשכה עד פטירתה לפני 7 שנים, באו לידי ביטוי כל התכונות שלה ויחד יצרנו חוויות שרק אחרי שהן הסתיימו הבנו את המשקל החדש שנרקם בשדה המוזיקה.

לא פעם אילוץ יוצר מתח שמביא לפרץ של יצירתיות, והשנה החלטנו להביא לידי ביטוי את מיטב כוחות היצירה הישראליים, אותם כוחות שלאורך השנים גם מנגנים ברחבי העולם ומביאים בחזרה ערבוב והתערבבות של סגנונות, השראות והשפעות. לכבוד הפסטיבל הרגשנו צורך לומר משהו גדול יותר ובחרנו במילים של עלי מוהר. עבורנו מילות השיר "הידעת את הדרך" הן על החיפוש אחרי היופי של המוזיקה ומהות היצירה התרבותית. יצרנו ביצוע חדש שמנגנים ושרים בו משתתפי הפסטיבל והוא מרנין וזוקף את הראש. חי מאירזדה וארי טפרברג חיברו בין קול למראה ויצרו עבודת אמנות שעומדת בפני עצמה ומבטאת את כל סגנונות הפסטיבל. הביצוע החדש מסכם בצורה מושלמת את 26 השנים שלי כמנהלת אמנותית. זה הזמן להעביר את השרביט לדור הבא.
>> פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה ה-26, החל מה-25.3 ועד ה-30.3, מוזיאון תל אביב לאמנות.פירוט המופעים והזמנת כרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• מרכז פליציה בלומנטל
• מוזיקה קלאסית
• כיכר ביאליק

אביגיל ארנהיים, 64, נשואה +3 ילדים ו-2 נכדים. גרה בתל אביב משנת 1979, מנהלת את עמותת פליציה בלומנטל למוזיקה, נגנית, מנהלת מוזיקלית ושחקנית פרינג'. בימים האלו העמותה חונכת את סטודיו אנט, על שמה של אנט סלין, בתה של פליציה בלומנטל. הסטודיו משמש אולם קונצרטים בקונספט חדשני בו הבמה כל הזמן זזה, הקהל מעורב יותר, והמוזיקאים יכולים ליצור עוד דרך לתקשר עם היצירה.אביגיל היא קיבוצניקית במקור, אבל בשבילה תל אביב היא בהחלט כפר קטן עם אווירה משגעת.

איך התחלת את דרכך בעולם המוזיקה והיצירה העצמאית בתחום?
"בהשכלה האקדמית שלי אני נגנית קלרינט, ושם התחלתי. מצאתי את עצמי מנגנת קלרינט בתזמורות בתור נגנית נוספת ומתוך זה הגעתי לנגן מוזיקה חדשה של מלחינים שחיים פה בארץ. זה התחיל אצלי קשר לקבוצת המוזיקה 'נובה', אותה התחלתי לנהל ב-1989. ניהלתי את הקבוצה והובלתי אותה לכמה הפקות מעניינות בתחום היצירה הישראלית האמנותית ותוך כדי גם ניגנתי את היצירות וגידלתי שלושה ילדים. ואז, נפתחה אפשרות להגיש מועמדות לניהול תכניות המוזיקה במוזיאון תל אביב. זה מאוד קסם לי כי קצת התעייפתי מהעבודה בתזמורות והחזרות והקונצרטים בערב והילדים בבית".

בכל זאת לנגן בשעות לא שעות.
"כן. בשנת 94' התחלתי לעבוד שם במוזיאון. הכרתי אנשים מקסימים והפקתי את הביאנלה למוזיקה בת זמננו. בעבודה במוזיאון הכרתי את אנט סלין, הבת של פליציה בלומנטל. כשנתיים אחרי זה הם חנכו את מרכז המוזיקה בספריה ברחוב ביאליק, על שם פליציה בלומנטל. אנט הייתה קשורה מאוד למוזיאון והייתה מוזיקאית בפני עצמה והתחלנו לפנטז על כל מיני דברים. בין היתר, היא פנטזה על פסטיבל לזכרה של אמא שלה ובשנת 1999 אותו פסטיבל נולד. אז נודע לי גם שהיא הקימה עמותה שתפיק את האירועים במרכז. הם חיפשו מנהלת. אחרי שנתיים של חיפושים היא פנתה אליי ושאלה אם אני מוכנה לעשות את זה בכל זאת. בשנת 2001 התחלתי לנהל את העמותה, תוך כדי התפקיד במוזיאון. חשבתי שאני יכולה לעשות את שני הדברים האלו, ודי מהר הבנתי שזה לא הולך וצריך להפריד".

ומאז את מנהלת העמותה?
"כן, עזבתי את המוזיאון בשנת 2006 והקדשתי את כל זמני, ואני אומרת 'כל זמני' למרות שאז גם התחיל אצלי החיידק של המשחק. התחלתי ללכת לחוג תיאטרון למבוגרים. רציתי לחזור לבמה, בתור שחקנית חובבת, חשבתי שיהיה נחמד. התקדמתי בתוך קבוצות החובבים והגעתי לפרינג'. עבדתי עם במאי בשם נועם בן אז"ר, ואחר כך במאי בשםאריאל אפרים אשבל, תמר רבן, גיא גוטמן ובמת מיצג, ובתיאטרון תמונע שיחקתי בהצגה "כפית אוקיינוס", עם חברה טובה בשם אנה גלפנד.

ואיך הקורונה השתלבה בעשייה הזאת?
"היא הפסיקה את הפקות התיאטרון שהייתי מעורבת בהם, ונכנסתי בעמותה לפרויקט ענק שכלל את עזיבת הספריה בביאליק. זה קרה ביוני 2020. סיכמנו עם העירייה שאנחנו עוזבים את הספריה תוך שנה, והתחלנו לחפש מקום חדש. באוגוסט מצאנו מקום חדש, ובאוקטובר 2020 חתמנו חוזה. באוקטובר 2021 כבר התחלנו לעבוד במקום החדש שנקרא סטודיו אנט, והוא ממוקם בשביל המרץ 2 בתל אביב. זהו האתגר והשמחה הגדולה שאני נמצאת בה".

מה מיוחד במקום?
"הוא אולם קונצרטים אינטימי, שנבנה כך שאין במה מאורגנת בצורה ברורה. הנגנים או היוצרים יכולים לקבוע להם איפה הבמה תהיה בחלל, והקהל יסתדר לפי זה. זה היה חלום שמאוד רציתי שיקרה. לאתגר את העולם הזה של המוזיקה הקאמרית והמוזיקה החדשה דרך חלל שיאפשר את זה".

זה רעיון שנולד מהניסיון שלך בתיאטראות פרינג'?
"גם וגם, וגם שוטטתי בעולם וראיתי איך במקומות אחרים מתייחסים לקשר הזה של קהל ומופיעים. איך מערבבים את הדברים ולא נותנים לקהל לשבת כל כך בנוח מצד אחד, ומצד שני, שומעים את המוזיקה אחרת כי היא מוגשת אחרת. לא באולם מדורג בקומות. כל העניין של הווידיאו והיצירה הרב תחומית, שמאוד חזקים באומנויות הבמה, חייב אותנו לצעוד לשם".

מה כוללת הפעילות של העמותה פליציה בלומנטל למוזיקאים ומוזיקאיות עצמאיים?
"אנחנו ארגון גג למוזיקאים עצמאיים, בנוסף להיותנו מפיקים של פסטיבל וסדרות קונצרטים. עבודה רבה מושקעת בקידום קבוצות קאמריות ופרויקטים של מוזיקאים עצמאיים. אנחנו מנהלים היום 37 פרויקטים וקבוצות בתחומי המוזיקה השונים, לא רק מוזיקה קלאסית. בפרויקטים יש לנו מצד אחד סדנא לזמרים ומצד שני שוברטיאדה, שזה פסטיבל קצר. מהצד האחר לנו גם את מקהלת "ראנה"- מקהלה מעורבת שלנשים ערביות, יהודיות ונוצריות ביפו, ואת מקהלת "אודיאנה" מהרדוף. יש קבוצות של מוזיקה חדשה, קלאסית ואתנית ולכל אחת יש את הצביון שלה סביב המנהל המוזיקלי שמוביל אותה".

אנחנו בעיצומו של הגל החמישי, בתקופת מגפה שפגעה רבות בעצמאים בכלל וביוצרים ומוזיקאים בפרט. איך את מתמודדת אישית ואיך המרכז מסייע ליוצרים?
"באופן אישי אני בסדר גמור, אני ממשיכה לעבוד ולנסות לצאת מכל סיטואציה במצב טוב. בגל הראשון של הקורונה זה תפס אותנו כמה ימים לפני פסטיבל מוזיקה בינלאומי במוזיאון תל אביב. זה היה כאב גדול. חודש אחרי זה התחלתי לעשות שיחות מוקלטות עם מלחינים ומלחינות מובילים ומובילות בישראל. זאת אפשרות להכיר את האנשים האלו שבדרך כלל רק רואים את השם שלהם בתוכנייה. אלו שיחות מקצועיות לחלוטין, בלי פוליטיקה, שיחות על העולם שלנו ואיך אנחנו רואים אותו. התחלנו להקליט את הקבוצות בקונצרטים. החוויה הזאת של הקלטה וצילום בשנה וחצי האלו לימדה אותנו הרבה, ובעיקר כמה אנחנו אוהבים קהל וכמה הוא חשוב לנו לביצוע ולהתפתחות של כל הדבר הזה".

ומה בנוגע לפרנסה של המוזיקאים?
"ניסינו למצוא לזה פתרונות. מצאנו פתרונות דרך קרנות, פיצויים כאלה ואחרים ופורום מוסדות תרבות שעשה עבודה נפלאה לכולם, וכמובן אנחנו כארגון גג, הצלחנו להוביל את הכספים האלו למוזיקאים. כרגע בסטודיו אנט אנחנו מנסים שהם יבואו וינגנו ויעשו את הכי טוב שאפשר. זה קשה כי ברגע שהקהל מתחיל לבטל את ההגעה זה פוגע מיד בהכנסות של המוזיקאים. אני מקווה שנתאפס על עצמנו בזמן הקרוב. זה לא נראה טוב כרגע".

מהו הרגע הכי מאתגר שזכור לך מהשנתיים האחרונות של ההתמודדות עם הקורונה בתפקידך?
"דווקא אחד שלא שייך לקורונה. במאי 2021, אחרי שביטלנו פסטיבל בגל הראשון של הקורונה, ניסינו לעשות אותו שוב וקבענו אחר כך סופי שבוע מוזיקליים בסוזן דלל. בפברואר היה ברור שבמאי 2021 יהיה נהדר, כי הכל כבר חזר לשגרה, תכננו סוף שבוע נפלא של הקבוצות וארגון הגג. ואז הגיע מה ששבר אותנו: המלחמה והטילים שנפלו בתל אביב. ביום חמישי לפני האירוע חיכינו לעדכון אם תהיה הפסקת אש או לא וקב"ט עיריית תל אביב עדכן שלא יהיו אירועי בסוף השבוע הזה. שוב נאלצנו לבטל הכל ולהחזיר את הכסף לקהל, שכל כך הלך איתנו וכל כך היה איתנו".

מה מחזק אותך בימים האלו?
"אני מרגישה שהמקצוע שאני עוסקת בו הוא קריטי להמשך החיים שלנו פה כחברה. בגלל שאני מתעסקת בזה כל כך הרבה שנים, יש לי תפקיד מאוד חשוב בלשמור על הסצנה הזאת, לשמור על אנשים שעוסקים בה. כל כך גדלתי עם המקצוע הזה ואני מרגישה שעכשיו אני חייבת להשאיר אותו במצב טוב, עם רווחה, עשייה ואופק. שתהיה סצנה גדולה ורחבה עם הרבה מוזיקאים שיכולים להתפרנס ממנה וגם להרגיש קהל שמעניין אותו לבוא ולשמוע את מה שהיוצרים העצמאיים עושים פה. יש לי כוח לעשות את התפקיד הזה ואני רוצה לעשות את זה. זה מה שמחזיק אותי בעשייה".

ואגב אופק, מהם הפרויקטים הקרובים והיעדים של העמותה והסטודיו?
"מאחלת לסטודיו לפרוח. הוא התחיל בתנופה גדולה. השבועיים האלו שלא ברור מה קורה עם נדבקים ומאומתים הכניסו חוסר בהירות אבל כבר השבועיתקיימו שלושה קונצרטים ואנחנו לא נבטל אותם. המקום הזה הולך לפרוח ולתת הרבה פידבק, גם למוזיקאים וגם לקהל, לאיך מוזיקה יכולה להיראות ולחוות אותה כקהילה. במרץ אנחנו מתכננים פסטיבל במוזיאון תל אביב, והולך להיות מאוד מעניין. יש כל הזמן רעיונות שמגיעים והלוואי שנוכל ליצור חצי מהם. למזלנו יש הרבה רעיונות ואנרגיות טובות של יוצרים פה".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"התחושה של כפר בתוך עיר, שאני יורדת לרחוב, במרכז העיר ואני מזהה הרבה אנשים שאני מכירה. יש לנו עיר נהדרת לחיות בה, עם אווירה כל כך טובה, אז הצפצופים ברחובות והלכלוך לא מפריעים לי בתחושת הכפר בתוך העיר הזאת. כל גינה שבונים וכל עץ ששותלים עושים פה תיקון. העירייה עושה עבודה מצוינת לדעתי".

• האנשים שעושים את תל אביב
• אנשים
• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• מוזיקה
• מוזיקה קלאסית

כאשר אני משוחח עם חבריי על מוזיקה, גבולות השיחה לרוב לא נמתחים מעבר למוזיקה הבנויה על ביט קבוע או בעלת מבנה סימטרי – בית, פזמון, ומנגינה שניתן לזמזם בקלות יחסית, או הרמוניה ברורה ומאוזנת. לעומת זאת, ברגע שהשיחה נודדת מאולם הקונצרטים, המועדון או הספוטיפיי אל הגלריה, המוזיאון או המרחב הציבורי, לפתע התחושה היא של כניסה לארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות: משקפי מציאות מדומה, מיצב המורכב מחלקי מכוניות, הליכה איטית לאחור ברחוב סואן, אפילו עבודה שנוצרה במשותף עם בקטריות(!) – ואלו הן רק כמה דוגמאות למקצת מהחומרים הנכללים באופן די טבעי בדיונים יומיומיים על אמנות. לפער שבין השיח הנפוץ על ארגון הזמן הצלילי לבין העשייה במרחב הוויזואלי ישנן סיבות רבות, שונות ומשונות (וכן, גם קפיטליזם הוא אחת מהן).

זה מאות שנים שעולם האמנות הוויזואלית מלא בעבודות של יוצרות ויוצרים שבחרו להקדיש את חייהם לעיסוק פואטי בשאלות על מהות האמנות, להרחבת השיח על האמנות, ובתוך כך להתוויית הקשרים חדשים המעשירים את האופן שבו אנו חווים את העולם ואת עצמנו בתוכו. העיסוק בשפה ובתחביר המוזיקליים והרחבתם לטובת יצירה שבכוחה לתת ביטוי עשיר ומדויק יותר לרעיונותיהם ובעיקר לרגשותיהם מאפיין אף את עבודתם של מוזיקאים רבים. יצירה מעין זו מביאה לידי ביטוי את כל אלו כבאורח פלא על ידי ארגון של צלילים באשר הם לאורכו של ציר זמן ובאופן שאיננו בר התקה למילים.

המלחין יוסף טל כתב פעם: ״​​קהל המקשיב באמת יושב באוזניים דרוכות ובנחיריים מרטטים כמו חיה בטבע. משהו קורה במרחק-מה ממנו, עדיין איננו יודע אל נכון מהו הדבר הזה, אבל הוא יודע שהדבר מתייחס אליו ונוגע לו, והוא מתוח לקראתו בכל חמשת חושיו, ואף הזיע הקטן ביותר אינו נעלם ממנו. לשם כך אין כל צורך שיהיה בקיא בתולדות המוזיקה או בתיאוריה המוזיקלית. משהו קורה בעולם והוא שומע אותו. ואם הדבר הזה הוא חדש ואין הוא מסוגל לחבר אותו אל שום דבר ששמע בעבר: מה בכך? העיקר שלא ידחה מעליו את החדש הזה עד שלא הניח לו לחדור לתוכו, שישהה את תגובתו הביקורתית עד שבאמת שמע וקלט".

זוהי בדיוק כוונתם של חברי אנסמבל מיתר למוזיקה עכשווית, אשר יפתחו את המהדורה ה-11 של פסטיבל CEME ביום רביעי הקרוב ב״סטודיו אנט״ – אולם שנחנך לא מזמן בקריית המלאכה שבדרום תל אביב, בין גלריות ומוסכים. הפסטיבל ייפתח עם הקונצרט ״קולות במרחק – מוזיקה בנגב וברנדנבורג״ ובמסגרתו פעלו יחדיו במשך שנתיים מלחינים, משוררים ונגנים מגרמניה וישראל. תוך שימוש באמצעים מגוונים, לרבות הקלטות שטח וסימפולים, וידאו וכלי נגינה מסורתיים ואלקטרוניים, הלחינו שישה מלחינים ישראלים וגרמנים מובילים יצירות חדשות המבוססות על שיתוף פעולה עם כותבים המתגוררים במדינת ברנדנבורג בגרמניה ובנגב.

באופן זה ניסו משתתפי ״קולות במרחק״ לשוחח ולתת ביטוי לקולות שלרוב לא מהדהדים באולמות הקונצרטים וליצור חיבורים בלתי צפויים, בין משתתפים ממקומות מרוחקים, וכן בין חומרים צליליים ממקורות שונים, על מנת ליצור חוויה מוזיקלית רעננה ורלוונטית המעשירה את האופן שבו המוזיקה נוטלת חלק בעולם.

נשמח אם תצטרפו אלינו בפסטיבל CEME עם ״אוזניים דרוכות ובנחיריים מרטטים״, כדברי טל, לחוות את הסוואנה המוזיקלית של מדינת ברנדנבורג, הנגב ודרום תל אביב, ובתוך כך להרחיב את האופן שבו כולנו מתקיימים יחד בעולם, ומשוחחים אודותיו.
הכותב הוא מלחין ואוצר הפרויקט ״קולות במרחק – מוזיקה בנגב ובברנדנבורג״, אירוע הפתיחה של פסטיבל CEME 2022, שייפתח ביום רביעי ה-22.12.לפרטים נוספים

• טור אישי
• פסטיבל
• קונצרט
• מוזיקה קלאסית
• אמנות