פעמיים ראיינתי את ליאונרדו דיקפריו, יחד עם מספר קטן של עיתונאים. הפעם הראשונה היתה ב-1995 על הסרט "יומן נעורים", שבו הגיש הופעה מעונה וצובטת לב כנער נרקומן. בגיל 21 הוא היה יפה כמלאך, ונדמה היה שרצה להרשים אותנו שלמרות חזותו השברירית, הוא כבר לא ילד אלא גברבר פרוע. שנתיים לפני כן הוא זכה במועמדות ראשונה לאוסקר על הופעתו שומטת הלסת כאוטיסט ב"מה עובר על גילברט?", וזכרתי לו גם את הופעתו המרגשת בסרטו הראשון "כך הייתי", כנער שקורא תיגר על הגבר האלים שהתחתן עם אמו. את הגבר הדורסני גילם רוברט דה נירו, מי שנחשב אז לגדול שחקני הקולנוע, ודיקפריו התמודד מולו בעוז. שנים אחרי כן הליהוק הזה יתגלה כסוג של נבואה קולנועית. אבל בל נקדים את המאוחר.

הפעם השנייה שראיינתי את דיקפריו היתה ב-1998 על "האיש במסכת הברזל", עיבוד לרומן המוסקטרים של אלכסנדר דיומא. הפעם הוא היה אדיש ומשועמם, ובאופן בולט פשוט רצה להיות במקום אחר. כדי לרצותו, אנשי היח"צ הושיבו לצידו את גבריאל בירן וז'ראר דפרדייה, שענו על שאלות במקומו, והכל נגמר בתוך דקות ספורות. מה שקרה בין לבין, היה "טיטאניק" – שובר הקופות הטיטאני שהפך אותו לכוכב הכי גדול בעולם, אך גם הוליד את הטענות שמדובר בסתם עוד יפיוף. דיקפריו לא מיהר להיענות להצעה לגלם את ג'ק דוסון האביון, ששובה את ליבה של רוז מהמחלקה הראשונה, כי חשש שזה בדיוק מה שיקרה. ג'יימס קמרון הפך אותו לאהוב הנערות, ובבוא היום הסרט זכה ב-11 אוסקרים, ועוד שתי מועמדויות לקייט ווינסלט ולגלוריה סטיוארט, ורק דיקפריו נשאר מחוץ למעגל המועמדויות והפרסים.

כדי להזכיר לכולם שהוא שחקן אמיתי, הוא בחר לשוב לסרטים עצמאיים. אבל אחרי "טיטאניק" השכר שלו קפץ לעשרים מיליון דולר, וזה יצר בעיה. שלא באשמתו, במשך כשנתיים-שלוש יצא לנער הזהב מוניטין של בולדוזר הוליוודי שדורס את הקולנוע העצמאי דל התקציב. ב-2000 הוא כיכב ב"החוף", הזיית הסמים של דני בויל, הבמאי הבריטי המגניב שעד אז יצא קבוע עם יואן מקגרגור ("חברים לרצח", "טריינספוטינג"). החלפתו של מקגרגור בדיקפריו נתפסה כבגידה של הבמאי, שמכר את נשמתו להוליווד. וכשדיקפריו הביע עניין לגלם את סוכן הבורסה הרצחני פטריק בייטמן ב"אמריקן פסיכו", המפיקים תאבי הבצע מיהרו לפטר את כריסטיאן בייל ואת הבמאית המיועדת מארי הארון שליהקה אותו. המקרה עורר מהומה רבתי, ודיקפריו נסוג ואמר שלא התכוון לגזול תפקיד מאף אחד. במקום זאת הוא גילם מעין פרודיה עצמית ככוכב נרקיסיסטי ב"סלבריטי" הכושל של וודי אלן.

בתקופת הביניים הקצרה הזאת, שבה התקשה למצוא את דרכו, הופעתו הזכורה ביותר היא דווקא כבדיחה ב"נוטינג היל". כשיו גרנט מתפלח לסדרת ראיונות יחצ"ניים בסרט חלל שלא ראה, ונתקל בשחקנית ילדה (מישה ברטון) שכבר הופיעה ב-22 סרטים, היא אומרת לו שהכי נהנתה לעבוד עם ליאונרדו. "דה וינצ'י?" הוא שואל. "דיקפריו", היא עונה. "והאם הוא הבמאי האיטלקי המועדף עלייך?" הוא מגמגם ביו גרנטיות טיפוסית.

ואז הגיעה ההצעה מבמאי איטלקי שהעלתה את הקריירה שלו על מסלול חדש. כשמרטין סקורסזה ליהק את דיקפריו לתפקיד העלם הנוקם באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק", זה נראה כמו חיזור של הבמאי הוותיק והמוערך אחרי הקהל של "טיטאניק". בגיל 26 דיקפריו עדיין ניחן בבייבי פייס, והוא נראה גבעולי מכדי לשאת על כתפיו את כובד משקלו של הסרט עתיר הניצבים. הוא אמנם השקיע את כל כולו בתפקיד, כמו שהוא עושה תמיד, אבל סיפור האהבה עם הכייסת קמרון דיאז לא ממש עבד, מה גם שמולו רשף דניאל דיי לואיס באחת ההופעות הכבירות בתולדות הקולנוע.

אבל סקורסזה לא ויתר, ושב ללהק את דיקפריו בעוד חמישה סרטים, מה שסימן אותו כיורשו של דה נירו, מי שהיה שותפו הכמעט קבוע ליצירה משנות השבעים ועד התשעים. תפקידו הבא בסרט של סקורסזה, כחלוץ התעופה המיליארדר האווארד יוז, ישב על דיקפריו כמו כפפה, סידר לו מועמדות שניה לאוסקר, והוא שב וביסס את מעמדו כאחד השחקנים הכי מוערכים בהוליווד. להערכה המחודשת תרמה העובדה שהוא החל להעלות בשר, ואיבד את יופיו הבלונדיני הרך, שככל הנראה הפריע לחלק מהצופים (כנראה רובם גברים) לזהות את כשרונו הפנומנלי. השינוי הפיזי שחל בו בין "כנופיות ניו יורק" (2002) ל"רוצחי פרח הירח" (2023), שבו הופיע לצד דה נירו, מסמן את ההתבגרות של דמותו הקולנועית. יש לציין ש"רוצחי פרח הירח" הוא לא הסרט הראשון של סקורסזה שבו דה נירו ודיקפריו הופיעו זה לצד זה – קדמה לו הקומדיה הקצרה (15 דקות) "האודישן" מ-2015, שבה השניים, בתפקיד עצמם, מגלים לדאבונם שהם מועמדים לאותו תפקיד, ומפסידים אותו לכוכב שלישי. בעקרון זה סרט פרסומת לקזינו שנוצר בתקציב של 70 מיליון דולר, אך הוא מבדר ביותר.

הפעם האחרונה שדיקפריו גילם נער נואש היתה ב"תפוס אותי אם תוכל" של סטיבן ספילברג (2002) שבו סיפק הופעה זיקיתית וכובשת כנוכל שמחפש דמות אב. מאז רוב הדמויות שהוא מגלם הן לא מאוד סימפטיות, שלא לומר נבלים במלוא מובן המלה – כלומר, הוא שילוב יוצא דופן של כוכב ומה שנוהגים לכנות שחקן אופי. אחרי שזכה במועמדות שלישית לאוסקר על תפקידו כסוחר הנשק תאב הבצע ב"לגעת ביהלום" של אדוארד זוויק, הוא הבריק לגלם את ראש האף.בי.איי. המושחת ב"ג'יי אדגר" של קלינט איסטווד, בעל העבדים הסדיסט ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, וכוכב הטלוויזיה הנוירוטי ב"היו זמנים בהוליווד", גם הוא של טרנטינו, שבו דווקא הכפיל שלו בראד פיט הוא זה שנראה ומתנהג כמו כוכב הוליוודי. כזכור, דיקפריו גם הוביל את "התחלה" של כריסטופר נולן, והיה מעולה כבעלה הבוגדני של קייט ווינסלט בדרמת שנות החמישים של סם מנדז "חלון פנורמי". כלומר, הוא עובד עם הבמאים הכי בולטים בהוליווד, וכתוצאה מכך רשימת הסרטים שלו היא מהמרשימות והמגוונות שיש. בסרטו הבא, דרמת הפשע " The Battle of Baktan Cross", שמיועדת לצאת למסכים באוגוסט 2025, הוא ישתף פעולה לראשונה עם פול תומאס אנדרסון הגדול.

2013 היתה השנה האחרונה שבה פניו של דיקפריו עדיין ניחנו בשאריות של רכות נעורים. זה התאים לדמות החמקמקה ועתירת הניגודים של המיליונר הרומנטי ב"גטסבי הגדול", שאוחז באמונה ילדותית שאפשר להשיב את העבר. ומה שהוא עשה באותה שנה ב"הזאב מוול סטריט" כסוכן בורסה נוכל זה לא יאומן. הוא גם היה מצחיק להפליא. בביקורת שלי על הסרט כתבתי שהוא "נותן הופעה וירטואוזית כאיש שכל כך נהנה להיות הוא עצמו, ואף רואה עצמו כמנהיג נדיב שעוזר לאנשים הקטנים להגשים את חלומותיהם… זאת הופעה מזהירה, אחת הטובות בקריירה של השחקן המחונן הזה, והגיע הזמן שבהוליווד יתאפסו ויתנו לו אוסקר".

לקח לחברי האקדמיה עוד שנתיים בטרם העניקו לו את הפרס המיוחל על הופעתו ב"האיש שנולד מחדש" של אלחנדרו ג'י. איניאריטו, שעם היותה מאתגרת פיזית היא דווקא אינה אחת מיותר המעניינות שלו. כמה טוב שהזכייה לא בלבלה אותו, וגם אחריה הוא ממשיך לגלם דמויות מגוונות בז'אנרים שונים, בהן הפרופסור הטוב שמתבלבל באור הזרקורים בסאטירה "אל תביטו למעלה" של אדם מקיי. אפשר רק לקוות שהנטייה שלו להתאבד על התפקידים שהוא מגלם לא תוביל אותו למנהרות חשוכות. היום הוא חוגג חמישים, מן הסתם לצד זוגתו בת ה-26, דוגמנית הצמרת האיטלקיה ויטוריה צ'רטי. כלי התקשורת מדווחים שהם ביחד כבר יותר משנה, שזה ככל הנראה הישג יוצא דופן עבורו. נראה שהרושם שרצה להשאיר על העיתונאים כשהיה בן 21 אכן מייצג את חייו מחוץ למסך, אבל אנחנו כאן כדי לחגוג את כשרונו האדיר של דיקפריו כשחקן הבולט בדורו, שתורם תרומה מהותית להישרדותו של קולנוע איכותי בעידן הקומיקס.
לרגל יום הולדתו, ב-yesVOD אספו קטגוריה של סרטי דיקפריו:כנופיות ניו יורק, גוף השקרים, הזאב מוול סטריט, גטסבי הגדול, התחלה והמהירים והמתים.

• המסך
• ליאונרדו דיקפריו
• קולנוע
• מרטין סקורסזה

מרטין סקורסזה נוהג להופיע בסרטיו בתפקידי אורח קצרצרים, לרוב בעלי משמעות סמלית. ב"נהג מונית" הוא הנוסע במוניתו של רוברט דה נירו שאומר לו שהוא הולך לרצוח את אשתו הבוגדנית ושותל במוחו את גרעין האלימות שמתפרצת ממנו בסוף הסרט, וב"הוגו" הוא הצלם שמצלם את אבי הקולנוע ז'ורז' מלייס.

>> בוקר מעולה: 16 סרטי המערבונים הגדולים בכל הזמנים
>> הטאבו האחרון בהוליווד: נטלי פורטמן וג'וליאן מור חודרות עמוק

בסרטו החדש הקולנוען הנערץ לקח לעצמו תפקיד קטנטן בסצנת מפתח, שבה הוא מקריא מעל הבמה את עוולות תושבי אמריקה הלבנים לילידי הארץ. זה רגע צובט לב שכמו משמש אותו להתנצל על כך שלקח לו יותר מחמישים שנות קולנוע עד שהגיע לעסוק בחלק הזה של ההיסטוריה האמריקאית. יש לציין שהוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא של בני האוסייג', שחששו מההיסטוריה ההוליוודית של מושיעים לבנים וייצוגים סטריאוטיפיים של ילידים, וזה ניכר בהקפדה על הפרטים ובכבוד העמוק שהסרט מעניק להם ולמסורת שלהם.

המחולל המרכזי של "רוצחי פרח הירח" הוא נושא שסקורסזה כבר עסק בו לא פעם, למשל ב"קזינו" וב"הזאב מוול סטריט" – תאוות בצע. הנושא הזה הניע גם את מערבוני הספגטי הציניים של סרג'יו לאונה, וסקורסזה שואל ממנו כמה תווים ויזואליים, אם כי סרטו יותר חמור סבר. ב-1897 התגלה נפט בשמורה באוקלהומה אליה הוגלו הילידים משבט אוסייג', ולפתע הם הפכו לאנשים עשירים. בשנות העשרים של המאה העשרים, כשישים מבני האוסייג' נרצחו בנסיבות מסתוריות, עד שסוכנים של לשכת החקירות של הממשל הפדרלי – הגוף שקדם ל-FBI – נשלחו לאזור לחקור מה קורה שם. האירועים האלה תוארו בפרוטרוט בספרו של דיוויד גראן "רוצחי פרח הירח: רציחות האוסייג' ולידת ה-FBI", וזה עובד למסך על ידי סקורסזה, שחתום גם על התסריט לצד אריק רות' ("פורסט גאמפ").

סוכני הממשלה מצטרפים לעלילה רק במערכה השלישית של הסרט הארוך, הרחב והעמוק הזה, שמתחיל עם הגעתו של ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו) לתחנת הרכבת במחוז, אחרי שלחם במלחמת העולם הראשונה. מבחינה עלילתית הפתיחה רומזת ל"המחפשים" של ג'ון פורד (מערבון שהנרטיב שלו שימש השראה ל"נהג מונית" של סקורסזה), וכמותו הסרט עוסק בגזענות כלפי הילידים. רק שבמאה העשרים הנבלים התיישבו מאחורי שולחנות.

על הרציף של תחנת הרכבת אנחנו מקבלים תמונה חיה ומפורטת של השפעת הזהב השחור על החיים באזור. המוני אנשים, בגווני עור שונים, מחפשים ומוצאים שלל דרכים להתפרנס מהתגלית. הכסף הגדול שייך לבני שבט האוסייג', אבל מפקחים עליו גברים לבנים שמונו על ידי המדינה – הילידים נתפסו כחסרי יכולת – והם שמעבירים להם קצבאות חודשיות.

בדרכו אל ביתו הגדול והמבודד של דודו העשיר ויליאם הייל (רוברט דה נירו) ברקהארט חולף על פני שדות נפט עתירי מגדלי קידוח ואחריהם שדות מרעה של עדרי פרות. הניגוד הבולט בין שני המראות מסמן את השינויים החברתיים והכלכליים באזור, וגם את התרכובת הז'אנרית הייחודית של הסרט. הפרות שייכות להייל, שטוען שאין לו עניין בנפט ומציג עצמו כאיש ציבור ונדבן, אבל הוא מכוון את אחיינו למצוא לעצמו אישה אינדיאנית כדי לשים ידו על כספה. ברקהארט מתחיל לעבוד כנהג, ומציע את שירותיו למולי (לילי גלדסטון, שגדלה בשמורה במונטנה). ככל הנראה היא מוצאת חן בעיניו, אבל לשאלתה הוא מתוודה בשמחה שהוא מאוד אוהב כסף. טקס חתונתם הוא אירוע שמח וצבעוני מאוד, במסורת השבטית. שאר הסרט אפל יותר בצבעיו ובמניעיו.

דה נירו היה כוכב סרטיו של סקורסזה מ"רחובות זועמים" ב-1973 ועד "קזינו" ב-1995. ב-2002 דיקפריו ירש את מקומו באפוס ההיסטורי "כנופיות ניו יורק". זאת הפעם הראשונה ששני השחקנים הגדולים האלה מופיעים יחד בסרט באורך מלא של סקורסזה. חלוקת התפקידים נדמית סמלית – דה נירו הוא המנטור רב הניסיון שמנחה את אחיינו הלא מאוד חכם, שולח אותו למלא את הוראותיו ומשחית את נפשו. שניהם מצוינים, אך מי שמעניקה לסרט עוגן רגשי היא גלדסטון בהופעה מאופקת ונבונה, כאישה בעלת אבחנה שרוצה לבטוח בבעלה.

פרט להם הסרט מלא בהמון דמויות מובחנות, של גברים לבנים ושל ילידים (בעיקר נשים) ובשלל התרחשויות ומזימות מסועפות, שבהדרגה מתגבשות כמותחן פשע. התסריט נטווה ביד אמן, וסקורסזה מביים את הסרט כמאסטר וותיק. השפה הקולנועית אפית, עם תנועות מצלמה מפוארות (אך לא מתרהבות), וגם אינטימית. בהתאם לאתר ההתרחשות, הקצב יותר נינוח מזה של כמה מסרטיו העירוניים של סקורסזה. העורכת הקבועה תלמה סקונמייקר נמנעת הפעם מסיקוונסים דחוסים (בווירטואוזיות) כמו אלה שאכלסו את "האירי".

"רוצחי פרח הירח" מרתק מבחינה היסטורית ותרבותית (גם טבח השחורים ב-1921 בטולסה שבשולי השמורה משתלב במארג), עשיר מבחינה קולנועית, ובסופו של דבר מספק מבחינה רגשית. קשה להאמין שסקורסזה בן ה-81 יביים עוד סרט בקנה מידה כזה (אף שכרגע הוא עובד עם דיקפריו על ביוגרפיה של טדי רוזוולט). זאת הפקה של שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובקרוב הוא יגיע לשם, אבל אפוס הפשע הזה ללא ספק נועד לצפייה על מסך גדול.

4.5 כוכבים
Killers of the Flower Moon בימוי: מרטין סקורסזה. עם ליאונרדו דיקפריו, רוברט דה נירו, לילי גלדסטון, ג'סי פלמונס. ארה"ב 2023, 206 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• מרטין סקורסזה
• רוברט דה נירו
• ליאונרדו דיקפריו
• סרטים מומלצים