>> ג'וש שגיא (למה שלא תעקבו) הוא אומן אידאולוגי, במאי, שחקן ומורה למשחק בבית הספר למשחק אימפרו. הוא גם פרפורמר, והווקאליסט של להקת הפאנק המחורעת והמחאתית במיוחד, רפסטר בלאסטר אקספיריינס. בימים אלה הוא מככב בשלוש הצגות פרינג' מרתקות: "חפץ לב" בתיאטרון הסימטה, "הפוריטנים" בתיאטרון הבועה, ו"רק בשמחות", קומדיית פרינג' קורעת שתעלה בפסטיבל האביבשל תיאטרון הסימטה (11.9), וכן, פסטיבל האביב נערך השנה בסתיו. ככה זה עכשיו.

1. פארק החורשות

פארק החורשות הוא פנינה של שקט,טבע ורוגע בדרום העיר. המקום מסמל לתושבי האזור שלווה והנאה גדולה. מבחינתי האישית, הפארק משמש כלוקשיין של סדרת הרשת הכי טובה בארץ לדעתי, "נערי פארק החורשות". יש לה מעריצים רבים. היא לגמרי הפוכה מהשקט של הפארק ויש בה טרלול חיובי.

2. סינמטק תל אביב

לא בשל ההיסטוריה של הקולנוע, לא בשל סרטי האיכות, ולא בשל הפסטיבלים הנהדרים, אלא בעיקר בגלל ההזדמנות שהמקום הזה נותן לקולנוע ישראלי עצמאי. כשחקן ששיחק בתפקיד ראשי ב-12 סרטים ישראלים עצמאיים, רק שם יכולתי להזמין צופים לצפות בסרטים בצורה ראויה.
הארבעה 5 תל אביב

3. קפה תמר ז"ל

המקום הזה שימש עבורי במשך שנים כבית שני. טוסט גבינה, לחמניות יבשות, ערק על קרח על הבוקר וקפה הפוך. האיכות של המזון הייתה זניחה לעומת התחושה המדהימה שם, עם האינטלקטואליות האומנותית שאפפה את המקום ונתנה תחושה של כסית כשהיה בשיאו, טרם בגרותנו.

4. מועדוני המוזיקה הקטנים של תל אביב

הלדין (אוגנדה),הבאנהוף, המונה, הצימר, החדר הקטן בתדר, הכולי עלמא וכמובן לבונטין 7, מקומות שנותנים ביטוי ללהקה שאני חבר בה – רפסטר בלאסטר אקספיריינס – שהיא גם רועשת במיוחד וגם חתרנית ומחאתית. עד שנקבל במות גדולות, אלה המקומות לשמוע בהם מוזיקה ישראלית חדשה.

5. תיאטרוני הפרינג' בתל אביב

תמונע, צוותא 2, רדוד ועוד – ומעל לכולם, תיאטרון הסמטה שהוא הבית שלי בתיאטרון מעל 30 שנה. המקומות שבהם אפשר להגיד הכל על הבמה. בלי פחד ובלי מורא.

>> אנשים עם נשמה של מושב ובראנץ' סודי מחוץ לזמן // העיר של דנה ספיר
>> קבב בטעם ממסטל ושדרה שכמעט לא נגעו בה // העיר של רם אוריון

מקום לא אהוב בעיר:

כל הבניינים הגבוהים שנבנים במרכז העיר ומחרבים את האופי של העיר. חייבים להפסיק לבנות לגובה במרכז העיר בדרום העיר ובצפון הישן .

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שתי תערוכות נהדרות: האחת של חנה אשורי, בשם "היכל המוגלה" בגלריה ק׳ ,אומנות אמיצה שהופכת את המוגלות של החיים לזוהרות. השניה היא "בת אלף" של ורד נימרוד, אומנית ומשוררת אדירה, תערוכה שהתקיימה ב"התיבה" ביפו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ספרו של רפי פרח, "דפוק וזרוק במנאלי ורישיקש", ספר שקראתי בנשימה אחת. מרתק, מצחיק ומהפנט.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מחאת הנשים. המחאה להחזרת אחינו החטופים ואחותנו ענבר הימן. הן ההמצאה הכי אפקטיבית, הכי אמיצה, הכי מתמידה והכי יומיומית. נשים אלה הן עמוד האש לפני המחנה ואני מעריץ אותן.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
רפי פרח, במאי קולנוע עצמאי– "היו זמנים בתל אביב" (סרט פולחן תל אביבי מעולה) ובמאי סדרת הקאלט "נערי פארק החורשות". הוא גם מוזיקאי וגיטריסט אדיר בלהקות רבות, ביניהן רפסטר בלאסטר אקספיריינס, סופר נפלא ועוד ועוד. תפקידו כאומן הוא לערער לכם את התודעה, והוא עושה את זה מעולה.

מה יהיה?
יהיה רע מאוד. אנחנו בדרך להיות מדינת הלכה, לאחריה תהיה מלחמת נצח, ואז סוף דרכה של מדינת ישראל כפי שהיכרנו אותה. בסופו של יום, לאחר הקזת דם מתמשכת, תהיה פה מדינת כל אזרחיה.

• העיר שלי
• תיאטרון פרינג'
• פארק החורשות
• קפה תמר
• לבונטין 7
• הצימר
• אוגנדה
• צוותא
• תיאטרון הסימטה

עמוס גוטמן ז"ל היה יוצר פורץ דרך, במאי הקולנוע החתום על סרטים איקוניים כמו "נגוע", "בר 51" ו"חסד מופלא", שנפטר ב-1993 ממחלת האיידס והוא בן 39 בלבד. אתמול עלה ברשת בתי קולנוע לב הסרט התיעודי "טאבו: עמוס גוטמן" בבימוי שאולי מלמד, החוקר לעומק את סרטיו ואת חייו הסוערים של אחד הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי.

גוטמן נתפס כקולנוען יפה תואר ומוכשר בעל פוטנציאל לכבוש את העולם, ובאמצעות יצירתו ניסח עמדה קווירית, חתרנית, אנטי-הירואית ואנטי-קונפורמיסטית הקוראת תיגר על ישראל המאצ'ואיסטית, השמרנית והמיליטריסטית. הוא יצר קולנוע צבעוני וגרנדיוזי שחגג את חיי השוליים בתל אביב והפך למבשרו של הקולנוע הגאה הישראלי. והעיר מתגעעת אליו מאוד. את הטור שלפניכם כתבו יחדיו במאי הסרט, שאולי מלמד, וענת דותן שהייתה חברתו הקרובה של גוטמן.עוד פרטים וכרטיסים כאן(הסרט ישודר גם ב-HOT8 בחודש נובמבר).

1. קולנוע פריז

קולנוע פריזהיה בית הקולנוע האהוב ביותר על עמוס גוטמן ז"ל, מי שהיה במאי הקולנוע ההומוסקסואל הישראלי הראשון, והחלוץ שהעז ליצור סרטים קווירים בישראל. מדובר בקולנוע קטן שהיה חלק מעולם בתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב; אופיר, אוריון, אלנבי, אסתר, ארמון דוד, מגדלור, מוגרבי, מקסים, מתמיד, פאר, ועוד – לכל אחד היה אופי משלו, כל אחד בחר את הסרטים אותם הוא רוצה להציג והקהל פקד את בתי הקולנוע לפי לטעמם האישי. כולם נהרסו עד היסוד, ובמקומם הגיעו העירה רשתות הקולנוע ששינו את הרגלי הצפייה של התל אביביים.

קולנוע פריז היה ברחוב הירקון פינת פרישמן, והיה ידוע ככזה שמציג סרטים אומנותיים ואיכותיים (כיום החליף אותו בתפקיד קולנוע לב). על כן אהב גוטמן להיעלם בתוך האולם החשוך לשעות רבות, כדי לצפות בסרטים של אנטוניוני, ויסקונטי, פזוליני ושאר הבמאים שהשפיעו עליו. מגיל צעיר הוא נהג להגיע לקולנוע פריז כצופה, אך עם יציאת הסרט הראשון שלו "נגוע" ב-1983 הוא סגר את המעגל והגיע לשם כבמאי. "נגוע" עורר את חמתם של הקהילה הגאה הצעירה בישראל, שטענה כי עמוס מציג את דמותם באור שלילי. על כן הם ארגנו הפגנה אל מול קולנוע פריז נגד הסרט ונגד עמוס עצמו. למען האמת, הוא לא התרגש מדי, ומי שהכיר את אופיו החתרני מעיד כי אולי הוא אפילו הוחמא מזה.

2. גן העצמאות

לאחר שיצא מקולנוע פריז אהב עמוס להתהלך על רחוב הירקון אל עבר גן העצמאות. רבות כבר דובר על הלב הפועם של תרבות הקרוזינג ההומואי של תל אביב. לשם הגיעו כל ההומואים, בארון ומחוצה לו, כדי לפרוק את המאווים שלהם. למי שעדיין לא מבין במה מדובר, תארו לכם גריינדר גרסת המציאות: אתה נכנס לגן חשוך, מתהלך בין גברים שונים עד שאחד מהם נענה לחיזור שלך ואתם נכנסים יחד לשיחים. כמו כולם, גם גוטמן נהג לפקוד את הגן, אמנם לא בתדירות מאוד גבוהה אבל בהחלט הסתובב שם. בסרטו "נגוע", הגיבור רובי (יונתן סגל) הולך לגן על מנת לחפש שחקנים לסרט אותו הוא חולם לביים. תהליך הליהוק המיני ותהליך הליהוק של הסרט הפנימי מתאחדים והוא מכיר את עזרי, אותו הוא לוקח להתייחד מאחורי הפסל המפורסם שניצב במרכז הגן.

אין הרבה תיעוד של גן העצמאות מאותה התקופה, על כן הסצנה מ"נגוע" הפכה לתיעוד המוכר ביותר שלו. אך לא הרבה יודעים כי מרבית הסצנה בכלל לא צולמה בגן העצמאות, אלא בחצר ביתו של מפיק הסרט אנריקה רוטנברג.זאת הייתה התקופה שבה השמועות על מחלת האיידס (שכונתה אז מחלת ההומואים), שפרצה בארצות הברית, הגיעו לישראל. עוד בטרם אובחנו חולים כאן, הפחד החל לחלחל גם לתוך הסט של הסרט.האגדה מספרת כי בחצר של המפיק רוטנברג היו עצי תפוזים, ועל מנת להידמות ללוקיישן המקורי (בו לא היו תפוזים כלל וכלל) הורה גוטמן לצוות ההפקה לקטוף את כל התפוזים. כנראה שזה עבד לו, כי מאז ועד היום הסצנה מהסרט "נגוע" משולבת בכל כתבה או סרט שמוזכר בו גן העצמאות, ואיש לא שם לב כי לא מדובר בגן עצמו, אלא חצר ביתית בהרצליה.

3. בר 51

סרטו השני של גוטמן, שנקרא במקור "יתומי הסערה", מספר על קשר סימביוטי מדי בין שני אחים, שמוביל לגילוי עריות. עדנה מזי"א, שהייתה התסריטאית השותפה של עמוס וחברתו הטובה, כתבה איתו את הסרט (כמו גם את הסרט שלפניו ואחריו). הם נהגו לבלות יחד עם המפיק אנריקה רוטנברג ברחבי תל אביב, ובמיוחד במקום אחד מפוקפק בשםבר 51. עוד בטרם נודע שמו למרחקים, זה היה בר שאירח במיוחד הופעות סטריפטיז, גברים סטרייטים מעוררים מינית, ועוברי אורח שהגיעו לדאון טאון של תל אביב. נדמה כי גוטמן, מזי"א ורוטנברג הלכו לשם בקטע היפסטרי. גוטמן התאהב במקום והחליט לשלבו בסרט החדש, ואם לא די בכך הוא גם קרא לסרט על שמו – וכך הגיעו יתומי הסערה אל בר 51.

ערב אחד, עדנה ועמוס הגיעו לבר וחזו בהופעה בלתי נשכחת: זאת הייתה עדה ולרי טל, שהקסימה אותם ברגע שעלתה על הבמה. הם החליטו לכתוב לעדה את אחד התפקידים המרכזיים בסרט, אפולוניה גולדשטיין, ובכך העניקו לה את ההופעה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אך לא האחרונה)ואת ההופעה הראשונה של שחקנית טרנסית בקולנוע הישראלי. הסרט זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו "בר 51 הפך ל-IN", כך הכריזו העיתונים. עמוס הצליח להעביר בסרט את האווירה המיוחדת במקום, שלפי עדויות הייתה מלא בקרינג' קסום; המוזיקה, ההופעות, הצבעוניות וגם המשקאות הפשוטים או כמה שאומרת אפולוניה בסרט: "כאן אף אחד לא שמע על קוקטיילים, קליינטורה מאוד פשוטה". שנים רבות לאחר מכן,כשעמד המקום בסכנת סגירה, החליט אנריקה רוטנברג (שכאמור הפיק את הסרט) לרכוש את הבניין ולפתוח את מסעדה הנושאת את אותו השם. כיום בר 51 היא אחת המסעדות הנחשבות בתל אביב (בה גם צולמו חלקים מהסדרה "הטבח"). מעניין מה היה קורה אם עמוס היה יודע שהמקום הזה הפך ממועדון חשפנות למסעדה שמגישה סביצ'ה.

4. קפה תמר

שיא הפעילות של גוטמן הייתה בשנות ה-80 ותחילת ה-90, בדיוק בתקופה שרחוב שינקין החל לפרוח ולהפוך להיות הסמל של תל אביב החדשה. בסוף שנות ה-70 תל אביב לא דומה למה שהיא היום. היא עיר רפאים, מזדקנת, שמנסה להשתקם מהגירה שלילית, תוך כדי משבר זהות. בשנות השמונים דירה בשינקין עולה בערך כמו ארטיק ב-AM:PM, ואט אט צעירים מתחילים לעצב מחדש את העיר והרחוב: חזי לסקלי, חברו של עמוס, כותב בעיתון "העיר" את המדור "שישי בגינת שינקין" ומסקר את התרבות החדשה שנוצרת בה, האמן דני זקהיים מקים מפלגה פיקטיבית בשם "בבל" ויוצר שם אירועים אקסטרווגנטים שמדוברים עד היום, ומאוחר יותר הקהילה הגאה ציינה שם את הפנינג הגאווה הראשון שיהפוך להיות מצעד הגאווה שאנחנו מכירים היום.

אך אם מדברים על שינקין, יש מוסד אחד שמזוהה עם הרחוב במיוחד – קפה תמר, בניהולה של שרה שטרן, שהוקם עשרות שנים לפני כן אך הפך למקום המפגש הרשמי של הבוהמה התל אביבית של שנות ה-80 ועד סגירתו בשנת 2015. עמוס גוטמן היה מפוקדי הקפה הידועים. על פי בן זוגו, אהרון מיטשל, גוטמן אהב לבוא לקפה בבקרים כדי לאכול את הטוסט המפורסם יחד עם כוס קפה. מיטשל מעיד כי לא היה ניתן להתעלם מהבחור יפה התואר שנכנס למקום, רבים ניגשו לדבר איתו על סרטיו או על קולנוע בכלל, היו כאלה שהתחילו איתו, הייתה גם קצת רכילות ובדיחות על העוברים ושבים ברחוב, והוא גם נהג לערוך שם פגישות עבודה. שינקין הפך להיות הרחוב האהוב על עמוס בתל אביב, והוא גם צילם לא רחוק משם את סרטו הרביעי והאחרון "חסד מופלא".

5. האוזן השלישית

מי שביקר בביתו של גוטמן, ראה את ספריית הסרטים הענקית שהייתה לו. קלטות וידאו רבות מסודרות אחת ליד השניה, ובמרכז החדר טלוויזיה שמנה ומכשיר VHS. כדי לאסוף את הסרטים היה נוהג להגיע לאוזן השלישית שכבר אז נחשבה למכה של אספני הסרטים והמוזיקה. אותה האוזן השלישית שאנחנו מכירים היום הייתה אז, איך לא – בשינקין. גוטמן היה מגיע מדי שבוע, משוטט בין מדפי הסרטים וגם בין מדפי התקליטים. אמנם קולנוע היה כל חייו, אך הוא גם אהב מאוד מוזיקה ורכש לעצמו את התקליטים של דייויד בואי, נינה סימון, ארית'ה פרנקלין, קלאוס נומי ועוד. "אני אוהב שירים שאפשר לבכות איתם" הגדיר זאת באחד הראיונות. את מחלת האיידס שלקה בה גוטמן הסתיר, אך השמועה נפוצה בעיר. אט אט גוטמן החל להיחלש והעדיף להתרחק ממרכז תל אביב אל עבר בית הוריו ברמת גן. חודשים לא רבים לאחר מכן, ב-1993, גוטמן נפטר. הוא לא הספיק לחזות במעבר בין VHS ל-DVD, במיקום החדש של האוזן שלישית בקינג ג'ורג', וגם לא בפריחה של הקולנוע הגאה הישראלי – שבתקופתו הוא פעל בו לבדו.

מקום לא אהוב בעיר

עמוס אהב להסתובב בתל אביב, אבל יש מקום אחד שממנו נמנע. זה לא קשור לארכיטקטורה, למיקום, או לאוכלוסיה. זה קשור למהות. עמוס לא התחבר לתיאטרון – על כן "הבימה", מקום שהוא גם תיאטרון וגם לאומי, לא היה בשביל עמוס. כששאלו אותו בראיונות מדוע הוא לא אוהב תיאטרון, הוא הסביר כי זה לא אישי נגד יוצרי התיאטרון, וגם לא מתוך שנאה למדיום – אלא מתוך אהבה לקלוז אפים. היה לו קשה לשבת באולם מרוחק מהשחקנים, הוא אהב לראות את תווי הפנים שלהם מקרוב, את העין הנרטבת, את החיוך הרועד. אך יותר מהכול הוא אהב לאהוב קולנוע, והעדיף אותו בקנאות על פני כל אמנות אחרת. אמנם הוא מאוד אהב גם דרמה, תפאורה ותלבושות – אבל את אלה היה צורך בצפייה בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהושפע ממנו לא פחות מאשר הקולנוע האירופאי אליו נוהגים לשייך אותו. "החיים זה סלט. זה אופרה, טרגדיה, קומדיה וכולי וכולי. אני אוהב לעשות את הסלט הזה", הוא אומר בראיון נדיר שנחשף בסרט החדש "טאבו: עמוס גוטמן" שחוקר את סרטיו ואת חייו ועלה אתמול (31.7) לאקרנים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• קולנוע גאה
• בר 51
• להט"ב
• שינקין
• קפה תמר
• גן העצמאות
• האוזן השלישית

1. גגות

אני מתה על תל אביב. אני בדרך כלל מתניידת באופניים ישנים במסלולים יחסית קבועים. רואה וחווה את העיר דרך הרחובות שלה. אבל בזמן הקורונה גיליתי את הגגות של העיר. התחלתי לעשות משהו שלא עשיתי קודם – לעלות למעלה. ומהגג שלנו ראיתי עוד הרבה גגות שעליהם קורים כל מיני דברים – חברים, שיעורי ספורט, הרצאות, מפגשים רומנטים. אני סקרנית תמיד לראות עוד גגות אבל משום מה יש לי חיבה מיוחדת לאלו המוזנחים. אלו שמורכבים מטלאי על טלאי. ממש כמו הגג שלנו.

2. גן עזה

בחודש מאי 2021 הגעתי עם אחותי להפגנה בגן עזה ביפו. מה שחווינו שם אני לא אשכח. כבר הייתי בהפגנות בשטחים, כבר הכרתי את הפרקטיקות, אבל לראות אלימות משטרתית חסרת רסן במרכז יפו – זה היה מפחיד. ברגע אחד עמדנו והיו נאומים שקטים ואז תוך שניה – רימוני הלם, מסתערבים שמתנפלים על קטינים, מעצרים, שדה קרב. זה נהיה כל כך מפחיד, משהו שלא קורה אף פעם בהפגנות של יהודים. אני ואחותי ברחנו לתוך בית של משפחה פלסטינית שנתנה לנו להשאר שם עד שנגמרו הפיצוצים.

3. קפה תמר

הייתי יושבת שם עם קפה מזוויע במשך שנים ארוכות והרגשתי בבית. הוא איננו כבר. לא רק הוא אלא גם האנשים שהיו יושבים שם – עיתונאים, משוררים, שחקנים. הסצנה כולה נעלמה. הבניין נהרס ובמקומו נבנה היום בניין חדש. זה חלק מההשתנות של העיר. השיר "מיתולוגיות" של רפי וייכרט סיכם את סגירת הקפה בצורה מדויקת:

"…מי ששתו כאן מתו. מי ששוחחו מסביב לשולחנות אינם
ישובים בשום מקום. איש לא ידע על קיומם
אלא אם יקרא שיר, יחזה בציור, ידפדף
באלבום תצלומים בחנות ספרים משומשים…"

את החברה הכי טובה שלי הכרתי בקפה תמר ובאופן פלאי קוראים לה תמר.

4. תיאטרון יפו

שוב מקום ביפו. תיאטרון יפו איפשר לי לעשות אירועים ששום מקום אחר לא העז, אירועים כמו "מחברות הכלא", שנתן קול לאסירים הפוליטים, ו"מדינת ישראל נגד המשוררת דארין טאטור". יגאל עזרתי הוא מנהל אמנותי מחוייב ואמיץ שלא חושש גם לשלם מחירים. אחרי שהסכמנו שנעלה את ההצגה "איך לעשות מהפכה" בתיאטרון הוא הצטרף אל הקאסט ואלי לביקור בחברון, לראות במו עיניו את האפרטהייד והדיכוי. ההצגה היא בעצם חקירה לתוך מערכות דיכוי כמו בית המשפט הצבאיים והשליטה הצבאית בגדה דרך סיפור של איש אחד – עיסא עמרו, אדם שהקדיש את כל חייו להתנגדות לא אלימה.

5. הגן השקוע בכיכר הבימה

הגן השקוע הוא אחד המקומות השלווים והפסטורליים בעיר. הוא ממוקם בכיכר הבימה, עטוף בתרבות – התיאטרון הלאומי מצד אחד והיכל התרבות מצד שני – ופונה לשדרות הכי מושקעות בתל אביב, שדרות רוטשילד. בגן השקוע תמיד יהיו פרחים צבעוניים בשיא פריחתם, מוזיקה קלאסית, ילדות בשמלות מתנופפות, זוגות צעירים. אבל כשיושבים שם מתוך הסדקים יוצאים מקקים. המון מקקים מלוכלכים ומכוערים שלא רואים אותם מרחוק. זה בעצם תל אביב בקטן – יפה מבחוץ וחולה מבפנים. היופי נשען על העובדה ששכונות אחרות מוזנחות ומטונפות.

ההצגה "איך לעשות מהפכה" מאת עינת ויצמן ועיסא עמרו תעלה בתיאטרון יפו ב 14.7 וב 16.7. במחזה הדוקומנטרי מתבססת ויצמן על תמלילים ממשפטו של עיסא בבית המשפט הצבאי עופר, בו שיעור ההרשעה הוא 99.7%, והשופטים והתובעים כולם בצד של המדינה. גזר הדין ידוע עוד לפני תחילת המשפט, והנאשם יודע איך המשפט יסתיים לפני שהסוהר יקרא בשמו.פרטים וכרטיסים באתר

• העיר שלי
• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• גגות
• כיכר הבימה
• קפה תמר
• תיאטרון יפו
• יפו

• Facebook
• Twitter
• Email

כבר שש שנים שאנחנו לא מפסיקים להיפרד מקפה תמר האהוב, אבל הבוקר זה סופי ופרידה אחרונה בהחלט. בשעת בוקר מוקדמת עלו הדחפורים על הבניין שאיכלס את בית הקפה עד קיץ 2015, ומחקו מעל פני הקרקע פיסה מדהימה של מיתולוגיה תל אביבית.

הבניין שבו שכן בית הקפה היה אמור להיהרס כבר בספטמבר שעבר, אך מגפת הקורונה והסגר השני הובילו לדחייה נוספת בביצוע ההריסה. ביוני 2015 נסגר בית הקפה לאחר ששרה שטרן ז"ל כבר התקשתה לנהל את המקום בשל גילה המופלג, וחודשיים לאחר מכן נפטרה היא בת 91.

באותם הימים כבר דובר על כך שהמקום אמור להיהרס לטובת בניית מגדל יוקרה, אך באופן זמני נפתח בו "קפה רגע" על ידי קבוצת אמנים ומוזיקאים שהשתלטו על הספוט ופתחו בו סלון תרבותי ששימר מעט מהאווירה שדבקה בקירות. המקום שאמור היה לפעול שנה בלבד בהתאם לתוכניות ההריסה פעל בסופו של דבר שנים ארוכות שבהן אירח מוזיקאים, הרכבים ואמנים לשלל פעילויות אבל אישורי הבנייה האחרונים שהתקבלו במהלך קיץ 2020 גזרו גם את סופו.

• הבועה
• שינקין
• קפה תמר
• ❤ תל אביב

אני לא אעמוד שם ממול כשפינת חיינו תיכנע לדחפורים. מיום לידתי ועד שבוע לפני שמלאו לי 45, סלע קיומנו המשפחתי היה סביב מקום אחד – סבתא שרה ו"קפה תמר". למעט האזעקה של מלחמת יום כיפור שאני זוכרת כסצינה מובהקת בבית הורי בגיל 3, כל התמונות שרצות בראשי הן שלי דבוקה לסבתא שרה בבית הקפה. היא הייתה "דופקת" (כך קראה לזה) כסף בקופה הישנה, ואני הייתי על כתפה כשראשי מבצבץ בסקרנות לכל דבר שעשתה.

אני זוכרת את עצמי יושבת על הדלפק ולומדת להכין קפה, לשקול עוגיות, לתת עודף, לפנות במנוד ראש לכל קליינט שנכנס ובסבר פנים – בדרך כלל יפה, תלוי מה היה מעמדך אצל סבתא – ואפילו לזוז מהשולחן האהוב עלי כי יש מישהו שמעדיף אותו על פני כל שולחן אחר. לא היה מקום שבו העדפתי לבלות בחופשים וחברתה של אישה אחת, שהייתה בת 45 ביום לידתי, הייתה האהובה עלי ביותר. כיון שנהגנו להכריח אותה לישון אצלנו בבית, היינו מקיצות ב-06:00 כדי לעבור אצל וייס במאפיה ברחוב קינג ג'ורג' שיוציא לה את הארגזים עם המאפים החמים והטעימים. ריחם המופלא שדבר לא נחסך מהם, מתערבב לי גם עתה עם ריח הדלק באחד מהרכבים שלה, רנו נדמה לי. לימים קנתה לעצמה את אחד הג'יפים הראשונים בארץ, סוזוקי לבן, מגעגועים שמעולם לא חלפו לימיה בצבא הבריטי עת הייתה שועטת לבדה, חיילת בת 18, במדבריות מצרים.

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך

כמו בסרט חולף לי אחד מהצילומים היפים שלה מנופפת לשלום מחלון הג'יפ. לא הייתה חניה תל אביבית שיכלה לכישורי התמרון שלה, ובטיולים, בעיקר בנסיעות לנהלל – מושב הולדתה, הייתה מזכירה לנו מתי להכניס לפרונט ספיישל (הילוך שטח). היא הייתה כל עולמי. גם כשנישאתי (ויש בסיס איתן לחשד שבעלי,עברי, התחתן איתי בגללה) ואפילו כשנולדו ילדי הם הגיעו מבית החולים קודם כל לקפה, רק אחר כך הביתה. את הכל עברה המשפחה הזאת בין ארבעת הקירות הבלתי מסויידים הללו, בין גזעי העצים שניסינו נואשות לטפס עליהם.

היא איבדה שם את סבא אברהם והתאלמנה בגיל 40; היא איבדה את בנה אהובה, יוסי, שלושה שבועות בסך הכל אחרי חתונת הוריי. אמי נחמה ודודתי מיכל, נותרו לה והאחת לשנייה. זאת הייתה המשפחה השבורה-החזקה ביותר שאי פעם הכרתם. לימים הכללים של ערבוב אבל ושמחה היו ברורים – באבל סוגרים את הקפה, כך היה ביום ההלוויה של אבי; בשמחה מותירים אותו פתוח בידי "הבנות", כך היה ביום חתונתי; ממילא חצי מבאי בית הקפה, שהיו שנים ארוכות כמשפחה מורחבת, היו איתנו בחופה.

רחוב שינקין כמשפחה משונה ומורחבת

אני לא אעמוד מול הפינה כשתחזיר נשמתה לאלוהי העפר. ילדיי יודעים. כשעוברים ליד הפינה אני מנסה ללא הצלחה לנגב את הדמעות. אני לא מסתירה את זה מהם. הם יודעים מה סבתא שרה היא עבור כולנו, גם אם איננו רואים אותה. בביתנו, של אחי ושלי, תלויים שלטי הכניסה. בסלון תלויה גם תמונת הענק של סבתא שצייר אורי ליפשיץ בסדרה נהדרת של פורטרטים שלה כשההשראה היא בגדיה המנומרים ומלאי הסטייל היחודי .

בראשית שנות ה-2000, כשנהרס בית "דבר", הבניין שבו שכן העיתון, עמדתי עם לסת פעורה בתחושה שלא מדובר רק בבלוקים אלא ברעיון, בתפיסת עולם, שהתרסקה. בית דבר, יש לומר, היה יפה בהרבה מבחינה אדריכלית מהבניין "שלנו". הקשר בין "דבר" ל"תמר" היה בל יינתק. ישיבות המערכת בראשות העורכת המיתולוגית חנה זמר נערכו בקפה ואת טוריו היה כותב נתן אלתרמן על שולחנות הפורמייקה. כשנסגר העיתון ב-1996 זה היה איזה דגל ותחושה שזמננו, אף הוא, בוא יבוא.

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה

מצבו הפיזי של בית הקפה היה מוכר, לרוב בהבנה, לרוב יושביו. ב-30 השנים האחרונות לקיומו הוא שופץ באופן פרוביזורי, לא אחת תוך הסתרה מסבתא שצובעים או מתקינים מזגנים חדשים. היא התקשתה לקבל שינויים – המעבר מלירות לשקלים הסעיר את עולמה באותה מידה שכבר לא היה צורך להשתמש במונה של הטלפון שבפינה ושהייתה צריכה להתעסק בעיקר באינטרנט האלחוטי שהוצב אי שם עמוק בעשור האחרון, טרם סגירתו. כשהשירות החל להינתן ב"לחץ על המקש" ולא על ידי אנשים, סבתא כבר ממש חשבה שזה אישי נגדה. קידמה ממש לא הייתה הקטע שלה.

אבא שלי אליעזר, שפטירתו הייתה אחת המכות הקשות לסבתא שרה, היה נוהג לסגור את הדברים מאחורי גבה, פעמים רבות עם אריה, החבר הטוב של סבתא מנצרת ואביו של חמודי שאותו לשמחתי עדיין אפשר לפגוש בשינקין, אצל אכרם ופותנה. עד כדי כך היא הפכה את הרחוב הזה למשפחה מורחבת ומשונה, כשהיא הצ'יף הבלתי מעורער של השבט.

היא לא הייתה נחמדה כשם שלא הייתה קולינרית גדולה. אהבה אוכל ישראלי פשוט. חומוס מאכרם ולקינוח מגנום עם שקדים היה מבחינתה 3 כוכבי מישלן. ולמרות שהקולינריה לא הייתה הכוכבת בקפה, ארז קומורובסקי היה מכור לבורקס תפוחי האדמה ובהגיע הפסח גם ישראל אהרוני היה נעמד לזלול מהמצהבריי שלה. אותו, אגב, היא אהבה לשאול לאחר שהשיל אי אלו קילוגרמים ממשקלו "ישראל, איך רזית ככה?", והוא היה משיב לה בפשטות "סגרתי את הפה, שרה. ככה רזיתי". קלוריות פשוט היה מושג רחוק ממנה, במיוחד כשהייתה מנסה לדחוף לכולנו פחמימות. ובכל זאת, היא הייתה הראשונה לקחת את הבייגל הכל-ישראלי, שמה בו כמויות אימתניות של גבינה צהובה וחמאה ודחפה לטוסטר. כשהוגש לצד זיתים פשוטים מפח מתכת ורסק עגבניות עתיר שום זאת כבר הייתה הברקה. הבייגל שלי אף פעם לא טעים כל כך, כנראה שחייבים טוסטר שקצת שורף כדי שיצא כך. ועדיין, כשאני מכינה טוסט בבית, חותכת ריבוע במרכזו ושוברת לתוכו ביצה או כשאני מערבלת ומערבלת את הביצים בקערה, אני קצת נושמת אותה.

ערש לידתה של היצירה התל אביבית

ספגנו סביב השולחנות תרבות ואמנות, עיתונות ופוליטיקה. עשרות יצירות ביכורים נכתבו כשרגלי השולחנות מתנודדים. אבל כל מי שישב שם יודע שקסמו של המקום היה ביכולת להשקיף על בני אדם, להיות שותף לרגע לשיחה ולאחר מכן לחזור לאינטימיות שבחברת עצמך. בעיני הקפה היה מהמם ביופיו. אני יודעת שהוא סבל מדלות אסתטית למי שלא היה חלק מהמתרחש בו, אבל ברור שרק מקום מיוחד כזה היה יכול לייצר כמות כזאת של שירה, ספרות, אמנות, ולהיות ערש לידתה של יצירה רבה כל כך.

ב-9 בספטמבר, לפני חמש שנים, ליווינו את סבתא למנוחה מסוימת. יש אנשים שגם לאחר מותם אינם משדרים מנוחה לאוהביהם. סבתא כל כך חיה בבנותיה, בנכדיה, בניניה ובבתינו, שאין לי מנוחה. היא הייתה בת 90 וקצת ולא היה לי די ממנה. השנים האחרונות היו קשות. החודשים האחרונים, גם בקפה, היו נוראיים עבורה. לא אחת, כשחלתה, כשהבאנו לה מחולל חמצן לקפה, תהיתי לעצמי אולי הכי נכון עבורה שזה יסתיים ליד הקופה או בשולחן שבו אהבה לשבת בכניסה ולהשגיח. אוי אלוהים כמה היה צריך להשגיח. שיראו שלקוחות הגיעו, שיראו שלקוחות לא ילכו מבלי משים או עם משים.

לא ציפינו שהלקוחות יהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את הזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב"

נהגתי לצחוק על חברים שהיו אומרים לי שהם חולמים לפתוח בית קפה "כדי שלחברים יהיה לאן לבוא". באמת שלאנשים אין מושג במה זה כרוך להחזיק אפילו בית קפה קטן וצנוע עם תפריט דליל (שגם עליו תמיד יש תלונות כי סבתא סירבה לשנות), בטח כשמסביב מתחילות להיבנות רשתות בתי קפה והקרואסון המושלם של סבתא – שאם להודות על האמת בינו לבין פריז לא היה שום קשר, כבר לא נאה לאחד הלקוחות הקבועים. כמה נעלבתי בשבילה על כך ששנים היה מבקש ממנה לשמור עבורו את הקרואסון הראשון של הבוקר ואז כשלא חמד אותו עוד היה מגיע עם שקית נייר מרשרשת ממאפיה קרובה ומזמין הפוך. סבתא הבליגה על כך. לא היה לה נאה. אני חדלתי לומר לו שלום.

או לקוח אחר שהיה משלם סכומים מגוחכים בשיקים כי היא סירבה להכניס כרטיסי אשראי. את הכל היא ספגה. כי ככה זה בבית קפה שאנשים מחשיבים לביתם – הם עושים מה שהם רוצים. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאושרת שכך גדלתי. אני יודעת שזאת זכייה שאין שניה לה, לחסות בצל אישה מופלאה כזאת. אבל שיהיה ברור שאין בי סלחנות גדולה כלפי מי שלא ראו את סבתא ממטר ובעיקר היה להם אכפת איך ישתו את כוס הקפה של יום שישי בבוקר עם העיתונים שסבתא הייתה שומרת כעל בבת עינה – את המוסף הזה לאחד ואת המוסף השני לאחרת. הם אהבו אותה, שיהיה ברור, אבל בדרך שלהם.

לא ציפינו מאף אחד מהם לדאוג לה, זה היה כבוד גדול עבור כולנו. אבל לא ציפינו שיהפכו אותנו לאויב שיש להתנגח בו על ההחלטה לסגור את בית הקפה. הרי ברור שלנו היה קשה פי מיליון להחליט ופי יותר לבצע. אף אחד מהם לא היה שם לפרק את התמונות והזכרונות שלנו ואף אחד מהם לא היה שם כשכתבה לעצמה פתקים שבהם כתוב "קוראים לי שרה. היום יום חמישי. אני לא מרגישה טוב". הם גם לא היו כשהייתה מתלבשת בחיפזון בשבתות ויורדת לבית הקפה רק כדי להיזכר פתאום שזה יום שמאז ומעולם בית הקפה היה סגור בו.

הם לא היו שם כשהייתה רבה עם הבנות. מלצריות שאת רובן גידלה ואהבה, אבל כבר היה קשה באמת להתמודד עם מוראות הגיל – הבנתי אותן ובה בעת חשתי את הגרון חנוק. את העוגות "רק אני יודעת לחתוך" מפנקת את זה בעוד אצבע מהפרג כי אותו היא אוהבת, אצל תנובה צריך להשתמש בפרוטקציה כי הם כבר לא עובדים באותה שיטת הפצה ול"אורנה ואלה" שהיא הייתה הראשונה שנתנה להן מקום ואפשרות למכור את העוגות שלהן, היא הייתה מתקשרת לעיתים על סף תחנונים כדי שיביאו עוגה או חצי עוגה. הכל נהיה קשה באופן לא סביר.

ימי שישי המיתולוגיים והשיר המפורסם ההוא

עד לפני שנה הייתה שמורה לי תזכורת בטלפון "07:00 להתקשר לסבתא" . בשנותיה האחרונות הייתה מקיצה בלאות גדולה וכחיילת הייתה מתלבשת ו"ניגשת" בשפתה, לבית הקפה. כדי להסתיר את השכחה והשחיקה הייתה מבקשת את התיק עם הקרם השמנוני, המסרק והליפסטיק. להתייפות היא מעולם לא שכחה. מטורזנת עד הסוף – עם עגילים וסיכה תואמים.

זה היה מורכב לעזור לה לנהל את המקום, בטח אחרי שאבא שלי נפטר בפתאומיות, וניסינו לחלוק בינינו משימות לפי מידת ההתאמה. דודתי מיכל שגרה בלונדון וידעה הכי טוב מכולנו איך מתפעלים את הקפה, הייתה מגיעה שנים לתקופות ארוכות לארץ. איזה רוגע היה נסוך על פניה של סבתא כשהייתה רואה את "הקטנה" שלה מגיעה. רגעי עזיבתה תמיד היו קשים כל כך, אבל בסבתא הייתה נדיבות של הורה שמעולם לא ראיתי – גיבוי ו"עוף גוזל" הכי אמיתי שיש.

כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה, אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן

אמא שלי הייתה מטפלת בכל הבירוקרטיה המטורפת והאינסופית. היא היחידה שהייתה יכולה לה. יואב, אחי, החליף את אבא שלי – סלע איתן. מהמפעל שלנו הוא היה משגר בעלי מקצוע רק כדי שתהיה רגועה. אני הייתי כלבויניקית – רבה עם מי אביבים על חוב של עשרות אלפי שקלים שטענו שנוצר לה, מקבלת את פני הבאים וגם רוחצת כלים בימי שישי, במיוחד בשנתיים האחרונות לפני סגירת בית הקפה.

ימי שישי, הם הימים עליהם נבנתה המיתולוגיה הגדולה של הקפה בשנות פריחתו, לצד השיר של יאיר לפיד "גרה בשינקין \ שותה בקפה תמר". כשסגרנו את הקפה כבר הייתי חברת כנסת (או בפיה של סבתא שצפתה בנאום הבכורה שלי בקפה: "הבנתי שאת משהו גדול") וסיפרתי ללפיד שהרבה דברים היא שכחה,אבל לא את השיר שלו שהייתה מבקשת שנגביר בכל פעם שנוגן. סבתא אהבה את העובדה שהיא מפורסמת, שהתקשורת באה לשאול אותה לדעתה ושאנשים מגיעים מהארץ ומהעולם להציץ בבית הקפה המפורסם, למרות שהייתה מעמידה פנים ואומרת "שוב הם היו כאן מהתקשורת. אפשר לחשוב מה יש לי להגיד".

בקיצור, בימי שישי, בשנות השמונים והתשעים נפוצה בדיחה שאת הכסא האחרון של היושבים בתמר אפשר למצוא ברחוב קינג ג'ורג'. גם כשהיה כבר קשה, ימי שישי היו ימים טובים, אבל גם קשים מאוד עבורה. אף פעם לא דיברנו על היכולת שלה לשמוע, על העובדה שכבר התקשתה לקרוא ואפילו לצפות בטלוויזיה, והייתה מגיעה הביתה עם קרואסון או בייגלה מאתמול, וזוללת אותו עם קוטג' וריבה דלת סוכר שיכלה לגמור את כולה עם כפית ממש כפי שיכלה לשתות סירופ שוקולד מהזן המלאכותי ביותר עד סופו.

היום שבו ארזנו את יצחק רבין ז"ל

את התמונה של יצחק רבין שעמדה מיום הרצח בכניסה לבית הקפה ארזנו אחרונה. כאילו רק כשניקח אותה, יהיה זה הסוף באמת. צוות של אולפני הרצליה, ביוזמתו של הבעלים עמי גניגר (מחברי הילדות של דוד שלי יוסי ז"ל), ליווה אותנו מקלפים תמונה אחר תמונה, קיר אחר קיר. הכל ארוז ושמור, במיוחד הקריקטורות המופלאות של זאב פרקש האהוב.

כשאני עוברת בצומת, ולא נכנסתי למקום מיום שיצאנו, מגיעה אלי ההולוגרמה שלה הקוראת לי "לולתה" בחיוך שהיה שמור לי. לעיתים לא הייתה כבר מזהה אנשים. כמה היו נעלבים ממנה אנשים כשלא הייתה מזהה אותם – הם בכלל לא חשבו על גילה או על העובדה שהכירה בחייה מאות אלפי אנשים וגידלה דורות בצומת השכונתי הזה. "ילדי הרוגלך" אני קוראת להם בליבי, הם הילדים שסבתא הייתה מפנקת בשובם מהגן ובית הספר, והיא אהבה כל כך כשהיו מבקשים לבוא אליה. תינוקות בכלל היו הדבר האהוב עליה ביותר. מעטים ידעו שבשנה שבה עזבה את נהלל טרם גיוסה לצבא הבריטי, נסעה לירושלים לויצ"ו ללמוד "טיפול בתינוקות".

השנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה

באחרית ימיה, היא הייתה עצמאית באופן יחסי אבל חייבה דאגה ותשומת לב יומיומית של כולנו. היא מילאה את יומנו ואת ראשנו והשנים האחרונות נעו בין שיחות של "חייבים לסגור" לבין "עוד קצת, בואו נחכה עד קצת". אני לא זוכרת בדיוק מה היה הרגע המכונן שבו הבנו שפשוט אי אפשר לעשות לה את זה יותר, כי פשוט היו כל כך הרבה כאלה. אבל בלילות שלפני ההחלטה התהפכנו כולנו בדאגה.

כשהשמועה בדבר הסגירה עשתה לה כנפיים באדיבות כמה אנשים שהתבלבלו לרגע בחושבם שבית הקפה הוא שלהם, קיבלנו את ההחלטה הסופית ונפל הפור על התאריך. 12 ביוני 2015. מצעד המבקרים בחודשיים מיום העצמאות ועד הסגירה – של אוהביה ושל סקרנים מסביב, מנהלל ועד קצה העולם, היה לא פשוט ומרגש. ההבנה שלה כבר הייתה מורכבת ומכאיבה. יום לפני שסגרנו את בית הקפה הגיע לשם רון חולדאי במיוחד, יחד עם כל הנהלת העיר כדי להעניק לה כבוד השמור למתי מעט ולהעניק לה את מפתח העיר תל אביב. היא אהבה את חולדאי מאוד – הוא היה צבר כלבבה ולא תמיד שעה לטענותיה. אבל הוא החזיר לה אהבה וכיבד אותה בכל הזדמנות שהיה יכול.

היה צריך להיות סומא לגמרי כדי לא להבין שאישה אחת בלבד הייתה יכולה להנהיג את המקום כפי שהוא היה וזאת סבתא, והיא, מה לעשות, לא הזדקנה בדרך הרגילה. סבתא הייתה נוהגת לומר ביחס לגילה "שלא ילכו יותר צעירים". הזיקנה בניגוד לרבים לא קפצה עליה, הרבה בזכות הקפה. הנרגנות הזאת שלה לצד יכולת לאהוב ולפלרטט עם אנשים שאהבה במיוחד כמו עמוס לביא ז"ל (פניו קוראים לה מרכבו ארבעה ימים לפני מותו והיא נחנקת מדמעות כמבינה, חרוטים בראשי) או נתן זהבי יבדל"א שאני יודעת שהוא יודע שאנחנו יודעים כמה היא חסרה לו. אבל כשהעייפות כבר הגיעה אפילו אליה, היא הייתה מעציבה יותר. אני חושבת בחרדה איזה מזל שהשנים הפוליטיות האלה נחסכו ממנה, היא הייתה משתגעת, ועדיין אין יום שבו היא אינה נוכחת בחיי. ואלוהים כמה אהבנו וכמה רבנו, וקולה בטלפון מהדהד לי בראש ואני חוששת לשכוח.

אפילוג: בלי פרידה אחרונה

אני לא אעמוד מול הבניין שהיה ביתנו. שלידו הייתה הפרפומריה של אלזה, מולו בית המרקחת של שפסנזון, מצידו השני אולם הארועים "תכלת". בפוטו "עמילני" היו מצלמים אותנו בפורים ואצל סוניה מחנות "עלית" היינו מקבלים את השוקולד המתוק ביותר שזכור לי ואבי מהירקות, עודד מהניקוי יבש, אמיל מהוילונות, משפ' אוזן וגב' פלדמן – את כולם סבתא אהבה ולא סבלה בו זמנית, ניהלה והייתה להם לאוזן קשבת.כל משבצת ברחוב היא לי לבית, אבל הכל יותר קשה בלעדיה.

את הנכסים התרבותיים שנצברו בקפה אני מאמינה שתהיה לנו הזדמנות ראויה להציג במוזיאון העיר הקורם עור וגידים, את שרה ואת הקפה אפשר למצוא גם בין אוהביה הגדולים בטוויטר – אלון פנקס שהיה ידוע בכינויו "השגריר" ואיציק סודרי, לשעבר דובר ש"ס, שהיה ידוע בפשטות כ"הש"סניק". היא הייתה מעורה בחיים האישיים של מי שאהבה, כאבם היה כאבה, שמחותיהם היו שמחותיה. וסיפוריה שלה עוד יסופרו.הנהללית שהייתה לסמל התל אביביות, האלמנה הנצחית שהייתה מקבל בכל יום שישי בשנות ה-70' זר ורדים צהובים ורק היא ידעה ממי, שאימצה סלבס כשעוד אף אחד לא ידע מי הם ודאגה לאינספור אנשים לאוכל, לקורת גג, לרופא ולכל צורך שעולה בדעתכם. האנטיפתית הנחמדה ביותר, הפמיניסטית הגאה ביותר שעדיין חיה בדור שבו "אל תריבי עם בעלך. לא מזיק קצת לשתוק" והייתה הסבתא המדהימה ביותר שאדם יוכל לצמוח לידו.

אני לא אעמוד מול הבניין, כי בית הקפה שלנו, ולנצח "תמר" יהיה ביתנו, חי לגמרי בליבי.

• הבועה
• קפה תמר
• שרה שטרן
• שינקין
• תל אביבים