>> איתי דורון וארז מעין שלו הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל תמונע, שיתקיים בתיאטרון תמונע לקראת סוף החודש (30.11-23.11). תחת הכותרת "והארץ הייתה" יתרחש שפסטיבל רב תחומי של יצירות המביאות רוחות של שינוי, התנגדות, חיים ותקווה בתום מלחמה בתחומי התיאטרון, פרפורמנס, מחול, דראג ומוזיקה, ובשורה של מופעי בכורה ממיטב יצירת הבמה העצמאית בישראל.עוד פרטים באתר תמונע

>> משהו גדול וטוב: שובו של אינדינגב הוא תמונת ניצחון של שפיות
>> אין רגע דל: 10 פסטיבלים שלא כדאי לפספס בחודש נובמבר

"מה התפקיד שלנו בתוך כל זה?"
זו השאלה מה שאנחנו מקפידים לשאול את עצמנו בתחילתה של כל פגישת עבודה כמנהלים אמנותיים שותפים יחד עם נאוה צוקרמן בתיאטרון תמונע. ובכלל זאת נראית לנו כמו שאלה ראויה להישאל על ידי כל אדם בתפקיד ניהולי בכלל ובעולם התרבות והאמנות בפרט. אנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו גם ב"ימי שגרה" (אם יש כאלו בכלל בארץ שלנו) – אבל מאז אוקטובר 2023 השאלה הזו הפכה דחופה יותר וברורה פחות.

מתוך "בית בעזה", דניאל אנגל, פסטיבל תמונע (צילום: דן בן ארי)

דמיינו רגע…

רגע לפני, בספטמבר 2023, יצאנו לעולם עם פסטיבל "דמיינו רגע"– שבו הזמנו יוצרים ויוצרות ממגוון תחומים לדמיין יצירת אמנות ללא מגבלות (של תקציב, זמן, מיקום ואפילו ללא מגבלות פיזיקליות) – הרגשנו אז שהתפקיד שלנו היה לנסות להחזיר ליוצרים וליוצרות (וגם לקהל) את ההתרגשות מהפוטנציאל הרדיקלי של מעשה האמנות. פוטנציאל שבדרך כלל אנחנו לא מעיזים לחשוב עליו כי המציאות מצנזרת לנו אותו: הפכנו עם השנים לכל כך מודעים למגבלות המציאות שאפילו המחשבה שלנו לא מעיזה להפר אותם יותר.

והיה מצוין. היה רדיקלי ומעורר מחשבה, מצחיק ומשונה (בקטע טוב). סיימנו את הפסטיבל הזה בתחושה ש-וואוו אפשר רגע לדמיין שוב.
ואז אוקטובר 2023.

מתוך "באצבעות ללכת לאיבוד", הדס רינגר, פסטיבל תמונע (צילום: אביב בן-זאב)

המציאות עולה על כל בדיון

מה עושים עכשיו? מתכנסים. רגע ללקק את הפצעים, לבכות ביחד, להתעצבן, לפחד, לחשוב על ההווה ועל המקום. בפגישות השבועיות שלנו הבנו עכשיו שאין טעם באסקפיזם, במפלט מהמציאות, אלא שצריך לרגע להתרכז במציאות עצמה. כך התחילה להתגבש עונה לתיאטרון והשם שעלה היה:"הַמְּצִיאוּת באמת עוֹלָה עַל כֹּל בִּדְיוֹן"– העונה התיעודית בתיאטרון תמונע.

Can You Beat The KGB (צילום: דן בן ארי)

המציאות היתה (ועדיין) כל כך אינטנסיבית, שמפה לשם יצאו לנו השנים הכי פוריות בתיאטרון מזה הרבה שנים. הצגנו, בין היתר, הצגות מקור כמו"שׁוּרָה: מלאכת זיהוי חיים"מאת ובבימוי רועי יוסף (שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2024) העוסקת בחוויות המילואים של רועי במלאכת זיהוי החללים במחנה שורה אחרי ה-7 באוקטובר ו-?Can you beat the KGBשל דניאל כהן-לוי שהפך את סיפורו של מתנגד המשטר הרוסי אלכסיי נבלני למשחק שולחן פרפורמטיבי בהשתתפות הקהל, ששואל שאלות גם על התנגדות כאן במקום המוזר הזה שהוא הבית שלנו. היו גם שני פסטיבלים דוקומנטריים – פסטיבל"ועדת חקירה"שהזמין יוצרות ויוצרים להקים ועדות חקירה אמנותית על המציאות סביבנו ו"ממנטו"– הסדרה התיעודית בפסטיבל תמונע, שאבי גיבסון בראל ועינת ויצמן ניהלו אמנותית, והתרכז בתיאטרון דוקומנטרי אקטיביסטי.

אז מהעכשיוהתפקיד שלנו בתוך כל זה?

כעת, כשאנחנו בתוך מסע של בירור זהותי מקומי מאוד, אנחנו שואלים את עצמנו שוב "מה התפקיד שלנו בתוך כל זה".פסטיבל תמונעהקרוב הוא הצעד הראשון שלנו בניסוח של תגובה אפשרית:מסעות מקומיים. בשלה השעה לחזור למסורת הרומנטית משהו של לצאת מהסטודיו, מהעיר ומהמוכר אל עבר מחוזות אחרים. כמו שצ'כוב גמע את ערבות רוסיה כדי לנסות להבין משהו על הנפש הרוסית (ואם יש דבר כזה בכלל), או גרוסמן ועוז שחצו את הארץ בניסיון נואש לתקשר עם ואת המקום הזה. גם אנחנו מרגישים את הצורך לתקשר עם מה שדמיינו פעם שהוא, עם מה שהוא באמת היה ועם מה שהוא עכשיו, ואולי אולי, בזהירות גדולה יותר מבעבר, לדמיין שוב את מה שהוא יכול להיות.

מתוך "והגדת", נעמי יואלי (צילום: יאיר מיוחס)

פסטיבל הוא תמיד מכשיר. אמצעי להתנסח. פלטפורמה להציע שאלה או רעיון או פרספקטיבה. אז קראנו לפסטיבל השנה "והארץ היתה", וניסינו לאתר את הרוחות שמנשבות פה ואמנים שמנסים לספר את הסיפור הזה של פה. עשינו את זה בכמה דרכים:

יזמנו אתהסדרה הרבתחומית, בה קראנו ליוצרים ויוצרות לבחור נקודה על מפת הארץ, לנסוע אליה, לגלות אותה, לדבר באנשים שחיים בה וליצור יצירה קצרה חדשה על הקשר והמבט שלהם על המקום. התוצאה היא שתי תכניות של רצף יצירות קצרות שחושבות מקומות אחרים, למשל אופקים, כפר ריינה, ירושלים, אכזיב, הגדה המערבית, אילת, מין טיול רבתחומי מרתק בין נופים וסיפורים וצלילים ואפילו טעמים.

אנחנו משיקיםהוצאה לאור של מחזות. הרבה פעמים אנחנו קצת מקנאים (בקטע טוב) בספרות או בקולנוע או באמנות הפלסטית – לא בהם ממש – אלא בנצחיות הפוטנציאלית שלהם. הם לא רק למי שעכשיו נוכח אלא הם חוצים את הזמן. התיאטרון נוכח רק בכאן ועכשיו, וזה גם הקסם שלו, אבל יש דרך לאפשר למחזות לגעת בנצח: בבניית הפוטנציאל להעלאה מחודשת. יחד עם דניאל כהן לוי ועם הוצאת פרדס ובתמיכה נדיבה של עיריית תל אביב וגופים נוספים, פתחנו את"ת:מ – תמונע מחזות", והשנה יצאו 5 מחזות חדשים לאור, במה שאנחנו מקווים שיהפוך לסדרה שתימשך לאורך שנים.

מסע דוקומנטרי-פואטי-מוזיקלי בזמן. אריאל ברונז, "חדר אוכל" / פסטיבל תמונע (צילום: דוד קפלן)

יצרנובמה ליוצרות ויוצרים חדשים. טיילנו והסתובבנו ברחבי הארץ בין בתי הספר הגבוהים ליצירה ובחרנו את אלו שאנחנו חושבים שהם הכי מעניינים, ובפסטיבל יהיו שתי תכניות שיציגו יצירות בכורה שלהם: "כרגע" הרב-תחומי – עם יצירות של בוגרי מוסררה, בצלאל, יורם לוינשטיין ובית הספר לתיאטרון חזותי; ו"הצגת בכורה" התיאטרוני עם בוגרי בימוי מסמינר הקיבוצים. הזדמנות נדירה לראות את הכוחות שעוד שניה מובילים פה את השדה.

וגם להשיב רוח

כשחשבנו על השם של הפסטיבל חזרנו לבראשית. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אז למרות הפסקת האש, הארץ עדיין תוהו ובוהו, ונראה לנו שהתפקיד שלנו הוא לנסותלשפוך אור בחֹשֶׁךְ, לאלתר סולם מהתהום,להציג הצעות לסדר בכל התוהו ובוהו הזה, ובעיקר להשיב רוח מכל מני סוגים:קצת רוחות נגדיות, קצת רוחות התנגדות, קצת רוח חיים, קצת אורך רוח, קצת רוח טובה. אז ליקטנו לפסטיבל גם אסופת מופעים נוספים, שיש בהם רוח מיוחדת – תיאטרון, מחול, פרפורמנס, מוזיקה, דראג, אירועי ספרות, מפגשים מקצועים, והמון שאר רוח. תסתכלו רגע על התוכניה ותבינו. ובואו, אנחנו נהיה שם כל הזמן.
>> פסטיבל תמונע 2025, 30.11-23.11, תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל אביב.תוכניה, פרטים וכרטיסים באתר

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• מלחמת שבעה באוקטובר
• תיאטרון
• פרינג'
• פרפורמנס

>> יהונתן רון הוא אמן רב-תחומי שפועל וחי בתל אביב-יפו. בשבוע הבא (25.10-23.10) יעלה בבית ליבלינג"קיר חמישי", מופע שהואעבודת־משך פרפורמטיבית מרובת משתתפים, במהלכה יוצבו בכל אחד מחדרי הגלריות שחקן או שחקנית שיבצעו מונולוגלצופה יחיד.ה, בערב שחוקר את המפגש האנושי כפעולה אמנותית ובוחן את החד־פעמיות של האירוע התיאטרוני. ויש לו קאסט נפלא:לנה פרייפלד, אלון פרידמן, אסי לוי, טל פלג בלנקשטיין, שירי גדני, עדי גילת, אלעד משה, דיקלה הדר, אמיתי יעיש וידידיה ויטל. בקיצור, אל תתביישו, אתם רוצים להיות שם.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

1.פיאסקו

תיאטרון חדש בשוק הפשפשים. אחד מחבריי הטובים ביותר, שאין מחשבה אמנותית שלא עוברת דרכו, פותח מקום מיוחד בשוק הפשפשים לתיאטרון, מחול ופרפורמנס. זו חנות שהומרה לחלל מופעים ומציעה חלופה חדשנית לכלכלת האמנות של הוועדים שמנהלת את הרפרטואר בארץ. שווה לבוא ולהציץ.

חפשו את הפיאסקו. שוק הפשפשים (צילום: דימה חבר)

2. סרט עם בייבי

זה יותר ליין ממקום, אבל אחת לחודש עיריית תל אביב-יפו דואגת להקרנה מותאמת להורים עם התינוקות שלהם בסינמטק תל אביב. האורות מעומעמים והווליום סביר וסביבך מלא אמהות וקצת אבות מתאמצים להעביר שעה וחצי של סרט עם התינוק שלהם בחן. וזה אירוע מתוק מתוק. עיריית תל אביב-יפו, בואו נהפוך את זה לאחת לשבוע? תודה.
סינמטק תל אביב, הארבעה 5 תל אביב

סינמטק תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

3. סנדוויץ׳ חביתה בקפטריה של עירוני א'

לימדתי בעירוני א׳ שנה אחת בלבד ומאז בבתי ספר רבים נוספים בעיר, אבל סנדוויץ׳ חביתה כמו בקפטריה הזו אין בשום בית ספר וגם לא בשום בית קפה בעיר. אם תצליחו למצוא תלמיד שיעביר לכם את האוצר הזה דרך הגדר קניתם את עולמכם ובזול. כיום אני מרכז את מגמת התיאטרון בקמפוס אריסון לאומנויות, בו גם למדתי, והוא ללא ספק הבית שלי בעיר. אבל סנדוויץ' חביתה מושלם עדיין אין שם.
שפרינצק 4 תל אביב

סליחה, אפשר סנדוויץ' חביתה? תיכון עירוני א' (צילום: enoshd/ויקיפדיה)

4. Wine shop

במקום הקטן הזה שמציע אוכל מוקפד ויינות מעלפים מסתתר ה-story teller הכי טוב בעיר. הוא היה לקוח שלי על הבר והיום אני שלו. קוראים לו רוניאל או קיקו ומדובר בלב מהלך מלא תשוקה על שתיים. מקום נפלא לאירועים או לדייט זוגי. אם אתם צריכים לברוח מהמציאות לרגע, זו אחלה אופציה.
מונטיפיורי 24 תל אביב

5. ברבוניה בר

מקומות של פעם זה דבר חשוב. זה מזכיר לנו מה העיר הזו הייתה, מה היא הציעה ובמה היא הצטיינה. הבר של הברבוניה הוא כל אלה ועוד. בעדיפות סגרו ערב עם 10 חברים ולכו על החדר הפרטי, זה בטוח יהיה ערב בלתי נשכח.
בן יהודה 192 תל אביב

ברבוניה בר (צילום: ספי קרופסקי)

מקום לא אהוב בעיר:

נחלת בנימין (הרחוב, לא המדרחוב). מרחוב שגישר בין השפגאט לדודו בר, הפך הרחוב שהוא לא המדרחוב אך מתפקד כמדרחוב לנחלתם של ברי יין גנריים. עם מנות דומות ויינות דומים הוא מזכיר רחוב תיירים באירופה, ולא מהסוג שאתה שואל את עצמך "למה אין אחד כזה בארץ?".

עוד תודבר הנחלה. המדרחוב הטקטי בנחלת בנימין (צילום: נועם רון)

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"בדרך הביתה/סימן חזור" שלדניאל כהן לוי: רבות נכתב על האירוע האמנותי הזה אבל בפרינג׳ כמו בפרינג׳ לא כולם מכירים אז אני אמליץ. זה אירוע תיאטרוני חכם ומלא לב המפגיש בין טראומת יום כיפור ולטראומה הנבנית מאירוע ה-7 באוקטובר. כל מי שמחזיק כאב ושאלה על הימצאותנו כאן צריך לראות את העבודה הזו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ביום הראשון למלחמה, כמה שעות אחרי שהכל התחיל, בת הזוג שלי הבינה שבטוח יצטרכו מנות דם. מפה לשם במשך כמעט חודש התנדבנו עם מערך שלם בניהול תורי תרומות הדם באזור המרכז. יוזמה ספונטנית ומרגשת שעזרה לנו לעבור את השבועות הראשונים של המלחמה. אז לכו תרמו דם, אומרים שזה מציל חיים וזו לא רק אמירה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שנעקר מחייו והעביר את מושבו לשער הקריה במנחם בגין או כיכר החטופים. צריך להרים לו/ה, לחבק אותו/ה ולהתנצל בפניו/ה.

מה יהיה?
"ובעוד איזה זמן, לא הרבה – נאמר, מאתיים או שלוש-מאות שנים, אנשים יסתכלו על צורת החיים הנוכחית שלנו באימה ובלעג, וכל מה שקורה היום ייראה להם מסורבל, קשה, ומאוד מאוד מוזר ולא נוח. הו, איזה חיים נפלאים יהיו אז, איזה חיים נפלאים!" (וורשינין/ שלוש אחיות/ אנטון צ׳כוב/ תרגום: ערן בניאל)

• העיר שלי
• תיאטרון
• פרפורמנס
• בית ליבלינג

היה ברור מהרגע הראשון שגילה וננסי הולכת להיות אחת המסעדות היותר אקסצנטריות ומיוחדות בתל אביב, אבל עכשיו,קצת יותר משנה אחרי פתיחתה, אפשר להביט לאחור ולהתחיל להבין עד כמה היינו זקוקות למקום כזה, דווקא בתקופה נוראית כזאת. והלילה (רביעי, 3.9, החל מהשעה 21:00, לבונטין 8) תתייצב הזדמנות מפוארת להיווכח בעוצמת ההזדקקות, כשעל המקום ישתלט קולקטיב אמנות מחתרתי ויערוך בו ארט רייב אל תוך הלילה.

ועכשיו למשהו שונה לגמרי. "גילה וננסי" (צילום: שרון בן דוד)

הדיבור הוא על קולקטיב Kooool, ישות חדשה בעיר – שכבר ערך בחודש שעבר מספר אירועי פופ-אפ בקוקטייל-קלאב החצי-סודי Clavis (הרצל 4 תל אביב,תבדקו בהזדמנות), ועומד לכבוש הלילה את מקדש ההדוניזם שהקימו אייל שני ואנשי ה-Pag איתן טל ורועי רז. הקולקטיב הוא תנועת אמנות הפועלת במרתפי העיר ותבקע מתוכם ללילה של מוזיקה, ארט וכיף חיים, שבו יוצגו עבודותיהן של 50 אמנים ואמניות שיהפכו את חניון המלון לגלריה מולטי-דיסציפלינרית שוצפת הורמונים.

עבודה של נועה זבדי, Kooool, גילה וננסי

בנוסף לתערוכה יוצגו באירוע גם עבודות פרפורמנס ולייב-שואוז, כשבמרתף (ששם את ה"ננסי" ב"גילה וננסי") יתרחשו תקלוטים אל תוך הלילה, עם די.ג'יי ליינאפ מוצלח ביותר שיתחיל עם Meco, יתקדם לתאי רונה ויסתיים עם ברבור95 מתישהו כשהשמש תזרח או כשתפסיקו להתנהג כמו ילדים ותלכו הביתה (אל תלכו הביתה, זאת מלכודת).

כל הלילה על האש. הננסי של גילה וננסי (צילום: אינסטגרם/GilaandNancy)

במקביל יערכו לאורך הלילה מספר הופעות פרפורמנס בהובלת סופיה, דור המייסדות וצ'ייס&זאכארי כדי להשלים את ההיצע האמנותי, וכל מה שאתם צריכים לעשות זהלרכוש מראש כרטיס כאן. במקביל, באזור המסעדתי של גילה וננסי (הגילה, כמו שכולן קוראות לו) יתקיים ערב רגיל – עד כמה שהדברים יכולים להיות רגילים כשאתם אוכלים קוקטייל שרימפס בזמן שמופע דראג מתבל לכם אותו, כך שתוכלו להרגיש רגילים בזמן שאתם מוזרים. ומה יותר טוב מזה.

• ❤ תרבות
• אמנות
• פרפורמנס
• גילה וננסי
• חיי לילה

>> דנה ספיר היא יוצרת רב־תחומית, במאית וכוריאוגרפית זוכת פרסים, שתעלה ב-7 וב-8 בספטמבר את Dance in Peace 107 במוזיאון תל אביב – מופע שנולד מתוך מציאות ה־7 באוקטובר וממשיך עד לעצם היום הזה. המופע משלב מחול, שירה, מוזיקה חיה, פלמנקו, אופנה, וידאו־ארט ואמנות אווירית ומציע חוויה אמנותית־קהילתית של איחוי ותקווה. שזה בול מה שאנחנו צריכים עכשיו.עוד פרטים וכרטיסים כאן.

1. רחובות העיר של ימי שישי

אחרי תרגול יוגה קבוע אני הולכת בדרך כלל לשוק לוינסקי לשיטוט חסר תכלית של השראה שבו אני סופגת ריחות, צבעים ואנשים שמקבלים את הסופ״ש. קלישאתי ככל שזה יהיה, יש משהו בדחיסות הישראלית של לפני השבת, שמראה לי שגם בזמנים קשים חשוב לנו ללכת להביא פרחים הביתה. אם אני רוצה בראנץ׳ מיוחד שמרגיש על גבול הסודי, אני אוהבת מאוד את קפה סוסייטי שפתוח רק בשישי – מקום קטן של גרוב, ג׳אז ואווירה של מחוץ לזמן רק שהוא באמצע השוק.
>> קפה סוסייטי, זבולון 13 תל אביב

שיק של יום שישי. קפה סוסייטי (צילום בר כהן)

2. מסעדת בטשון

מקום אחד ויחיד של אוכל מקומי, מהדייג לצלחת. מצליח להיות מעולה, יצירתי וטעים ועדיין להשאר בגובה העיניים ובמחירים נגישים שמתעקשים לא להשתנות עם מה שקורה בחוץ. השף הצנוע שעומד מאחורי הבר ומבשל עם הטבחים הוא אלכס מאוס, האיש של תאומתי וגיסי ומכאן שהמקום הוא בית. אבל זה לא משנה כי כותבים עליו כל כך הרבה מבקרי מסעדות שזה יהיה שקר להשמיט אותו מכאן מטעמי קרבה.
>> קרליבך 29 תל אביב

הכי כיף ראשונות. בטשון (צילום מתוך האינסטגרם batshon_tlv@)

3. מוזיאון תל אביב // ת"א תרבות דה וינצ'י

בגזרת האמנות יש שני מקומות, ברוח יציבה של פעם וברוח האמנות החדשה.
מוזיאון תל אביב, שבו גם עולים המופעים הקרובים של Dance in peace 107 ונותן לנו בית לתקופת העבודה – יש במוזיאון משהו צח של אמנות, כאילו נותן לה כבוד שרק בשבילו שווה להעביר שם רגע. צמוד אלינו לאולם רקאנטי יש תערוכה שהיא כמו סוד הגן הנעלם בתוך מבנה, ממליצה ללכת שם לאיבוד.
ותא תרבות דה וינצ׳י – ברוח הדור החדש של התרבות המקומית והמקום השני שבו אנחנו עובדים על היצירה – יש בו אווירה של אמנים במסדרונות שעוסקים בפיצוח, שוברים את הראש וחיים אמנות. אני אוהבת את הצוות, את חדוות העשייה ואת הנסיון להביא משהו שהוא אחר, שמקדש תהליכי יצירה ולא תוצר.
>> שאול המלך 29 תל אביב // דה וינצ'י 14 תל אביב

זמנים מורכבים. תא תרבות דה וינצ'י (צילום: עופר ריבק)

4. גלישה בחוף הצוק

על הנייר זה תל אביב והחוף הכי קרוב לבית שהביא אותי לגור בתל אביב אחרי שנים במושב, בשביל הים. בשביל להסתכל על הקו של האופק ולהיזכר. זה מקום של להיות בעיר אבל לא – שם אני פוגשת אנשים עם נשמה של מושב שדופקים בדלת כשהם רוצים חצי כוס סוכר וחברים שפותחים גם בלי לדפוק. לשם אני הולכת לגלוש, לנקות את הראש והרעש ולתת להכל להיספג לתוך המים.

5. שחר אבנט // Petit Pois

בגזרת האופנה, שידועה כקרובה לליבי, יש את החנות של Shahar Avnet, שיחד אנחנו הולכות דרך אמנותית ממושכת. החנות מלאה בדמיון וצבע חסר גבולות, שלא מתכופפת לאופנה המקומית של ג׳ינס וטי שירט. בהמשך הרחוב יש את Noon, שהרומנטיקה והפרחים שלה אצלי חזק במלתחה ומה אכפת לי גם לספר על Petit Pois בנווה צדק כדי להרים למעצבות מקומיות שממשיכות למרות הכל לעשות כאן יופי.
>> שחר אבנט / שינקין 26 תל אביב // Noon / שינקין 43 תל אביב // פטי פואה / שבזי 33 תל אביב

מגי אזרזר בשמלה של שחר אבנט (צילום: דניאל קמינסקי | סטיילינג: חיה וידר)

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

מה שחסר בעיני בעיר הוא מרחב נגיש לתרבות עצמאית. אמנים ויוצרים רבים שרוצים להתפתח ולהביע את עצמם נתקלים בקשיים – החל מהוצאות גבוהות שמצריכות משאבים שאין לכולם, ועד לצורך לעבור דרך גופים ממסדיים או מסגרות רשמיות כדי לזכות בבמה. גם כאשר כבר מתקבלים ליוזמה קיימת או לפסטיבל, לרוב התקציבים המוקצים מצומצמים ולא מאפשרים ליצור חוויה מלאה או לממש את הפוטנציאל האמנותי, שלא נדבר על לשלם לאמנים.

תביאו עוד מזה. תא תרבות קריית המלאכה (צילום: אמנון חורש)

חשוב לומר שתל אביב נחשבת לעיר שמשקיעה בתרבות, אך במציאות האמן העצמאי כמעט ואינו חש את התמיכה הזו באופן ישיר. במצב כזה התרבות העצמאית מתקשה לפרוח, ולעיתים היוזמות מתממשות רק כאשר היוצרים לוקחים הכל על עצמם. נדמה לי שיש כאן הזדמנות גדולה לעיר לתמוך, להקל ולאפשר יצירה מגוונת וחיה, שתעשיר את המרקם התרבותי של תל אביב ותפתח אותו בפני קהלים רחבים יותר.
כמו כן, מה נסגר עם מחירי חניה וחניונים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתוכי מתקיים משחק משיכה בחבל של שני קולות. אחת שרוצה לבחור לברוח לאיפה שטוב, והשנייה בצידו השני של החבל שבוחרת להשאר ולהאבק למען מה שטוב פה. הקרע הזה בין מצוי, לרצוי המדומיין ולפנטסטי, הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהיצירה שלי, ומכאן שלכל אחת מהן יש תשובה אחרת לשאלה.

עם האני שצוללת לתוך אמנות כדרך חיים, אבחר בסרט החדש על בוב דילן או בסרטים של ווס אנדרסון – שהזכירו לי שוב שלאמנות אין חוקים ואת החוקים שאנשים אחרים לומדים, הם לומדים כי מישהו דבק והלך עד הסוף עם האמת שלו. אם תשאלו את האמנית החברתית והאקטיביסטית שבי – אבחר בסרט דוקו המחול Puppet Party של איתמר גלינה, שרוקד ביצירה שלי, שנוגע במורכבות הרגשית של התמודדות עם טראומה, ובדואט המחול Ah …I see של יוסי דניאל, שגם רוקד ביצירה שלי, שפשוט נגע לי בלב.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
כל שיר של נינה סימון בדגש תקופתי על Wild Is the Wind, הספר "שירת סרטני הנהר" שאפשר לי להעלם לתוך עולם דימויים עשיר ואחד מהקטעים בו אפילו מצא את דרכו לתוך היצירה. ולצדם, יש לי אוסף טקסטים שנאסף במשך שנים – עמוד התווך של שיעורי היוגה שאני מלמדת. מושיב אותי עמוק בתוך השבר המקומי, ובו בזמן פותח שוב ושוב דלת אל התקווה. זה האחרון שמצאתי:

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר:
״לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב".
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה עמיחי)

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המונח התנדבות בתקופות כאלו מקבל הרבה פנים. בעיני כל מי שעומד לצד משפחות החטופים כל ערב או פעם בשבוע בקפלן הוא מתנדב. אין שום דבר יותר דחוף או חשוב, מהחזרת כל החטופים והחטופות, כולם הביתה. לתפיסתי, בית זה מקום שחוזרים אליו. אם אי אפשר לחזור, זהו לא בית – אז אני ממליצה להתנדב בזה ללא לאות ולחזק את המשפחות בכל דרך.

אני ממליצה שנתנדב כולנו בלשקם את הפצע הישראלי כל אחד דרך ערוץ שעובד לו, האמת שלי היא שאנימתנדבת מאז אוקטובר ב Heartivism, תנועה תרבותית-אמנותית-חברתית שהקמתי שבה כל המשאבים הולכים לטובת הנושאים האלו, ככה שאם אמנות ותרבות הם ערוצי ההשפעה שלכם – אתם מוזמנים לפעול איתנו. ליבי גם עם מתמודדי טראומה ופוסט טראומה, קשישים וניצולי שואה, אנשים שאיבדו את ביתם – לא חסר. בתוך שבר כזה גדול אנחנו נדרשים להתייצב בסדר גודל של אנשים שפעם נקראו לבנות כאן מדינה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מי שנשאר.
מי שמתמודד, חולם על מציאות אחרת ופועל למענה. מי שבוחר לא לצפצף למרות שהרמזור כתום.
בספציפי מרימה לרעות ענברשהתוכן הפוליטי והחברתי שלה ישיר, לא מתנצל ומדבר לכולנו בגובה העיניים.

מה יהיה?
מה שנעשה שיהיה. אם לא, הלך עלינו. להתייאש זה פריווילגי.
לתחושתי השבר יעמיק עוד ועוד, כל פעם שאנחנו חושבים שאי אפשר עוד, אנחנו מגלים שאפשר, ונדרשים לנוע עם מה שיש – ואז יהיה רגע שנהיה מוכרחים להבין שאין טעם לברוח מהמציאות כי היא תמיד שם ושהדרך היחידה החוצה היא לעבור דרך. אני רוצה להאמין שנישיר מבט ונסכים ללמוד מהמציאות הזאת, ביחד. אין ברירה. שנפעל בעוז כדי לעבור דרך הסדקים – עד שנצא מהצד השני מנצחים. לא במלחמות, אלא כאנשים שמאמינים שאפשר ליצור כאן משהו חדש וטוב. שלא נחכה לתקווה אלא נעשה למענה ונגלה שצדקנו לאורך כל הדרך – שמספיקים כמה אנשים אמיצים כדי לחולל שינוי ושאנחנו בעצם הרוב.

• העיר שלי
• מחול
• פרפורמנס
• שוק לוינסקי
• בטשון דגים
• מוזיאון תל אביב
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• חוף הצוק
• שחר אבנט

>> "Can You Be(at) The KGB", יצירתה החדשה של דניאל כהן לוי בתיאטרון תמונע, הוא מופע שהוא משחק ומשחק שהוא מופע, שבו הקהל הופך לשחקן פעיל במשחק שולחן פרפורמטיבי בעקבות חייו ומותו של אלכסיי נבלני, האיש שהעז לעמוד מול פוטין וסיפורו מהדהד בתוך המציאות הישראלית שוב ושוב.. הקהל חווה במשחק רגעים משמעותיים מחייו של אלכסיי נבלני ומבצע משימות שקשורות למאבקים המשמעותיים שלנו כאן, מסע דינמי ואקטיביסטי שמעמת את הקהל עם השאלות הקיומיות של בחירה אישית, אחריות קולקטיבית והכוח של סולידריות. אם תזדרזו אולי אפילו תספיקו הערב (4.5 21:00).פרטים וכרטיסים כאן.

>> תהיו רותם סלע. יש לכם הרבה מה להרוויח אם לא תשתקו // דעה
>> זה עליכם. תתנגדו. תסרבו. זה לא ייגמר עד שתתנגדו ותסרבו // דעה

"מותו של אלכסיי נבלני תפס אותי לא מוכנה, בתוך כל הדרמה שמתרחשת כאן אצלנו, נשבר לי הלב עוד קצת. האם נגזר דינה של תנועת ההתנגדות לפוטין? יש משהו שאתם צריכים לדעת עלי, אני אופטימיסטית חסרת תקנה. נבלני מת ומיד מצאתי את עצמי מספרת את הסיפור מחדש: כאילו במותו הוא אומר לנו אני לא יכול לשאת את זה עבורכם, עכשיו זאת האחריות שלכם, עכשיו אתם צריכים לעשות משהו, אבל מה כבר אפשר לעשות?"

כך נפתח משחק השולחן הפרפורמטיבי על חייו ומותו של אלכסיי נבלני, שמזמין את הקהל להצטרף להקמת תנועת מחתרת של סוכני אור.
רגע. אני חוזרת אחורה.

אוגוסט 2020. במהלך טיסה חזרה למוסקווה, אלכסיי נבלני, מנהיג תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר שקמה לפוטין בשנים האחרונות, פונה לטייס המטוס ומודיע לו שהורעל ומתמוטט מיד. המטוס מבצע נחיתת חירום, צוותי אמבולנס מוזעקים והוא מובל לבית החולים. מצבו מידרדר, על אשתו נאסר לראות אותו, ורק לאחר התערבות בינלאומית הוא מוטס, מורדם ומונשם, לגרמניה להמשך קבלת טיפול רפואי שמציל את חייו.

צ'ייסרים ומרדפים פוליטיים. Can You Beat The KGB (צילום: דן בן ארי)

מאוחר יותר יחשוף נבלני בעזרת צוות חקירה עצמאי את אחד הסוכנים הממשלתיים שהיה אחראי על הרעלתו, בוידאו שיהפוך להיות ויראלי. אך גם העובדה שהקרמלין היה אחראי להרעלתו לא עוצרת בעדו, וחודש לאחר ההרעלה הוא מצהיר על כוונתו לחזור לרוסיה ולהמשיך להיאבק. עם חזרתו לרוסיה הוא נעצר כבר בשדה התעופה ונאסר, מאסר שממנו הוא כבר לא ישתחרר. בפברואר 2024 הוא ימצא את מותו בכלא מרוחק במערב סיביר והוא בן 47.

מאז הרעלתו של נבלני אני עוקבת אחריו בדריכות דרך אתרי החדשות. ההחלטה שלו לחזור לרוסיה ולהמשיך במאבק לא נתנה לי מנוח, עוררה בי הערכה ואימה. שירותי הביון הרוסים ידועים בחיסולם של מתנגדי משטר לא רק ברוסיה (ע"ע הרעלתו של סרגיי סקריפל באנגליה ב- 2018), ואילו נבלני לא רק שלא נסוג, אלא מודיע שהוא חוזר ושהמאבק לא נגמר. הרי זה מעשה התאבדות כמעט, שעליו הוא משלם בסופו של דבר בחייו.

להביט על המציאות שלנו מבלי לגעת בה. Can You Beat The KGB (צילום: דן בן ארי)

אבל רוסיה שם, אנחנו כאן. ואיך כל זה קשור אלינו בכלל.
מאז אוקטובר 2023, אני שואלת את עצמי מה התפקיד של התיאטרון בזמנים כאלה. מה אני יכולה או אמורה לעשות. כשארז מעין שלו ואיתי דורון, המנהלים האמנותיים של תיאטרון תמונע, הזמינו אותי לעשות יצירה בעונה התיעודית תחת הכותרת "המציאות עולה על כל בידיון", מצאתי את עצמי חושבת על נבלני. בתוך ימים של מלחמה וצער חיפשתי דרכים להביט על המציאות שלנו מבלי לגעת בה באופן ישיר. לשאול את עצמי שאלות על מאבק למען מקום, על יצירתיות ותקווה ברגעים של ייאוש ועל סולידריות ומפגש אנושי.

בואו לשחק איתה. דניאל כהן לוי (צילום: רוני גרוס)

כך נולדה ההצגה "CAN YOU BEAT THE KGB?" משחק שולחן פרפורמטיבי בשיתוף הקהל שמתחקה אחר פעולותיו של נבלני ויכול לשמש תמרור אזהרה או מקור השראה. משחק שבו אנחנו מוזמנים לנסות לערב אחד לנצח את הק.ג.ב ואולי גם לקבל שמץ תקווה בימים אלה, במאבק למען בנייתה של חברה דמוקרטית, ליברלית וסולידרית.העבודה עלתה בבכורה ביום השנה למותו, ומאז היא מציגה בערבים מחתרתיים בבר של תאטרון תמונע, עם הרבה אלכוהול וחיוך ממזרי. אנחנו מזמינים אתכם לבוא לשחק איתנו.

• יוצרים כותבים
• תיאטרון תמונע
• ולדימיר פוטין
• שבעה באוקטובר
• פרפורמנס
• תיאטרון פרינג'