אז אחרי שהבידור חזר והריאליטי חזר והשעשועונים חזרו איכשהו – מסתמן שהגיע שוב הזמן לסדרות ביטחוניסטיות קשוחות. הן חוזרות במשורה – הייתה עונה של "טהרן" לא מזמן בתאגיד, "פאודה" מציצה מעבר לפינה, "הראש" עלתה ב"קשת" ועכשיו הגיעה תורה של "המזח" והאנשים שהביאו לכם אפוס מופק היטב על מלחמת יום כיפור, מביאים לכם… עוד אפוס מופק היטב על מלחמת יום כיפור.

>> לתפארת מדינת נתניהו: כך הוחרב הטקס הכי ישראלי שהיה כאן
>> לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרו יוצרי הטלוויזיה בישראל על השואה

בתזמון די מצמרר, "המזח" היתה אמורה לעלות לשידור ב-9 באוקטובר 2023. כמו הרבה מאוד סדרות ותכניות שכוונו לעלות "אחרי החגים" באותו סתיו, גם היא נשארה על המדף וחיכתה לזמן טוב יותר. והזמן שנבחר הוא עכשיו – שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה, כשתחושת החירום כבר פחות מבעבעת וההרגשה מסביב היא שאפשר לשדר סדרה כל כך עמוסת טריגרים."המזח", בבימויו של ליאור חפץ (מי שאחראי גם על "השוטרים"), עלתה לראשונה למסכים כסרט קולנוע באוגוסט 23', הימים היפים שבהם רבנו ברחובות על עילת הסבירות (כדאי לקרוא את הביקורת של יעל שוב) ואחרי הסיבוב על המסך הגדול המטרה הייתה להביאו כסדרה בכאן 11. ועכשיו, באיחור מובן, היא עולה על המסך של תאגיד השידור הישראלי כסדרה בת חמישה פרקים בעיתוי לא מקרי, בפתחו של יום הזיכרון לחללי צה"ל.

הסדרה עולה תחת צלה הכבד של "שעת נעילה". הדמיון ביניהן רב: שתי סדרות שעוסקות באותה מלחמה, שנושאות ביקורת קשה על הקונספציה והעיוורון (רמז רמז), שתיהן מאוד מושקעות ושתיהן משודרות באותו ערוץ. אבל יש הבדל מהותי לטובת "המזח": "שעת נעילה" הייתה סדרת ענק עם שלושה קווי עלילה גדולים, הרבה מאוד דמויות (וגם קאסט יותר עמוק ונוצץ – עם שמות כמו מאור שווייצר, ליאור אשכנזי, ג'וי ריגר ואביב אלוש) ושאיפה להקיף את כל סיפור המלחמה.

"המזח" מגיעה צנועה יותר – היא מספרת את סיפורו של מוצב אחד, המוצב הדרומי ביותר של צה"ל בחזית הדרום של המלחמה. חבורת חיילים שהגיעה כדי להעביר את הזמן, מוצאת את עצמה בחזית של אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה ישראל עד אז. בעיצומה של מתקפת פתע שבאה משום מקום (אם להאמין לגנרלים, ומי מאמין להם), הם נאלצים להתמודד לגמרי לבד ולנסות לצאת מהסיטואציה בחיים. בהתאם לסיטואציה הצנועה, גם בקאסט אין יותר מדי עומק: מיכאל אלוני מככב בתפקיד הראשי (ועושה עבודה מצוינת) וגם דניאל גד עורך תפקיד פריצה מצוין.

אז כן, בהחלט מדובר בסדרה טובה מאוד, אבל כאן נשאלת השאלה מתחילת הטקסט הזה: האם זה באמת הזמן הנכון? והתשובה היא, שהטריגרים כנראה יהיו איתנו לנצח או כמו במקרה של יום כיפור לפחות 50 שנים נוספות. לא פשוט לראות את "המזח", גם עבור מי שחווה את שבעה באוקטובר יחסית מרחוק. הפלאשבקים מהדהדהים לכאן ועכשיו– הטנקים שמתאספים מול הגבול, האמונה היהירה ש"זה רק תרגיל", האזעקות מפלחות הלב, ההמונים שיוצאים מבתי הכנסת באמצע יום כיפור ורצים לחזית וגם החיילים המצרים שצורחים "אללה הוא אכבר" בדרך אל ההרג.סדרה על מלחמת יום כיפור מרגישה ברגעים כאלה כמעט כמו יצירת דוקו על הפצעים הטריים, שנולדו 50 שנה אחרי.

דבר אחד מעניין מאוד בכל זאת קורה בצפייה מחודשת, אם ראיתם את הסרט: המסגור. הסדרה מתחילה בעדות של שלמה, המ"פ, מול ועדת אגרנט, שם הוא מסביר את הדרך שבה הוא ראה את המלחמה. לא ברור אם ההחלטה לפתוח בפריים הזה הייתה גם במקור או התקבלה בדיעבד, מה שבטוח הוא שהמסר כמעט מוחשי; הקריאה הברורה לקחת אחריות, על רקע ועדת החקירה ההיא, ואולי גם רצון לוועדת חקירה חדשה שתברר את האסון שהתרגש עלינו הפעם."המזח", כמו "שעת נעילה" – נוגעות בדיסוננס שמלווה אותנו כל יום זיכרון; הפער הבלתי נתפס בין ההתעלות לגודל השעה של החיילים בשטח, לבין אזלת היד המשוגעת של הדרגים למעלה.

7.10 כמובן אינו מלחמת יום כיפור; הוא חמור הרבה יותר. המחדל של יום כיפור נגמר פחות או יותר באותו יום; הנוכחי מלווה אותנו מאז ועד היום.אלה סיפורים שונים, אבל כאלה שמתחרזים (כמו בביטוי הישן על ההיסטוריה), ובמוקד שלהם, מה שלא נאמר אבל בהחלט מורגש ונוכח, הוא בגידת המנהיגות במי שנשארים כברווזים במטווח. במקרה של "המזח", מדובר במוצב אחד; במקרה היותר אקטואלי – מדינה שלמה.אז למה בכל זאת לתת ל"מזח" צ'אנס? כי אם מנקים את הטריגרים, זה באמת סיפור מיוחד עם קאסט שחקנים טוב, גם אם ברובו אלמוני, ויש לו חשיבות היסטורית. התחושה היא ש"המזח" אמנם עלתה לשידור עכשיו, אבל בעיקר נועדה להישאר על המדף לימים אחרים – שבהם יהיה קל יותר לצלוח אותה. היא תחכה לכולנו ב"כאן בוקס" עד יעבור זעם. אולי ביום הזיכרון הבא.
>> "המזח", עונה אחת, חמישה פרקים, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מלחמת יום כיפור
• שבעה באוקטובר

במדינה כמו ישראל, תמיד יש זמן למלחמות. ליצירות שעוסקות במלחמה, לעומת זאת, אנחנו לא תמיד פנויים רגשית. "המזח", סדרת המלחמה היוקרתית של כאן 11, היתה אמורה לצאת ב-9.10.2023 לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. מן הסתם, השידור הזה לא קרה, ורק שנה וחצי אחרי מגיעה לשידור – למרות שגרסה קולנועית מקוצרת הופצה עוד בקיץ 23 וזכתה (גם אצלנו) לביקורות חיוביות. האם עכשיו זה הזמן הנכון לשידור? ובכן, במדינה כמו ישראל, אף פעם זה לא הזמן הנכון.

>>ישראל לא אוהבת בוגדים. ובקצב הזה, גם לא את אסי עזר ורותם סלע

ועדיין מדובר בפספוס ענק. ב-14.10.23, בסך הכל שבוע לאחר האסון הכי גדול שהכרנו, יוצר הסדרה ליאור חפץ פרסם דרך עמוד הטוויטר של כאן 11, שרשור בו הוא מסביר בדיוק איך "המזח" היתה אמורה להיות אזהרה רועמת מפני השאננות והקרע שקיים בעם. "הסדרה יותר ממראה את קווי הדמיון המזעזעים בין מחדל 1973 למחדל 2023. כמו שנאמר: 'מי שלא לומד מההיסטוריה נידן לחיות אותה שוב'", כתב חפץ בשרשור דאז, ועם הגעתה של הסדרה למסך אתם יכולים לשפוט בעצמכם עד כמה זו אמירה מדויקת.

הסדרה משחזרת את הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, בקרב על מוצב המזח שעל גדת תעלת סואץ. עשרות לוחמי המוצב נאלצו אז להתמודד לבדם עם פשיטה של כוחות צבא מצרים, שצלחו את התעלה בהפתעה בצהרי כיפור, וניצבים מול דילמה קשה שמיוצגת קצין צעיר ועיקש ורופא מילואימניק שיש לו מה להפסיד. כפי שכתבה מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב על גרסת הסרט: "כשמספר הפצועים בבונקר הולך וגדל, מאגר התרופות הולך ומצטמצם והקריאות הנואשות לעזרה מושבות ריקם, הרופא הטוב מתחיל להעלות את הרעיון של כניעה מסודרת. אך המפקד, בנו של ניצול שואה, מתעקש להילחם עד מוות, ומסרב להעלות על דעתו אופציה של כניעה לשם הצלת חיים. וזה השלב שבו "המזח" הופך מסרט יריות ופיצוצים עשוי היטב (שבחים לצלם רם שוויקי ולמלחין אריאל בלומנטל שסיפק צלילים מלחיצים) לדרמה מעניינת שמושכת אותנו לתוכה". אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות עד כמה פספסנו.
"המזח", כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• מלחמת יום כיפור
• מלחמה

אביב שנת 2001. ערב יום הזיכרון בקיבוץ. אני תלמידת י"ב. בבית הורי רצות על המרקע תכניות הזיכרון והשירים, כבכל שנה. פתאום פרומו. "הערב! סרטו של עמוס גיתאי 'כיפור' בהקרנת בכורה". זוכרת את עצמי כנערה מתרגשת שהנה, סוף סוף תהיה לי הצצה לתוך מלחמת יום כיפור, מלחמה שמעולם לא סופר לי סיפורה באמת. שבקיבוץ וגם בבית נשארה כחידה עצובה, כעין חור שחור שנבלעו אליו זכרונות ושנים בהן עוד לא חייתי. בתמימותי הזמנתי את אבא שלי שנצפה יחד בסרט. אבא אמר "מצטער,ממש לא. זה לא בשבילי, לא מסוגל לראות את זה. ראיתי את הסרט האמיתי. הסרט שהיה המציאות. זה מספיק".

נדמה לי ששם נולדה התשוקה לחקור את המלחמה ולדעת מה התרחש, מהם הסיפורים של האנשים הקטנים-גדולים, מה הם סוחבים איתם מאז אוקטובר של 1973. גם המטפלת שלי בבית הילדים, מיקי, היתה אלמנת מלחמת יום כיפור. הייתי מאוד קשורה אליה ורציתי לדעת הכל. הצוהר היחיד להכיר את ג'רי שלה היה בערב יום הזכרון מדי שנה, כשחדר ההנצחה נפתח לעיון והצצה בספרים ובתמונות.

תמיד היינו בית מוזיקלי. כולם שרים, מנגנים, הרדיו תמיד פתוח והכל קשור לשירים. כילדים, אבא אילף אותנו להכרת הזמר העברי. תמיד בנסיעות, הכריז באוטו על תחרות עם כל שיר שהתחיל ברדיו: כמה מהר נזהה את השיר, המלחין, המשורר, המעבד, המבצע, האלבום והשנה שהוא יצא. לא פחות. גדלתי כתולעת זמר עברי רצינית ביותר. עם השנים התחוור לי שכל חלקי תפאורת הילדות הזו התגבשו, בין השאר, לכדי צורך עז לעסוק במלחמת יום כיפור. היה טבעי שאתגלגל לעשות את זה בדרך שבה אני יודעת לעשות דברים הכי טוב – המוזיקה.

כך נולד בליבי "פסקול 1973" – מופע שחוזר אל השירים שמזוהים עם תקופת המלחמה ההיא ומספר את סיפוריהם. כזמרת, גמלה בליבי ההחלטה ששנת ה-50 למלחמה תהיה שנה שבה אבנה ואעלה מופע כזה, שלימים נולד ממנו גם פודקאסט על אותו הנושא בדיוק. לשמחתי, חבריי רמי הראל ונועם גילאור הסכימו לשוט על גלי הדימיון שלי שהביאו אותנו לחוף המציאות ובו המופע קרם עור וגידים.

אני מבינה היום שזו בעצם ההזמנה שלי את "דור כיפור" לשיחה. אולי לריפוי. ולא רק. זהו גם ניסיון לומר לדור הזה שהנה, אנחנו החוליה הבאה במירוץ השליחים של ההיסטוריה, כשהם שואלים עצמם שאלות כמו "מי יספר את הסיפור שלנו? מי ילמד מהטעויות שנעשו על בשרנו?", ושיש מי שיעביר את המקל, על אף ואולי בגלל שהמציאות הישראלית המטורפת טופחת על פנינו וגם היום האדמה רועדת תחת רגלינו.

טעונים בהבנה הזו, נתנו במופע הזה פרשנות משלנו לשירים כמו "לו יהי", "שיר חייל", "אתם זוכרים את השירים", "החיטה צומחת שוב".תוך כדי העבודה על השירים הבנו שאנחנו גם רוצים להקליט חלק מהעיבודים הללו, ו"שיר חייל" (נמרוד גאון/שלמה ארצי) בגרסה המחודשת של רמי הראל ושלי, הוקלט וראה אור לאחרונה. שיר נוסף, חדש, לזכרו של חלל המלחמה אמיר כפתורי, אליו אני קשורה גם באופן משפחתי, הוקלט בלחן שלנורית הירשופורסם אף הוא בימים אלה.בסיפור הזה, המוזיקה מילאה את יעודה: לתעד תמונה בזמן וליצור קרקע לשיח.

>> המופע "פסקול 1973" עלה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי ובבית יד לבנים בתל אביב. באוקטובר יתקיימו הופעות נוספות ברמת השרון ובכפר סבא.פרטים נוספים כאן. את הפודקאסט "פסקול 1973" עם נועם גילאורתוכלו לשמוע כאן.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• מלחמת יום כיפור
• מוזיקה
• מלחמה
• טור אישי

יום הכיפורים אלו השעות האחרונות האלה. כשלאט לאט, הרחובות מסביב לבית נאלמים. המכוניות האחרונות יורדות מהכביש, השמש כבר כמעט מתחילה לשקוע – ושקט. נראה לי שזה הדבר האחרון שגם אחרוני החילונים מוכנים להתחבר אליו – הדממה הזאת שלפני תחילתו של יום הכיפורים. רק ציוצי ציפורים ברקע, והמולת התפילה מבית הכנסת שמגיעה עד קצה הרחוב.

הרבה יצירות נעשו לאורך השנים על היום המיוחד הזה. יש משהו שהפך אותו למיוחד עם השנים, הרבה יותר מימי צום אחרים (צום תשעה באב למשל, או צום גדליה) במסורת היהודית. אולי זו המלחמה, ואולי זו העובדה שבניגוד להרבה מלחמות דת – דווקא ביום הזה, יש קונצנזוס. כך או כך, היום הזה הוליד יצירות רבות במגוון מדיומים – טלוויזיוניות (מתוסרטות או לא), מוזיקליות, מרגשות וכואבות ומתוקות ושקטות וחילוניות ודתיות. הכל יחדיו. אלו כמה מהטובות שבהן.

"שעת נעילה" (סדרה, "כאן 11", 2020)

השנה מציינים חמישים שנה למלחמת יום כיפור, מה שכרגיל מציף לא מעט קלישאות שחוזרות על עצמן – הפרוטוקולים, המריבות בין זמיר לזעירא, לאונרד כהן (אנחנו עוד נחזור אליו,). ובתוך כל אלה, צמח האפוס המרהיב של תאגיד השידור הישראלי – סדרה בת 10 פרקים, שמלווה את סיפורה של המלחמה דרך החיילים בשטח. עופר חיון בתפקיד גדול מהחיים, שחר טבוך בתפקיד שהכניס אותו ללב של מדינה שלמה – ואיך אפשר לעזאזל בלי ג'וי ריגר? סדרה לא קלה, אבל חשובה כדי להבין את הסיפור האמיתי של המלחמה הארורה הזאת. זה שלא יהיה במוספים ובהקלטות שמועלות באוב כל שנה במהדורות החדשות.

"שיר אחד" – Lover, Lover, Lover (אנא, אנא, אנא) (פודקאסט, "כאן 11", 2022)

ואם כבר המלחמה, אז הנה עוד זווית טובה מאוד. "שיר אחד" הוא אחד הפודקאסטים היותר טובים בעברית, והפרק הזה היה טוב במיוחד – כי הוא הביא את הסיפור הכמעט לא ייאמן של לאונרד כהן, אחד מגדולי הזמרים, שנוחת בישראל כדי להישלח לחזית במלחמה. בדרך, הוא כותב את אחד מהשירים היפים שלו, ומבצע אותו מול החיילים. אחר כך הוא גם הפך לשיר של שלומי שבן, ובתוך כל הסיפור הזה קיים גם טקסט נפלא על יחסי אדם ואלוהים. כל זה, בסיפוריות הנהדרת של "שיר אחד", הוא יצירה ששווה לחזור אליה תמיד.

רביד פלוטניק – "יום כיפור בכפר סירקין" (מתוך "ועכשיו לחלק האומנותי", 2019)

ומהגודל של המלחמה – לארציות של יום כיפור. בכל שנה, אני תמיד חוזר הביתה. נשאר עם ההורים, ובעיקר – עם אבא. בשיר המצוין והמרגש הזה, פלוטניק כותב על אבא שלו – אבל כמו בהרבה שירים כאלה, כל אחד רואה את האבא של עצמו. הקשר עם האדם הזה, ששונה ממך אבל מאוד כמוך. ויום הכיפורים מסביב, שמשבית את כל הסחות הדעת האפשריות, הוא גם הזמן שבו שתי הדמויות האלה – הבן והאב, יכולים להתאחד לרגע. "איך זה שיום כיפור היום ולא דיברנו מילה / והתייחסנו לא יפה התעצבנו וזרקנו קללה / לא אמרת את שעל ליבך, אני לא ביקשתי סליחה / הוא אמר לי: לא נורא, תמיד יש את יום כיפור הבא / אני איתך".

הגשש החיוור ונעמי שמר – "לו יהי" (1973)

מדובר בשיר שהפך לקלישאה, אבל כמו שכתב פעם דני סנדרסון הגדול – יש קלישאות נכונות. "לו יהי", השיר שנולד בכלל כסוג של טייק אוף עברי ל-Let It Be של הביטלס, הפך להיות שיר שמגיע לכל בית – ומנוגן, כל שנה, במוצאי יום הכיפורים. אבל אני רוצה ללכת דווקא לביצוע הזה, של הגששים; השלישייה שכל כך התמחתה בלהצחיק, אבל ברגע הזה הפשיטה מעליה את כל התחפושות והשעשועים. שייקה בקול החם, פולי מחבק ובעיקר הביצוע מלא החסד של גברי. זה היה רגע אנושי נהדר בליבה של אגדה ישראלית.

הפרלמנט – "כיפור" (מערכון, מתוך העונה הראשונה, 2012)

"הפרלמנט" הפכה להיות, ברבות השנים, אחת משכיות החמדה של הטלוויזיה הישראלית. רק 10 היו פרקים לה, בשתי עונות, אבל היא הפכה להיות רגע נדיר שבו הפופולרי והאיכותי נפגשים. אופייני למקום שממנו היא צמחה – "ארץ נהדרת". המערכון הזה, גם הוא, קיבל אחרי שנים את התואר "קלישאה" – אבל בעיניי הוא פסגה. מעבר לכך שהוא מאוד מצחיק (ומכיל שתיים מהדמויות האהובות של "ארץ", שאולי בגילומו של אסי כהן, וראובן בגילומו של ערן זרחוביץ') – היה בו משהו שהביא למסך מציאות שהכרתי. המציאות הזאת של הבית, לפני ובמהלך הצום. הטקס המוזר הזה שבו גם משפחה חילונית לגמרי משחקת אותה דתייה, הצום ו"חוקי הפורמט". ואיכשהו, בסוף הרגע שבו גם ראובן ושאולי מבינים שזה לא אמיתי – ושולפים את הכנאפה. יצירת מופת של ממש.

אריק איינשטיין – "סתיו יהודי" (מתוך "משירי אברהם חלפי", 1988)

בכל שנה, רגע לפני שהצום מתחיל, אני נשאר עם השיר הזה. מנגן אותו, עד שהצום ממש מתחיל. כנראה שיר הכיפור האהוב עליי ביותר – כי הוא החיבור המושלם בין טקסט למבצע. נכתב כשבועיים לפני ראש השנה תשל"ב, 1971 על ידי אברהם חלפי, שהיה חילוני גמור. גם אריק איינשטיין, ש-17 שנה אחר כך הרים את השיר לטובת האלבום המצוין הזה. אבל נדמה שאצל שניהם היה חיבור אחר ליום הזה – חיבור קצת יותר רוחני, למרות הרקע שהיה מנוגד לדת. זה הרגע שבו גם אנשים שאין אמונה בחייהם, מרגישים קצת יותר מחוברים לבסיס הזה. ובסופו המשפט שהפך למוחשי במיוחד, כאשר איינשטיין הלך לעולמו לפני עשור. ופנים יהודיות מן הגולה, באפרפר נוגה, ירחפו לפני כיסא אדון עולם.

יוסי בנאי ומיכה שטרית – "תרנגול כפרות" (מתוך "מפגשיר", 2006)

יוסי בנאי ז"ל היה מגדולי המבצעים שידעה המוזיקה הישראלית. שנים הקול האייקוני שלו הרעים, צמרר וריגש אותי – וגם רבים אחרים. "אהבה בת עשרים", "מרוב אהבה", "אני וסימון ומואיז הקטן" – אתם יודעים. אבל במשך השנים, בנאי שקע לאיטו. וזה היה השיר האחרון שהקליט בחייו: בקול סדוק, רחוק מההדר שאפיין אותו, אבל עדיין עם אותה ההגשה ואותו הקסם. הדברים שרוח הזמן לא יכולה לגעת בהם. שיר שמספר את הסיפור כולו – הסתיו, והרומנסות, וזמירות החג, והמפה הלבנה בכל חג. לימים, גם שורת המבצעים הנהדרת של "זהו זה" הרימה את השיר הזה – ונתנה לו חיים חדשים. אבל אני תמיד חוזר לביצוע של בנאי, כמה חודשים לפני שהלך בעצמו אל ארץ הדממה.

"המזח" (סרט, 2023)

מלחמת יום הכיפורים היא אירוע שכידוע, עסקו בו רבות – הן ביצירה הדוקומנטרית והן ביצירה יותר אישית. אבל דוגמא נדירה היא הסרט הזה – שביים ליאור חפץ ויצא לאור ממש בחודש שעבר – בגלל הזווית הייחודית. זה לא היה סיפור הירואי על קרב גדול, אלא מקרה של לוחמים שבחרו בחיים – בניגוד לרוח שדוגלת בסיכון חיים, ובניצחון בכל מחיר. בתוך האווירה המיליטנטית שאנחנו חיים בה, מדובר היה במשב רוח מרענן – וגם בסרט יוצא דופן. ב-9.10 תוכלו לצפות בו בכאן 11, כשיעלה כסדרה בת 5 פרקים.

חוה אלברשטיין – "שיר תשרי" (שיר, 1978)

מקרה קלאסי שבו האווירה מנצחת את התוכן. "שיר תשרי" הוקלט בסוף שנות השבעים, לכאורה על הימים הנוראים – אבל הוא הפך בעיניי לשיר שמזוהה דווקא עם היום הזה. הטקסט של רחל שפירא והלחן של דני עמיהוד, שנכתב מחדש על שיר נשכח בשם "מי יתפוס כוכב נופל", הפך לכזה שלוכד את התחושה החמקמקה של יום הכיפורים – השילוב בין העצב שמשתלט, לבין הטון המעט יותר אופטימי. ומעל כל זה, הביצוע המופתי של חוה אלברשטיין – שהפך את השיר לנצחי.

"לא תשקוט הארץ" (סדרה דוקומנטרית, 2013)

המלחמה, כמובן, מרחפת מעל הטקסט הזה – ובמידה רבה, מעל המדינה הזאת. במלאת 40 שנה לה ביים עמית גורן את יצירתם של אמיר אורן ומיכה פרידמן את הסדרה – בת ארבעה פרקים, שסיפרה את הסיפור הכואב של המלחמה המדממת. מכל הזוויות – מהגורמים הממשלתיים ועד החיילים בשטח. סדרה כואבת, שדווקא השם שלה באנגלית הוא החזק ביותר – "The Avoidable War". המלחמה שניתן היה למנוע.

לאונרד כהן – "Who By Fire" (שיר, 1974)

כל חיי היו על הרצף שבין אמונה לחוסר אמונה. תמיד הייתי חילוני – אדם שחי את חייו בתוך החופש, מסרב להיכנע לכבלי הדת. מצד שני, תמיד היה בי מקום שמחפש במה להאמין. ואת החלק השני הזה מייצג השיר היפהפה הזה, שזכה ללא מעט ביצועים בעברית – כולל האחרון של איה כורם. השיר שנכתב שנה אחרי המלחמה (שכאמור, כהן בהחלט הכיר), והפך להמנון – אולי גם לשירם של אלה שמחפשים את האמונה בדברים הקטנים. מחוץ לסיסמאות הדתיות הגדולות.

• ❤ תרבות
• יום כיפור
• מלחמת יום כיפור
• אמנות

זה היה מעניין לראות במהלך השנים האחרונות איך טראומת מלחמת יום כיפור עברה מתיעוד ביצירות תרבות אפופות רמיזות לפרוטוקולים קבועים שמשתחררים מדי שנה, ועד לפרויקטי תיעוד מהותיים בקולנוע הישראלי, ומשם גם בטלוויזיה. פעם קיבלנו את האמנים הפוסט-טראומטים, היום אנחנו כבר זוכים לדוקומנטריסטים שמראיינים אנשי צבא מיוסרים. זה טוב, כי עוד כמה שנים לא יהיו הרבה שאשכרה זוכרים את המלחמה ההיא, והתיעוד הזה מהותי מאין כמוהו.

"האחת", הסדרה הדוקומנטרית החדשה והשאפתנית של כאן 11, רוצה לחשוף סופית ולקעקע בהיסטוריה את סיפורה המלא של טייסת 201 הנערצת, שגם אם נזכרה במורשת הקרב, לא נחקרה מול עין המצלמות אוהבות הרגש. זה דבר אחד לדעת על 14 הטייסים שנפלו בשבי הסורי, וזה דבר אחר לגמרי לשמוע את חלקם מדברים על הסיוט הסורי מול המצלמות. ולא מול מצלמה של כל אחד – סימה קדמון, שהיתה פקידת המבצעים של הטייסת בעת המלחמה, היא המראיינת המרכזית של הסדרה, מה שהופך את המפגש בין העיתונאית הוותיקה לחבריה לטייסת לטעון בהרבה.

בכאן 11 הפכו את ארבעת חלקי הסדרה – שישודרו ב-21:15 מדי יום ברצף – לאירוע טלוויזיוני של ממש לציון 50 שנה למלחמה, ועל פי הפרומואים ושורת המרואיינים (ביניהם רון חולדאי ודן חלוץ), נראה שמדובר בהבטחה שחייבת להתקיים, עם המון שאלות על פוסט-טראומה אישית ולאומית, על המלחמה ההיא ועל תפקידם של הטייסים בקונצנזוס הישראלי. חובת צפייה.
"האחת", 21:15, 18-21.9, כאן 11

• מה רואים הלילה
• מלחמת יום כיפור
• תעודה
• כאן 11