לרבע הגמר של משחקי השף בעונה הנוכחית, השישית במספר, הגיעו לא פחות מחמש נשים – טבחיות צעירות ומוכשרות: פריאל, עדן, זהר, ליאור וברברה – לעומת 3 גברים צעירים ומוכשרים גם כן: אביב, גיא ותום. לכאורה יתרון מגדרי מספרי שמעיד על כוח נשי מובהק וגם על תוכנית שמקדמת טבחיות. נהדר. לכאורה אפשר לומר שבהינתן שהתחרות האישית מתבססת על טעימה עיוורת של פאנל השיפוט – רק הכישרון מדבר. והשיפוט עיוור למגדר. אך האם המגדר עיוור לשיפוט? במילים אחרות, אני רוצה לטעון שבדיוק ברגעים האלה – רבע וחצי גמר – העובדה שאין לטבחיות המעולות הללו ייצוג במעלה ההיררכיה השיפוטית, הופכת קריטית.

מי שחושב שהעובדה שהן צריכות לראות כל תוכנית ששופטים אותן חמישה שופטים גברים ואשה אחת – לא משפיעה עליהן – טועה.
מי שחושב שהעובדה שעד העונה האחרונה לא היתה שופטת אשה אחת בפאנל והייצוג הנשי היחיד הוא בדמות מנחה דוגמנית שמריעים לה על הופעתה החיצונית כשהיא נכנסת לאולפן – לא משפיע על הטבחיות האלה – טועה.
מי שחושב שעצם העובדה שבתוכנית הקרב האחרונה, החגיגית ביותר, היו באולפן רק שופטים גברים שכונו השפים החשובים ביותר בארץ ואף לא אשה אחת – לא השפיעה על הטבחיות האלה – טועה.
מי שחושב שהעובדה שעדן היתה אשה יחידה בנבחרת לעומת מי שהיו רוב נשי בנבחרת אחרת לא השפיעה עליה ועליהן בהתמודדות בתוך הקבוצה – טועה.

גם ב-2023, נשים עדיין לא מחונכות לתחרותיות כמו גברים. זה קשור גם להסללה ולהכוונה לספורט וזו הבנייה תרבותית קיימת. במובן הזה הגברים מוכנים יותר לקרבות, מלחמה ורוח לחימה. לכן תום יכול להגיד לפני חצי הגמר שהוא "בא לטרוף את זה" (ואכן טורף ועולה לגמר), וגיא יכול להגיד שהוא "הולך על זה עד הסוף". לעומתם ברברה מאבדת פוקוס (ולכן ניקוד) עד כדי כך ששוכחת לשים בזמן את הלחם במנה, במשימה שעניינה לחם. כשהיא נכנסת בשן ועין חזרה לאולפן היא כל כך מתוסכלת על אף המחמאות שקיבלה שמסננת "רציתי ז׳קט".

וזה בשתי מילים כל ההבדל. אתם מבינים, השיפוט אולי עיוור למגדר – אבל המגדר ממש לא עיוור לשיפוט. בסוף חצי הגמר מושיק רוט אומר לאביב המודח: "אתה צריך לחזור להיות קפטן". לעדן, שמודחת תוכנית קודם לכן הם אומרים שהיא צריכה להיות גאה בעצמה שהגיעה לאן שהגיעה והיא בעצמה אומרת שהיא יוצאת שמחה וגם ש"ירדה לה אבן מהלב".

לזהר שעשתה מנה מוצלחת כמה תוכניות קודם לכן, תומר אגאי קורא (בכוונה להחמיא) "ילדה". אם מישהו חושב שהשפה הזו לא מחלחלת למועמדות – הוא טועה. במעמד ההדחה שלה ברבע הגמר מטיחים השופטים בפריאל הדומעת (ובצדק דומעת) – שהיא לא מאמינה בעצמה ולא מממשת את הפוטנציאל הטמון בה. תמר כהן צדק מציעה לה לבוא לעבוד אצלה, ועוד לפני שהיא מספיקה לענות לה שתשמח, גרניט חושף את הסאבטקסט שמארגן את ההגיון של התוכנית בלי להתנצל – "את צריכה מנטור רציני! אבא שידריך אותך!", הוא גוער בה.

אני חושבת בדיוק ההיפך. שזו בדיוק הבעיה במשפט אחד. כל הבנות הללו צריכות אימהות קולינריות. איך בדיוק פריאל תמצה את הכישרון שלה אם אין לה ייצוג ראוי ומודל מול העיניים? האבסורד הפטריארכלי בשיאו כשבשיפוט העיוור, אפילו כשמחוץ לחדר יש רוב נשי מובהק – הם מתייחסים למי שבישל רק בלשון זכר בלי למצמץ או צורך לאזן או לתקן. רק "הטבח שהכין את זה הוא סופר טבח", "הוא חשב לעצמו/אמר לעצמו" או "תודה רבה למתמודד". ולא מרגישים צורך להוסיף: "או הטבחית". זה דיבור שמחזיר אותי 20 שנה אחורה, כשהייתי סטודנטית במיעוט בקורדון בלו (ללא אף שפית אחת בסגל דאז), והיה ברור שהשפים מתייחסים אלינו כאזרחיות סוג ב'.

אם מישהו חושב שהתוצאות לא היו אחרות אם היו שלוש שופטות ושלושה שופטים בצמרת ההיררכיה השיפוטית, שהתוצאות לא היו אחרות אם בשולחן השיפוט במשימות היו תמיד חצי נשים וחצי גברים, שהתוצאות לא היו אחרות אם היה מנחה מקצועי ולא אשה קישוטית, שהתוצאות לא היו אחרות אם כל נבחרת היתה מורכבת מחצי נשים וחצי גברים בנוהל, שהתוצאות לא היו אחרות אם לא היינו צריכים לראות חמישה שופטים ולצידם אשה אחת ולהתנהג כאילו זה הגיוני – אם מישהו חושב שהדברים הללו לא מחלחלים לכל מתמודדת מעולה שם באולפנים, וגם לצופים ולצופות בבית, אז הוא חי בסרט.

אנחנו לפני חלקו השני של חצי הגמר. כך שיכול להיות שעוד יככבו בגמר נשים ואני בהחלט מחזיקה להן אצבעות. זה לא משנה את מה שנכתב פה כהוא זה. ואתם יכולים להניח את דעתכם, ולהגיד שעדן ופריאל הודחו ראשונות כי הן חסרות נסיון במטבח מקצועי, בניגוד למתמודדים האחרים. או להגיד לי שלפני שנתיים זכתה אבישג לוי והייתה איתה עוד מתמודדת בגמר (כלומר – מי שרוצה – יכולה). אני יודעת. הייתי בחבר השופטים שהצביע לאבישג בטעימה עיוורת ושמחתי מאוד שניצחה. אבל למה היינו גם אז רק שלוש נשים בחבר השופטים לצד 10 גברים – לא הבנתי גם בזמן אמת.

ל"משחקי השף", כמו כל תוכנית בפריים טיים ובטח ריאליטי, יש אחריות. מריאן רייט אדלמן אמרה: "you can’t be what you can’t see". ולמתמודדות במשחקי השף אין מודל ואין ייצוג של מודל שם באולפנים. וזו לא פחות משערוריה. כי בחיים האמיתיים יש המון נשים מעולות שמנהלות מטבחים, והאחריות של תוכנית קולינרית שמקדמת טבחים כל כך מצוינים היא לתת להן ייצוג. לפריאל, עדן, זהר, ליאור וברברה מגיע יותר מזה. וגם לנו.
>> שיר הלפרן היא יזמית קולינרית, ממייסדות ובעלות "שוק הנמל" בנמל תל אביב

• טור דעה
• אוכלים שותים
• משחקי השף
• רשת 13
• פמיניזם
• שוויון הזדמנויות
• שוויון

זרקו מספר – כמה נשים הן חברות כנסת כיום לדעתכם? ובכן, התשובה היא 43 ח"כיות, לעומת 77 גברים. אפילו לא חצי. זה לפחות יותר טוב מהכנסת הראשונה של מדינת ישראל, בה היו 12 חברות. היינו צריכות לחכות עד הכנסת ה-16, שנת 2003, כדי שמספר חברות הכנסת יעבור את ה-20. והנה עוד אתגר – כמה נשים מונו לשרות? התשובה העגומה היא 31. לא בעשור האחרון, גם לא ב-50 השנים האחרונות. בתולדות המדינה. עד 1992 אפילו לא ראינו ממשלה עם שתי שרות או יותר.

אלה מספרים מפתיעים גם עבור מי שמכירות ומכירים באי השוויון שבפוליטיקה הישראלית, אבל הסיבות לכך רחוקות מלהיות הפתעה. כבר שמענו לא פעם ולא פעמיים משפטים כמו "הצבא הוא מקפצה לפוליטיקה", "מי יענה לטלפון האדום", "כנראה שהן לא רוצות", "אבל החרדים" או אפילו "כבר ניסינו את זה עם גולדה". בשורה התחתונה, נשים הן לא רק מיעוט בכנסת, אלא עדיין נתפסות בחברה הישראלית כקבוצת מיעוט, קבוצת אינטרס נישתית שלא אמורה לתפוס יותר מדי מקום.

"הנבחרות", דוקומנטרי שיצרו אפרת שלום דנון, אסנת טרבלסי וליאור אלפנט עבור כאן 11, צולל לעומק הסוגיה הנפיצה הזו. הפרק הראשון עוסק בעצם נוכחותן ובמספרן של נשים בפוליטיקה הישראלית; השני מתמקד בקידום של חוקים וסוגיות פמיניסטיות והשלישי עוסק בקושי של פוליטיקאיות להתקדם לתפקידים בכירים כמו ראשת ממשלה, נשיאה, שרת ביטחון או אוצר – שלושה מהנ"ל לא ראינו עד היום. כל טענה מגובה בנתונים מספריים וגרפים, בראיונות עם פוליטיקאיות בעבר ובהווה ובחומרי ארכיון שחלקם באמת מעוררי חלחלה. הסדרה מציגה תמונת מצב ברורה ובלתי ניתנת לערעור – המהפכה לא הושלמה, גם אם לפעמים זה מרגיש שכן. כוונות טובות זה נחמד, אבל בפועל יש פחות נשים בכנסת, בממשלה, בתפקידים בכירים. יש מגדר אחד שמזוהה עם קור רוח ויכולת מנהיגות ואחר שתמונותיו מרוססות בספריי שחור.

הרבה ממקור המשיכה כאן הוא חומרי הארכיון, שמצליחים לזעזע למרות שרבות מהטענות שעולות בהם עדיין משומשות גם היום. חומרי הארכיון הם האספקט המסקרן והמדובר ביותר כאן. סרטון שכבר מסתובב ברשת מציג את רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל כשהוא מצטט בזלזול את "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת" וזוכה בתשובה "הן מתכוונות לומר לא". ברגעים אחרים מואשמות חברות כנסת ברצח ילדים בשל הדרישה להתיר הפלות בחוק, או סתם בכך שהן "צווחות".

לחומרים האלה מתווספת אסופה מרשימה מאוד של ראיונות עם מי שהיו שם בזמן אמת, בהן חלוצת הפמיניזם מרשה פרידמן, שהלכה לעולמה בין הראיון לעליית הסדרה, פוליטקאיות בולטות שפרשו כמו ציפי לבני ושלי יחימוביץ' וגם ח"כיות שמכהנות עד היום. רשימת המרואיינות נפרשת החל ממירי רגב או לימור לבנת מימין ועד לעידא תומא סולימאן או נעמי חזן משמאל, וחילוקי הדעות בין הצדדים נוכחים על המסך. כך, לדוגמה, עולה לרגע לדיון השאלה על ייצוג נשים בצבא מול המאבק בכיבוש ובמליטריזם הישראלי. הסדרה גם לא שוכחת שבזמן שחברות כנסת נאבקו על החוק למניעת הטרדה מינית במליאה, לאקטיביסטיות המזרחיות שנלחמו למען האוכלוסיות הכי מוחלשות במדינה בכלל לא הייתה אפשרות ריאלית להיכנס לכנסת.

הסדרה לא תופסת צד לכאן או לכאן בסוגיות כאלה. כשהיא מציגה חברות כנסת מצביעות נגד חוקים פמיניסטיים בגלל משמעת קואליציונית, היא לא ממסגרת את ההחלטות שלהן כעוולה או כישלון אישי. חברות כנסת לא מוצגות בה כטוב המוחלט וגם לא על סקאלה של "הפמיניסטית הטובה" מול "האופורטניסטית הרעה". מובן מאליו שמדובר בסדרה פמיניסטית, אבל היא לא מנסה ליצור תמונת מצב של סולידריות נשית בכל מחיר מול מקשה אחת של גברים מרושעים. היא פשוט מתארת את המצב כפי שהוא – מורכב, מרגיז לעיתים ועם הרבה מקום להתקדמות ולשינוי.

>> "הנבחרות", יום שלישי, בשעה 21:40 ב- כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• פוליטיקה
• הכנסת
• פמיניזם

אתמול (א') שודרה ברשת 13 הצצה לחייה של טליה עובדיה, במסגרת "האח הגדול – חושפים את הכול", שסיפקה מפתח להבנה של הדמות האהובה מהבית בנווה אילן. הריאיונות בפרק היוו תיבת תהודה למסרים השוביניסטים והתובנות החלולות של טליה כלפיי עצמה.

המסר העיקרי של טליה לגבי עצמה העונה הוא "יש דיסוננס בין איך שאני נראית למי שאני". המנטרה הזו חוזרת כל כך הרבה עד ששאר הדיירים בבית החלו לקבל אותה כאמת צרופה, ולשנן אותה חזרה. נשאלת השאלה – איזה דיסוננס? האם נשים רזות לא יכולות להיות טובות לב? אולי נשים עם איילינר לא יכולות להיות אינטליגנטיות? לא ממש ברור על אילו סטיגמות ההורים של טליה מתבססים כשהם שולפים את הטענה הזו בביטחון. עליה כך הוסיפו סיפור מזוויע על אמא של בן זוג לשעבר של טליה, שנפרדה ממנה בשמו (!) בזמן שהוא יושב בחדר ושותק (!!).

ההורים של טליה כואבים את העובדה שאמהות של אקסים לא אהבו אותה, וכמו טליה גם הם מתחילים להאשים את ה"נראות" המדומיינת הזו. האם אין אמהות שאוהבות פרחות מראשון ככלות פוטנציאליות? וזה לא שאין נשים, אפילו בעונה הזו של האח, שהדימוי שלהן נמצא בקונפליקט עם האופי – אילנה ודיאנה, למשל, שונות ב-180 מעלות מהמצופה מדמויות ריאליטי עטורות ניתוחים, נוכחות נשית גדולה וסמי-מינית. אפילו דיאן שוורץ שברה תקרות זכוכית של דוגמניות צעירות בטיפוס הקליל שלה לפסגה בתור הדמות הדומיננטית והאגרסיבית ביותר של העונה, ואולי של האח בכלל. בצל הדמויות האלו, הקביעה של טליה לגבי הסטיגמה שיש עליה רק נהיית תמוהה יותר.

כשמראיינים את חברותיה של טליה המצב לא משתפר וככל שעובר הפרק יותר ויותר אמירות שוביניסטיות אגביות נזרקות לאוויר. הן אומרות, למשל, שאין לה חברות כי "בנות הן קנאיות". ככה – בנות הן קנאיות כמו שהשמש זורחת במזרח. אז עולה קטע של טליה מהבית, בו היא צועקת בחצר שאין לה חברות שהיא בקשר איתן, שהיא לרוב לבד ושהיא לא אדם אהוב. אין שמץ אירוניה בפיהן של הבנות שבעצמן מתראיינות כרגע לסנגר על עובדיה, חביבת הקהל והמועמדת המובילה לניצחון. אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי מאמינה על סמך הסרט הזה בלבד שלכוסיות אין חברות.

בסופו של דבר, דמותה של טליה כפי שמשתקפת מהצפייה באח פשוט מכמירת לב. במהלך הדוקומנטרי הקצר אודותיה כמעט ולא שומעים עליה שום דבר שלא קשור בגברים. אשה שלא עוברת מבחן בכדל. היא מתעקשת להגיד שהיא מתחברת יותר טוב עם בנים כי "צורת החשיבה שלהם דומה", ובאותה נשימה נמצאת בתת תזונה ולא מוכנה להיות בלי איפור, גם אם זה אומר לקום לפני כולם ולישון אחריהם. היא מייצרת בקרב הקהל המון אמפתיה. הפאן-בייס שלה הוא צבא כמעט אובססיבי שגורם לי לפחד גם מפרסום שורות אלו.

הסיבה להייפ על טליה היא לפני הכל, העובדה שהיא הייתה על הכוונת של דיאן, והבאקלש נגד שוורץ יצר באופן אורגני סימפתיה כלפיה. אבל מעבר לכך,היא סוג של האישה המושלמת. עד שאשה מזרחית נמצאת בקונצנזוס של "האח הגדול", היא מעין דמות שנכתבה על ידי גבר לקהל הישראלי – שומרת מסורת אבל לא נגיעה, מתלבשת חשוף אבל לא מינית, אובססיבית למראה אבל טוענת שהיא מתחברת רק לבנים. היא מכילה בתוכה את כל הפרדוקסים בלהיות אשה.

טליה אוהבת להגיד שפעם היא הייתה אוכלת שווארמה שלוש פעמים בשבוע, והייתה יותר רזה מהיום. זה בדיוק האבטיפוס המדומיין של משוררים מזן אליסיף עזרא. אישה שלא דופקת חשבון ואוכלת המבורגר בשתיים בלילה, אבל נראית בדיוק כמו שמצופה ממנה. לא מערערת על הפטריארכיה, מתקפת את העליונות של הגברים.

ניכר שלמרות שעובדיה לא בחורה טיפשה או רעה, דף המסרים המופרך שלה מוכתב גם על ידי סביבתה, שכן אין מי שמאתגר אותה על הנחות היסוד השגויות והסקסיסטיות שלה, וככה היא מעבירה את חייה בחוץ ובבית. האהבה שמורעפת עליה מעידה על העיוורון קשה של הצופים שמהללים אותה על הערכים שלה (aka להכין עוגות) ומתעלמים מהנקמות הסולידיות שלה, דוגמת הגאזלייטינג לאופק או פירוק מערכת יחסים כי שחף קרא לבר "חיים שלי". זו התקרבנות הזו שעולה על נס גורמת לי להתגעגע ל"כל האמת בפרצוף"

• האח הגדול
• רשת 13
• פמיניזם
• שוביניזם

הרשת גועשת: מודיבודי, מותג אוסטרלי של תחתוני מחזור שעשה עליה לישראל (בזכות המייסדת המקומית, חן תמיר), לוקח את השיח לשלב הבא – והשלב הזה הוא דם וסת אדום בפרסומות פריים-טיים. במילים אחרות, החיים הממש נורמליים של כל אישה בגיל הפוריות. זה קצת מגוחך לכתוב את המשפט הזה ב-2022, אבל בזכות הפרסום הזה, יתכן שכחמישים אחוז מהציבור מגלה לראשונה שדם המחזור הוא אדום. בכל זאת – הווסת, החלק במחזור בו אישה מדממת, הוא טאבו מטורף גם היום. פרסומות קלאסיות לעזרי דימום התעקשו להציג נשים כלובשות לבן (בחירה שכיחה בימים שאת מדממת, כמובן) והתייחסו לדם הווסת כאל ״נוזל״, לרוב כחול (כי בזמן הזה בחודש, כל אישה מצטרפת אוטומטית למשפחת המלוכה).

אבל הימים האלו חלפו – חברות כמו מודיבודי, פלוקס ו-THINX שינו את חוקי המשחק. לדור הזומריות זה כבר כמעט מובן מאליו. הבנות שלנו, בנות האלפא-ג׳ן, כנראה כבר יאזינו בהשתאות ורחמים רבים לסיפורי ה-״כשאני הייתי בגילך השתמשתי בטמפונים ותחבושות״, ולא יבינו למה כל כך התביישנו מפעולה ביולוגית טבעית. וכמו בכל מהפיכה, רגע אחד את חיה בעולם שבו דם מחזור הוא טאבו וברגע שאחריו (אליו מובילה עבודה ארוכה וקשה) הכל מתהפך וקשה להבין איך מה שהיה קודם התקיים בכלל. אך מכיוון שכידוע, אסור לנוח על זרי הטמפונים – אנחנו רוצות לקדם את המהפיכה הבאה. אלו הדברים הנוספים שהגיע זמנם להופיע בפריים טיים בין ריאליטי אחד לאחר.

ערבים

וגם שמנות, אנשים עם מוגבלויות, אנשים טרנס, ביסקסקואליות, אנשים שאינם לבנים, אנשים על הרצף, או סתם כאלו שנראים ונראות נורמליים. בלי ערביי מחמד, בלי פרזנטוריות על כיסא גלגלים שהעולם מתרגש כי הן כל כך יוצאות דופן בעצם קיומן במרחב הציבורי. פשוט מגוון אנושי, כזה שקיים כל פעם שאנחנו יוצאות מהבית. נסו להיזכר בתכנית האחרונה מבית הביביסי שצפיתן בה, שכן באי הבריטי מצטיינים בשילוב אנשים עם מראה רגיל לחלוטין, כזה שבטלוויזיה האמריקאית או הישראלית יתויגו כזקוקים למייקאובר דחוף. החברה המסחרית הראשונה שתיקח על עצמה לשלב באופן קבוע ועקבי אנשים מכל הסוגים בפרסומות שלה – בעיקר אם היא תצליח להתאפק ולא להכריז בקול כמה מרגש לשלב אתיופים בפריים טיים – תעשה כנראה לטובת הדימוי העצמי של האנושות יותר מרוב החוקים והרגולציות הקיימים בתחום. כל חברה מסחרית תוכל להרים פה את הכפפה – נשבעים שהעולם רק מחכה לכן.

איברי מין

באמת שהגיע הזמן ממזמן לפות ופין בבקשה. די לכינויים קרינג׳ים כמו ״פושפושון״, ״פותה״, ״בולבולון״, ״איברים פרטיים״ או אפילו ״איברי מין״ (שהרי לאיברים המדוברים שימושים מגוונים) שרק מעידים כמה אתם נבוכים. ההשלכות של ציון איבר גוף ספציפי ככזה שראוי להסתרה אפילו מהשפה עצמה מובנות כבר לכל בר דעת – עכשיו הזמן ליישם וללמד את הדור הבא להפסיק להתבייש באיבר שסומן רנדומלית על ידי גברים מובהלים ממאות קודמות. כרגיל המהפכה מגיעה מהשטח ומתרחשת כבר בבתים ובספרות הילדים שברובה מתעקשת היום ובצדק להתייחס אליהם כאל עוד איבר בגוף . עכשיו הזמן שלה לזלוג לפריים טיים – אנחנו מדמיינים תשדיר לא קרינג'י של משרד הבריאות. אפשר לחלום.

הפלות

פרסומות על איך החיים שלך יהרסו אם תפילי כבר יש לנו באדיבות הימין האוונגליסטי האמריקאי ואגודות אפרת ולילך, אבל לא זכור לנו שצפינו אי פעם בטלוויזיה הישראלית בתשדיר שאשכרה מסביר את ההשלכות של הריון ולידה על האישה הממוצעת, שלא לדבר על בת השש-עשרה המבועתת שמגלה שהחודש אין לה סיבה להשתמש בתחתוני מחזור. אין לנו ציפיות גדולות מממשלות ישראל להרים את הכפפה בנוגע לזכות האישה לבחור, אבל לא חסרות במדינה עמותות או חברות מסחריות שבקלות יכולות לחבר את הנושא לאג׳נדה שלהן. אנחנו מדמיינות ״את הכי יפה כשלא ילדת ילד שנכפה עלייך״, או ״עלות גידול ממוצעת של ילד בישראל היא כמיליון שקלים. לפני שאת יולדת – האם בדקת מה קורה בפנסיה שלך״?

אמצעי מניעה

רגע, מה? הרי קונדומים וגלולות זה כבר מזמן בון טון יחסי בפריים טיים וזה נהדר. רק שבטיחות הקונדום (שחיוני למניעה ממחלות מין, אז לא לוותר עליו) היא כ-90% אחוזים, ולגלולות יש השלכות הורמונליות קשות שאינן מדוברות מספיק. מתי בפעם האחרונה הטלוויזיה שלכן דיברה אתכן על המדבקה, התקן תוך רחמי או טבעת וגינלית? התשובה הנכונה היא אף פעם. אמצעי מניעה צריכים כמובן לעבור התאמה לגיל האישה, מצבה הבריאותי ואורח חייה, והם חייבים להיות משהו שגם גברים מכירים ומסוגלים לברר ולקחת אחריות משותפת עליו. אבל איך בכלל תוכלו לשאול את הרופא שלכן על משהו שאין לכן מושג שהוא קיים? זה הזמן של החברות הרפואיות לאמצעי המניעה לזרוק קצת כסף בזמן שידורי השיא, ולהוביל את המהפכה הבאה.

• המסך
• פרסום ישראלי
• פרסומות
• מחזור
• פמיניזם

*טריגר אונס, הפלות וכפייה*
ביום שישי האחרון, בשעות הערב, בזמן שכולנו התכוננו לסוף השבוע, הוחזר בארצות הברית הגלגל 50 שנה לאחור. בית המשפט העליון הפך את הפסיקה המפורסמת של רו נגד וויד. למי שפחות מכיר/ה את ההיסטוריה האמריקאית ואת המאבק לשחרור גופה של האישה, רו נגד וויד זו הפסיקה ההיסטורית שקיבעה את זכותן של הנשים האמריקאיות לגופן דרך ביצוע הפלה. כאשר בית המשפט העליון החליט שלשום לבטל את הפסיקה ההיסטורית, ברגע אחד, מאבק שהשיג את מטרתו לשחרור גוף האישה – נמחק כלא היה.

מיום שישי קראתי אין סוף תחזיות לחברה האמריקאית בפרט ולעולם בכלל. בין כל התחזיות והשיח ברשת, הבחנתי בהערות של א.נשים שבטעות אומרים ואומרות "מפחיד מה שקורה באמריקה, איזה מזל שאנחנו כאן בישראל חופשיות". ציוץ אחד שזכה לבולטות רבה היה של השחקנית והדוגמנית נועה תשבי, שמהווה מעין שגרירה במינוי עצמי מול הקהל היהודי-אמריקאי. האחרונה נחפזה לצייץ שאיזה מזל שכאן אנחנו חופשיות, ציוץ שמאוחר יותר נמחק. תשבי מחקה אותו כי היא הבינה שהיא טועה, וכל המצייצים והמצייצות שמיהרו להגיד "איזה מזל שאנחנו כאן" – טועות טעות חמורה: גם כאן במדינת ישראל – הרחם שלנו לא חופשי.

נכון, המצב במדינת ישראל לא כל כך גרוע, בטח כאשר אנו משוות את מצבנו למצב הנשים בארצות הברית אחרי הפסיקה. אבל כמו כשאנחנו למדות מהסופ"ש האחרון – גם אם נראה לנו שמצבנו טוב, הוא תמיד יכול להתדרדר ברגע אחד. נכון להיום במדינת ישראל, על מנת לעבור הפלה, את צריכה לעבור ועדת הפלות. בוועדה הזו יושבים כמה אנשים (רק אחת מהן חייבת על פי חוק להיות אישה, תודה באמת) שמחליטים אם מותר לך או אסור לך לעבור הפלה. בוועדה הזו יושבים רופאים, עובד סוציאלי ולעיתים גם אנשי דת. כדי לעבור הפלה בישראל יש לעמוד בשלל קריטריונים, חלקם רפואיים, חלקם גילאיים וחלקם דתיים (מי שלא מכיר.ה,שווה לקרוא בכל זכות).

למשל, נגיד שאבא שלך אנס אותך – סליחה על הדוגמה הקשה, אבל יש נשים שזו המציאות שלהן – הכניס אותך להריון ואת רוצה לעבור הפלה; את צריכה לשבת מול ועדה. את צריכה לבקש מחברי הוועדה רשות לגופך. את צריכה לבקש רשות להוציא את הזרע של אביך ממך. לא נעים לקרוא את זה ככה, נכון? דמיינו כמה לא נעים לעבור את זה. תארו לעצמכן אמא לשלושה, בת 39, שבטעות הגלולות לא עבדו לה ובטעות נכנסת להריון מבעלה. דמיינו שאין להם את היכולת הכלכלית לממן הריון וילד נוסף. על פי חוק אסור לאישה נשואה מתחת גיל 40 לבצע הפלה. היא תלך לוועדה ותשקר שבגדה בבן זוגה לחיים. למה? כי רק כך יאשרו לה הפלה. נשים רבות אינן עומדות בקריטריונים הספציפיים שהוועדה מסכימה במסגרתם לאשר הפלה ונאלצות לשקר כדי לממש את זכותן על גופן. אגב, באם ייתפסו בשקר זו למעשה עבירה פלילית על החוק.

ועכשיו כשהבנו שאין לנו באמת זכות בחירה על גופנו בישראל, חשוב להבין למה הפסיקה בארצות הברית כל כך מפחידה אותנו כאן: היא מפחידה כי גם הזכויות המפוקפקות שיש לנו על גופנו כבר שנים נמצאות בסכנה, ממש כמו באמריקה. אם השמרנים האוונגליסטים עובדים שם כבר עשרות שנים כדי להפוך את פסיקת רו נגד וויד, גם אצלנו יש גורמים שונים, בפוליטיקה הישראלית ומחוצה לה, שמנסים למשטר את זכותן של נשים לגופן.

אם נסעתם/ן על כבישי הארץ בשנים האחרונות, לבטח נתקלתם/ן בשלטים של אגודת אפרת ומרכזי לילך. רק בשנה שעברה עשה אחד הפרסומים של מרכזי לילך תהודה גדולה עם שלט חוצות ענקי בתל אביב עליו מתנוססת הכתובת "זה לא עובר, זאת נופר" על גבי תמונת אולטרסאונד. מרכזי לילך לא לבד בשדה הנוראי הזה. אגודת אפרת עושים את העבודה הזו כבר שנים, מורחת על גבי התחבורה הציבורית שלנו בכספים אין סוף רמיזות לכך שנשים שמבצעות הפלות הן רוצחות. "יום אחד היא תהיה זמרת", כך היה כתוב בקמפיין האחרון של האגודה בצירוף תמונה של תינוקת. "בגלל כסף לא מפסיקים חיים" אומר הסלוגן האלמותי אומר. כבר שנים שאגודת אפרת הופכת את המרחב הציבורי לטריגרי עבור נשים שעברו או רוצות לעבור הפלה.

אגב, יש נשים רבות שמספרות שנציגים של העמותות האלו ארבו להן מחוץ לוועדות להפסקת הריון, וניסו לשכנע אותן לא לבצע הפלה. אלו אגודות ממומנות בהרבה כסף, שיעשו הכל כדי שנשים בישראל לא יבצעו הפלה. עשו לעצמכם ניסוי קטן: חפשו בגוגל את המשפט "אני רוצה לעשות הפלה". התוצאה הרביעית במספר היא של אגודת אפרת, שמתיימרת לתת "סיוע ופתרונות לנשים במצוקה". תעשו גוגל נוסף למשפט "איך עושים הפלה" והתוצאה הראשונה? מרכזי לילך, שמתיימרים גם הם לתת ייעוץ לנשים בהריון לא רצוי. בואו ננחש יחד לכמה מהנשים שפנו הם ייעצו לשמור את ההיריון ולכמה לבצע הפלה. אם אתם/ן מבינים/ות קצת בעולם התקשורת, אתם/ן יודעים/ות כמה כסף צריך להוציא כדי לעמוד בראש תוצאות החיפוש.

למה האגודות האלה כל כך מפחידות אותי ואת מי שנלחמת לזכותן של נשים על גופן? לא רק בגלל שהן משליטות פחד באמצעות כספים רבים על נשים במצוקה. הן מפחידות כי הן לא לבד. הן מקבלות תמיכה מהקצה הימני שלנו בכנסת – הסמוטריצ'ים ו"הציונות הדתית".כאשר שר הבריאות ניצן הורוביץ הכריז על מהפכת ההפלות וניסה לשנות את הועדה ההזויה הזו, ישר קפץ סמוטריץ' לספר לנו שמשלב מסוים – הפלה זה רצח. השבוע, עו"ד שמחה רוטמן שמח שבית המשפט העליון בארה"ב "החזיר את הכוח לנבחרי הציבור", כאילו נבחרי הציבור אינם גברים שמחזיקים את הכוח תמיד.

אנחנו רואות בימין הישראלי עוד ועוד שמרנות נוסח אמריקה מיובאת לכאן. כשאנחנו זועקות "סיפורה של שפחה – גרסת המציאות", אנחנו לא עושות זאת סתם, אנחנו יודעות על מה אנחנו מדברות. כשאנחנו נלחמות בכפייה דתית – אנחנו יודעות למה אנחנו עושות את זה. מה שקרה ביום שישי בארצות הברית רק מחזק את מה שאנחנו טוענות כבר שנים: הכוחות השמרניים לעולם לא יפסיקו בניסיונם לשלוט בגופן של נשים, הם עושים את זה לאט ובשיטתיות, מכרסמים בזכויותינו במעטה של "חופש הדת" או "רגשות הדתיים". לנו אסור להיות שאננות, אפילו לא לרגע.

בשבוע שעבר הבנו שמדינת ישראל יוצאת לבחירות. אנחנו, מי שנלחמות ונלחמים לשוויון זכויות למען נשים – צריכות להיות מאוד ערניות וערניים למה שקורה עכשיו. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו ממשלה שבה דעות כאלו הן לגיטימיות. השנים האחרונות לימדו אותנו שגם לקטנה במפלגות יש כוח אין סופי בתוך קואליציות צרות ושבריריות, ואסור לנו לאפשר כניסה של כוחות חשוכים לממשלת ישראל. אנחנו צריכות להיות חכמות ולהצביע רק למי שמבטיח/ה לשמור על זכותנו לגופנו ולא רק לשמור – אלא גם לקדם. אם נהיה שאננות, אם ניתן למדינת ישראל ליפול לתהום הנשייה השמרני-אוונגליסטי, לא רחוק היום שיכתבו גם לנו ברשתות: "לא מתאים לכן? תעברו למדינה אחרת".

>> חופש או חושך: על זה הבחירות. על זה הן תמיד היו
>> השנה היא 2022: לא יתכן שאתם עוסקים בגוף של עדן בן זקן

• טור דעה
• פמיניזם
• בצלאל סמוטריץ'
• נועה תשבי
• נפגעות תקיפה מינית
• ימין קיצוני
• כפייה דתית
• ציונות דתית