מה עושים כשאין מה לומר? עושים. שפים, מסעדנים וארגונים אזרחיים בתל אביב מתגייסים לעזרת הפצועים בבתי חולים, החיילים בשטח ותושבי הדרום ומפעילים מערך תמיכה להכנת אוכל מנחם. יותם ואסף דוקטור (האחים, דוק, אייבי) מגייסים בשעה זו ממש חברים מתחום הקולינריה שיבואו לבשל.

"אנחנו מרימים אצלנו במסעדת האחים מערך הכנה והפצה של אוכל ופונים למסעדות ולספקים. בשעה 12:00 ייצאו 270 מנות לחיילים שהוכנו מהמלאי הקיים אצלנו אבל הן לא יספיקו. יש דרישה מטורפת ואנחנו מנסים לבנות כוח וקוראים לאנשים לפנות אלינו", הם אומרים ומוסיפים ששפים רז (רהב) ושלום (שמחה אלברט) ממסעדת OCD כבר בדרך לעזור.

https://www.instagram.com/p/CyIYi-aiHXU/?igshid=YTUzYTFiZDMwYg%3D%3D

המרכז הקולינרי אסיף סגור לקהל הרחב אך פועל כעת לטובת בישול ארוחות עבור אלו הנמצאים בחזית וכל מי שזקוק לכך, בשיתוף עם החמ"ל של מסעדת האחים. המרכז מזמין התארגנויות פרטיות נוספות ו/או גופים שזקוקים למזון ליצור קשר בטל' 03-3752727.

במקביל, עמותת "חמניות", שבימי שגרה תומכת ביתומים, הקימה במהלך הלילה מוקד סיוע למשפחות ומערך ריכוז ושינוע אוכל לחיילים, פצועים ותושבי הדרום. העמותה מבקשת לפנות למסעדנים שמעוניינים לסייע בתרומות אוכל וקפה. אפשר ליצור קשר בטלפון 052-6658888 (הדר).

איגוד המסעדות והברים נתרם גם כן לסיוע ומפעיל מאתמול בבוקר (שבת) מערך של תרומות מזון ושינוען לבתי חולים ולחיילי צה"ל. בין המסעדות שנרתמו לסייע רשת R2M של רותי ברודו, שישקו, אבולעפיה בנמל, אברקסס צפון, ליזלוטה, דלאל ומאנטה ריי. "עשרות בעלי עסקים נרתמו מיד ופועלים בהתנדבות מלאה ומתוך תחושת שליחות", מוסר שי ברמן מנכ"ל האיגוד.

השפית אביבית פריאל (אוזריה), שלוקחת חלק בהתארגנות מכינה כריכים וסלטים להעביר לצוותי רפואה ולפצועים. "אני עושה את זה בבית בעזרת חברות כי בסביבה של האוזריה אין מרחבים מוגנים", היא מספרת ומבקשת ממי שרוצה לתרום מצרכים או לעזור בשינוע ליצור עמה קשר בטל' 054-3512513.

מסעדת פופה של שף אביב משה תורמת ואוספת מזון וחומרי גלם כשרים לתושבי העוטף ולחיילים – בשר, דגים, ירקות. לפניות יש ליצור קשר בטלפון 054-2215196 (אילן חביב), 050-8875140 (אור מנדיל).

במסעדה במתחם שרונה פועלת "כנפי רוח", יוזמה פרטית של תאי קינן, אזרח מן השורה, לאספקת ארוחות לכוחות הביטחון ולתושבי הדרום. "העליתי אתמול פוסט וביקשתי מכולם לשתף. הגעתי למי שהגעתי ואנחנו מריצים כאן מנות לבתי חולים בשאיפה שנצליח להגיע דרומה, למרות שזה מסובך בגלל המצב". מאות מתנדבים נענו לקריאה והגיעו לבשל במקום ששמו נותר חסוי לבקשת הבעלים. מתנדבים שרוצים להגיע ולסייע מתבקשים להתקשר לטלפונים הר"מ, וכמו כן ניתן להעביר תרומות בפייבוקסובביטלמימון הפרויקט.

מתנדבים לבישול, אריזת ושילוח ארוחות טבעוניות מוזמנים להגיע ממחר (שני) ועד רביעי (9-11.10) למטבח בתל גיבורים. לא יכולים להגיע? גם תרומה בפייבוקס תעזור. פרטים והרשמה בקישור.

ארגון אחים לנשק מחפש אנשי קשר במסעדות לתרומת ארוחות לפצועים. לפניות בטל' 054-9732789 (מורן).

• אוכלים שותים
• הבועה
• מלחמה
• מסעדות בתל אביב
• אביבית פריאל
• אביב משה
• האחים
• אסף דוקטור
• פופה
• אוזריה

1. מעדנים ומסיבה | האחים

במסעדה־מעדנייה של האחים דוקטור נותנים מענה לחגיגות בבית ובחוץ.קטגוריה חדשה באתר המכולתמציעה מוצרים לעל האש בשרי או צמחוני במרפסת או בגינה, בסגנון מטבח ישראלי חדש. לדוגמה: שיפודי פטריות יער עם סקורדליה וגרמולטה, גבינת פטה בזעתר טרי ופלפל חריף, נקניקיות פורל מתוצרת בית ובוואריה בטעם של פעם. בצהרי יום העצמאות מחדשים האחים מסורת שנפסקה לפני שמונה שנים במסיבת עצמאות שמחה: תפריט פיתות, עמדת סלטים, מנות ספיישל חדשות של RedefineMeat ואלכוהול, מוזיקה והופעה של אורח סודי ומיוחד. חמישי מ־12:00.
האחים

2. פותחים שולחן ישראלי | בית קנדינוף

במסעדה שביפו העתיקה חוגגים בעל האש מסורתי עם טוויסט – טאבולה מוסר ים, לאפה גלילית, סלט חצילים חמים ביוגורט, צזיקי פיצוחים ועוד כהנה וכהנה בפתיחת שולחן כהלכתה, תפריט שיפודים מקורי של השף איתי קושמרו, קוקטייל ערק ועוגת ביסקוויטים (אבל לא מהמתכון של שרה). על העמדה דיג׳יי צח אור שימרוני (tazzor) עם מוזיקה ישראלית שתרים למולדת. רביעי 19:30-23:00, חמישי 12:00-23:00.
בית קנדינוף

3. שיפודים מול הים | סיטארה

במסעדת סיטארה מציינים עצמאות בשבוע ספיישל שיפודים: שישליק עוף בתבשיל במיה ועגבניות, שיפוד קצבים וסלט קולסאו, לברק שלם על שיפודבווינגרט עגבניות חם וירקות ירוקים, שיפוד שלושה סוגי פטריות, שיפוד שרימפס וקלאמרי ועוד. חמישי-חמישי (5-12.5).
סיטארה

4. מנגל ישראלי־יוני | גרקו

ברשת המסעדות היוונית מציינים את יום העצמאות בסובלאקי ואוזו כמים: פתיחת שולחן בגרקו ביץ' עם סלטים ומנות ספיישל יווניות בשריות קלאסיות בהשראת הטברנות; קוקטיילים, סטייק סינטה עם ארטישוק ירושלמי מדורה ומנות ספיישל נוספות באווירה סולידית בגרקו אוזרי באזורי ח"ן; וסובלאקי אנטריקוט מיושן, צלעות טלה באורגנו ולימון ומנות נוספות על קו התפר בין ישראל ליוון בגרקו אזורי ח"ן ופרישמן. רביעי-חמישי (4-5.5) מ־12:00
גרקו

5. פרשנות אישית לבשר | פופה

שף ליאור כהן מנצל את יום העצמאות להכין בשרים כמו שהוא אוהב. בשבוע העצמאות חגיגית הוא מתכנן להגיש ברזואלה ביין אדום, רכז רימונים, פלפל אנגלי ושום; ו־צ׳צינה, נקניק ספרדי מצ׳אך ופיקניה כבושים עם שמן זית, חרדל, עלי חזרת ופלפל פדרון במלח. ראשון-שבת (1-7.5).
פופה

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• יום העצמאות
• מנגל
• האחים
• גרקו
• סיטארה
• פופה

בואו נדבר שניה על המציאות של הריאליטי. או ליתר דיוק, על המתמטיקה של תחרויות האוכל. בישראל משודרות בשנה בממוצע בין שתים לשלוש עונות של ריאליטי בישול. קשה לכמת את זה בדיוק, בעיקר כי אנחנו מדברים לפעמים על עונות שנמשכות חצי שנה (ומרגישות 4 שנים), אבל ברור לחלוטין שעשרות שפים, קונדיטורים, ובעיקר המון בשלנים כישרוניים שחולמים לעשות מזה מקצוע, מככבים על המסך שלנו מידי שנה כבר יותר מעשור. אז איפה הם?

פרדוקס הריאליטי הוא מאוד ברור – עשרות המשתתפים בכל שנה מקבלים אין ספור מחמאות. השפים הגדולים בארץ מספרים לנו כמה המנות של המתמודדים נפלאות, אדירות, מלאות השראה ועוד כל מיני הגזמות. איך זה שאנחנו לא זוכים לטעום מכל הכישרון הזה? בסדר, חלקם הפכו לשפים פרטיים (שזה, כמו "יועצים", שם קוד ל"לא בא לי להתחייב"), חלקם עושים דוכני אוכל, חלקם מככבים בערוצי נישה. איך יכול להיות שאפשר לספור על יד אחת את אלו שיצאו מהתוכניות האלו וממש פתחו מסעדה ששווה ביקור?

פרסומת אחת (ריאליטי, חשבתם שאפשר לברוח מפרסומות?) ואחריה נגלה האם לרשימה המצומצמת הזו מצטרף גם אורן אסידו. שווה להישאר, כי התשובה היא לגמרי כן.

ספק גדול אם יש בעולם מהנדס בטיחות שהיה מאשר רכבת הרים שמבוססת על הקריירה של אורן אסידו. זה התחיל בזכיה ב"משחקי השף" בגיל 24, עבודה אצל השפים הכי נחשבים בארץ, הצלחה מטאורית, ואז הגיעה הבחירה ההזויה לקחת את תפקיד השף בפופה (במסעדה שבה הצוות שולח אותך לראות את השירותים,כמה מקום באמת יש לאוכל?), ואז הכניסה לבית "האח הגדול", החזרה למסעדה ומיד אחריה פיצוץ שהוביל לעזיבה סופית. עזבו ריאליטי, עברנו למחוזות הטלנובלה. והבסיס של כל טלנובלה טובה הוא קלישאה. במקרה שלנו: "להמציא את עצמך מחדש". ובשביל שזה יראה ממש טוב, אסידו עושה את זה באחת הפינות הכי יפות בעיר, פינה שהמציאה את עצמה מחדש.

>> כל המסעדות הכי טובות של תל אביב
>> בשבוע שעבר אכלנו בפרונטו במקום לטוס לאיטליה

הייתם כבר בפארק המסילה? כי אתם חייבים. כאילו פארק, אין מה לצפות לאיזה יצירת אומנות מפוארת, ועדיין מרהיב. בעיקר כשאתה יודע מה היה כאן קודם, כלומר החלק המערבי של מסילת הרכבת הישנה בין יפו לירושלים, כלומר כלום מתובל בשום דבר עם ניחוח של הזנחה. חלק שימש כחניון. חלק אפילו זה לא. שטח הפקר בין יפו לנוה צדק. ופתאום כל הכלום הזה הפך לריאה ירוקה קסומה, שמצליחה להשתלב באופן טבעי במרחב אפילו עם המפגעים הארכיטקטוניים הידועים בשם "מגדלי נווה צדק". שם, בין שני המגדלים, ברחבה שממנה אפשר להשקיף מלמעלה על כל הטבע האורבני החדש הזה ובבניין קטן ויפיוף, יושבת אולה. יש הסבר מאוד מפורט על מה שעומד מאחורי השם שלה, אבל די דיבורים. הגיע הזמן לאכול איזה משהו.

במקרה שלנו, גספאצ'ו עגבניות עם דג נא שהיה פשוט נפלא. אין לי מושג איך הצליחו להביא את המרק לרמת קרמיות מטריפה כל כך ולצבע שהוא יותר כתום מאדום, אבל לא באמת אכפת לי כי יותר חשוב היה לקחת עוד טעימה לפני שהוא נגמר. העדינות הבלתי נגמרת שלו הייתה הרקע המושלם לביס של הדג עם הגריסיני ששברנו לתוכו. הסיבה היחידה שלא ליקקנו את הצלחת הייתה שהזמנו גם לחם ברברי, כלומר סוג של פרנה, והיה עם מה לנגב עד הטיפה האחרונה.

המשכנו עם שתי מנות שעל הנייר נשמעו כל כך התנגשות עולמות שלא יכולנו להתאפק. מצד אחד "קלאמרי מרוקאי". מצד שני "חרירה עם מולים". הקלאמרי, שהגיעו מטוגנים, ישבו על פרוסת חלה רכה ועל פלפלים וגרגרי חומוס מבושלים. נשמע פשוט, אבל טעים באופן כמעט לא סביר. הקראנץ' של הקלאמרי, עם הטקסטורה של גרגירי החומוס והרכות המושלמת של החלה הופכים את זה לביס כיפי במיוחד.

וכמה שזה היה מוצלח ומעניין, החרירה לקחה את הדיבורים על מטבח שמשלב השפעות מרוקאיות-ספרדיות, יהודיות, מוסלמיות ואנדלוסיות והשתיקה אותם עם טעמים שמעיפים לך את הראש. המרק, שהיה מלא בחמיצות נעימה ועם טחינה גולמית שהוסיפה מימד קרמי מענג, כאילו נולד להיות הרוטב המושלם למולים, פשוט אף אחד לא טרח לספר לו על זה עד היום. וחבל. אתה לא יודע אם להצטער על מה שלא היה או לנסות לגנוב עוד מול לפני שנגמר.

סלט השורשים היה עוד הפתעה מרתקת ועוד מנה שבה הפער בין התיאור – לפת, סלק וקולורבי שמוגשים עם זעתר, דבש וגבינת שנקליש – לבין הטעם, הוא כמו הפער בין יפו לנוה צדק. מנה שהיא לא פחות מהברקה. שילוב טעמים ומרקמים אדיר שהוא כל כך לא צפוי, שאתה מפקפק בכל מה שידעת עד עכשיו על לפת (שזה לא הרבה, למען האמת, כי זה לא טעים). זה המקום גם להגיד מילה טובה למלצרית, שידעה להסביר על כל מנה ולגשת בדיוק ברגע הנכון, ושכנעה אותנו לקחת מנה שלעולם לא היינו מזמינים.

כשהגענו לעיקריות כבר היו לנו ציפיות. הספייריבס טלה הצליחו לא רק לעמוד בהן בכבוד, אלא להיות מוכרזות כמנה הטובה של הערב. שזה מרשים עוד יותר כי זאת המנה הכי פשוטה שקיבלנו. צלחת גדולה ועליה 4 צלעות שמנמנות וארבעה תפוחי אדמה קטנים "מדורה" עם קצת צ'ימיצורי עליהם. וזהו. אבל מסתבר שכשאתה עושה את זה טוב פשוט לא צריך יותר. וזה היה יותר מטוב. הבשר, שנשר מהעצם, היה שילוב בין רכות לקריספיות ברמת המדע הבדיוני. תפוחי האדמה היו שרופים בדיוק כדי לייצר עטיפה לנעימות של החלק הפנימי. ביחד זה פשוט הרגיש כמו ביס מושלם שאפשר לדבר עליו עוד שעות, אם לא היו לנו בשר ותפוחי אדמה בפה.

שתי העיקריות הנוספות היו מוצלחות אבל לא ברמה של הספייריבס. מחבת חלקי הפנים הייתה טובה, אבל לא מספיק ברורה. מצד אחד היו שם טחול, מח, עמוד שידרה ולבבות שהיו עשויים נהדר, מצד שני הם הוגשו עם "קרם חומוס" שזה, כך מתברר, דרך מתוחכמת להגיד חומוס. ועם חצי לחמניית חלה. למה חומוס? מחווה לשיפודיות? ואם כן, אז מה הקשר של החלה? ועוד לא דיברנו על המחיר ועל העובדה שלא ברור איך זו המנה הכי יקרה בתפריט.

האטריות עם הדג המפורק היו סיום נעים לאירוע. אטריות דקות נהדרות, איפה שהוא בין אטריות סבתא לאטריות סיניות, שמוגשות עם מוסר מפורק עדין ועם רוטב אריסה שצובע את הכל באדמדמות כייפית במיוחד (וכן, אדמדמות, במיוחד באטריות ובפסטה, זה לגמרי טעם). פשטות נחמדה במיוחד.

כשהגיע תפריט קינוחים שוב גילינו שאנחנו אנשים חלשים. במקור הוחלט על קינוח אחד בלבד, אבל אז ראינו שיש גם קינוח ארטישוק והיינו חייבים לנסות. ולא ברור מה היה יותר מדהים – העובדה שמדובר ממש בארטישוק, כלומר לא הלב או איזה קרם שמבוסס עליו, אלא ממש העלים שאוכלים רק את הקצה שלהם, או העובדה שזה הוגש עם מלח ולימון והיה מעולה. אחת ההפתעות הגדולות של הערב.

ועדיין היה קינוח יותר מוצלח. השם בתפריט היה ארוך במיוחד. "קרם חלב ושיבה, קראמבל יוגורט, מרנג, גלידת זרעי כוסברה". נשמע מבולגן? אתם אפילו לא מבינים כמה. זאת צלחת שאתה לא יודע מאיפה להתחיל להסתכל עליה. ואז אתה לוקח ביס ואתה מבין שזה הבלאגן הכי מסודר שפגשת כבר זמן. הגלידה המצויינת שמהדהדת בעדינות מדויקת את הכוסברה, הקרם הנהדר, המרנג הקראנצ'י ובעיקר הקרמבל יוגורט שהוא השילוב המושלם בין מתיקות לחמיצות, עובדים כל אחד בנפרד. כשהם מגיעים ביחד, זה כאילו הם התפטרו מהעבודה, הקימו במשותף סטארט אפ ועשו אקזיט של החיים. התוצאה היא אחד הקינוחים היותר מוצלחים שאפשר לקבל היום בעיר.

טלנובלה היא פורמט טלוויזיוני עם מבנה יחסית קשיח. אנחנו פוגשים את הגיבור בפרק הראשון, מלווים אותו בטלטלות שלו, עד שבפרק האחרון הוא מגיע אל המטרה. אסידו, מסתבר, הוא גיבור טלנובלה מושלם. כזה שאחרי כל הדרמות והעליות והנפילות הצליח (וחייבים להודות, כנגד רוב הציפיות) לעשות משהו שלא הרבה מצליחים – לפתוח מסעדה שיש לה תפריט ייחודי, אמירה מעניינת וביצוע נהדר, שהופכים את "אולה" לסיום ראוי לעונה.

★★★★ 4 כוכבים, ♥♥ 2 מסיכות (לא בדקו תו ירוק, רוב הצוות בלי מסיכות, או עם מסיכות יד)
אולה, שביל האטד 5, שני-שבת 23:30-18:30, 073-3329323

לחם ברברי 34 ₪
גספאצ'ו 72 ₪
קלאמרי מרוקאי 84 ₪
סלט שורשים 69 ₪
חרירה 78 ₪
ספייריבס טלה 104 ₪
מחבת חלקי פנים 127 ₪
איטריות דג 97 ₪
ארטישוק 29 ₪
קראמבל יוגורט 54 ש"ח

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• אורן אסידו
• פארק המסילה
• פופה
• משחקי השף

אם שואלים עשרה אנשים מיהו אורן אסידו, תשעה יזהו אותו כבוגר האח הגדול. העשירי ייזכר ב־Poupée, הכלאה בין מסעדה למועדון במובן הרע של המילה (כעת מוביל אותה השף הספרדי קיקו מויה בעל שני כוכבי מישלן). שתי הבחירות האלו מאפילות על שלבים אחרים, מוצלחים בהרבה, בקריירה של אסידו: זכייה במשחקי השף בגיל 24 וקריירה מטאורית במונחים מקומיים לצדם של מאיר אדוני בכתית, המזללה ולומינה ואסף גרניט בהדקל 3. כעת פותח אסידו את OLÉ, מסעדה ים תיכונית עונתית במלון סלינה, פרק חדש שבו הוא מבקש לבטא את מי שהוא כיום – איש משפחה ושף בעל תפיסה קולינרית מגובשת.

הרעיון נבט בתקופה שבה אסידו עבד בפופה. "דוד שלי התחיל לחקור את שורשי המשפחה ולבדוק מה זה בעצם אסידו. מצאנו שהשורשים הם בעיירה בדרום ספרד ששמה אל אחידו", הוא מספר. "בגירוש ספרד המשפחה היגרה למרוקו ו־200 שנים מאוחר יותר, ששמות משפחה החלו להיות מקובלים, יהודים מאל אחידו הפכו לאסידו. אולה היא תוצר של עבודת השורשים הזו – המטבח המרוקאי־יהודי ומרוקאי־מוסלמי, הספרדי והאנדלוסי".

המסעדה ממוקמת במבנה לשימור בפארק המסילה. בתחילה חשב אסידו לפתוח חמארה מרוקאית "עם קירות שבורים, אוכל אנדלוסי ופריד אל אטרש ברקע", אך החלל הכתיב אחרת. תפריט ההרצה מתבסס על אגן הים התיכון ועל עונתיות, שמתורגמים ללחם ברברי ומטבוחה מתוקה־פיקנטית (37 ש"ח); סלט בישבש, סלרי, זוקיני וסחוג ירוק (54 ש"ח); דג נא וגספצ׳ו עגבניות במתיקות עדינה עם גריסיני זרעי שומר (72 ש"ח), מנה מפתיעה בעדינותה ועושר טעמיה; ומרק חרירה עם מולים, טחינה גולמית, עגבניות ויוגורט (78 ש"ח).

אותו ציר שמחבר בין מטבחי דרום הים התיכון ממשיך במנות העיקריות, למשל שיפוד דג עם צ׳ילי מותסס, ירקות ולאבנה (117 ש"ח), ספייריבס טלה בתבשיל מנגולד, תפוח אדמה מדורה וצ׳ימיצ׳ורי זעתר (104 ש"ח) ומחבת חלקי פנים – עמוד שדרה, מוח, טחול ועוד, על קרם חומוס וציר עוף חום (127ש"ח). המטבח פתוח כמקובל ואסידו נראה לגמרי בזון. "אני אוהב לארח יותר מאשר לבשל. גדלתי בבית מארח שבו תמיד יש סירים על האש", הוא אומר בחיוך ומודה שהוא מתרגש אך לא לחוץ.

"בתקופה של פופה לא כל כך ידעתי לאן אני הולך. הייתי פזיז ויהיר, צמא לחזור לתל אביב. כעת אני בוגר יותר ואבא. ברגע שהמקום האישי טוב, זה משליך על המקום המקצועי". בבניית התפריט נשען אסידו גם על עונתיות מתוך תפיסה ש"הטבע מכתיב לנו מה לאכול. בחורף הגוף חשוף למחלות והטבע מספק פירות הדר עשירים בוויטמינים. בקיץ יש צורך בנוזלים והטבע משלים אותם באבטיח וענבים". מאותו טעם המנות מורכבות ממספר מצומצם של חומרי גלם, למשל ירקות שורש מתובלים במלח, פלפל, גבינת שנקליש ושמן ארגן. "ההבנה הזו היא חלק מהבגרות ומהבשלות שלי", הוא מסביר.

אתה מודע לכך שאם אולה לא תצליח יתייגו אותך לעד כיוצא האח הגדול.
"מי שמכיר אותי יודע שבכל סיטואציה אחרת בחיים לא הייתי נכנס לריאליטי, והיו הצעות. אלא שהקורונה שינתה את כללי המשחק, על אחת כמה וכמה כשיש משפחה לפרנס. הפן הכלכלי מעורב פה ואני לא מתנצל. היום מתרכז באוכל ובמשפחה שלי. ברור לי שיהיו אנשים שיאהבו ואנשים שלא יאהבו, אבל אני קם כל בוקר לעשות את מה שאני מאמין בו. האמונה מתחילה היכן שההבנה נגמרת, ואני גם מבין וגם מאמין במה שאני עושה".
OLE, מלון סלינה נווה צדק, שביל האטד 5 תל אביב, 073-3329323, שני-שבת 18:30-23:30, ראשון סגור

• אוכלים שותים
• חדשות האוכל
• פופה
• ריאליטי

האמת היא שאין לי מושג מאיפה להתחיל. כי היה אוכל נהדר בפופה. באמת. כולל מנת לחם מהמעלפות בצד הנכון של הירקון. וגם היה יקר. אבל בשביל להגיע לאוכל צריך לעבור דרך. פיזית ונפשית. הדקו חגורות, אנחנו יוצאים למסע בעולם כל כך מופרך שנפתלי בנט עם שישה מנדטים בלשכת ראש הממשלה יראה לכם פתאום כמו משהו הגיוני לחלוטין.

סימנים ראשונים לחוסר הקשר עם המציאות התגלו כבר באתר האינטרנט של המסעדה. יצא לי פה ושם בחיי לכתוב איזה טקסט פרסומי אחד או אלף (בשלב מסויים אתה מפסיק לספור). מעולם לא הצלחתי להגיע לפסגות יצירה כמו הטקסט בעמוד ה"אודות". 337 מילים שהן שירה צרופה של בולשיט טהור, מוגש על מצע חרטוטים עם סלטון של ניו אייג' בצד. משפטים כמו "חווית בילוי מתגלגלת צבעונית, מעוררת ומכשפת, בה הולכים לאיבוד בזמן ובמרחב… עם כניסתכם למקום אתם מוזמנים להתנתק ממחשבות קונבנציונליות, מדפוסי התנהגות שגרתיים, מהנייד שלכם ומכל מה שאתם מכירים ולהתחבר מחדש אל עצמכם, אל החושים שלכם ואל אנשים חדשים".

מספיק מופרך לכם? חכו. עוד לא נכנסו (ואם בא לכם,הטקסט המלא פה). למעשה, כרגע אנחנו בדלת. וזה לגמרי לא מרגיש כמו מסעדה. אולי זה מחסום החבלים, אולי זה הבאונסר בחליפה שחורה ואוזניה ששואל איך קוראים לך ומתלחשש במיקרופון. שזה מקסים, שלא תטעו. מישהו עבד קשה בשביל לתת תחושה של היי קלאס. רק שבפער בין פוזת מליון הדולר לבין הג'ינס והכפכפים שלי, אייל שני יכול היה להקים 3 סניפים של "מזנון" ועוד היה נשאר מקום לקצבייה של אהרוני.

ואז אתה נכנס פנימה. יש איזה מסדרון קטן ("הכניסה אל המסעדה עוצבה בצורה פתלתלה, המדמה 'מנהרת זמן' המנתקת את העובר בה מהעולם החיצון"), מגיעים לחלל המרכזי ומבינים שכל מה שהיה עד עכשיו היה רק הקדמה למוגזמות הפראית באמת.

אין כמעט דבר אחד בפופה שהוא לא מוגזם. חלל עצום. ונוצץץץץץץ. עיצוב ספירלי חד פעמי. מטבח פתוח מדוגם שאת הצעקות בתוכו שומעים למרות הרעש. בר ענק. קירות לא ישרים שמעוצבים כמו כוכים. אלמנטים ענקיים של תאורה שמחליפים צבעים. רמקולים מעוצבים שמנגנים בווליום שהופך את האפשרות לשיחה לקשה עד בלתי אפשרית. כמות מלצרים ואנשי צוות שמסבירה מדוע מסעדות בתל אביב מתקשות למצוא עובדים (כולם פה!). תפריט שכל מנה בו היא תיאור של שורה שלמה עם אין ספור מרכיבים. שנדילרים ענקיים שנראים כמו מדוזות אבל מקרוב, אין דרך קלה להגיד את זה, נראים כאילו הם מורכבים מזרעונים ענקיים.

ועוד לא דיברנו השירותים. כמה השירותים מופרכים? הברמן, שישבנו אצל הבר, המליץ לנו לא לוותר על הביקור שם. בחיי. הוא אמר, וזה ציטוט "כל המקום מדהים, אבל השירותים זה עולם אחר". ומה החלק המפחיד? הוא צדק. למרות שלא בטוח ש"מדהים" היא המילה הנכונה. נגיד ככה – אם חלמתם לשבת על אסלה בתוך בטן של בובת מטריושקה בגובה שתיים וחצי מטר (ומי מאיתנו לא חלם על זה), הגעתם למקום הנכון. אבל עצרו הכל. כי הנה הגיע האוכל.

ולא סתם אוכל. בריוש תימני. כלומר סוג של קובנה מבצק בריוש. כלומר מעדן אלים. כלומר מנת בצק על סף מושלמות שברור לי שעוד אחלום עליה בלילות. וכאילו המושלמות הזו לא מספיקה, היא מגיעה עם חמאת קרמל מלוח, צירוף שנשמע מופרך, אבל התגלה כיציאה אדירה. השילוב של הכל ביחד הוא בפני עצמו סיבה לצאת מהבית. ברור שמבחינה קרדיולוגית מדובר בפצצת זמן מתקתקת, אבל פופה, כזכור, הוא המקום "להתנתק ממחשבות קונבנציונליות". אז לקח לחיים – תזמינו ישר שתיים.

הקולורבי הפחום היה עוד הפתעה נעימה. קודם כל כי הוא היה טעים. פרוסות דקות ועדינות של קולרבי שהושחם רק בקצוות, והוא כבר רך אבל עוד קצת קשה, שוחות בשמן זית ועליהן פירורי גבינה ועלי זעתר קריספי. זאת לא מנה שמעיפה אותך, כי קולרבי. אבל היא מנה רהוטה, מדוייקת ובעיקר טעימה. שקט מבורך על צלחת, 180 מעלות מהשגעת שמסביב.

הקוקי סן ז'ק, שהוגשו ברוטב חמאה לבנה ועם עלים ירוקים מעליהם המשיכו את מגמת השקט הנעים. האם אפשר ו/או כדאי להוריד את הצדפות מהאש כמה שניות קודם? כנראה שכן. האם זה הפריע? לא ממש. בעיקר כי רוטב החמאה היה כל כך מוצלח, שבאותה המידה אפשר היה להגיש איתו טופו ולא היינו מתלוננים (מקסימום מתבכיינים שחיסלנו את הבריוש ולא נשאר לנו בשביל לנגב כל טיפה של רוטב מהצלחת).

טרטר השייטל היה המקום הראשון שבו הציפיות ניצחו את החיים עצמם. בתפריט הבטיחו "טרטל שייטל על חלה שרופה, עם טירשי של אמא כהן, טחינה גולמית וירוקים". בפועל זאת הייתה חתיכת טוסט לא מאוד גדולה אבל מאוד דקה וקשיחה, עם טרטר מוצלח ומתובל נהדר ורמיזות של טירשי ברקע. זה מאוד טעים אבל (אזהרה: טריגר אסיפות הורים) מרגיש כמו פוטנציאל לא ממומש.

לעיקריות עשינו לעצמנו ערב סרף אנד טרפ. בפינה של הים, מצוייד ברוטב חמאת הדרים, מוסר ים. בפינה של היבשה ספריבס טלה בגלייז ברביקיו. ספוילר: זה נגמר בנוק אאוט. עוד ספוילר: זה לא היה כוחות. הדג היה נהדר. עשוי בדיוק במידה הנכונה עם עור קריספי כמו בסרטים. אבל כמו בצדפות קודם, זה לא שינה כלום, כי רוטב חמאת ההדרים הוא המלך האמיתי של המנה הזו. לא יודע מי אחראי הרטבים של פופה, אבל כמה שהוא מרוויח – זה לא מספיק.

ובכל זאת, הספייריבס טלה ניצח בענק. כי הוא באמת מנה ממש מוצלחת. אין לי מושג כמה שעות בישלו את הבשר או כמה פעמים הברישו אותו בגלייז, אבל התוצאה היא לא פחות ממרהיבה. בשר שמחליק מהעצם, שנמס לך בפה. מהרגעים האלו שאתה מחכה עם לבלוע, רק בשביל להשאיר עוד כמה שניות של טעם. הגיעה עם זה גם תוספת פטריות וברוקומיני. חסר משמעות. יכלו גם לא לבוא. הבשר מוצלח כל כך בכוחות עצמו.

הקינוחים היו חביבים פלוס. ניסינו ברולה פיסטוק שאומנם היה בצבע של פיסטוק, אבל עם מעט מאוד טעם של פיסטוק. בברולה היו תקועות חתיכות טוויל סומסום, שבעצמן היו מלוחות כמו דמעות של עורבים, אבל איזנו באופן מושלם את המתיקות של הברולה. הקראק פאי היה טעים, מהז'אנר הלא מאוד מתוק (כלומר מתוק, אבל לא "מתוק עד הרעלת סוכר מידית" מתוק). שניהם היו גרסאות מוצלחות, אבל לא באמת יוצאות דופן, של קינוחים שכבר אכלנו.

https://www.instagram.com/p/CP5JyE4C2MA/

אם אתם בקטע של שואו-אוף ושל וואו ושל "בואו נעלה תמונות לאינסטה של המקום המטורף שהיינו בו הערב", פופה היא לגמרי בשבילכם. גן עדן של גירוי חושים וצילומים בשירותים (הי, לא רק אני צילמתי ושלחתי לקבוצות נבחרות. אין שם בכלל צורך בתאורה כי כל שניה יש פלאש אחר שמצלם). האוכל הוא רק הדובדבן על הטרפת.

אבל גם אם זה לא הקטע שלכם בחיים, כשמתעלמים מהפוזה, והגודל והרעש ומזיזים אותם הצידה, מגלים אוכל ששווה להתאמץ בשבילו. רק תזכרו שגם אם אתם לא נהנים מהתפאורה, אתם עדיין משלמים עליה ואל תזמינו שום דבר בלי לשאול כמה הוא עולה. נניח, תבקשו כוס של יין רוזה ככה בתמימות? אמנם תקבלו יין מצוין. אבל כשיגיע החשבון תגלו שהסכמתם לשלם 67 שקלים על כוס יין. אל תשאלו איך גיליתי.

★★★★4 כוכבים (★★★★☆4.5 ללקוי שמיעה)
פופה Poupee, דה פיג'וטו 22, שני-שבת 02:00-19:00

בריוש תימני – 47
קולורבי פחום – 56
קוקי סן ז'אק – 87
טרטל שייטל – 77
דג בחמאת הדרים – 120
ספריבס טלה – 122
קרם ברולה – 48
קראק פאי – 56

• ביקורת מסעדות
• פופה
• שף
• אוכלים שותים
• המסעדות הטובות בתל אביב 2021