שמונים שנה עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אבל השואה עדיין איתנו. חיה, נושמת, נמצאת בהווייה המרכזית שלנו.ובאופן מוזר ותמוה, באגף הסדרות של הטלוויזיה בישראל, השואה כמעט ולא קיימת. מתוך זכר השואה נוצרו יצירות דוקומנטריות נהדרות, סרטים גדולים וגם אלבום מופת – "אפר ואבק", של יהודה פוליקר ויעקב גלעד –אבל דווקא בטלוויזיה, המראה היומיומית של תת-המודע הקולקטיבי כביכול, היא מאוזכרת באופן נדיר ביותר.

>> דברים שרואים משם: כדי לראות סדרות על השואה צריך להגיע לחו"ל

אולי אלה הדורות שהתחלפו – הדור שהקים את המדינה ואת הטלוויזיה העדיף לשכוח ולבנות ישראליות חדשה ומנצחת; הדור שבא בעקבותיו העדיף את החיים היפים, האפוסים הגדולים ולוחמינו יפי הבלורית, ומבחינת הדור הנוכחי של היוצרים זאת היסטוריה שהעיסוק בה שייך לדורות הקודמים.אספנו כמה רגעים בולטים ונדירים שבהם הטלוויזיה שלנו בכל זאת נזכרה באירוע המעצב של ההווייה היהודית. לא נשכח, ברור.

"כל עוד בלבב" // המסע לפולין

אפשר אולי להבין למה התייחסויות ישירות לשואה כבר כמעט ואין, אבל גם סדרות שמתייחסות לנושא באופן עקיף נדירות בהחלט. למשל, המסע לפולין, חוויה מעצבת עבור דור שלם של צעירים ישראלים. "כל עוד בלבב", סדרה בת ארבעה פרקים של כאן חינוכית ששודרה סביב יום השואה לפני שלוש שנים, עושה בדיוק את זה ומספרת את סיפורה של כיתה בתיכון שיוצאת למסע השנתי בפולין וחווה תהליכים חברתיים – וגם רומן בין אחד הבנים לבין נערה אוקראינית, על כל המשמעויות של זה. ממחישה היטב את היחס לשואה של הדור הצעיר, כמו גם את הנוכחות שלה בחייו.

"זגורי אימפריה" // לא עומד בצפירה

כנראה הקטע הזכור ביותר בתולדות הסדרה של מאור זגורי, וגם כזה שחולל סערה גדולה. במרכז הקטע, אלברט (משה איבגי), אבי המשפחה, מסרב לעמוד בצפירת יום הזיכרון – על רקע היחס אליו ואל משפחתו. זה היה קטע מאוד לא פשוט (לדעתי האישית גם לא נכון), אבל הוא כן הבהיר את היחס הממסדי שהיה לשואה לאורך השנים. מה שאי אפשר היה לשדר בטלוויזיה בשנות השבעים והשישים, שודר ב"זגורי אימפריה" וניפץ טאבו שלא בטוח שחובה הייתה לנפץ. זה לא הפריע לסדרה להיות להיט עצום. אולי להפך.

"מדרסה" // הגרמנים באים

הדרמה הקומית היהודית-ערבית המעולה לנוער של כאן חינוכית ומכאן, בבימויו של גורי אלפי, היא עוד אחת מהסדרות שהצליחו – דווקא באיזורי הילדים והנוער – להתייחס לנושא השואה באופן עמוק ובוגר. בפרק "הגרמנים באים", משלחת של תלמידים גרמנים מגיעה לבית הספר הדו לשוני שעומד במרכז הסדרה. הסמטוכה הישראלית מוגשת במיטבה בסצנה שבה אחת הבנות מגרמניה מתנצלת על השואה בפני המשפחה שמארחת אותה, שמסתירה את העובדה שהיא בכלל משפחה ערבית כדי לא לאכזב את האורחת. מצחיק, עצוב ואומר כל מיני דברים על הזמן הזה.

"ארץ נהדרת" // מיסטר ריאליטי

לאורך שנותיה הצליחה "ארץ נהדרת" לגעת בשואה ובהדים שלה במספר הזדמנויות, בדרך כלל בסאטירה חריפה ומעוררות סערה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. השנה היתה 2011, ריאליטי היה הדבר החם ביותר בארץ ובעולם, ורבים רצו להיות מתמודדים ב"אח הגדול". אז הגיעה הדמות שגילם יובל סמו – מלהק ריאליטי חלקלק שמציע למועמדים (אנשים שבאמת חשבו שהם מגיעים לאודישן ריאליטי) פורמט חדש: יהודים גרים בהאנגרים, גרמנים במלון בוטיק, בשטח סגור שמעוצב כמחנה ריכוז – ואיפה אתם רוצים לחיות? כמיטב המסורת הסשה-ברון-כהנית, המועמדים לא ממש נבהלו מהמטאפורה הפסיכית שהוצבה בפניהם. חלקם אפילו קפצו על ההזדמנות להיות גרמנים. מערכון חזק שהיה ביטוי הולם של רוח התקופה.אין אותו ביוטיוב אבל אפשר לצפות בו כאן.

"החמישיה הקאמרית" // פלדרמאוס

גם כאן, השואה אמנם לא נוכחת באופן ישיר (והיו ל"חמישיה" התייחסויות ישירות יותר), אבל היא כל כך מרחפת ברקע שכמעט אפשר לשמוע את הצפירה. בלב המערכון הקלאסי, מופיעה האולימפיאדה בגרמניה, שם מתחרה הישראלי (דב נבון) קטן המידות, ומי שנחלץ לעזרתו הוא העסקן פלדרמאוס, שמעוניין לשפר את ההישגים של הישראלי דרך שימוש שיטתי בשואה כלפי המזניק הגרמני – כולל משפט המחץ "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?!". אתגר קרת באחד המערכונים הגדולים שלו, שעירב ספורט, רגשות אשם וטראומה לאומית.

"לא לפני הילדים" // יהודית

כנראה בדיחת השואה המוצלחת ביותר שנעשתה אי פעם, בוודאי בטלוויזיה הישראלית. תכנית המערכונים קצרת הימים ששודרה בערוץ 10 לא הולידה הרבה קלאסיקות – אך זו שלפניכם היא פנינה קומית בכיכובו של מאסטר ושמו עידן אלתרמן, שהצליח לקחת את הרגישויות היהודיות – ולעשות מהן קומדיה משובחת. לא נעשה ספוילרים אם לא ראיתם את המערכון (בהזדמנות זו, נקווה שהאינטרנט שלכם יחזור לכשירות אחרי שלא הצלחתם להתחבר בעשור האחרון), אבל זו היתה בלדה למוס שוקולד, לרוברט רדפורד וגם להוא שאין לומר את שמו, אתם יודעים.

"היהודים באים" // אייכמן והתליינים

לסדרה הסאטירית המבריקה של כאן 11 יש סדרה שלמה של מערכוני שואה, שמהווה ביחד את העיסוק הטלוויזיוני הרציני והמקיף ביותר בשואה בעשור האחרון לפחות. ומה שטוב בקומדיית שואה היא הדרך שבה היא מצליחה לקחת את הנושא הכי כבד – ולשחרר אותו. זה מה שעשה המערכון הנהדר הזה, שלקח את ההוצאה להורג של אדולף אייכמן (הפעם בגילומו המבריק של מוני מושונוב) – והוציא ממנה קומדיה וסיבה לחייך, כולל קצת הומור על החפיפניקיות הישראלית, ששרדה את השנים ונמשכת עד היום הזה. וסרמן, הדלת.

"מקום לדאגה" // ביטול השואה

כנראה שהסיבה מספר אחת לכך שבטלוויזיה הישראלית נמנעים מהעיסוק בשואה, היא שטלוויזיית מיינסטרים רק רוצה לעשות גוד-טיים ומתקשה להנגיש את החומרים הקשים שהעיסוק בנושא מביא איתו באופן שיהיה נוח לעיכול בין הפרסומות. לא מפתיע שאת העבודה הכי אמיצה וטובה עושים מחוץ למיינסטרים. למשל, "מקום לדאגה" – תכנית המערכונים הקצת נשכחת של ימי וייסלר, מעיין בלום, עודד סמו ורנן מוסינזון. במקרה שלפניכם מדובר במערכון יפהפה ואפילו מרגש, שעושה שימוש סאטירי עם הרבה נשמה בטרגדיה האיומה, בלי להוריד את העיניים מגודל האסון. דווקא מתוך היכולת לצחוק על זה, אתה יוצא מהמערכון מודע קצת יותר לעומק הפצע הענק שבלב.

• המסך
• יום השואה
• שואה
• היהודים באים
• ארץ נהדרת
• עידן אלתרמן
• כאן חינוכית

עידן אלתרמן הוא קומיקאי ומוזיקאי המתגורר בתל אביב שבאמת אין צורך להציג, כי איפה אתם חיים? ב-18/12 הוא יופיע עם מופע הסטנדאפ החדש שלו במסגרת פסטיבל אתנחתא במוזיאון תל אביב לאמנות, ויארח את ההרכב הווקאלי קווינטה וחצי. את הפרטים והכרטיסיםתוכלו למצוא כאן, ואנחנו כבר יודעים שיהיה מיקס מיוחד של קומדיה וסאונד.

>>קפה שהוא כל מה שיפו ולחם בטעם אהבה. זאת העיר של יסמין גודר
>>הגינה הכי נעימה בתל אביב ופאב חם ומחבק. העיר של עידו גרינגרד

1. טיילת הפארק החופי

רכיבת אופניים זה חלק משגרת חיי בעיר כבר שנים. בדיוק בתקופה בה נהיה בלתי נסבל לרכוב בתוך רחובות העיר בגלל עומס הבנייה של הרכבת (בעיקר באבן גבירול), עיריית ת״א הביאה טוויסט עם פתיחת הטיילת החדשה שמובילה מחוף הצוק עד חוף מנדרין. זה הפך להיות מסלול הקבע שלי בכל ערב פנוי. הנוף של הים מטריף ביופיו בשעת שקיעה, ואין כמו לרכוב לצד החוף כשברקע מוזיקה אהובה באזניות. זו הדרך הכיפית ביותר מבחינתי להתנתק מהכל וזו המדיטציה שלי. וכמובן שעוצרים לקפה או בירה במגדלור שבמסלול הרכיבה, עם הפעילויות הקבועות של המקום הנפלא הזה כמו סדנאות היוגה, הסרטים, ההרצאות והדי.ג׳יים המעולים שלהם בשעות הערב.
המגדלור, רחבעם זאבי גנדי 1

2 הסינמטק וקולנוע קנדה

משהו מאוד טוב קורה בסינמטק בשנים האחרונות. ריבוי הפסטיבלים בו (כמו פסטיבל סאונדטרק המעולה) מאז שהוא שופץ ונוספו לו עוד אולמות הם בכלל תענוג לכל חובב קולנוע. פעם בחודש מתקיימת בו הקרנה פעילה של הסרט ״העיר הזאת״ (בו השתתפתי), והאולם הופך לחגיגת קאלט עם קהל שעולה לבמה ל-Rap battles ועוד. רק בסינמטק ארועים כאלו יכולים לקרות. בהזדמנות זו שווה להזכיר עוד מיזם קולנוע תל אביבי, והוא קולנוע קנדה בפלורנטין שנסגר ממש לאחרונה אבל הבנתי שהבעלים שלו מחפשים לוקיישן חדש ואני מקווה עבורם שימצאו. הקולנוע הזה הוא הומאז׳ לקולנועים הקטנים והעצמאיים שהיו כשהייתי נער, עד שקולנועי הקניונים הכחידו אותם סופית. כמה היה כיף להגיע לקולנוע קנדה ולהתמסר לקלאסיקות בי מוביז (בין היתר) ולסרטי קאלט.
הארבעה 5

3. מסעדת האחים

המקום הקבוע שלי לאכול ולשתות בירה אחרי כל הצגה שלנו של המחזמר ״הסוף״ בצוותא. האחים הם הרבה יותר ממסעדה, הם ישראל היפה על כל מה שמשתמע מכך. הפעילות שלהם למען העוטף אף זכתה לפרסים וקולקציית החולצות שהם מוכרים בחנות עם הומאז׳ים לקיבוצי העוטף נהיו טרנד אופנתי לוהט, כשכל ההכנסות תרומה לעוטף. וכמובן האוכל תמיד מעולה ואני סאקר של ״תפוח אדמה מדורה״שלהם. עוד הברקה שלהם זה המערכונים שיש ברמקולים בשרותים. כיף ללכת להשתין עם מערכון פיתה על הגז ברקע. רק בחייאת תגוונו קצת בפלייליסט של המוזיקה במסעדה למען הסועדים הקבועים שכבר יודעים מה יהיה השיר הבא (רמז – זה כמעט תמיד יהיה בום פם).
אבן גבירול 26

4. רדיו הקצה מבית האוזן השלישית

זה לא בדיוק מקום אלא מיזם, אבל תחנת הרדיו הזו (בה גם אני משדר להנאתי לפעמים) בהקמתו של קוואמי היא פלא מקומי, מקבץ של אוהבי מוזיקה שכבר שנים משדרים בתחנה בהתנדבות מלאה עם מקסימום תשוקה ואהבה. ל״קצה״ יש קהילת מאזינות ומאזינים שהרדיו הזה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהיום יום שלהם, במיוחד בשנה האחרונה. האולפן של הקצה נמצא במשרדי האוזן השלישית וזו תמיד הזדמנות טובה עבורי לרענן את אוסף התקליטים שלי בחנות הויניל הכי טובה בארץ.
המלך ג'ורג' 48

5. העצים בפארק הירקון

גדלתי בחיפה מוקף בחורשת הכרמל. ליטרלי בתוכה. כילד הייתי רובץ בחורשה שעות, שוכב על האדמה ומביט על העצים. זה היה הסייף זון שלי. לשמחתי אני גר בשנים האחרונות בשכונת בבלי מול פארק הירקון שנשקף במלוא הדרו מחלון ביתי. כל מה שאני צריך בשביל לקבל את מנת העצים שלי ולהתחבר פנימה אל הילד החיפאי שבי זה לחצות את הכביש, לשים אזניות, לשכב על הדשא ולהתמסר לעצים . אמנם לא חורשת פרא כמו הכרמל אבל בשביל תל אביב זה הכי קרוב לנוף הילדות שלי שאפשר.

מקום לא אהוב

אם כבר הזכרתי את שכונת בבלי, אני תוהה מה יהיה בסופו של קולנוע דקל העצום שעומד נטוש כבר שלושים שנה בערך, והפאסאז׳ המסחרי הקודר והמוזנח שמתחתיו . לפעמים אני קופץ לבית קפה היחיד בפסאז׳ לשתות אספרסו או לקנות אצל הירקן ובכל פעם תוהה מתי האזור המסחרי היחיד בשכונת בבלי לא ירגיש כמו דש עצוב מהאייטיז. בדמיוני אני יודע איך אפשר להפוך את כל המרכז המסחרי הזה למקום כיפי ומושך קהל, אבל תמיד היה לי דמיון מופרז.

השאלון:

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
יש כמה, קשה לבחור אז ככה : במוזיקה – האלבום האחרון של הקיור היה אצלי בלופים בחודש הראשון שיצא, כך גם החדש של ג׳ימבו ג׳יי ואביתר בנאי. בתחום הסטנד-אפ אני מאוהב באלי חביב שהביא משהו חדש לזאנר הזה, צבע פיוטי ועדין אבל עדיין מאוד מצחיק, שילוב נדיר בסטנדאפ הישראלי שהוא די אגרסיבי בתדר שלו, ובתיאטרון אני תמיד סקרן לראות כל עבודה חדשה של רוני ברודצקי שמצליחה להפתיע ולהיות מחוץ לקופסה בכל יצירה שלה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עשיתי מופע התנדבות ל״ריסטראט״ וכך נודע לי על אותה עמותה מבורכת שעוזרת לפצועי צה״ל לחזור למסלול במקביל לשיקום שלהם (או אחריו). בעקבות השנה האחרונה זו הפכה להיות אחת העמותות החשובות בישראל.

מה יהיה?
יש ימים בהם אני פסימי לגבי הכל, ויש ימים שאני נזכר בקלישאת ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״. הפעם בשביל התשובה על השאלה הזו בטיים אאוט אבחר בנרטיב האופטימי – חייבת להיות עסקה. ברור לכולם שזו עסקה כואבת ומכעיסה אבל המציאות הוכיחה שאין אין אין שום פתרון אחר להשבת החטופים והחטופות וגם הציבור שהאמין בלב שלם לגרסת ״רק לחץ צבאי יביא אותם״ מבין את זה אחרי 15 חודשי מלחמה. את החשבון עם מפלצות האדם המחבלים שישוחררו מהכלא אפשר לסגור אח״כ, אבל את הפצע שותת הדם של תרחיש ״מאה רון ארדים״ מדינת ישראל לא תצליח לרפא לעולם. בהרבה מובנים זה יהיה סופה של ישראל כמדינה ערכית וכמעצמה מערבית משגשגת במזרח התיכון. אין פתרון אחר ורוב הציבור יודע את זה.

• העיר שלי
• עידן אלתרמן
• האוזן השלישית
• קומדיה
• האחים
• סינמטק
• טיילת הפארק החופי

מאז שהתהלכתי ברחבי הבית עם אקורדיון צעצוע, ושרתי את יונתן הקטן מבלי להצליח להגות ר׳ ו-ל׳ עברו למעלה משני עשורים, ויש עוד לא מעט זכרונות מתוקים שהצטיירו על הקנבס של הזמן שאני זוכרת היטב, אפילו אם נמרחו קצת הצבעים. אני זוכרת את השיר הראשון שכתבתי, שעד היום גורם לי להאדים ולנזול באיטיות אל מתחת לשולחן כשהוא עולה בארוחות שישי. אני זוכרת את היום בו אימצנו את בוני, ואיך הוקסמתי כשגוש הצמר המתוק הזה עשה עלי פיפי בעודי מחזיקה אותו מאוהבת בדרך לרישום אצל הוטרינר. אני זוכרת את ימי ההולדת שלי כנערה, ואת העוגות הענקיות עם הקצפת והתותים שאמא הייתה עומלת עליהן שעות. אבל אני לא זוכרת שדמיינתי איך תיראה החתונה שלי.

תקופת התיכון זכורה לי בסך הכל לטובה. המון חברים, המון עיסוקים, ובכל זאת תמיד הרגשתי קצת אחרת. כאילו מישהו מושך אותי מהשיער באותו הזמן שמישהו אחר מושך אותי מכפות הרגליים (ולא, לצערי זה רק גרם לי לבלבול ולא האריך אותי בכמה סנטימטרים). שנים אחר כך, הפסיכולוגית שלי עזרה לי לתת לזה שם – I’m a pleaser. מאז ומתמיד היה חשוב לי שכולם יהיו מרוצים ובתור הארוך הזה לא הייתי בין הראשונים. מאז, התחלפו והתווספו אנשים לתור, חלפו כמה שנים וכל התאים בגוף שלי התחלפו לפחות פעם אחת. גם בלב.

רוב שנות העשרים שלי היו לא פשוטות. החלפתי לא מעט מסגרות למשקפיים, וגם מסגרות אחרות. ניסיתי ללמוד תקשורת כי זה מה שעושים כשאתה מוזיקאי ואתה צריך "מקצוע אמיתי", כזה שיעזור לך להחליף עוד מסגרות למשקפיים. קפצתי בין דבר אחד למשנהו, כשבעצם התשובה גרה לי על קצה האף (לפעמים משקפיים דווקא מסתירים את הדברים החשובים באמת).

בשנים האחרונות, אני מרגישה שמסתכלים עלי בתוספת הרמת גבה קטנה, לפעמים מתווספת אליה אמירה לא בלתי סאחית בעליל כמו "איך עוד לא חטפו אותך?";
ואני חושבת לעצמי, איך יכול להיות שמילה כמו "להיחטף" יכולה להיות מוזיקה באוזניים של מישהו, ומי קבע את התבנית לפיה מפתח האושר נמצא בידיו של חוטף כלשהו, חתיך ככל שיהיה.

באחת הריצות שלי לאחרונה, השתקתי את האוזניות ונתתי למחשבות לנגן. סיימתי את הריצה בבוטקה בשדרות בן ציון, מתחת לבית. שם ישנה נקודה שבה נפגשים נתיב אופניים, שביל להולכי רגל ותור ארוך של אנשים, אבל אם מסתכלים באמת (לא רק עם העיניים) אפשר להבחין שבאותה הנקודה נפגשים גם קצוות של שיחות, ריח מוכר של קפה, כלבים שמגיעים לחבק ומתוך כל הרעש הזה – עולה תחושה נעימה של בית ו\של חופש, נעשה שקט ומתפנה מקום להיות אני.

תל אביב זו העיר היחידה שלא להתחתן בה – זה לא אסון. חשבתי כמה פשוט ויפה היה לו יכולנו לחזור בזמן ולכתוב notes to self, כאלה שיגרמו לדמעות ישנות להתייבש טרם היווצרן, ולבחירות הנכונות להעיר אותנו בבוקר נרגשים ומלאי תשוקה ולא לקצר לנו את הלילה ולהלום חזק בחזה בקצב לא קוהרנטי, לקעקע את השריטות באהבה וללכת עם שרוולים קצרים – שכולם יראו.

היום אני יכולה להגיד שאני לובשת שרוולים קצרים ואני אוהבת את זה. אני מכתיבה לעצמי את התסריט. אני השחקנית הראשית בסרט. והיום – הפחד הכי גדול שלי הוא לא להרגיש אאוטסיידרית, אלא דווקא להיטמע (בעצם השני הכי גדול, אחרי עכבישים). פאולו קואלו כתב באחד מספריו "החולמים אינם ניתנים לריסון", ואני – כתבתי את המילים שלו על המקרר, שיזכירו לי שאני חולמת, שלא אשכח.

פעם הייתי מתקרבת לנקודת רתיחה בקלות כשהיו מסננים לעברי בחתונה של חברים "בקרוב אצלך", או מיידעים את ההורים בנוכחותי באירוע משפחתי "יש לי חמד של בחור לסדר לה". היום אני כבר דואגת לבידור עצמי, למשל כשציינתי מול שולחן מלא בבני משפחה רחוקים שיש נושאי שיחה אחרים מעניינים יותר, כמו קלתיאות למשל, ושדווקא אין צורך לסדר לי אף אחד כי אני בכלל (הצלחתי לשמור על פנים רציניות) בקטע של נשים (דווקא יכול היה להיות נחמד, נשים, אבל לא נחמד כמו לראות את ההבעות המופתעות מסביב לשולחן).

מי קבע שמסמך בו מתמחרים אותי בגמלים (או משהו אקביוולנטי), שמלה לבנה (מחמיא לי יותר צבעים רוויים), וסידורי שולחנות (שזה הסידורי הפחות אהוב עלי, ואני בחורה מאד מסודרת), יקבעו את הציון שלי, כשאני בכלל לא רוצה להתקבל לאוניברסיטה הזו? חתונות זה נפלא (במיוחד למעצבי שמלות כלה ולמפיקי חתונות), ואפילו ביקרתי בעשרות רבות מהן ואני שמחה בשמחת האהובים שלי, אבל מתחת לכל הסביצ'ה עם הקצפת מה שחשוב באמת זה האירוע האמיתי, והוא מתרחש דווקא לפני קבלת הפנים, ואחרי הביקור בבנק בבוקר שאחרי והוא משמח אותי הרבה יותר.

בשיר החדש Everybody’s Getting Married, אני מדברת בדיוק על זה מזווית הרבה יותר חגיגית – חתונה. תומר לוי (חבר קרוב שלי ושותפי ליצירת הקליפים של MARBL) ואני החלטנו לקחת את זה צעד אחד קדימה, ולהפיק אחת. בקליפ, שצולם כולו בלוקיישנים שצדנו בקפידה בתל אביב, אני בתפקיד הכלה, בורחת מהחופה המאולתרת, עם האורחים והאורחות היפים והיפות (ויתרתי להם על צ'קים הפעם), במרדף שמתחיל באימון ספורטיבי מתון עם נעליים בלתי נוחות, ממשיך כסרט אקשן עם חמות פוטנציאלית כעוסה שהופכת לרובוט (כמובן) ונחתם על הספה בסלון, עם כוס יין אדום ביד, חיוך על הפנים וגב זועם (השלמנו מאז).

אני מוריה של מערכות יחסים. אני מוריה של אהבה, ויש לי הרבה ממנה, יש אהבה זוגית ויש אהבה משפחתית וחברית, ויש אהבה לרקום מילים ומנגינות עד שהזמן עומד מלכת והכל מתיישב במקום, ויש אהבה לשעה הראשונה בבוקר ולשעה האחרונה לפני השינה, ולמה שנצבר בטווח שבינהן, ויש אהבה לבישול וליוגה ולריצה ולהתפתחות אישית ולמידה, ויש אהבה למחשבות יפות, ולטיולים בלילה בלי מטרה נראית לעין. וכל האהבה הזו מקשטת לי את החיים ואני מודה עליה כל ערב לפני השינה בפנקס קטן עם משמעות גדולה.

אני אוהבת את האש שלי, גם את הצדדים השורפים שלה וגם את הצדדים המחממים והמאירים שלה, אני רוצה להיות מדויקת ולהמשיך לדייק את עצמי, אני רוצה לבחור את הבחירות שנכונות לי, להיות חופשיה, לאהוב עד שלא אזכור איפה הגבולות של הלב, שיאהבו אותי בלי האיפור של המוסכמות החברתיות, שיצאו איתי מהקווים וידעו גם לעלות איתי במדרגות הנעות היורדות, שהשקעים והבליטות בכף היד שלי יבלטו וישקעו ביד שתאחוז בה. אני רוצה לראות ולהיראות באמת.

יש גם מי שמאושר לבדו, ומי שבודד בתוך מערכת יחסים. תארו לכם איזה כיף היה לו היינו גדלים בחברה שמקדשת את האושר האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, שמעודדת לחשוב מחשבות ולדבר מילים שאנחנו הוגים בעצמנו, ולא לדקלם נאומים שכבר נכתבו בידי מישהו אחר. ואולי אנחנו כבר בדרך לשם. ואני? אני כבר יודעת להגיד ר׳ וגם ל׳, אז בסך הכל, הכל ממש בסדר. אני מזמינה אתכם להקשיב לשיר החדש, לצפות בקליפ, ולשתות איתי יין בסצנת הסיום.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• חתונות
• עידן אלתרמן
• קליפ
• טור אישי

עידן אלתרמן חוגג הערב (א') יום הולדת 50 בדרך הכי טובה שהוא יודע, או לפחות אחת הטובות: הופעת המחווה המצליחה שלו לדיוויד בואי עם חבריו העכבישים מפלוטו. צפו לערב מלא באהבה למוזיקאי האדיר שהסתלק מאתנו לפני שנים ספורות.

ההופעה תיערך בטרמינל 4 במתחם התחנה. מתחילים ב-21:00. אורחת מיוחדת: שירה אלתרמן, בתו.
לפרטים נוספים וכרטיסים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• מתחם התחנה
• עידן אלתרמן
• דיוויד בואי

1. הדירה שלי/פארק הירקון

לפני חצי שנה עברתי לדירת חלומות בקוסובסקי מול הפארק. כל חיי בתל אביב (שלושים שנה תכף) גרתי סמוך מאד לפארק אבל זו הפעם הראשונה שיש לי סלון שמשקיף לפארק. מול החלון שלי אני רואה אנשים שעושים אקרו יוגה וטאי צ'י ומבחינתי אני גר בטבע, אבל עדיין נהנה מכל הדברים הטובים שיש לתל אביב להציע.

2. פיקוק

הבר הקבוע שלי והאהוב עלי ביותר. הכי כיף לסגור את השבוע בחמישי בערב. תמיד יש מוזיקה מעולה ברקע שגורמת לי להפעיל שאזאם, או לשאול את שמעון (שהקים את הפיקוק והוא איש שיחה מרתק) מה יש בפלייליסט. את חלק מחבריי הטובים בשנים האחרונות הכרתי בפיקוק. אה ויש שם פיצה מושלמת.
מרמורק 14

3. צוותא

לפעמים זה ממש מדהים אותי שעברו כמעט שלושים שנה מאז הימים בהם גרייניק ואני הופענו בצוותא 1 בתחילת הדרך. זה מאז ומתמיד היה האולם הכי טוב בארץ, נקודה. שום דבר לא דומה לאווירה שיש בצוותא וחלק מכך נובע מההיסטוריה והמורשת התרבותית של המקום – כבר מעל ל-60 שנה. יש שם עדיין השראה באוויר בכל פעם כשנכנסים לאולם, וזה קורה רק בצוותא.
אבן גבירול 30

4. בארבי

הופעות מוזיקה צריכות להיות בעמידה. גם את אביתר בנאי אעדיף לראות בעמידה בבארבי מאשר בישיבה (לא התכוונתי בכלל לדאבל מינינג שיצא פה). אני צריך להזיז את הגוף כשאני רואה הופעות מוזיקה וזה לא משנה אם זה רוק, גרוב, או אמנים רכים יותר. הבארבי הוא השריד האחרון של מועדוני הרוק הגדולים שזכורים לי מהניינטיז ואין כמו האינטרקציה שנוצרת שם בין האמן לקהל. ויש שם את הקהל הטוב בארץ (בדרך כלל) כי הבארבי הוא הדבר עצמו לכל מי שמוזיקה היא בנפשו.
דרך קיבוץ גלויות 52

5. הספוט שלי

שאני כמו אידיוט הולך לספר עליו בפרהסיה. אבל לפחות זה טיים אאוט ולא וויינט. אז ככה: יש מקום ליד חוף תל ברוך, פסגה הררית שצריך לצעוד אליה ברגל, ובכל פעם שאני צועד בשביל החול אל הפסגה הנשימה נעתקת מרוב רוך ויופי. הים פתאום מתגלה במלוא עוצמתו הכחולה מבין גבעות החול הקטנות. אני אובססיבי לבהייה בים ובשקיעות, ואין מקום יותר מושלם בכל העיר מהספוט הזה. אני יושב שם לפעמים שעה-שעתיים עם המוזיקה הנכונה באזניות, ונכנס למדיטציה הפרטית שלי. גילוי נאות: זה לא שזה הספוט שלי בלבד, כן? יש עוד הרבה שמכירים ביופיו של הספוט הזה. אז הגיע הזמן לעשות לו אאוטינג, שכולם ידעו. נראה לי שזה טוב לי לקארמה.

ובונוס: אלתרמן וגרייניק מתוך 50 שנה לצוותא:

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• פארק הירקון
• עידן אלתרמן
• פיקוק
• צוותא
• הבארבי