ירדן גלבוע היא יוצרת תיאטרון, חיה ופועלת בתל אביב. שתי הצגות שביימה וכתבה עולות בימים אלו: ההצגה "הטוען לכס" בתיאטרון אחד העם של סמינר הקיבוצים (הופעה אחרונה הערב, 10.4), וההצגה "הכל נשאר חי" שיצרה יחד עם דנה קיילה ותעלה בשבוע הבא בבכורה בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון (פרטים וכרטיסים כאן). שתי ההצגות מתכתבות עם המלחמה הבלתי נגמרת והמציאות שהיא מייצרת, הראשונה מבוססת על הספר "הטוען לכס המלכות" על שלטונו הדיקטטורי של סטאלין ומשלבת טקסטים של עינב צנגאוקר, מחמוד דרוויש, איציק סעידיאן, שאול טשרניחובסקי ועוד, ואילו השנייה עוסקת בזוגיות בצל פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי בעזה, מנקודת מבט נשית.

>> מקום ללכת בו מכות ומקום לבריחה מהמציאות // העיר של יונתן ברק
>> מחזה אפוקליפטי מהחלון וחנות עתיקה ומרגשת // העיר של עומר שך

1. דיזייר

בר רוסי סודי בלב תל אביב, ממש מול קניון TLV יש בר שקהל היעד שלו הוא לרוב דוברי רוסית. חיפשתי מקום להעלות את ההצגה שלי "חוזר לרוסיה", רציתי שההצגה תתרחש בתוך מסעדה רוסית אמיתית עם הוודקה והסילודקה (דג מלוח בתרגום חופשי), המקום הזה שנתקע אי שם באייטיז או בניינטיז. עשיתי סבב לוקיישנים, ואז ולד פסחוביץ, אחד השחקנים שבהצגה אמר לי שיש מקום שהוא אוהב לצאת אליו ואני חייבת לראות אותו. נכנסנו לבר מסעדה מהמם, עם במת קברט קטנה, ואז הבנתי שזה המקום שלי. כבר שלוש שנים שההצגה רצה שם. ההצגה מתחילה כחגיגה רוסית עם מוזיקה חיה, רחבת ריקודים אוכל רוסי ואלכוהול, וגולשת להצגה שנוגעת בפצעי ההגירה של השחקנים שעלו מברית המועצות לשעבר. זה מקום שאני עושה בו ביזנס ונהנת לבוא סתם לפלז'ר.
קרליבך 25

2. תיאטרון נחמני הסגור

אני חושבת שבעיר שלנו יש הרבה ארכיאולוגיה, לא ארכיאולוגיה של שכבות ושל היסטוריה עתיקה, אלא ארכיאולוגיה תרבותית שממלא את הלב בהרבה נוסטלגיה וגעגוע. מקום כזה מיוחד בשבילי הוא תיאטרון נחמני שנסגר ב-2016. האולם הוקם בראשית שנות ה-30 כאולם ספורט של הפועל ובשנות ה-40 שימש כקולנוע והיה לאולם הבית של התיאטרון הקאמרי במשך כעשור ומחצה. ב-14 השנים האחרונות הוא שימש כביתו של אנסמבל עתים, מייסודה ובניהולה של הבמאית כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, אנסמבל שבו הייתי שחקנית ויוצרת בעשור האחרון.

כשהייתי סטודנטית למשחק בשנה ג', הגעתי לאודישן בקאמרי והתקבלתי לאנסמבל של רינה ירושלמי. זה היה חלום שהתגשם מבחינתי. העבודה עם רינה היתה בית ספר מטורף עבורי לתיאטרון, ההגעה לחלל הקדוש הזה, לאולם תיאטרון הכי יפה שראיתי בעיר הזאת, היתה חוויה של מקדש. באמת. חוויה של כבוד והדר לעשייה התאטרונית. כל אבן שם היתה מלאה וספוגה בהיסטוריה אומנותית והחלל הדהד שם משהו עמוק ומלא, שלא מרגישים בשום חלל תיאטרון אחר בעיר. אני אוהבת לעבור שם ולשהות שם. יש פירצה קטנה בגדר שגם מאפשרת להיכנס ולהציץ. הבניין הזה, עם הבמה הכי יפה בעיר, עומד נטוש במרכז העיר ברחוב נחמני. חלל רפאים שיכול וצריך היה להיות מרכז תרבות.
נחמני4

3. ת"א תרבות דה וינצ'י

מאוד חשוב לי כיוצרת שתהליך החזרות יתרחש בחללים יפים שמעניקים מקום להשראה לצאת. והנה חיפשתי, לקראת היצירה החדשה שלי שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב, מקום שכזה. הגעתי לחללי החזרות בדה וינצ'י. איזה מקום נפלא, מקצועי, ברמה גבוהה של השקעה ומחשבה בכל פרט, יש קהילת יוצרים עצמאיים נפלאים ונפלאות שמגיעים למקום, יש אפילו הפי האוור לעשות דרינק בין חזרה לחזרה, פסיליטיס מעולים, מענה מדהים של צוות המקום לכל תרחיש. בקיצור, הייטק. לא ברור מאליו כלל. לרב אומנים ואומניות רגילים להתחבא ולהסתפק בכל מיני מקלטים, פינות נטושות וזולות והנה פה סוף סוף יש אפשרות לרמה מפנקת ומקצועית שהיא תנאי בסיסי לעבודה נכונה מבחינתי.
דה וינצ'י 14

4. פרא

אחרי יום חזרות ארוך בסמינר הקיבוצים אני אוהבת להתפנק בדייט עבודה ופלז'ר עם בן זוגי, שהוא גם המוזיקאי בהצגות שאני מביימת בתיאטרון. אנחנו מתפנקים באלגנטיות בפרא. מתפנקים ביינות מעולים, באוכל מדהים שכל פעם מפתיע מחדש, נחמה קולינרית ובילוי נעים לגוף עייף בסוף יום חזרות ארוך.
נחלת בנימין 27

5. רחוב מיכ"ל

הרחוב בו אני ומשפחתי גרים בעשור האחרון. רחוב מיכ"ל האגדי. מדרחוב הולנדי קטן חד סיטרי. אי שקט וירוק, מילימטר מהסנטר הרועש, מקינג ג'ורג פינת שדרות בן ציון ובוגרשוב. הרחוב הוא בעצם כמו קיבוץ קטן, כולם מכירים את כולם, יש ספרייה קטנה שהיא הלב של התן קח, עד לפני שנה היו פה עוד חגיגות של חגים, שירה בציבור, בשבועות מירי אלוני מגיעה, השכנים מתכנסים לשירה, מביאים כיבוד, הילדודס של השכונה מתרוצצים על המחצלות, בעבר היו פה גם את מסיבות הפורים הכי שוות בעיר, ספסלים שקטים שאפשר לשבת לקרוא בהם, והרבה ירוק. לצערי בקרוב הרחוב יעבור מתיחת פנים אכזרית, שלושה בניינים ברחוב הקטן הזה עוברים פינוי בינוי ותמ"א וכבר עכשיו מורגשת תנועת המשאיות האבק והבלגן רק מתחיל, כואב הלב שהרחוב יהפוך לאתר בנייה. נקווה שנצליח להישאר פה למרות הכל.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית. הכתם השחור של העיר, תרתי משמע, אתר של זיהום פשע ולכלוך. מבנה שהיה צריך להיהרס כבר מזמן. מקור לסיפורי זוועה ולתמונות שנחרטו עמוק בתודעה. היחסים שלי עם התחנה המרכזית מורכבים, המקום הזה היה לי גם כבית שני. שלוש שנים שהכרתי את התחנה המרכזית מקרוב מאוד. למדתי תיאטרון בבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ ז"ל. הייתי שם ימים ולילות כיאה לסטודנטית למשחק. זה היה אקווריום של תרבות, תיאטרון רוסי מדליק בלב התחנה המרכזית, בית ספר למשחק מיוחד במינו שלצערי נסגר עם מותה של המאסטרית סופי מוסקוביץ שהדנ"א שלה תבוע עמוק אצלי ביצירה.
גם אז, לפני כחמש עשרה שנה, אמרו לנו שרוצים לסגור את המקום הנוראי הזה. עסקאות סמים, אלימות ומקרי אונס התבצעו במתחם התחנה, מקרי רצח, חלקם של זונות שעבדו בה, חלקם של בעלי עסקים שנשדדו, חלקם של חברי כנופיות שנקלעו לתגרה וחלקם של עוברי אורח. המקום היה תמיד ועדיין מטונף פיזית ומוסרית. אני לא מבינה איך עדיין המבנה הזה עומד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"השדה", כנס פרפורמטיבי שנולד בעקבות מחקר אי”ב (ארגון יוצרים עצמאיים) על יוצרי תיאטרון עצמאים, במסגרת פסטיבל תמונע. המטרה היתה להבין ולהוביל לשינוי בעולם התיאטרון העצמאי בישראל. כל חלק בכנס הדהד את המחקר, את השורשים ואת הדרך שעשה שדה התיאטרון העצמאי, ומציב את האתגרים וההזדמנויות לעתיד. להיות יוצרת עצמאית בתיאטרון זה לא דבר של מה בכך. הכל נעשה בעשר אצבעות, וזה כל כך חשוב להבין איך ניתן להתייעל בשדה העצמאי הזה. אני מאמינה שהתאטרון העצמאי הוא קרקע פורייה לעשייה אמיצה ומשמעותית בטח ובטח בתקופה שכזאת שהכל מתפרק מסביב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"M16 תמונת ניצחון", היצירה של אבי גיבסון בראל וקבוצת תיאטרון סמרטוט. היצירה נוגעת במחיר של ההליכה המתמשכת בשדות החרוכים של המלחמה. כשראיתי את היצירה, הרגשתי שאני רואה במראה את כל הזוועות שבמציאות הישראלית מאז ובעיקר היום. אבל בזכות העבודה התחזקתי, כי הבנתי כמה חשובה העבודה שלנו, כל האנשים והנשים המבקשים שינוי, שמבקשים לשנות את המציאות המעוותת והקשה שאנחנו חיים בה. ההצגה נתנה לי כוח להמשיך ולהילחם עבור המקום הזה שאנחנו חיים וחיות בו.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תנועתאחותי למען נשים בישראל, אחותי פועלת לקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי והעצמת סולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך בשיח הציבורי בישראל. מנכ"לית הארגון היא שולה קשת, אישה יקרה ונדירה. יצא לי להכיר מקרוב את האירגון הנפלא הזה בזכות ההצגה "פקעת" שביימתי עבורו. ההצגה היא יוזמה מדהימה של תנועת אחותי ותנועת ארוס אל בחר ביפו, תוצר של יצירה משותפת של נשים יהודיות ופלסטיניות המתבססת על טקסטים אותם כתבו הנשים על חוויותיהן, חששותיהן, והאתגרים איתן הן מתמודדות. הארגון יוזם יוזמות חברתיות חשובות שמשנות לטובה את פני העיר בכלל, ודרום העיר בפרט.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה עכשיו?
אני חושבת שחשוב להרים לכולם ולכולן בעת הקשה הזאת, אפשר להרים לעצמנו על כך שאנחנו מתעקשים לשמור על עיר שהיא מרחב שמאפשר התנגדות. מרחב שזועק את הצורך בשינוי.

מה יהיה?
אני מאמינה שבימים החולים האלה, הרפואה שלנו טמונה בעשייה, ביכולת להתבונן, ולבקר את המציאות שבחוץ על ידי כך שניתן לה לעלות בצורה חדשה על הבמה. אולי היא תצחיק אותנו, אולי היא תעציב אותנו, אולי תכאיב לנו, אולי תרגיז אותנו, אולי גם לא. אבל מה שבטוח שככל שנעמיק להתבונן בה נוכל לשנות אותה.

• העיר שלי
• פסטיבל עכו
• תיאטרון
• נחמני
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• רחוב מיכ"ל
• פרא
• תחנה מרכזית תל אביב

בעבודתי כמדריך בבית ביאליק בתל אביב, אני מספר למבקרים במקום על המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ועל אחד העם, על ההיסטוריון שמעון דובנוב, על מאיר דיזנגוף ועוד רבים ונכבדים שישבו באודסה, והקימו למעשה את הבסיס לתרבות העברית של היום. החבורה הזאת גם עיצבה בהמשך את העיר תל אביב במתכונת של אודסה – עיר לבנה לחופי הים, ״אודסה דפלשתינא״, כפי שכינו אותה בתחילתה.

>>מה קשור דגל הגאווה? פשוט מאוד, זה דגל של מאבק על הדמוקרטיה

אבל בדיוק באותה תקופה בה פעלו חכמי אודסה ויצרו את התשתית לתרבות העברית בספרות, בשירה, בעיתונות, בתאטרון ובשאר תחומים, הסתובבו באודסה גם טיפוסים אחרים. בשעה שמלומדי אודסה עסקו בתרבות של מעלה, הם עסקו בעולם של מטה. כי באודסה היה גם עולם תחתון מפותח לא פחות – כנופיות של גנגסטרים יהודים שבנו לעצמם אמפריית פשע ברוח הכנופיות של ניו יורק. יהודים שברחו מהעיירות ומבתי המדרש בחיפוש אחר הזדמנויות לפרנסה בעיר הגדולה, ופנו לפשע כפרנסה קלה ומהירה יותר. עד כדי כך עולם הפשע היהודי היה מפותח באודסה, עד שביטויים רבים ביידיש נכנסו לז׳רגון הקרימינלי הרוסי. הם נפוצים בו עד היום.

אבל ללא ספק, הדמות הכי בולטת בחבורת הגנגסטרים היהודים באודסה היה ברנש בשם מישקה יפונצ׳יק, מאפיונר שעלה לגדולה. מישקה שלט ביד רמה בכנופית הפושעים של אודסה, הוא נהג לשדוד את עשירי העיר ולדאוג ולחלק כסף לעניי העיר, ובעקבות זאת כונה ׳רובין הוד של אודסה׳. כנופיות הגנגסטרים שלו גם הגנו על יהודי העיר כשניסו לעשות בהם פוגרומים. על בסיס הסיפורים האלה כתב איסאק באבל, הסופר הרוסי-יהודי, מחזור קטן של סיפורים בשם סיפורי אודסה, סיפורים שהיוו את ההשראה להצגה שלי ׳מלך׳, שתעלה בפסטיבל עכו הקרוב.

ההצגה מתמקדת בסיפורו של בניה קריק (שמבוססת על דמותו של מישקה), בן של עגלון, ועל עלייתו לגדולה לעמוד בראש עולם הפשע היהודי באודסה, ברוח כנופיות הפשע האיטלקיות בסרטים האמריקאים. אבל לא רק בחבורת הפושעים עוסקת ההצגה שלי, אלא גם בגורל מי שכתב אותם. איסאק באבל – הסופר היהודי הרוסי, מגדולי הסופרים במאה ה-20, סופר שדי בקריאת כמה שורות שלו כדי להבין את גדולתו – נעצר על ידי השלטונות הסובייטים, הואשם בבגידה והוצא להורג בירייה, בדיוק באותו אופן כמו הדמות הבדיונית של בניה שהוא כתב. כך שהמציאות והדמיון נשזרו זו בזו בחייו, וכך גם בהצגה שלי. ביצירת ההצגה התבססתי בין השאר על הפרוטוקולים האמיתיים שנחשפו מהחקירה שלו.

אבל מה המשמעות של העלאת היצירה הזאת במציאות הנוכחית? או כמו שבניה מנסח זאת: ״הדברים כל כך פשוטים, אז למה בני אדם תמיד מסבכים אותם במחול של דם והרס, למה? כשאפשר פשוט לשבת יחד בשלווה לשתות משהו ולפתור הכל על מי מנוחות…״. אני מסתובב ברחובות שכונת שפירא ופלורנטין, ומדמיין שאני ברובע מולדוונקה באודסה, הולך לנמל יפו ורואה בדמיוני את פרוים גראץ׳ אורב לאניה שהגיעה לנמל. במידה מסוימת, היצירה הזאת מצילה אותי ממחול ההרס והדם שסובב סביבנו ומאפשרת לי לדמיין מציאות אחרת.

באחד מסיפוריו כתב באבל: ״סיפור טוב לא צריך להידמות לחיים האמיתיים, החיים הם אלה שצריכים להידמות בכל כוחם לסיפור טוב״. יש כח לאמנות למשוך אותנו מהביצה שאנחנו נמצאים בה, היא מאפשרת לנו לחלום ולתאר מציאות אחרת. במידה רבה זאת הצגה על יצירה בתנאים בלתי אפשריים, בתנאים של מוות ומלחמה. באבל סיפר בחקירתו שהוא פנה אל הדמויות המיתולוגיות של פושעי אודסה כדי לברוח מהמציאות של מלחמת האזרחים ברוסיה. ברגעים הכי קשים בחקירתו הוא נזכר ביצירה שלו והיא נתנה לו כח להמשיך, ואלה גם היו המלים האחרונות שלו – תנו לי להמשיך ליצור. אמנות אמנם לא יכולה להציל אותנו ממוות, אבל היא יכולה להציל את נפשנו.
מלך. כתיבה ובימוי: עמוס אורן. פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, שיתקיים בחול המועד פסח, 14-16 באפריל.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• יוצרים כותבים
• תיאטרון
• פסטיבל עכו

הבת שלי היתה בת שמונה כשהתחלתי לכתוב את המחזה "עמירם", לפני כחמש שנים. גיל שמונה הוא גיל חמוד להפליא, שבו מתחילים לשאול שאלות לא פשוטות על העולם. השאלות הלא פשוטות שהבת שלי שאלה אותי גרמו לי להבין שיש דברים בעולם שעדיין מפחידים אותי, וכדי לנסות להתמודד עם הפחד החלטתי לכתוב אותו.

>> הטוב, הרע והדי נורא: הכל מורכב עכשיו. גם זאב רווח
>> מיזם "עדות 710": עדויות של ניצולי שואה שחוו את ה-7.10

נקודת המוצא שלי הייתה מעשה הטרור שביצע עמירם בן אוליאל, שיידה שני בקבוקי תבערה על ביתה של משפחת דוואבשה בכפר הפלסטיני דומא, גרם למותם של ההורים סעד וריהאם והתינוק עלי ולפציעתו האנושה של אחמד בן הארבע. ניסיתי לזהות את המתח הזה שבין קנאות אידיאולוגית לבין אדישות מוחלטת ולהבין אותו.

כשכתבתי את הרגעים שבהם עמירם זוכה לתמיכה ציבורית וצובר כוח פוליטי, חשבתי שאני מדמיין מציאות שעלולה להתגשם בעתיד הרחוק מאוד; שאני בטח מגזים כדי להזהיר. הממשלה אמנם היתה ממשלת ימין, כרגיל, אבל הכהניזם עדיין לא פרץ למיינסטרים הפוליטי הישראלי והתמיכה בבן אוליאל היתה מעטה ושולית. בחמש השנים שעברו מאז, נציגי הימין הכהניסטי השתלטו על הרבה עמדות כוח ובן אוליאל הפך ממוקצה ל"קדוש" שהקמפיין לשחרורו, בהובלת כמה מחברי קואליציה מרכזיים, מתנהל במלוא המרץ.

הכתיבה של "עמירם" התחילה מהצורה. רציתי ליצור את הניגוד הגדול ביותר שאפשר בין מעשה הזוועה שמתואר בטקסט לבין יופיין של המילים שמתארות אותו. לא רציתי ליצור מחזה דוקומנטרי שעוסק בדמותו האמיתית של רוצח, ולכן בהכרח גורם לקהל גם להזדהות איתה מחד, או מחזה שמנחם בבדיון שלו מאידך. רציתי להלך על קו התפר שבין הפרטים הדוקומנטריים לבין הדמיון; בין מה שקרה באמת לבין מה שאולי קרה; בין מה שיכול היה לקרות לבין מה שאולי עוד יקרה.

״עמירם״ עלה בבכורה בפסטיבל עכו, כמה ימים לפני השבעה באוקטובר. שמחנו בעבודה המשותפת והיינו במתח לקראת המפגש עם הקהל. סיימנו את כל אחד מארבעת ימי הפסטיבל מרוגשים מהתגובות החמות שקיבלנו, מאנשים שצעדו איתנו בשבילי החוויה הלא קלה שביקשנו להעביר אותם.

לאחר מתקפת הטרור של החמאס ומלחמת הנקמה האכזרית שבאה בעקבותיה היה לי ברור שלא נמשיך להציג את ההצגה. העולם הפך למפחיד הרבה יותר, ומול הזוועות שהתחוללו בו הזוועה שמתוארת בהצגה נראתה לי קטנה, כמעט חסרת חשיבות. אפילו כשקיבלנו תמיכה להרצת ההצגה אחרי הפסטיבל מהקרן לעידוד יוצרים עצמאיים ומקרן רבינוביץ׳, לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי אם המילים שעל הדפים יכולות להפוך שוב להצגה. האם אפשר, במציאות שבה הזוועות עולות על כל דמיון, להזמין קהל לצפות בהצגה כזאת.

היה רגע שבו הבנתי שאפשר. שמעתי את דב מורל בפודקאסט "איך לעשות דברים" מתאר כיצד השתתף ב"חתונת השנאה", החתונה שבה הונפה תמונתו של עלי דוואבשה ונדקרה פעם אחר פעם על ידי החוגגים. הרגע שבו השווה בין תחושת השמחה האלימה שחש כשאחז בתמונתו של עלי בחתונה לבין התחושות שחש כשהחזיק את בתו הפעוטה שרק נולדה, גרם לי להבין שההתעקשות על אנושיות יכולה להתרחש בכל מקום, גם – ואולי במיוחד – כשלעתים נדמה שמסביב הכול נשרף. ומה יותר אנושי מאמנות?
>> "עמירם" מאת עדו סתר; בימוי: יעל גולדברג; 6.2 20:00, תיאטרון תמונע (ומועדים נוספים בהמשך).פרטים וכרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• פסטיבל עכו
• מחזה

ההודעות שפורסמו השבוע על דחיית אירועי סוכות בשל המלחמה בצפון – בהם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה שנדחה לחנוכה, ופסטיבל עכו לתיאטרון אחר שנדחה לפסח – ציערו אולי את קהלם הפוטנציאלי, אך יותר מכל היו מהלומה קשה עבור היוצרות והיוצרים. הרי הם אלו שמתכוננים במשך חודשים להציג את פרי עמלם בבכורה באירועים החשובים בלוח השנה של התרבות הישראלית.

>>גיבורים על גיבורים: הסאטירה של HBO חייבת לספק את הסחורה

אליהן הצטרפה הודעת התזמורת הפילהרמונית על דחיית קונצרטי פתיחת העונה בהיכל התרבות בתל אביב, בניצוח המנהל המוסיקלי להב שני ובהשתפות הכנר מקסים ונגרוב, גם כן בשל מגבלות ההתקהלות שהטיל פיקוד העורף בגוש דן. דווקא בשעה קשה זו – ימים של אזעקות תכופות ומתקפות טילים על אזורים שונים בארץ מחד, וחששם המובן של מוסדות התרבות מהפסדים כלכליים ומתפוסת קהל מצומצמת מאידך – אסור לתת לשירת הסירנות לשבור את רוחה של היצירה הישראלית, ובפרט לא את רוחו של הקהל המוטרד אך הצמא לתרבות. למעשה, יש חשיבות מוסרית מן המעלה הראשונה להמשיך לקיים את חיי התרבות בכל מקום בישראל ובכפוף להנחיות פיקוד העורף, לטובת רווחתם הנפשית של היוצרים והקהל, ולא לוותר עליהם.

ב-28 בספטמבר, למשל, אזעקה קטעה את הצגת "מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי, בבימוי עירד רובינשטיין, שנערכה באולם קאמרי 2 בתל אביב. האולם הוא מרחב מוגן ומטבעה האזעקה עוררה בהלה ולחץ, אולם שובם של השחקנים והקהל לריכוז בתום עשר דקות ההמתנה – לא לקומדיה אסקפיסטית או לסטנד-אפ, אלא לדרמת יחסים כבדה שמצריכה רמה גבוהה של קשב ומיקוד, הן על הבמה והן באולם – הוכיח עד כמה הצורך להתחבר ליצירה, למפגש הבלתי אמצעי של שחקנים וקהל, הוא קריטי בימים המטורפים הללו. מחיאות הכפיים לשחקנים עם חזרתם לבמה, וגם בסוף ההצגה, הוכיחו עד כמה הקהל איתם, מעבר לעובדה שמרבית הצופים נשארו במקומם ולא עזבו את האולם.

יש להניח שגם באולמות אחרים בארץ מגיב קהל לאזעקות באופן דומה, כך שהולך ומתבהר עד כמה זוהי שעה שמחייבת סולידריות תרבותית של יוצרים וקהל מכל תחומי האמנות. למעשה, ההזמנה לחוות תרבות – לא ליהנות ממנה בהכרח אלא להמשיך לצרוך אותה, בשלב ראשון – תוך הדגשת קיומם של המרחבים המוגנים במוסדות התרבות והבהרת ההנחיות למקרה של אזעקה, היא המהלך ההכרחי לשמירה הן על המשכיות היצירה (בין אם הקולנועית, התיאטרלית, המחולית או הפלסטית) והן על החוסן הנפשי של כל המעורבות והמעורבים במעשה האמנותי.

מבחינת הקהל, אכן קל יותר ולפעמים גם כיף להסתגר בדל"ת האמות ולצלול למעמקי פלטפורמות הסטרימינג (המבורכות כשלעצמן), ממש כמו בימי הקורונה הנשכחים. אולם גם בחירה זו אינה תמיד בטוחה יותר. במציאות שבה לצריכת החדשות הביתית האובססיבית יש השפעות הרסניות במיוחד על בריאות הנפש – מעבר למציאות ההולכת ומטרללת כשלעצמה – מוטב לאזרחיות ולאזרחים להתנתק מהמסכים, ולזמן לעצמם מפגש חברתי-תרבותי ליד הבית: לראות אנשים, לפגוש חברים ולהיות יחד. גם אם סיבת ההתכנסות התרבותית אינה בדיוק המועמדת הבאה לאוסקר או הלהיט שירוץ בכל היכלי התרבות בישראל – עצם האינטראקציה עם יוצרים, שחקנים ויצירה יעניק מרפא לנפש. שעה וחצי או יותר של מפלט, שכאמור ניתן לשמר גם במקרה של אזעקה, ולא בהכרח בועה אסקפיסטית. מותר לפחד, מותר לחשוש, אבל כדאי גם לתת צ'אנס לערב תרבותי ולהפגת חרדות משותפת.

ובאשר לפסטיבלי סוכות, הרי שעד שניסע לעכו ולחיפה לפגוש את היצירות הכי חדשות וחמות על הבמה והאקרנים, ראוי שמוסדות התרבות במרכז יפתחו את שעריהם בפני היוצרות והיוצרים שלהן, כמחווה של סולידריות תרבותית עבור מי שנדרשים עתה לגלות אורך רוח: להפגיש אותם עם קהל לשיחות על היצירות עם קטעים מהן במטרה לעורר עניין וציפייה לתוצר הסופי, שבתקווה יוצג או יוקרן במועדים החדשים, בהתאם למצב, ולא יעמוד שוב בפני דחייה מייאשת בנסיבות ביטחוניות.
יאיר אשכנזי שימש ככתב התיאטרון של עיתון "הארץ" בשנים 2020-2015

• טור דעה
• ❤ תרבות
• היכל התרבות
• פסטיבל חיפה
• פסטיבל עכו

להגיד שיש לך פוסט טראומה זה מורכב. זה גם שחרור וצמיחה, וגם פחד ובושה, ולמרות שטרם אזרתי אומץ לעמוד מול משרד הבטחון ולדרוש הכרה ותמיכה – כתבתי על זה מחזה. במרכז ההצגה עומד חייל משוחרר שתקוע בין בית של שני עצורים מהשטחים, לבין הבית של ההורים שלו, עד שבסוף… מה פתאום, אני לא אגלה! בואו לראות אם אתם רוצים לדעת.

לא כתבתי את ההצגה כדי שיכירו בי כפוסט-טראומתי, ולא בשביל ה-״מאבק״. אני לא יודע מה אני ברמה ההגדרתית, וזה גם לא מעניין אותי. כן, אני דפוק מהצבא, יש לי סיוטים, בנסיעות באוטובוס אני מתכנן איך אני בורח, ויודע בדיוק איך לסכל את הפיגוע שיבוא. אבל לא על זה המחזה. זה קשה, וזה מעייף, אבל אין לי יותר מידי מה לומר על זה. אם היו עושים אבחונים לכל מי שחי כאן, ל-80 אחוז מהאוכלוסייה היו מגלים פוסט טראומה. וזה תמיד היה ככה. כשסיפרתי לסבא שלי שאני עומד לקבל כומתה ירוקה באנדרטת הנח״ל בפרדס חנה, הוא התחיל לבכות ואמר ״יש לי הרבה חברים שם״. וזה בסדר. כאילו, זה לא בסדר. זה נורא והלוואי שזה יגמר כבר, אבל זה לא חדש. מה שחדש זה שאני, לעומת סבא יונתן, יכול לומר – קשה לי, אני צריך עזרה, ואתם צריכים לעזור לי. אתם שלחתם אותי לצבא, ואתם צריכים לעזור לי לצאת משם.

לקח לי כמה שנים להצליח לבקש עזרה. למזלי, או לצערי, לא לקח הרבה זמן מהרגע בו עזבתי את הקו בחברון עד הרגע בו הבנתי שמשהו לא בסדר. אני לא כל כך יודע לדבר, אז תמיד חשבתי שללכת לשתוק מול פסיכולוג יהיה בזבוז זמן, אבל בשלב מסוים הייתי עם הגב לקיר, ולבד, וחייב לדבר עם מישהו. אבל אז נזכרתי שאני גר בתל אביב, ויש לי חלומות, ורצונות, והדברים האלה עולים מלא כסף, ואי אפשר גם לגור בעיר האהובה שלנו וגם לממן לעצמך טיפול, או תחביבים, או משהו. אלא אם כן אתה בהייטק. וסורי, אבל לא בא לי לעבוד בהייטק. בקטע טוב. אז ביקשתי עזרה מההורים.

יש לי הורים מדהימים, הכי טובים שיש, אבל כשאמרתי להם שקשה לי הם לא הצליחו לשמוע את זה. זה נורא העליב אותי, אז כתבתי קטע – חייל עוצר פלסטינאי שהופך להיות אמא שלו (מה שמאוחר יותר הפך למחזה), והעליתי אותו בערב יצירות בניסן נתיב כדי להראות להם מה זה. אבל לא הזמנתי אותם בכלל, פחדתי שירגישו רע. הבנתי שזו סיטואציה חרא לכולם. לי, להורים שלי, ולאנשים שעצרתי, ואני רוצה לכתוב על זה שכואב לי, אבל אני מבין וחומל וסולח.

הפעם הראשונה שבה היה לי התקף חרדה הייתה בכניסה לקניון של דיזינגוף סנטר. גליה ואני יצאנו לראות סרט בקולנוע לב, וכשיצאנו מהסרט ראינו מרחוק את האקסית שלי מהתיכון. קפאתי. כאילו הרימו לי האמברקס. התחלתי להזיע ולהסתחרר, הרגשתי שאני בסכנה ולא הבנתי למה, ומה זה קשור בכלל. מצאתי את עצמי עומד בקינג ג׳ורג׳ ומרגיש שאני עומד למות, שעוד רגע יצוץ מאיזו פינה מחבל וידקור אותי. ואפילו שאני יודע שאני בטוח, אני לא מצליח להירגע. הפעם האחרונה שבה קפאתי ככה הייתה בצבא, כשראיתי מחבל מתחבא בשיחים. וכנראה הגוף שלי התקלקל וחשב שאני בסכנת חיים. אדרנלין, לחץ, התכווצות של כל השרירים. אני יודע שאני בסנטר, בעיר שאני אוהב, עם הבחורה שאני אוהב – אבל הגוף שלי חושב שאני שם. הגוף שלי מקולקל, ולא תמיד יודע מתי אני בדיזינגוף ומתי בשטחים.

אני אוהב הצגות שהמרכז בהן הוא השחקנים, שהם עושים קסמים. מחליפים זהויות ולוקיישנים ברגע, ומכניסים אותך לעולם שהחוקים של המציאות לא חלים עליו. לכן הרגשתי שהבמה, השחקנים והתיאטרון, הם הדרך המושלמת לספר איך העולם שלי איבד את החוקיות שלו, והכל אקראי ומפחיד. אבל זה סבבה, ואפשר לצחוק על זה ביחד. בואו. נתראה בעכו.
ההצגה תעלה במסגרת פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר ב- 3.10 (הצגות ב-15:30 ו-16:45) ו-4.10 (הצגות ב-15:00 ו-16:00).לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• פסטיבל עכו
• טראומה
• דיזנגוף סנטר