לא פעם ולא פעמיים הפניתי את תשומת ליבכם לקרית המלאכה, המקום שבו הכל מתרחש (לפחות בכל שנוגע לעולם האמנות המקומי). גם על ת"א תרבות קרית המלאכה, מיזם של המחלקה לאמנויות של עיריית ת"א-יפו כבר דיברנו לא פעם, במקביל לאחיו – ת"אי התרבות המחוגה ודה וינצ'י.

בסוף השבוע הקרוב (6.1-4.1) יתקיים במתחם קרית המלאכה אירוע חדש שנשמע לנו בדיוק כמו החמידות הדרושה לנו כרגע: "סאבלט" – במסגרתו יארחו אמניםות ותיקים ומוערכים שעובדים במתחם קבוצה של אמניםות צעירים בתחילת דרכם. הם יסבלטו את הסטודיו שלהם למשך סופ"ש אחד, אבל כמו שאתם התבקשתם להאכיל חתולה או להשקות עציצים בפעם האחרונה שסיבלטתם דירה בעיר – גם במקרה הזה עקבותיהם של בעלי הבית המקוריים לא ייעלמו לחלוטין. להפך – הדיאלוג שיווצר בין המסבלטים למסובלטים (שזו המקבילה שאני החלטתי עליה כרגע לשוכרים ומשכירים) יאפשר תוצאות אמנותיות חדשות, שכנראה לא היו מתקבלות בשום צורה אחרת.

הפרויקט, שהוא יוזמה של ת"א תרבות קרית המלאכה, היה אמור להתקיים במסגרת אירועי "אוהבים אמנות, עושים אמנות" שתוכנן לסוף חודש אוקטובר 23. אבל אתם יודעים מה קרה אז, ובמקרה הזה האירועים לא נדחו אלא בוטלו עד לשנה הבאה. במסגרתאותם אירועים, מלבד תערוכה מרכזית וסטודיואים פתוחים, תוכננו עוד כמה פרויקטים שפשוט היה חבל מדי לוותר עליהם, אז הם זכו למעמד עצמאי משלהם – כמו זה המדובר.

מי ומה בתכנית? האמנית מלי דה-קאלו תארח בסטודיו שלה (שביל התנופה 4, קומה 1) את האמנים תום פרסמן, ליטל מונדרר ואיתי כהן. שלושת המסבלטים (או המסובלטים? עוד לא החלטתי) יציגו תערוכה תחת השם "בפנוכו", שמורכבת מעבודות וידאו וסאונד המשתלבות כחלק הומוגני בחלל, ומייצרות מיצב המתייחס לסטודיו כמרחב גופני אינטימי ורוחש חיים. העבודות עוסקות במערכת היחסים בין הגוף לחלקיו, לחומרים המוכנסים לתוכו, לגוף אחר ולמרחב שבו הוא נמצא. באותו הסטודיו יתקיים במקביל ביום שבת (6.1) רסיטל פסנתר מוסבר עם נועם דה-קאלו – פסנתרן צעיר וזוכה פרסים בארץ ובחו"ל. מבטיחים לנו שזה יהיה מלא תשוקה, אז הסתקרנו.

האמן שי יחזקאלי יארח בסטודיו שלו (שביל התנופה 6, קומה 3) את אנסטסיה ניקולינה, ובסאבלט כמו בסאבלט – יחזקאלי יפנה את מקומו וייתן לדיירת הזמנית לעשות בסטודיו שלו כרצונה. ניקולינה תארגן את הסטודיו כסלון לא פורמלי שבו תשתול את ציוריה בין עבודותיו של יחזקאלי.

האמנית ליאת אלבלינג תארח בסטודיו שלה (שביל התנופה 5, קומה 1) את נועה תמיר. השתיים יתייחסו לסטודיו כאל מרחב ניסיוני שבו נפגשות שתיהן – אמניות שמתדיינות עם מדיום הצילום. בעבודותיה תמיר מפנה את המבט אל המנגנון הצילומי ואל הצילום כפעולה, בעוד אלבלינג דנה בצילום כחומר וכמצע.

האמן מישל פלטניק יארח בסטודיו שלו (שוקן 27, קומה 3) את ליטל רובינשטיין, שתציג עבודות קינטיות ועבודות שפוטנציאל התנועה גלום בתוכן, זאת לצד עבודותיו של פלטניק הלקוחות דווקא מתוך תהליכי ההכנה לעבודותיו הסופיות.

אבל רגע, זה לא הכל. במסגרת אירועי הסאבלט יתקיימו גם כמה עניינים מיוחדים שיוצאים מגבולות הסטודיו וגם מגבולות החללים בכלל אל המרחב הציבורי: האמנים אורי דובדבני ועידית קופסקי יציעו מסלולי שוטטות בקרית המלאכה שפורשים זוויות מבט חדשות על המתחם. המסלולים יתחילו בת"א תרבות, שם תוכלו להצטייד במפה ולצאת לחיפוש בעקבות עבודות אמנות חדשות וזמניות במרחב הציבורי. טיפ של מקצועניות: אם אתם כבר משוטטים, פקחו את העיניים וחפשו אחרי אוצרות נוספים. לא פעם יוצאות משלל הסטודיואים שבמתחם עבודות שיצאו לא משהו בעיני האמניםות, אבל עבורכם זו יכולה להיות אהבה ממבט ראשון.
>> סופ"ש סאבלט ברחבי קרית המלאכה. חמישי מ-20:00; שישי ושבת 10:00-14:00. הכניסה חופשית.פרטים יש כאן

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• קרית המלאכה

הדבר הראשון שקורה כשאתה מגיעה ל"לה מעלה", או יותר נכון לרחוב שבו היא נמצאת (שביל המרץ) היא תחושה פנימית עמוקה ששלחו אותך למקום הלא נכון. ספק אם יש עוד מסעדה בתל אביב שהמיקום שלה כל כך תלוש מההקשר שלה, ועוד מסעדה מקסיקנית. מה הקשר בין מקסיקו – הצבעונית, השמחה, הרועשת – לבין אוסף הבנינים האפרורי של קריית המלאכה, אזור שהוקם בשנות ה-60 וכבר אז נראה כמו אוסף מבנים קומוניסטיים מיושנים, ומאז רק הלך והדרדר?

>> מהפך בפסגה: R48 של רותי ברודו מזנקת ישר לטופ של המסעדות בעיר
>> הארוחה שלנו בל'אפוק, לעומת זאת, הייתה ההיפך המוחלט מהערב הזה

הדבר השני שקורה זה שאתה מתקשה למצוא את המסעדה. אם כי ייתכן שאנשים יותר חדים מאיתנו לא היו עומדים מול הבניין ובוהים בו, מחפשים בלי הצלחה את הכניסה, רק כדי לקלוט אחרי דקות של מבוכה, שמדובר במשחק במילים ו"לה מעלה" היא בעצם "למעלה" (מת לפגוש את האבא שהמציא את הבדיחה הזו וללחוץ לו את היד. ללחוץ לו אותה חזק. וכואב). אז טיפסנו במדרגות – מעליות תעשיתיות בנות שישים הם פחות כוס המרגריטה שלנו – שהיו במקביל גם חור תולעת שלקחה אותנו לקומה השניה, אבל גם למקום וזמן אחר.

"לה מעלה" ניראת כמו מסעדה בקנקון בשנת 1985. עיצוב פנים שמשלב בין אלמנטים מקסיקנים מוגזמים, מדגלים ועד כובעי סומבררו, כדי שהתיירים לא יתבלבלו ויבינו איפה הם, לבין אלמנטים תקופתיים כמו כדור דיסקו ענק שתלוי במרכז החדר. היה חסר רק אילן בן שחר ספרדי שישים את השיר של ספידי גונזלס ברקע. למרבה המזל, לא הגענו בסופ"ש, אז מזיזים את השולחנות והופכים את המקום לסוג של מועדון ריקודים. באנו לאכול. סרקנו את התפריט מה-QR, והנה כבר מגיע האוכל.

התחלנו עם מנה של נאצ'וס לה וידה, שזה תיאור מדוייק כי נאצ'וס הם באמת החיים עצמם. לא הגרסה התעשייתית שפוגשים בקולנוע או בכדורגל, ומרגישים כמו דוריטוס שפגש את אוויר העולם במשך הרבה יותר מדי זמן, אלא לגמרי הדבר האמיתי. קערית עם נאצ'וס פריכים ומוצלחים, עם כל מה שהייתם רוצים שיהיו על אירוע קריספי כל כך: שעועית, עגבניות, פלפל חריף מורגש אבל לא מוגזם, גוואקומלי פשוט אבל מוצלח ושמנת. יותר מזה אנחנו לא צריכים. כלומר, חוץ מתוספת (בתשלום) של גבינה צהובה וצ'ילי קון קורנה, ששדרגו אותה אפילו יותר. אין פה קולינריה מתוחכמת או טעמים מורכבים, אבל יש כאן מנה מטונפת, באופן חיובי לגמרי, שקשה להפסיק לאכול. בתור מנה ראשונה שבאה להרגיע את הרעב זה לגמרי עושה את העבודה.

הסלט המחיקאני כבר לקח את הדברים צעד אחד קדימה. לכאורה גם כאן אין יותר מידי: שעועית שחורה, עגבניות, בצל, תירס, צ'ילי חריף, כוסברה, נענע ,גבינת וואחקה. נשמע יותר כמו רשימת קניות של צמחונים מאשר כמו מנה, אבל בפועל זה הרבה יותר מזה. למעשה, מדובר באחד הסלטים היותר כייפים שאפשר למצוא מדרום לירקון. זה נעים, זה טעים, והשילוב בין המרכיבים נותן ביס ששולח אותך לחוף קריבי, עם שמש נעימה וחול לבן.

הקמרונס אנ מולה – שרימפס על רוטב מקסיקני עם ציר שרימפס וקוג'י – הייתה מנה לא פוטוגנית בעליל. השלולית החומה שעליה ישבו השרימפס הרתיעה בהתחלה, אבל התגלתה כמולה (רוטב בספרדית) מוצלח מאוד, עם טעמי בוטנים שהזכירו קצת רוטב סאטה תאילנדי. השרימפס עצמם היו סבבה אבל עם כוכבית. הם היו עשויים טוב, עם טעמים ברורים של גריל, שתמיד מוסיפים לאירוע, רק אי אפשר היה שלא לתהות לגבי המרקם שלהם, שפה ושם העלה חשד קל שהם לא בדיוק נשלו באותו הבוקר מהים התיכון.

זוג הטאקוס קארנה, עם אסאדו, אונטריב, אוסובוקו ושפונדרה בבישול ארוך יין אדום, בצל צ'ילי וכוסברה היו דוגמה מצויינת ליכולת של השף לייצר מנה שמוצלחת בהרבה מכלל מרכיביה. הבשר, אין דרך קלה להגיד את זה, היה מבושל יותר מידי והגיע לדרגות יובש קצת לא נעימות. אם היינו צריכים לאכול אותו בפני עצמו יש מצב שהיינו לא מרוצים. בפועל, זה לגמרי לא הורגש בזכות בזכות הרוטב וסלסה רוחה שישבו מעליו ויצרו ביס נהדר, בשרי מצד אחד, אבל עסיסי ונעים מהצד השני. כזה שאתה מצטער שהוא נגמר כל כך מהר.

ה"קרנה סטרוגנוף" דורש הסבר מקדים. סטרוגנוף הוא טעם נרכש, כלומר מרקם נרכש. בשר לא צריך להיות במרקם צמיגי אף פעם. לא משנה בכמה שמנת תבשל אותו, זה תמיד יהיה מוזר. וזה נכון גם כאן. ועדיין, אחרי שאמרנו את המובן מאליו והתגברנו על הקושי המובנה, זאת מנה שעושה את העבודה. השילוב בין רצועות השייטל לבין האורז המקסיקני שעליו הוא ישב ועם גבינת הפרמזן מלמעלה פשוט מוצלח, כך שלמרות ההסתייגות הבסיסית, ליקקנו את הצלחת עד הקצה.

הפולנטה דל-מאר, הייתה, בלי ספק בכלל המנה המוצלחת של הארוחה. גם כאן השרימפס היו עשויים נהדר, למרות הפיקפוק במידת הטריות, רק שזה לא שינה כלום כי הכוכבת הבלתי מעורערת של האירוע הייתה הפולנטה. תשכחו מפולנטת הגורמה של אסף גרניט, אנחנו לא מדברים בכלל על אותו האירוע. זאת פולנטה שהדרך היחידה להגדיר אותה היא כפרית – גסה, עם גרגירים ועם מלא פרמזן – אבל התוצאה פשוט אדירה. כל כך טובה שהשרימפס מלמעלה היו רק תוספת נחמדה. כמה זה היה מוצלח? ממש שקלנו להזמין עוד אחד רק בשביל הפולנטה.

בשלב הזה כבר לא יכולנו לראות בעיניים. אז כמובן שלקחנו צ'ורוס לקינוח. דווקא כאן קצת התאכזבנו. זה לא שזה לא היה מוצלח, והרוטב בצד, שילוב בין ד'ולצה דה לצ'ה ושמנת חמוצה היה לגמרי יציאה ואיזון נהדר בין מציקות וחמיצות, אבל עקב כשל טכני קל, הצ'ורוס, שמבחוץ היו בפריכות מושלמת, היו לא עשויים עד הסוף מבפנים, מה שקצת הוריד, אבל לא הפריע לנו לסיים אותם עד הסוף.

>> בדרך כלל, לתת ארבעה כוכבים למסעדה זה בסדר גמור. כשזה חיים כהן, זה מאכזב
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה

"לה מעלה" היא לא מסעדה מקסיקנית אותנטית, אבל היא גרסה מזרח תיכונית נהדרת של מטבח שכמעט ולא מצליח לתפוס כאן. אין כאן את הטעמים הגסים והמקוריים של המקור, אבל יש כאן אוכל בסגנון מקסיקני שעבר התאמה כמעט מושלמת לטעם הישראלי. מקום שיכול להתאים גם לארוחת ערב וגם לסתם ישיבה על הבר עם אלכוהול מוצלח ונישנושים. תוסיפו לזה מחירים סבירים שלא יקרעו לכם את הכיס (בטח במונחים תל אביבים) והנה מקום שכדאי לכם להכיר.

4 כוכבים. לה מעלה, שביל המרץ 5, שני-חמישי 12:30-24:00, שישי-שבת 19:00-24:00, סגור בראשון

נאצ'וס אל וידה (קטן עם תוספת גבינה וצ'ילי) 34 + 25 לתוספות
סלט מחיקאני 48
קמרונס אנ מולה 62
טאקו קרנה 42
קרנה סטרוגונוף 78
פולנטה דל מר 88
צ'ורוס 38

• ביקורת מסעדות
• אוכלים שותים
• לה מעלה
• אוכל מקסיקני
• קרית המלאכה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 941 // הקונצנזוס האחרון

העיר שלי – מיקי גבריאלוב

יוטיוב סינגל חדש:https://youtu.be/4ZDlCh5yqpw

שכונת שפירא

כאן נמצא הבית בו נולדתי, ברחוב מקור חיים 49. זה המקום בו חלומות ילדות על עולמות רחוקים ומופלאים על גיטרות ומוזיקה שמילאו את ראשי. מדי פעם אני מבקר שם ולאחרונה גיליתי שבאזור הזה כבר רוצים לבנות משהו חדש.

קרית המלאכה

היום אני מגיע לאיזור הזה כי שם יש לבת זוגי מיכל סטודיו לציור. אבל פעם זה היה המקום בו היינו אנחנו, להקת הצ'רצ'ילים, מופיעים בתחילת דרכנו במועדון שנקרא צאלון ומועדון שנקרא המערב הפרוע.

פלורנטין

אני אוהב להסתובב באזור פלורנטין, בין בתי הקפה ובתי העסק הקטנים שמזכירים לי את העבר שלי ואת בית הקולנוע ״ארגמן״ עם הגג הפתוח שם היינו רואים סרטים על הביטלס. אבל בעיקר אצל הבורקס הטורקי בפינה רחוב זבולון.

הירקון

המזח של נחל הירקון, בו יוצאים להפגנות קצרות לשבע טחנות. מרום שאליו אני הולך עם הנכדים לשוט בסירה ולראות מסביב נוף ישראלי.

זומרפלד

חנות הגיטרות זומרפלד בכיכר המושבות שהייתה פעם. שם הייתי מסתכל על הגיטרות נפעם ולבסוף קניתי את גיטרת הבס הראשונה שלי, הופנר.

מיקי גבריאלוב מוציא השבוע סינגל חדש, "הקיץ גווע", מתוך האלבום החדש "מתוך זהב וכתם" משירי חיים נחמן ויופיע בזאפה תל אביב, מנחם בגין 144, שישי (6.1) 22:00, 139 ש"ח

• העיר שלי
• הירקון
• פלורנטין
• בורקס טורקי
• קרית המלאכה
• שכונת שפירא