תל אביב ממש מעצבנת בגשם. ככה זה, מדינת ישראל לא ערוכה לעונה הקרה, ובכל פעם שמתקיים האירוע שהוא הגג-חודש של גשמים שיש פה בשנה, אנחנו עדיין נתפסים לא ערוכים. ומכאן רטובים, ואז עצובים, ושוב רטובים. ומכיוון שנראה שכך היה בעיר מאז ומתמיד (רק תראו את התמונות האלה של תל אביב בראשית ימי המדינה), אספנו את הדברים הכי מעצבנים בתל אביב בגשם, ונרטבו לנו הגרביים בדרך.
>>גשם גשם מטפטף: 10 מנות חורפיות חדשות שיחממו לכם את הבטן

הניקוז והיעדרו

אין ניקוז נורמלי בתל אביב. התוצאה היא נהרות ושלוליות ענק על המדרכות שמחייבות להטוט וקפיצה אקרובטית בין הטיפות, כך שכל ניסיון תמים לא להירטב שנידון להיכשל מראש. במקרים רבים אין מה אפילו לחשוב על להיכנס ולצעוד ברחוב בכלל, דוגמא סלמה בחמישי האחרון שהפך, לנהר שוצף וקוצף במשך שעות ארוכות.

הגגות מטפטפים

מכירים את זה שהסערה שכחה לרגע, אבל הטיפות הגדולות ממשיכות לזלוג עליכם מכל גג וסכך בעיר הזו? מדובר בטיפות ענק מאיימות שלא מפסיקות לתקוף אותנו, ועלולות אף למצוא את עצמן בתוך כוס הקפה טו גו שלכם. אל תשאלו איך אנחנו יודעים. קיצור, תנו לחיות בשקט, יבשים לרוב!

מושב אופניים רטוב

אם במקרה לא קראתם את התחזית בבוקר ויצאתם ליום הגשום באופניים, לא נעים לנו לומר אבל נדפקתם. מילא לפלס את הדרך בכביש רטוב ולהיזהר מהחלקה, אף אחד לא מדבר על המושב הרטוב שמרטיב את הטוסיק וגורם לכם להסתובב יום שלם כאילו ברח לכם פיפי. שמענו שלכסות את המושב בשקית ניילון עשוי לסייע.

האוטובוסים רטובים

ימי גשם קשוחים מובילים לכך שבתוך האוטובוס עצמו מלבד צפיפות אימתנית יש גם אשכרה שלוליות, וגם המושבים רטובים כמובן. יותר אנשים נוסעים באוטובוס בגשם (כי נמענים מאופניים) והתוצאה היא לא רק עומס מטורף באנשים אלא גם העובדה שלפעמים האוטובוס כה מפוצץ באנשים (ובמים) שהוא לא עוצר ומדלג עלהתחנה. וברור שהגג בתחנה רעוע ולא באמת יגן עליכם מהגשם.

מכוניות משפריצות

העניין לא שמור רק לתל אביב ומדובר בתופעה מדאיגה ואוניברסלית שאנחנו לא באמת יודעים איך להימנע ממנה, אבל רק תסכימי איתנו שאין נורא מהרגע שמכונית עוברת ומשפריצה את כל המים שיש על הכביש (ובעולם) על המכנסיים שלכם או יותר גרוע מזה גם לתוך הנעליים והגרביים שלכם. ואחרי כל זה מצופה שנמשיך כרגיל??

לכולם יש אותה מטריה

כולנו הבנו שהמטריות המתקפלות אמנם נוחות לנשיאה בתיק אבל לא מגנות מפני הגשם ועתידות להתפרק תוך רגע בעקבות הרוח, הדבר הביא לאינפלציה במטריות אמפמ ועכשיו לכולם יש כאלה. מה שאומר שאם במקרה נכנסתם לאנשהו והשארתם את המטריה שלכם בכניסה, סיכוי גדול שמישהו יחשוב שהיא שלו ואיכשהו תצאו בלי המטריה שלכם בחזרה לסערה.

אין איפה לשבת

רבים מבתי הקפה מיועדים לישיבה בחוץ, מה שאומר שברגע שהתחילו טיפות כל אנשי הלפטופ אצים רצים פנימה ומרבית בתי הקפה לא ערוכים לסגירת חורף או לישיבה נורמלית בחוץ. הכיסאות בחוץ נותרים רטובים ומיותמים, ואנחנו נאלצים לקחת את הקפה והמאפה לדרך ולשמור עליהם פן יירטבו.

דיירי הרחוב אומללים יותר

כואב לראות את דיירי הרחוב מחפשים אחר פינה יבשה ומוצלת. רבים מהם שרגילים להיות במקום קבוע תחת כיפת השניים מסתובבים רטובים ואומללים והלב נשבר. חוץ מזה חלקם מנסים את מזלם בחדרי מדרגות של בניינים. לרוב הדיירים הסידור הזה לא מתאים והם נשלכים בחזרה לרחוב הגשום וזה כואב.

חתולי הרחוב

אותו כנ״ל לגבי חתולי רחוב. הם מסכנים, רועדים, רטובים, מכמירי לב וגורמים לאנשי החתולים להשתגע עם כל מיני מבנה מחסה מאולתרים שעתידים להתפרק עם הגשם הראשון. חוץ מזה, מי מאיתנו לא החליק על אוכל לחתולים שנרטב על המדרכה בעקבות הגשם?

האופנה

מדינת ישראל לא ערוכה לחורף והעובדה שהוא מופיע כאן גג לחודש ימים גורמת לבגדים החורפיים להיות, איך נאמר, כעורים. שכחו מסטייל אירופאי של כפפות עור, צעיף קשמיר ומעיל טרנץ׳ מסוקס, הישראלים בגשם הולכים עם מגפי גומי מתפרקים ואיזה כובע גרב מביך מהתיכון.

• ❤ תל אביב
• חורף
• גשם
• טור דעה
• מעצבן בתל אביב

בתל אביב יש ים. זה כאילו מובן מאליו, רואים אותו בכל מפה של העיר, כולם יודעים שיש ים בתל אביב. אבל מי שחי בתל אביב יכול לשכוח את זה בקלות. אפשר להעביר בתל אביב חיים שלמים בלי להריח את הים אפילו. תל אביב היא עיר שהדחיקה והכחישה את הים שלה במשך עשורים רבים, וכשנזכרה בו היה כבר קצת מאוחר מדי.

>> הדברים הכי מעצבנים בתל אביב: התחת העצלן שלכם

לתל אביב יש ים – אבל לתושבים שלה אין. אם אתם גרים בכל נקודה בעיר שאינה קו החוף, המסע אל הים הוא דרך תלאות מפרכת. בתחבורה ציבורית מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית, ברכב פרטי שיהיה לכם בהצלחה עם למצוא חניה, וברגל אתם מוזמנים לחצות את כביש הטיילת הסואן במעברי החצייה שפזורים לאורכו בחסכנות רבה ויכריחו אתכם כמעט תמיד ללכת איזה חצי קילומטר אקסטרה, או לחילופין פשוט להידרס. שנים של החלטות תכנוניות גרועות, ובראשון הכביש האידיוטי להפליא הזה, ניתקו את תושבי תל אביב מהים שלהם, וזה כנראה הדבר הכי מעצבן שקרה בתולדותיה הקצרות.

ישנן כמה נקודות בעיר – בירידה מפרישמן לים, בירידה מרחוב הירקון אל הטיילת ובירידות של שכונת עג'מי ביפו אל החוף – שבהן הים התיכון נחשף לפתע מתוך העיר, כמעט מדהים בנוכחותו העצומה מעבר לחומות הבניינים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק לרוץ בדילוגים לתוך המים. כשמגיעים לנקודה כזו מבינים כמה תל אביב חיה את חייה רוב הזמן עם הגב לים. כשמגיעים לנקודה כזו מתחשק להקים סדרה של גשרים מצפון לדרום שיעברו מעל קיר הבטון של דיזנגוף-בן יהודה ויסתיימו במקפצה לתוך הגלים.

אם אתם גרים בפלורנטין בואכה לב העיר, למשל, פארק המסילה יביא אתכם עד מרחק נגיעה בים, תוכלו ממש להריח את ריח המלוח ביציאה הדרומית מהפארק, אבל כדי להגיע עד לחוף כלשהו תצטרכו לחצות כ-500 מעברי חציה ומגרשי חנייה עצומים ועוד קצת הליכה על הטיילת. כירושלמי בעברי הרחוק אני עדיין סבור שהים רטוב מדי והחול נדבק מדי, אך עם הזמן הפנמתי את תועלתו לנפש ובעיקר את הפוטנציאל שלו לחיי העיר. מה שלא הצלחתי להבין זה איך לעזאזל אני מגיע לים. אני מתגורר ביפו מרחק של פחות מקילומטר אווירי מהכחול הגדול הזה, אבל כדי להגיע לחוף הכי קרוב מדרום או מצפון אני צריך ללכת ברגל יותר מחצי שעה. זה מה שתכנון עירוני גרוע עושה.

ומה באמת מעצבן? כלומר, חוץ מהכל? שהניתוק הזה של תל אביב מהים שלה הוא תאונת שרשרת שמשליכה על רבים מתחומי החיים בעיר. זאת עיר שכל ילד בה אמור לגדול בתוך המים המלוחים, ללמוד שייט וגלישה וביולוגיה ימית ולהצמיח זימים. זאת עיר שכל מסעדה בה הייתה אמורה להריח כמו ים. זאת עיר שחיי הלילה שלה היו צריכים להשתרע ולהסתער על החופים. זאת עיר שאנשי התרבות ויוצריה היו אמורים לנשום ולנשוף את המדיטרניאן במקום לפנטז באופן לא בלתי פאתטי על ניו יורק וברלין.

הניתוק הפיזי של העיר מחוף הים הפך לבלוק מנטאלי. תל אביב הפכה לבועה לא רק מול מדינת ישראל, אלא גם מול הטבע שלה עצמו. כשאומרים "בכייה לדורות" מתכוונים בדיוק לזה, כי את הטעויות שעשו מתכנני העיר בין שנות ה-50 לשנות ה-90 יהיה קשה מאוד לתקן, אם לא בלתי אפשרי. הדרך היחידה של רובנו להגיע קרוב יותר אל קו המים היא צונאמי. ועם המזל שלנו אולי גם זה בדרך.

• מעצבן בתל אביב
• חוף הים בתל אביב
• חופים בתל אביב
• הים התיכון
• הבועה

לתופעה הנקראת "חוויית השירות התל אביבית" שמתי לב לראשונה לפני כמה שנים בברים של יפו. הגעתי רעב אחרי העבודה לשבת עם חברים בשאפה, בר יפואי ותיק, התיישבתי וניסיתי לתפוס מלצר או מלצרית כדי לקבל שירות. חיפשתי את העיניים שלהם, קיוויתי שאולי ישימו לב אלי ובשלב מסוים מצאתי את עצמי מניף את ידיי כמו כוון טיסה בשדה התעופה.

רק כאשר שאלו אם נרצה להזמין משהו נוסף לקראת סגירת המטבח, הצלחתי להזמין מנה ראשונה. לא משהו מורכב. כל השולחן כבר קיבל את האוכל שלו ושבע ורק אני ישבתי וחיכיתי למנה שלי.אחרי ארבעים וחמש דקות שבהן התלבטתי אם לגשת, מתוך תחושת חוסר נעימות מסוימת, החלטתי לשאול מה קורה עם המנה. אחרי רבע שעה נוספת קיבלנו תשובה: אין כרובית, המטבח נסגר ואי אפשר להזמין אוכל. מיותר לציין שאחרי הפאשלה הזאת לא חזרתי למקום.

ולמי מאיתנו זה לא קרה. כמה פעמים הייתם במסעדה או בית קפה בתל אביב, ביקשתם חשבון וקיבלתם אותו רק אחרי שביקשתם שוב ממלצר אחר? כמה פעמים ביקשתם מי ברז והמלצר הסתכל עליכם במבט עוין כי הוא מחשב את הטיפ שיעשה בסוף המשמרת? כמה פעמים הרגשתם שהמלצר עושה לכם טובה כשהוא מדבר אתכם? כמה פעמים תקעו אתכם בשולחן צדדי והמלצרים הרגישו בנוח להתעלם מקיומכם? האמירה "הלקוח תמיד צודק" מתה בתל אביב. ונכון שחייבים להודות שיש לקוחות מאוד קשים, אבל זה לא תירוץ להתנהל כאילו בכלל לא אכפת לכם מהלקוח.

השירות התל אביבי העוין הוא מכה עירונית. כמעט בכל מקום שאליו אתה נכנס גורמים לך להרגיש מיד כאילו אתה רוצה לקנות יותר ממה שהם רוצים למכור. לא רק במסעדות ובבתי קפה. כשנכנסתי לאוזן השלישית באמצע שבוע, מקום הידוע במוכריו המאותגרים סוציאלית, המקום היה ריק למדי. דיברתי עם חבר בווליום סביר לחלוטין. המוכר באזור של בובות הפופ בקומה העליונה השתיק אותנו כל שניה כאילו מינימום מדובר בספריה הלאומית הבריטית. מאותו רגע אני ידעתי שלא אקנה שם כלום, אבל החבר איבד את עמוד השדרה שלו וחזר לקנות את הבובה שרצה בשקט בשקט. וזאת בדיוק הבעיה: אנחנו כלקוחות מוכנים לקבל את זה, ועוד לשלם להם על כך.

איך שוברים את הלופ האינסופי לפיו הלקוחות מזינים את השירות הגרוע שדופק את הלקוחות? הפתרון פשוט: אם קיבלתם שירות לא טוב – אל תתנו טיפ

הייתי שמח להגיד שהאשמה היא רק בעסקים ושהלקוחות כולם בסדר, אבל זה כמובן לא המצב.עבדתי כנותן שירות בתחומים רבים, ובכל תחום יש לקוחות שמגיעים במטרה להוציא אותך מהכלים. קשה לצפות לסבלנות ונועם ממלצר שהרגע התמודד עם לקוחה שהחזירה כוס קפה רותחת כי היא טוענת שהוא קר, והלקוחות הקשים בהחלט משפיעים לרעה על החוויה של כלל הלקוחות, שבסך הכל רוצים שיתייחסו אליהם כאל בני אדם. ובכל זאת, מי שבוחר לעבוד כנותן שירות צריך לקחת את הדברים האלה בחשבון.

סיבה נוספת שבגינה הלקוחות מזינים את מכונת הרעל של נותני השירות, היא העובדה שתרבות הטיפים בישראל הפכה את הטיפ למובן מאליו. פעם זה היה עשרה אחוזים, היום זה 15 אחוז ואפילו 20 אם רוצים להיות לארג'ים. אני יודע שלהיות מלצר בתל אביב זאת משימה לא פשוטה, במיוחד כשמסעדות משלימות את שכר המלצרים באמצעות טיפים. כשמלצרים אומרים שהם "חיים על הטיפים" הם באמת מתכוונים לזה, והכל בחסות החוק שקובע כי הטיפ שהמלצר מקבל הולך ישר לעסק ויינתן על ידי המעסיק כחלק מהשכר. זאת בדיוק הסיבה שמלצרים ונותני שירות לוקחים את הטיפ כמובן מאליו. אז איך שוברים את הלופ האינסופי לפיו הלקוחות מזינים את השירות הגרוע שדופק את הלקוחות? הפתרון פשוט: אם קיבלתם שירות לא טוב – אל תתנו טיפ.

אולי זאת ענישה קולקטיבית לכל צוות המלצרים, אבל בסופו של דבר רק כשמסעדות ועסקים יפסיקו להכניס כסף בגלל היחס של נותני השירות שלהם, הם יבינו שמשהו כאן צריך להשתנות. כל עוד נסכים לקבל את זה, כל עוד נחזור ונקנה ונשלם טיפ של עשרים אחוז כי לא נעים, המצב יישאר אותו דבר.אין פה נעים או לא נעים: כשאני משלם על 20-10 אחוז שירות, אני מצפה לקבל את השירות ששילמתי עליו. אם אתם צריכים לקום אל מלצר כדי לבקש מפיות, או לחכות שעה וחצי למנה שלא תגיע, או לסבול מוכר שעוצר שיחה שהוא לא היה חלק ממנה, תחסכו את הכסף שלכם ותנסו לשמוע את מר פינק מ"כלבי האשמורת" מנגן נעימה עצובה על הכינור הכי קטן בעולם עבור כל המלצרים בעולם.

• מעצבן בתל אביב
• ❤ תל אביב
• הבועה
• אוכלים שותים
• מלצרים
• ברמנים
• בריסטה

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: לילה בתל-אביב, ואתם קבוצה של חברים. בדיוק יצאתם מהופעה או איזשהו בילוי אחר, ואתם רוצים להמשיך את החגיגות. "למה שלא נלך לאוגנדה?", אחד החברים אומר, ואתם כמובן מסכימים. למה לא? יהיה כיף! אבל האם באמת יהיה כיף? או שאולי פשוט תגיעו לשם והמקום יהיה מפוצץ כי לכולם היה אותו רעיון גאוני כמוכם, ואז תשבו על איזה ספסל מסכן שיהרוס לכם את הגב, תחכו שעות עד שמלצר, תבחרו בין שני סוגי הבירה שיש בתפריט, ואפס סוגי האוכל, ותחשבו לעצמכם "למה אנחנו תמיד הולכים לפה?".

>>

אני כמובן לא מדבר רק על האוגנדה, כבודם במקומם מונח. אני מדבר על מספר ברים באזור דרום תל-אביב שמאות תושבים נוהרים אליהם כל ערב, רק משום שהם חושבים שזה הדבר הנכון לעשות. כי זה הבר הטרנדי, המגניב, הלא-מתאמץ, התל-אביבי ביותר. אבל למה? למה הברים הכי מגניבים הם אלה הכי פחות נוחים לישיבה? למה יש להם הכי פחות אפשרויות בתפריט, ואווירה של "זה מגניב כי אמרנו שזה מגניב"? למה אנחנו לא יכולים ללכת למקום עם כיסאות נוחים, מוזיקה חלשה, אלכוהול טוב ואופציה לאכול משהו אם אתה מרגיש קצת רעב?

אוקי, אני מבין שאני כנראה נשמע כמו האיש הזקן בעולם, אבל זה לא באמת העניין פה. העניין הוא שתושבי העיר הנהדרת הזאת נשארים נאמנים לאותם ארבעה-חמישה ברים "מגניבים". אני מדבר פה על תרבות עדר, תרבות של הייפ, תרבות של "אתה חייב ללכת לבר הזה כי כולם הולכים לשם". אבל אם כולם היו קופצים מהגג, גם אתה היית קופץ? ומה אם היית בא לגג והיה מלא תור, כי כולם קופצים, והייתי צריך לשבת על ספסל לא נוח – עדיין היית קופץ?

למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? למה אנחנו כל-כך אובססיביים לכמה מקום נחשב "מגניב" ונותנים לזה לקבוע לאן נצא לשתות? אנחנו בסך הכל רוצים מקום לשבת, לדבר, לצחוק ולהשתכר. למי אכפת אם אפשר לראות פה לפעמים את הפסטה נאצי, או הסולן של איזה להקה שהופיעה ברפי? ודרך אגב, גם התדר הוא לא כזה מקום נוח לבלות בו, בעיקר שהוא מלא באנשים ואתם צריכים לשבת על איזה שרפרף פלסטיק מסכן.

יש לי חלום. חלום בו לא נשפוט בר לפי מידת ה"מגניבות" המדומיינת שלו, או לפי כמה הוא "לא סחי". חלום בו אם נרצה ללכת לבר קריוקי, נלך לבר קריוקי. ואם נרצה ללכת לבר עם אוכל טוב, אז נלך לבר עם אוכל טוב! חלום בו אני חוזר הביתה מבילוי בלי כאבים בגב, וללא ריח של סיגריות! אבל כנראה שאני סתם חולם, ונצטרך להמשיך להיגרר לברים מבאסים רק כי מישהו החליט לפני עשור שהם המקום הכי מגניב בעיר.

• מעצבן בתל אביב
• ❤ תל אביב
• ברים בתל אביב
• אוגנדה
• תדר

“אנחנו תל-אביביים": ככה מתחיל סרטון הטיק-טוק הגרוע ביותר שתראו היום, באחריות. ואני אפילו לא מדבר על סרטון ספציפי, אלא על ז'אנר סרטוני ה"אנחנו X" בטיק-טוק – אתם יודעים, הסרטונים האלה בהם דמות מכריזה על עצמה כחלק מקבוצה ספציפית, ואז שופכת את כל הסטריאוטיפים שקשורים לקבוצה הנ"ל. זה ז'אנר גם ככה גרוע, אבל תוסיפו לו סטריאוטיפים תל-אביביים עצלנים, ויש לכם מתכון בטוח לכאפה לפרצוף של עצמכם. אבל למה הקלישאות האלו כל כך מעצבנות אותנו?

>>

קשה לדעת מתי בדיוק התחילו להיווצר סטריאוטיפים על תל-אביבים. יכול להיות שכבר ב-1909 תושבי ירושלים היו יורדים על ה"אחוזת-ביתים" הפלצנים והמתנשאים ששותים קפה ואוכלים לבן. אבל אין ספק שבעשורים האחרונים, אנחנו תושבי העיר ללא הפסקה סבלנו הרבה עלבונות מהשכנים שלנו (ועוד אחרי שהיינו כל כך נחמדים ונתנו להם לבקר פה!). אם כן, הגיע הזמן להפסיק את זה. או לפחות להפסיק ליצור תוכן אינטרנטי עצלני שמשתמש בסטריאוטיפים האלה. לא כי זה פוגע בנו כתל-אביבים, אלא פשוט כי זה לא מצחיק. אגב, הטרנד הזה היה לא מצחיק כבר לפני 11 שנה.

זה מרגיש כאילו כל יום אנחנו נחשפים למערכון טיק-טוק אחר בו אנשים מדברים באותה האינטונציה התל-אביבית הזאת שכולנו בבירור מדברים בה, ועושים דברים שכולנו עושים כמו… לדבר באנגלית? לקשקש על סלבס? ללבוש משקפיים? מה לעזאזל הסטריאוטיפים האלה אפילו אמורים להביע? מאיפה הם באו? והאם האנשים שיוצרים את הסרטונים האלה יכולים סוף סוף להיסגר על רשימת סטריאוטיפים מסודרת כדי שנדע איך אנחנו אמורים להתנהג?

הנושא הזה גדול יותר מסתם כמה יוצרי תוכן בטיק-טוק. אנחנו מופצצים בפרסומות שונות מעסקים כמו AM:PM, שמשתמשות בקריקטורות תל-אביביות שמרגישות כאילו באו ממערכון ישן של "ארץ נהדרת". שלא לדבר על העירייה שלנו עצמה, שמשתפת פעולה עם דמות התל-אביבי המעצבן הזה בכל מיני קמפיינים ויראליים. איך זה קרה שעיר שאמורה לייצג חופש להיות מי שאתה הפכה להיות ייצוג לאותה הדמות החוזרת. זה אפילו לא נכון! תל-אביביים הם בכלל מאוד רב-גוניים! כולנו אינדיבידואלים! טוב, בעצם אני לא.

יש הרבה דברים גרועים בתל-אביב, ועל לא מעט מהם תוכלו לקרוא כאן באתר זה ממש. אבל אני מרגיש שאנחנו צריכים לדרוש יחס טוב יותר, או לפחות שאם כבר מעליבים אותנו, שלפחות יעשו זאת בצורה מדויקת, חכמה והכי חשוב – מצחיקה! תשאלו כל קומיקאי שאי פעם השתתף ברוסט (הנה לכם קלישאה תל אביבית אמתית) – זה לא משנה עד כמה הירידה שלך טובה אם אין בה גרעין של אמת, אבל תמיד חשוב לדאוג גם שאנשים יצחקו. אחרת זה סתם מביך. כמו הסרטונים האלו. נו מה, אני תל אביבי. ברור שאני שונא את הטרנד הזה.

• מעצבן בתל אביב
• ❤ תל אביב
• קלישאות
• תל אביבים