Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

ראיונות

כתבות
אירועים
עסקאות
כרמל שאמה הכהן (צילום: שלומי יוסף)

איך הפך כרמל שאמה הכהן לראש העיר הכי מרענן בסביבה?
הבועה

איך הפך כרמל שאמה הכהן לראש העיר הכי מרענן בסביבה?

כרמל שאמה הכהן (צילום: שלומי יוסף)
כרמל שאמה הכהן (צילום: שלומי יוסף)

תחבורה ציבורית בשבת, מדיניות דלת פתוחה ואימוג'י לב: כרמל שאמה הכהן מוכיח שתל אביביות היא לא תכונה של גאוגרפיה

בתקופה האחרונה תל אביבים רבים משפשפים את עיניהם ושואלים את עצמם: איך ייתכן שבזמן שבעיר העברית הראשונה, מעוז החופש והמכה של החילוניות הישראלית, התחבורה הציבורית בשבת היא קורקינטים ובכיכר רבין מתקיימים אירועים בהפרדה מגדרית, רמת גן הקטנה נמצאת בעיצומה של מהפכה חילונית? והאם יכול להיות שראש עיר ליכודניק הוא מי שעוקף את תל אביב השמאלנית? לפני שבעה חודשים נכנס חבר הכנסת והשגריר לשעבר כרמל שאמה הכהן בן ה־45 לתפקיד ראש העיר רמת גן. הוא גבר על קודמו בתפקיד, ישראל זינגר, לאחר שבסיבוב הקודם, ב־2013, הוא הפסיד לזינגר.

שאמה הכהן סיים בדיוק כהונה של ארבע שנים כשגריר ישראל ב־OECD ובאונסק"ו, תפקיד שבמהלכו התגורר בפריז. קודם לכן שימש חבר כנסת מטעם הליכוד, וכבר אז התבלט בעמדות לא שגרתיות. בשבתו כיו"ר ועדת הכלכלה הוא פעל רבות בנושאים חברתיים מבחינת רגולציה ומיסוי וסייע בהעברתן של מסקנות ועדת ששינסקי בדרך לרפורמת המיסוי בסקטור הגז הטבעי. ב־2014 התבטא בעד פתרון שתי מדינות לשני עמים. באותה שנה, ערב השבעתו לכנסת (לפני שמונה לשגריר), העביר ביקורת על מפלגתו: "המינון כרגע בין העיסוק של הסיעה במגרון וחברון לבין חצור ודימונה, והאתגרים הכלכליים חברתיים ובראשם מחירי הדיור הבלתי נסבלים אינו מידתי באופן קיצוני". עוד קודם לכן, ב־2004, עמד לצד ראש הממשלה אריאל שרון כשתוכנית ההתנתקות הייתה על הפרק. מתנגדיו מכנים אותו אופורטוניסט ואוהב פרסום. אחרים טוענים שרבות מהצעות החוק שהעביר במהלך כהונתו בכנסת נבעו מרדיפת כותרות. זכורה במיוחד הצעת חוק ההתנזרות, שבו ביקש להעלות את הגיל שממנו מותר לקיים יחסי המין מ־14 ל־16.

בחודשים הבודדים שבהם הוא מכהן בתפקיד הצליח שאמה הכהן להפוך לאחד מכמה ראשי ערים חדשים ובולטים במדינת ישראל. זאת גם בזכות פוסטים עתירי אימוג'י, שעליהם עוד יורחב בהמשך, אך בעיקר בשל כמה צעדים נועזים שכבר מזמן לא נראו במחוזותינו. ביוני 2019, לאחר שהורדה נערה מהבמה במהלך הופעה של נתן גושן בגלל "שירת נשים", החליט שאמה הכהן שבכל אירוע עירוני הפתוח לקהל הרחב תופיע לפחות זמרת אחת ותוכן האירוע יצריך את אישור מנכ"לית העירייה או יועצת ראש העיר למעמד האישה. הוא התבלט במיוחד כשפעל לקידום קווי אוטובוס בשבת מרמת גן לתל אביב.

גם הוא מתגעגע לליכוד של פעם. שאמה הכהן (צילום: שלומי יוסף)
גם הוא מתגעגע לליכוד של פעם. שאמה הכהן (צילום: שלומי יוסף)

"בעיריית תל אביב אמרו לנו לפני שבוע שהם רוצים להצטרף ליוזמה של האוטובוסים בשבת", מגלה שאמה הכהן בריאיון שנערך השבוע בלשכתו. "אנחנו רוצים לעזור לאוכלוסייה ממזרח ומצפון העיר להגיע למרכז העיר. יכול להיות שיצטרפו ערים נוספות וזה יוזיל עלויות, יהיה יותר שירותי ובתדירות גבוהה".

זה מהלך אמיץ. מופעל עליך בעקבות זאת לחץ מהליכוד?
"לא שמעתי כלום מהליכוד באופן ישיר. באופן עקיף מעודדים אותנו, וזה נותן גיבוי לעיר להחליט איפה נקודת האיזון של המרחב הציבורי בשבת. הלחץ מגיע מרבנים גדולים שמנסים להתערב", הוא אומר. "יש אנשים שמתקשרים ומנסים להשפיע עליי. יש הרבה אמוציות והפחדות. כבר נאמר לי 'תיזהר, כל מי שיצא נגד השבת נעלם'".

במקום להיזהר הגברתם את התדירות.
"נכון, הגברנו את תדירות האוטובוסים משעה ל־45 דקות. בכל פעם שעשו פשע שנאה או אלימות, הוא ישיג בדיוק את ההפך".

אתה לא חושש לפגוע בציבור בוחריך?
"יש לזה מחיר, אין ויכוח. הבעיה – הדתיים, ברגע שאתה עושה דבר כזה, אתה מאבד אותם לתמיד. אתה יכול להיות ראש העיר הכי טוב בעולם, אבל הבוחר הדתי יכול לאבד שיקול דעת כשמדובר בשבת. זה מצריך הרבה השקעה. אבל הסיכון הכי גדול שאתה לוקח זה שבעוד חמש שנים לא תיבחר שוב. אבל עשית מה שרצית לעשות".

יצטרף ליוזמת האוטובוסים? רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)
יצטרף ליוזמת האוטובוסים? רון חולדאי (צילום: איליה מלניקוב)

עם עליית מחירי הדיור ברמת גן, כך טוען שאמה הכהן, נטתה העיר מבחינה פוליטית למרכז־שמאל. "כל תושב שני הצביע כחול־לבן. נתון מדהים, לא? זה מראה שהיוזמה של התחבורה הציבורית בשבת הגיעה מלמטה. וזה לא רק פה, גם רון קובי בטבריה הוביל מהלך דומה".

והוא מטעם הימין החילוני.
"ימני ומזרחי".

איך אתה מסביר את זה?
"כי זה דבר נכון לעשות. כי זה כבר מוגזם. אתה לא יכול להתעלם מצורך של אנשים".

אתה עדיין מגדיר את עצמך ליכודניק?
"ברור. אני גדלתי בליכוד וגם כשהייתי בכנסת אמרתי שזה הליכוד שאני פחות מרגיש נוח בו. גדלתי על הליכוד של מנחם בגין, ליכוד שהוא הרבה יותר ליברלי, הרבה יותר ממלכתי, ליכוד שבית המשפט העליון הוא יסוד קדוש בדמוקרטיה שלנו. הליכוד שובר ימינה ותמיד התגובה הנכונה היא להשפיע מבפנים. היום אני פחות עוסק בזה, כי כל כולי רמת גן. אבל אם הייתי היום חבר כנסת בליכוד, הייתי אומר את זה כמו שאמרתי אז, שחבל שאנשים כמו דן מרידור ובני בגין ובזמנו מיקי איתן נדחקו החוצה לטובת אנשים שמייצגים זרם אחר לגמרי. אבל זו הדמוקרטיה. בדמוקרטיה תהליכים אורכים שנים ארוכות וגם תיקון של עיוותים. יש פה תנועות של מטוטלת וכל מיני דברים אחרים".

בין פריז לרמת גן

בפועל מקדם שאמה הכהן נושאים שנחשבים היום לשמאל בישראל ושהימין הארצי לא מעז לקדם. מדוע יותר קל לקדם מהלכים כאלה ברמת גן ולא בתל אביב־יפו, שם ראש העיר רון חולדאי הוא מטעם מפלגת העבודה? ייתכן כי מדובר בעירייה הרבה יותר קטנה, שאינה באור הזרקורים.

בחודש יוני האחרון, לראשונה בתולדותיה של רמת גן בעלת המוניטין השמרני, התקיימו אירועי גאווה בעיר. "לא ייתכן שבכל העולם חוגגים בחופשיות ואצלנו לא. במצעד נוסף אמנם לא היה צורך, גם קשה להתחרות בתל אביב, אבל חשוב לציין את האירועים. עד השנה לא התנוסס דגל גאווה בעיר. היה רק תוכי בצבעי הדגל כדי לסמל הזדהות", אומר ראש העיר. "בהתחלה כששאלו אותי למה צריך אירועי גאווה, השאלות הפכו לתשובה הטובה ביותר. בהתחלה הסברתי על שוויון והכלה, אבל בסוף, כששואלים 'למה צריך אירוע עם סוטים ופדופילים?', אמרתי שכל עוד שורפים דגלים, צריך להניף אותם. כל עוד אתם שואלים – צריך לציין".

פריז שינתה אותו. כרמל שאמה הכהן. צילום: שלומי יוסף
פריז שינתה אותו. כרמל שאמה הכהן. צילום: שלומי יוסף

אתה בעצמך עברת שינוי בתפיסה?
"גדלתי בבית שמרני, זה נחשב חריג ולא מקובל ואלה היו תפיסותיי עד אחרי הצבא. כנראה אם בתקופה ההיא היה ראש עיר שמדבר על אירועי גאווה, הייתי שואל גם במובן של יעילות למה מבזבזים את הכסף, ואולי זה היה עושה לי תחושות לא נעימות. אבל השינוי חל אצלי ב־2003. היו לי יועצי פרסום מהקהילה, וזה שובר את כל מה שגדלתי עליו. זה הלך והתגבר, גם מגורים של ארבע שנים בפריז תרמו לכך, ובטח התפקיד האחרון שלי כשגריר ב־OECD שמקדש את ההכלה של כולם ובפרט של הלהט"בים. הבנתי שאם יש לך פחד ואתה בורח, כנראה הבעיה שלך. כשהייתי בפריז הייתי הולך עם המשפחה לאירועי גאווה ולא מתוך אמירה פוליטית. הבנתי שזה נחמד, כיף, שמח. עם הרבה אהבה, חופש, הכלה של כולם. מי שמאמין באלוהים, צריך להבין שאלוהים ברא אותם כך וזו סוג של כפירה לחשוב שלא".

זאת לא הייתה ההשפעה היחידה של מגורים בעיר גדולה ואירופית על שאמה הכהן. "בקרוב נקים כאן בית ספר דיפלומטי כמו שיש בפריז, נסלול גם שבילי אופניים. ראיתי שבחגיגות הגאווה בפריז צובעים את מעברי החצייה בצבעי הדגל. אז החלטנו ביום העצמאות לצבוע את מעבר החצייה בכחול־לבן. בכלל אסתטיקה והשמירה על ההיסטוריה של העיר. היינו עוברים בכיכר הקונקורד הרחבה של העיר בדרך הביתה, ותמיד היינו אומרים שאם זה היה ברמת גן בטח היו בונים פה תמ"א".

בוא תשקף לי

אם כבר תמ"א, שאמה הכהן הוביל החלטה שלא לאפשר עוד קידום תמ"א 38 בעיר. לדבריו, תושבים חדשים מביאים עמם עלויות פיתוח העולות בהרבה על ההכנסות, ובכך המירוץ לתמ"א פוגע משמעותית באיכות החיים בעיר. "תמ"א 38 פוגעת בשלושה יסודות עיקריים בעיר: תכנון תשתיות, תקציב פיתוח ותקציב שוטף". מדובר בצעד משמעותי, היות שרמת גן היא אחת הערים המובילות בתחום. ב־2018 בוצעו בה 47 פרויקטים, מקום שלישי אחרי חיפה ותל אביב. גם אם מדובר במגמה כלל ארצית, הפסקת תמ"א 38 הייתה הבטחת בחירות מרכזית שבה שאמה הכהן עמד. "זה הישג אדיר ואנחנו שמחים בו", אמר.

את מה שקורה בימים אלו בעיריית רמת גן מגדיר שאמה הכהן כמהפכת שיקוף. פעמיים בשבוע ישנה מדיניות דלת פתוחה, כשתושבים יכולים להיכנס ולדבר עם ראש העיר, ודיוני מועצת העיר משודרים בפייסבוק לייב. "נהוג לחשוב שזה צעד שידבר רק לאניני טעם, רק למי שאכפת באמת משקיפות. אבל ניגשים אליי אנשים פשוטים ברחוב, אומרים לי 'תעשה מה שאתה מבין'. אמון הציבור זה הבסיס להכל".

נוסף על כך נוהג שאמה הכהן לבדוק את רחשי הציבור לפי סקרים בפייסבוק ולפיהם הוא מקבל אינדיקציה לקבל יוזמות שעולות בעירייה. "רציתי להוציא שאטלים ביום העצמאות. תכננתי לזה 100 אלף ש"ח אבל לפני כן עשיתי סקר. להפתעתי הרוב אמרו שלא רוצים שאטלים חינם. הורדתי את התקציב מ־100 אלף ל־30־40 אלף, כי הציבור רוצה פחות ממה שחשבנו. בשבילי זה עוד כלי מידה. נכון, זה לא סקר מדעי, אבל כשעונים 5,000 איש לסקר זאת אינדיקציה".

הצהרת בעבר, וזה גם מופיע במצע הבחירות שלך, שאתה לא מתכוון לשבת על הכיסא יותר משתי קדנציות. תעמוד בזה?
"הצהרתי על זה ויש לי כוונה לחזור לפוליטיקה ברמה הארצית. יש מקרים קיצוניים. אם רוצים משהו שינקה את השלטון המקומי, שירענן אותו, צריך לקבוע את זה ככלל. אם יהיה משהו שיצריך עוד שנה, עוד שנתיים יש ממלא מקום שאמור להחליף אותי בבוא העת. אבל יכול להיות שאבחר עוד פעם".

אתה משתמש בהרבה אימוג'י בפייסבוק. יש אחד אהוב עליך במיוחד?
"נכון, משתמש בהרבה. ראיתי שכבר יצרנו שפה. עמיר פרץ התחיל לכתוב פוסטים גם עם אימוג'י. אם את שואלת, אני הכי משתמש בלב אדום עם נקודה מתחת. אה, וגם ביד שחותמת על מסמך, שזה הדבר שראש עיר עושה הכי הרבה פעמים ביום".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

תחבורה ציבורית בשבת, מדיניות דלת פתוחה ואימוג'י לב: כרמל שאמה הכהן מוכיח שתל אביביות היא לא תכונה של גאוגרפיה

מאתנעה עמיאל לביא5 באוגוסט 2019
סקאיי לב ריקון ב"סקאיי סלון" (צילום: איליה מלניקוב)

"אני פוגש אנשים כשהם עוברים שינויים, לא רק בהקשר הטרנסי"

"אני פוגש אנשים כשהם עוברים שינויים, לא רק בהקשר הטרנסי"

סקאיי לב ריקון ב"סקאיי סלון" (צילום: איליה מלניקוב)
סקאיי לב ריקון ב"סקאיי סלון" (צילום: איליה מלניקוב)

סקאיי לב ריקון, 25, רווק. ספר בשכונת שפירא. גר בשכונה כבר שש שנים ועובד בה כשלוש שנים

איך נולדה המספרה שלך?
"כשהייתי קטן אימא שלי הייתה מספרת אותנו בבית. כמעט לא הייתי במספרות בילדות, זאת לא סביבה שאני מכיר. בשלב מסוים זה משהו שעשיתי לבד, התחלתי לגזור כל מיני חתיכות ולצבוע אותו. זאת התעסקות עצמית טובה, אני לפעמים מתגעגע לגזירת שיער בבית מול המראה. זה התחיל משם ואז התחלתי לספר חברים. כשהגעתי לתל אביב הייתי מספר חברות בבית וזה התגלגל".

מהי הרגישות שנדרשת בלספר אנשים שעוברים שינוי או תהליך?
"כספר אני נכנס בפער של אנשים בינם לבין הגוף שלהם, איך שהם נראים מול איך שהם היו ורצים להיראות. זה מקום טריקי. זה דורש רגישות. להבין איך לגשר על הפער מבלי להתערב יותר מדי. עצם העמדה שלהיות במרווח הזה דורשת רגישות והרבה תקשורת. אני פוגש אנשים כשהם עוברים שינויים, ולא רק בהקשר הטרנסי. גם נשים שמקצרות את השיער שלהן זה חתיכת שינוי. או אנשים שקרה להם משהו והשיער השתנה כמו מחלה או היריון".

מהן החוויות הכי מרגשות שקרו לך במספרה?
"יוצא לי לספר ילדים, גם להט"בים. יצא לי לעשות תספורת קצרה ראשונה לילד טרנס קטן שהגיע עם שני האבות שלו. הייתה התרגשות סביב זה מצדו ומצד האבות. יצא לי לספר גם ילד של זוג קבוע שמגיעות לפה כבר כמה שנים שגם סיפרתי אותן אצלי בבית. אני זוכר את אחת מהן בהיריון ואת הלידה שלו ואת הגדילה אז לספר אותו זה ממש מרגש. זה גם להבין שאני משהו בילדות של אנשים, אני הספר הזה ש'אימא לקחה אותי להסתפר', זה אני. יש משהו בלהיות משהו בילדות של אנשים שהוא חותם".

מהן התסרוקות הכי מבוקשות?
"קארה א־סימטרי. ורוד וסגול הם הצבעים הכי נפוצים שצובעים אליהם. פייד (fade), שזה הגילוח בצדדים".

מה החלום שלך להמשך הדרך?
"בא לי שזה יהיה מרחב שמגיע לעוד תחומים של עיסוק באסתטיקה, אני חושב שיש בזה ממש צורך, ממה שאני מבין מהלקוחות. אני רוצה להתעסק במראה שלך במקום שלא מנסה להפוך אותך לנורמלית ולא שופט אותך או מנסה ליישר אותך או לרדת עלייך כדי שתקני עוד מוצרים".

טיפולי יופי בדרך כלל מנרמלים, ואתה משתמש בהם כדי לעשות את הדבר ההפוך.
"אני מבין שזה דבר רגיש להתעסק עם הגוף של האנשים ועם המראה של האנשים. זה מה שחשוב לי כאן וזה מה שמעניין אותי לעשות בהקשר הזה, זה מה שמבחינתי הוא קווירי או טרנסי. שאנשים יעשו מה שבא להם ושיהיה להם כיף עם עצמם".

דיברת על לאהוב את עצמך ולהרגיש יותר טוב עם עצמך. איך עושים את זה?
"יש משהו בגורמים מטפלים בטרנסג'נדרים וקווירים שמאוד מכוונים במעבר מ'פה לשם'. התחושה שלי היא שרק ככה העולם מוכן לקבל את זה, רק אם זה יושב בתוך סדר. אבל זה מורכב מכך. להיות בעל גוף הוא דבר אינטנסיבי לכולם. בגישה שלי לעצמי אני מבין שאני מאמין בקונספט של שינוי ושל לא להיתקע. להתייחס לכל הדברים כאפשרויות שאני יכול להשתמש בהן או לא, כדי להרגיש טוב יותר בעולם הזה".

מה הכי תל אביבי בעיניך?
"הקטע הזה שמתארים קפה ביותר מבקשה אחת".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

סקאיי לב ריקון, 25, רווק. ספר בשכונת שפירא. גר בשכונה כבר שש שנים ועובד בה כשלוש שנים

מאתשני מויאל4 באוגוסט 2022
שאול פרוינד (צילום: איליה מלניקוב)

"סוף סרוויס במסעדה זה כמו לטפס עד פסגת הקילימנג'רו"

"סוף סרוויס במסעדה זה כמו לטפס עד פסגת הקילימנג'רו"

שאול פרוינד, 46, נשוי + 2. מנהל העסקים החברתיים ותחום היזמות במחלקה לקידום ילדים ונוער בעיריית תל אביב־יפו. מורה לבישול ואפייה במסגרות לנוער נושר בסיכון. המפיק והשף התפעולי של פרויקט וארוחת הגאלה "מבשלים הזדמנויות"

שאול פרוינד (צילום: איליה מלניקוב)
שאול פרוינד (צילום: איליה מלניקוב)

איפה התחילה הדרך במטבח, ואיך התחילה העבודה עם נוער בסיכון?
"ידעתי שאני רוצה להיות טבח מגיל 14. אחרי הצבא למדתי בישול בתדמור. עבדתי בדיטה ובמתוקה, ובשנת 1998 יצאתי לעולם. חייתי ועבדתי באוסטרליה, ניו יורק במזרח, לונדון ובספרד. חזרנו לארץ בשנת 2009 כשהחלטנו להקים משפחה. אנחנו גרים ברש"י, שני רחובות מהקונדיטוריה ב'קוקיות' והתפנתה שם משרה. בישלתי כמעט בכל העולם וזו הייתה הזדמנות להעביר את הלאה. מצוקת כוח אדם איכותי בתל אביב הייתה עוד שכשאני הייתי טבח צעיר, והיא אפילו מחריפה, וזה קונטרסט כי הקולינריה התל אביבית ידועה בעולם. המחסור שם למחנכים אחריות לייצר את הדורות הבאים של טבחים מוכשרים, שיחזיקו את ההילה של המטבח התל אביבי־יפואי. ככה הגעתי למחלקה לקידום נוער, ממטבח לחינוך".

מהי הפעילות של הקונדיטוריה החברתית קוקיות?
"הקונדיטוריה פתוחה ומייצרת כל השבוע. מיזם שמעסיק 8־12, בגילי 15־18, נערים ונערות מקהילות שונות. הוא נותן פתרון תעסוקתי אבל הוא גם כלי טיפולי שיקומי לעבודה עם נוער בסיכון. תרפיה בבישול התחילה מהאדם הקדמון מהמנות הראשונות שחשבו עליהם. זה כלי נגיש מאוד שרצוף בחוויות הצלחה. גם להכין חביתה או לבשל כוס אורז נחשבים לחוויית הצלחה שאולי קטנה בעינינו אבל גדולה מאוד בעיניהם".

מה כוללת העבודה בין אפייה ובישול לבין חינוך בני נוער בסיכון?
"זה סימביוזי למדי – זה משרת את זה ולהפך. קודים, אתיקה, מוסר ומשמעת שצריך במטבח זה די אותו דרייב שצריך כדי להשיג כל דבר אחר, אם זה תעודת בגרות או הוצאת הסטייק מדיום. האלמנטים האלה הם חלק מהכלים שאנחנו משתמשים בהם לחינוך הנוער וגם לחינוך המקצועי. בתוך המטבח יש הזדמנויות לייצר מכנה משותף וליצור חוויות מעצימות. סוף סרוויס במסעדה זה כמו שטיפסת על הקילימנג'רו עד הפסגה וכשעושים את זה בצוות כולם מרגישים ככה. זה ממלא את יום יומך בחוויות טובות וחיובית ויש פה הזנה של בני אדם, אתה נותן לאנשים לאכול שזה כבר זכות ומתנה גדולה".

מה התהליך שנער או נערים עוברים כדי להתקבל למסגרת הזאת?
"אם מוצאים לנכון להוציא את הנוער מהמסגרת הפורמלית בגלל חוסר התאמה. אצלנו במחלקה יש תוכניות אלטרנטיביות שלוקחות בחשבון שלנערים יש פרופיל אחר. אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו, בניגוד לחינוך הפורמלי. מתאימים להם מערכת שעות שתאתגר אותם אבל שיש סיכוי שהם יצליחו לעמוד בה. זאת מסגרת מכילה, יש עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים. לפעמים נערים מתקשרים אלינו באמצע הלילה עם בעיות, ויצא לי להציל מהתאבדות. זה ללוות את הנערים גם בגיוס לצבא. זה לא נגמר שהם בני 18, נוצרים קשרים אישיים לחיים. מאחורי הכל עומדת עירייה מעורה מאוד שמאפשרת לכל הדברים האלה לקרות".

מה המקרה הכי מרגש של נערים שהצליחו בלימודים ובעבודה?
"העיר מלאה בבוגרים שלנו שלקחו שמאלה במקום ימינה, והיום עומדים על הרגליים. חלקם כבר עם משפחות וילדים".

מה מספק לך השראה וריגוש בעבודה?
"הם יקרים לי מאוד ואני יקר להם, הם חלק מחיי ואני חלק מחייהם. היום בעולם יש מחסור בהגשמה עצמית, אנשים חיים ולא מרגישים שהם נותנים את הדה בסט שלהם. אני זכיתי ברמות הגשמה עצמית גבוהות מאוד, זה שווה הכל. זה לא מפני שהמציל נפש אחד כאילו הציל עולם ומלואו, אף שזה באמת נכון. מאחורי השמות הלא פורמליים האלה יש סיפורים שיכלו להיגמר אחרת. זה לא רק הרגשת השליחות אלא שיש בנערים האלה הכל. הם לא אשמים שהם נכנסו לקטגוריית הסיכון, הם כמוני וכמוך. כל הכיתה של נוער בסיכון שסיימה השבוע סיימו עם בגרות 7 יחידות בישול ואפייה, בתוכנית חדשה במסגרת היל"ה".

מה הכי תל אביבי בעיניך?
"בוגרשוב פינת המגיד, שם העברתי הרבה שנים וזו הפינה הראשונה העצמאית שלי לאחר עזיבת בית ההורים. בתקופה ההיא תל אביב הייתה מלאה באינדיאנים, כולם חזרו מהודו וקפצו פה במסיבות ובברים. מה שהיום ברוקרים או אנשים שמרוויחים 20 אלף בחודש יכולים לחיות במרכז העיר, אז בשינקין ואבן גבירול ומרכז העיר, כמעט כל האנשים היו בני 20 והעיר הייתה יפהפייה עם אנשים יפים".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

שאול פרוינד, 46, נשוי + 2. מנהל העסקים החברתיים ותחום היזמות במחלקה לקידום ילדים ונוער בעיריית תל אביב־יפו. מורה לבישול ואפייה...

מאתשני מויאל23 ביולי 2019
גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

"באדולינה" שינה את חייכם? חכו שתשמעו על הצעד הבא של גבי ניצן
הפלא ופרא

"באדולינה" שינה את חייכם? חכו שתשמעו על הצעד הבא של גבי ניצן

גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)
גבי ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

20 שנה אחרי התהילה של "באדולינה" שהקימה לו עדת מעריצים מחד ומקהלת מבקרים מאידך, גבי ניצן מלמד אנשים לשנות את המציאות וכותב בימים אלה את עלון הוראות השימוש לחיים. ולא אכפת לו שתגידו שהוא קוקו

אף ש"באדולינה" שכתב לפני 20 שנה פתח את צ'אקרת החקירה העצמית ליותר מ־250 אלף ישראלים, גבי ניצן רחוק מלהיות כלוא בחליפת חרטא של גורו דה לה שמאטה. אין לו ארמון או הרמון ולא רולס רויס מפוארת, אפילו לא דירת פנטאהוז בצפון תל אביב. ביום חול טיפוסי של תחילת השבוע בתל אביב – שבה הוא נוהג לבקר לפחות אחת בשבוע את בת זוגו הרקדנית – ניצן דומה יותר לדרוויש מעט אבוד מפרדס חנה, שבמושב סמוך אליה הוא מתגורר בשכירות. לעת ערביים, בבית קפה סמוך לשנקין, ניצן – בגופייה מחוררת מעט, מכנסיים קצרים, תלתלים נצחיים וזקן – מעשן ג'וינט נינוח, עיניו התכולות מביטות תוהות במרחב ועל פניו חיוך מסביר פנים.

בשנות ה־20 שלו נחשב ניצן (55) למטאור בעולם העיתונות. הכל חיכו למוצא עטו המושחז – בידיעות אחרונות, במעריב ובחדשות המנוח. הוא רומם ופיאר, ביקר וקטל. ברחוב העבודה בתל אביב שאליה עבר מערד, התנוססה כתובת גרפיטי – "גבי ניצן לשלטון" – והוא בקושי בן 23. בתחילת שנות ה־90 הוא היה אמור לעשות את קפיצת המדרגה המתבקשת אל המסך הקטן, אבל רגע לפני עליית הפיילוט לתוכנית המגזין שעתיד היה להגיש הוא הודיע שזהו ("וככה התחילה הקריירה הטלוויזיונית של יאיר לפיד. אולי בסיפור אחר הייתי יכול להיות מישהו שחושב שהוא יכול להיות ראש הממשלה הבא") ואז הגיעה הודו.

אבל גם אחרי שפנה אל עולמות הרוח בפרק החדש בחייו הוא עדיין נשאר מספר סיפורים. "פרא" ו"באדולינה" שאותם יכתוב בשנים שיבואו ביססו את מעמדו כקול ייחודי, שולט ברוחניות מדוברת וחוצת מגזרים של מלכים ומלכות – שפת עידן חדש משותפת שמגשרת בין פערי הישראליות החצויה בין מדינת תל אביב ליהודה ושומרון. ההשפעה של "באדולינה" – שחגג את האינדיבידואליזם ואת המימוש העצמי על הישראליות של לפני הקפיטליזם החזירי – הייתה גדולה כל כך, עד שגם שלי יחימוביץ' וגדי טאוב – אז מבקר חריף של המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו – התנגחו בניצן, שנחשב אז לאחד מאבירי השמאל. הוא הואשם כמי שמטיף לקפיטליזם דורסני ולנרקיסיזם קיצוני, ואולי מאחורי כל זה עמדה התהייה – איך מי שדיבר נגד עוולות הכיבוש, ההדרה ואי השוויון העז לוותר על מקומו בהם ולשקוע בחלל הפנימי של ההוויה? ועוד לכתוב על זה רב מכר? שומו שמים. אולי, לחששו אז במחוזות הבוהמה, הצ'אקרה של ניצן נפתחה קצת יותר מדי.

גבי ניצן ודייגו (צילום: איליה מלניקוב)
גבי ניצן ודייגו (צילום: איליה מלניקוב)

מאז הספיק "באדולינה" להגיע לידיים של עוד כמה עשרות אלפי צעירים מחפשים, אבל היום ניצן עסוק בעיקר בהנחיית סדנאות כתיבה. לא כתיבה יוצרת, כפי שאוהבים לכנות את זה, אלא במילותיו שלו – כתיבה משנת מציאות. בסוף יולי, אחרי פיילוטים מוצלחים בפרדס חנה וחורים נידחים, הוא יעביר לראשונה את הסדנה שאותה הוא מתכנן בעתיד לתרגם לספר חדש – בתל אביב.

הסדנה נקראת "מי כותב את החיים שלי? – סמינר לשינוי המציאות דרך כתיבה". ללא מעט אנשים זה נשמע כמו חרטא רוחניקית, וגם כותב שורות אלה רצה להתנגח בניצן, לעקוץ, להתפלפל, לקטול את הדרקון שמעז לנסות לבקע את חומות הציניות השכלתנית שנבנו באדיקות, אבל משהו בחיוך של ניצן, למרות ההתנגדות השכלתנית שמצליח ללטף איזה שכבה פנימית חבויה.

"כשזורמים, מפטפטים על דברים נפלאים", היה ודאי אומר מלך באדולינה לו נכח בשיחה, אז למה לא לפתוח את הצ'אקרה.

איך החיים, גבי?
"תענוגות, האמת, ממליץ על העניין הזה של החיים, אבל עדיף לקרוא את העלון שלמרבה הצער לא מצורף, הוראות השימוש".

זה הקאץ'.
"אני עובד על לשחזר את העלון, הסדנה הזאת בהחלט תהיה חלק מהפרויקט של שחזור העלון. הסמינר הזה מלמד מה הכתיבה עושה לך, זה כלי שפיתחתי עם עצמי במשך כמה שנים טובות. מפני שהמקצוע שלי הוא סיפורים אני לא יכול שלא לשים לב כמה עוצמה יש לסיפורים בחיים של אנשים ואיך סיפורים שורדים אלפי שנים, יותר מכל יצירת אמנות אחרת. יש לנו ממש צורך קיומי בסיפורים, כמו חמצן. ניסיתי להבין מה הקטע ולאט לאט התחלתי להבין שזה כל הקטע – אין שום קיום, אין שום מציאות בלי הסיפור שאנחנו מספרים עליה. דברים שעושים לנו טוב ודברים שעושים לנו רע בחיים שלנו מורכבים כולם מחפצים, אנשים, נסיבות, אבל כל אלה הם גם סיפורים ואנחנו מתרגלים לספר לעצמנו סיפור כלשהו. אנחנו בונים את הסיפור שלנו מתוך פחדים, דברים ששמענו מבחוץ, אבל מאמינים להם ברמה אובייקטיבית. התחלתי לעבוד על זה עם עצמי דרך תרגילי כתיבה שנועדו לחשוף איך נוצר הסיפור שלי. הרכבתי פורמט שמאפשר לי להיכנס אל הסיפור לא מהדמות שמשחקת את התפקיד אלא מהמקום של התסריטאי, לראות מה עשיתי שם ואז לבנות סיפור חדש".

זה השלב שבו הקורא הממוצע יעביר עמוד בבוז, יגיד "מה זה השטויות האלה", אבל ניצן אומר שזה עובד, הסדנה הוכיחה לו את זה – מאישה שסבלה מנכות ורצתה כסף לניתוח משנה חיים כדי שתוכל להיפטר מהנעליים האורתופדיות השחורות והמשעממות ולממש את תשוקתה לארון נעליים ססגוני, ועד לאישה שהגיעה לסדנה עטופה בענן שחור, סובלת מדיכאון חריף אחרי לידה ללא יכולת להירדם בלילה. אין הנחתום מעיד על עיסתו? אולי, אבל בזמן הריאיון באה לבית הקפה בחורה שנכחה בעבר בסדנה קודמת שלו, היא נראית כמו לקוחה מרוצה.

"זה באמת עובד נורא יפה", מעיד הנחתום, "אין חבר שלי, או חבר של חבר שלי, שלא עבר את זה. זה חשוב לי ברמה שכולם יידעו שזה משנה את החיים. אני לא אומר את זה כפרסומת אלא מתוך תשוקה – למה לא סיפרו לנו? למה לא נתנו לנו את העלון?".

בגדול אתה מנסה לתת לאנשים גישה עמוקה יותר לאלגוריתם שלהם?
"אלגוריתם זו מילה טובה. כן, זה באיזשהו מקום להבין את הקוד והחוקיות של מה שאנחנו קוראים לו המציאות. זה בעצם סיפור – להבין איך הסיפור עובד ולספר אותו לטובתנו. אנחנו מכוונים את המציאות רוב הזמן, אבל באופן לא מודע. חלק מהעבודה היא לראות איך אני כותב את הסיפור לכיוון מסוים, ואם אני לא אוהב את הכיוון אז איך לשנות אותו. זה קצת משחק עם ההבנה הקוואנטית של איך החיים פועלים".

"ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים"

מה ההבנה הכי בהירה שלך לגבי מה שבני אדם מפספסים לגבי עצמם?
"אגיד את זה באופן מטפורי, שלא יגידו 'הבן אדם התחפף'".

בכל מקרה יגידו שהבן אדם התחפף.
"יגידו, זו שורה בוויקיפדיה שלי, זה בסדר, לא אכפת לי על עצמי, אבל שמי שקורא לא ייקח את זה ברצינות אלא יתייחס כמטפורה – לפני שהגענו לפה חיינו בעולם המלאכים, עולם הנשמות, עולם שאין בו זמן, אין מוות, אין גם חדוות צחוק או טעם של תפוח, הכל צבעי פסטל רגועים. זה הקיום המלאכי. ואז יש חדר בריחה לנשמות מתקדמות שבוחרות בזה. שמים אותן בתוך גוף עם תאריך פקיעה, מגבלות, עולם עם כוח משיכה שאתה לא עף בו, מחלות, מזג אוויר ומשכיחים ממך הכל. תינוקות עוד נמצאים בתודעת האני אחד עם הכל, עד שהפטמה יוצאת לפני שהם רצו ואז הם מבינים שהם לא אחד עם הכל, ואז מתחילים להזדהות עם הסיפור של הגוף. ואז הפחדים מצמצמים אותנו, את העוצמה שאיתה באנו, את הייחוד שלכל אחד יש, ורק עסוקים בלהסתיר אותנו. במהלך השנים אנחנו אוספים עוד מסכים שמסתירים לנו, שמוחקים את הצבעים ואם שואלים אותי בשביל מה אנחנו פה, מה הפואנטה, אז זה להיזכר בשלב כלשהו מה המשחק ולשחק אותו בכל הכיף".

אתה לא חושב שהציניות בתל אביב תפסה מקום מרכזי מדי, וללמד על נסים, איך לומר, ייראה במקרה הטוב מגוחך?
"תראה, אני דובר צינית שוטפת. הרבה שנים כתבתי טורים בעיתונים והייתי מתכתש עם מיטב הטוראים, אם זה מיברג או דנקנר, ונהנתי מזה. אני מכיר את השפה. ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים".

היה דובר צינית שוטפת. ניצן (צילום: איליה מלניקוב)
היה דובר צינית שוטפת. ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

למה עזבת את העיתונות? הרי היית מטאור, מה היה חסר?
"הייתי נער פלא. עזבתי את העיתונות, העיתונות עזבה אותי. כשאתה כותב טורים אתה צריך להיות נחוש מאוד, סגור מאוד על עצמך, אין זמן ליותר מדי קווים אפורים, רק שחור ולבן, וזו התקופה שהתחלתי להתעניין באפורים ובאמצע, ופתאום לא התחשק לי במשפט אחד להפיל ולרומם כל מיני דברים כי ראיתי המורכבות של זה. משהו במוטיבציה שלי התחיל להשתנות, הייתה לי יותר תשוקה לשכב על ערסל ולחשוב על דברים".

אתה מסתכל לפעמים אחורה ואומר: וואלה, הייתי רוצה להיות בתקשורת ולהשפיע, אולי דברים היו נראים אחרת?
"יש חלק בתוכי, האידיאליסט, שרוצה לראות את זה ככה, אבל כשאני מסתכל על התקשורת כמכלול ועל מה שקרה לה ב־20 שנה האחרונות – אני שמח שאני לא שם. הייתי צריך לעשות הרבה יותר פשרות ממה שעשיתי כשהייתי בעיתון כמו חדשות, עיתון שהמציא את עצמו כל יום מחדש. נתנו לי שם להמציא גם את עצמי, זה לא עובד ככה היום".

שתי יאכטות ומטוס פרטי

הגישה האופטימית לחיים של ניצן לא הוכיחה תמיד את עצמה, וב־2012 הוא התוודה על קשיים כלכליים בעקבות חוב ענקי לביטוח לאומי, שהתגלגל כמקובל לחובות נוספים. ניצן פתח את זה בריאיון במעריב, שמסגר את העניין כ"עלייתו ונפילתו הכלכלית של גבי ניצן".

"עשיתי את זה גם כחלק מהעבודה של עצמי על הסיפור", הוא אומר. "כשאנחנו לא מוכנים להכיר בסיפור אנחנו לא יכולים לשנות אותו. היה פער בין איך אנשים ראו אותי למה שקרה לי בחיים. באמת היה לי קשה מאוד כלכלית ושמרתי על פאסון כלפי חוץ, אבל שמירת הפאסון היא גם שידור כלפי פנים שיש בזה משהו לא בסדר, ואז זה הופך למין קופסה שחורה כזו שאי אפשר להתעסק איתה בכלל, מלאה ביונים חשמליים לא נעימים. אני משתדל שלא יהיה פער בחיים שלי בין מי שאני לאיך שאני מביא את עצמי, ושם היה פער גדול מאוד, לא בהכרח במודע אבל ראיתי שמשהו בי עושה את זה".

הפער בין מי שיודע מה נכון לבין מי שחווה קשיים כלכליים?
"כן. אני זוכר שפעם הסתובבתי בפרדס חנה והיה יום קשה והייתי מבואס, ועבר מישהו ואמר: 'אתה? איך אתה מעז?', וממש כעס עליי. חשבתי 'בן אדם גנוב, מה הוא רוצה ממני', ואחר כך חשבתי על זה שאני לא יכול לספר סיפור אחד אבל בעצם לספר סיפור אחר, כי אני משקר לעצמי. רוב האנשים בארץ מתקשים כלכלית ומרגישים שזה בושה וכישלון ומסתירים את זה, וזה רק הופך לגרוע יותר. חשבתי שלדבר על זה ישחרר גם אנשים אחרים. אני שמח שעשיתי את זה".

"הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת"

הדברים הסתדרו מאז?
"יש לי שתי יאכטות ומטוס פרטי. מסתדרים, עד שיש איזה משהו ואז גם הוא נפתר. אני יודע שלו הייתי עושה בחירות אחרות בחיים שלי – כספית, כלכלית – הייתי במקום אחר, ואני עדיין עושה בחירות כאלה, במודע. אם נסתכל על השורה בבנק אני לא עשיר, אבל אם אני מסתכל על החיים שלי אני כן, אני חי בשפע. אין לי שום מחויבות כלפי התדמית שלי, של איך חושבים עליי או מה אני אמור להיות, וזה יותר שווה מהכל. זה מה שאני מנסה להעביר בכל הסדנאות שלי, כי אני חושב שזה מה שאנחנו הכי רוצים בעולם".

גם במחיר שיגידו גבי ניצן הקוקו?
"ברור, אומרים שאני קוקו. כשעזבתי את התקשורת ועברתי לאמריקה לגור בקרוואן על הר ואחר כך עזבתי להודו – תקופה שראסמי נקראת 'התקופה שגבי ניצן התחרפן' – אנשים התאכזבו ממני. גם מבחינה פוליטית הייתי חד, קול שלא מושמע, והיה לי מקום שכבר הייתי אמור למלא והתפטרתי ממנו. אני יודע שהיו תקופות שגם האנשים הכי קרובים אלי – ההורים, שאולי לא אמרו לי את זה אבל ראיתי את מבט – חשבו 'בחור אינטליגנטי בסך הכל, מה פתאום הוא בא ממקומות הזויים'. לחיות בשביל שיחשבו עליי ככה או אחרת – לא רק שזה עצוב אלא ממילא אין לי שליטה על זה וגם אנשים שמנסים לכוון את הדימוי שלהם נופלים כי הם בונים את זה על משהו מלאכותי, והבלוף מתגלה".

אתה חושב שנתניהו קרא את "באדולינה"?
"לא מאמין, לא הוא ולא אף אחד מבני המשפחה, אולי קאיה. אבל הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת. אני מדבר עליו כדוגמה – זה בן אדם שאני לא יודע מתי באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא פגש את עצמו, סתם להיות עם עצמו ולראות מה באמת עושה לו טוב. לא יודע מתי זה היה לו בחיים בכלל. אני חושב שזה מסוכן מאוד שאלה האנשים שמנהיגים אותנו, אנשים שאין להם תקשורת עם עצמם. הייתי שמח מאוד אם לא בהכרח היה קורא את 'באדולינה' אלא כל דבר שהיה נותן לו רגע עם עצמו, ואינשאללה תכף יהיה לו מלא זמן לזה. אני מאחל לו ולנו מכל הלב שבאמת יהיה לו זמן לקרוא הרבה ספרים".

לאתר הסמינר עם גבי ניצן

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

20 שנה אחרי התהילה של "באדולינה" שהקימה לו עדת מעריצים מחד ומקהלת מבקרים מאידך, גבי ניצן מלמד אנשים לשנות את המציאות...

מאתעדי סמריאס17 ביולי 2019
צילום מתוך "החיוך האטרוסקי"

מ"תור: רגנרוק" ל"חיוך האטרוסקי": ריאיון עם הצלם חווייר אגירסרובה

מ"תור: רגנרוק" ל"חיוך האטרוסקי": ריאיון עם הצלם חווייר אגירסרובה

הוא עבד עם אלמודובר, וודי אלן וכעת גם עם צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון. בריאיון מיוחד מסביר הצלם הספרדי הוותיק חווייר אגירסרובה את סוד האסתטיקה שלו – וגם מה מרגיש צלם שעומד לעבוד עם פנלופה קרוז וניקול קידמן

צילום מתוך "החיוך האטרוסקי"
צילום מתוך "החיוך האטרוסקי"
11 ביולי 2019

"דבר אליה", "תור: רגנרוק", "יסמין הכחולה", "דמדומים 2: ירח חדש" ו"הים שבפנים" – לא רבים יודעים זאת, אך המכנה המשותף של הסרטים המאוד שונים הללו הוא הצלם הספרדי חווייר אגירסרובה. לאחרונה נוסף לרזומה המרשים של הצלם הוותיק גם "החיוך האטרוסקי", עיבוד לרב מכר ספרדי מ־1985 שהופקד בידי צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון, שזהו סרטם הארוך הראשון. יש להניח שהזכות שנפלה בחלקם לביים הפקה בינלאומית, שמאחוריה עומד המפיק השווייצרי עתיר האוסקרים ארתור כהן, קשורה לכך שסרטם הקצר והיפה "איה" היה מועמד לאוסקר ב־2015.

בגלגולו הנוכחי עוברת ההתרחשות המרכזית של "החיוך האטרוסקי" ממילאנו לסן פרנסיסקו, שם היא עוקבת אחר סקוטי זקן ונרגן (בריאן קוקס) שנוסע להתארח אצל בנו (ג'יי.ג'יי פילד) באמריקה כדי לעבור טיפול רפואי. הוא מוצא מזור לנפשו בחברת נכדו שזה עתה נולד, וגם מתאהב קצת ברוזנה ארקט. גברברי העבר, טים מתסון, טריט וויליאמס ופיטר קויוטי, צצים בתפקידי משנה, אך הכוכבת האמיתית של הסרט היא סן פרנסיסקו, שנראית בו שונה מכפי שהיא מצטיירת בסרטים אחרים, ולראיה: אין בסרט ולו שוט אחד של גשר שער הזהב האיקוני.

על החזות היפהפייה של הסרט אחראי אגירסרובה, שנמצא בימים אלה בסין, מתכונן לצילומי סרט המד"ב "Inversion". לרגל יציאת "החיוך האטרוסקי" למסכים בארץ, הוא ענה על כמה שאלות עבור Time Out תל אביב.

צילמת את "יסמין הכחולה" של וודי אלן ואת "החיוך האטרוסקי" בסן פרנסיסקו, אך שניהם ניחנים במראות מאוד שונים.
"הם מתרחשים בחלקים שונים של העיר. העיר של האנשים האמידים שמתגוררים בדירות יוקרתיות ב'חיוך האטרוסקי' והשכונות העניות ב'יסמין הכחולה'. המראה שונה בעיקר בגלל המרחבים והטונים השונים של הסרטים. ה'חיוך האטרוסקי' ניחן בצבעים ניטרליים ו'יסמין הכחולה' בגוונים חמים".

חווייר אגירסרובה (צילום: Getty Images)
חווייר אגירסרובה (צילום: Getty Images)

התינוק הציב בפניכם אתגרים?
"התינוק שלנו מגולם על ידי שני תאומים יפים ומצחיקים. צילמנו אותם בהתאם למצב רוח שלהם, אז היה קל לעבוד איתם".

ואיך היה לעבוד עם שני במאים?
"לעודד ולמיכל יש אותו מבט. היה להם אותו סרט בראש. לא ניכר שזה היה סרטם הארוך הראשון, בגלל הבגרות של ההחלטות שלהם".

אתה אוהב לעבוד עם במאים שיודעים בדיוק מה הם רוצים או שיש לך יותר השפעה על במאים פחות בוטחים?
"אני מעדיף לעבוד עם במאי שיודע מה הוא רוצה ולהעביר את זה למסך. יותר קל לי לתקשר איתו והתוצאות לרוב יותר טובות. קשה לעבוד עם במאים שמתקשים להחליט. הם מבקשים הצעות ובסוף הם שואלים למה, ויוצא שליתר בטחון אתה מצלם את אותה הסצנה בכל הדרכים האפשריות".

אחרי 30 שנה של צילום סרטים ספרדיים, אגירסרובה התנסה לראשונה ב־2009 בתעשייה ההוליוודית כשצילם את "הדרך" הפוסט אפוקליפטי עם ויגו מורטנסן. בשל כך יש לו סנטימנטים לסרט, והוא מציין אותו כאהוב עליו מבין אלה שצילם. "לקחנו סיכונים עם עיצוב החזות שלו במטרה לקרב את הצופים לסיפור של קורמאק מקארתי".

התקציב של "החיוך האטרוסקי" הוא שבריר מהתקציב של "תור: רגנרוק". איך ההבדל בתקציבים משפיע על העבודה שלך?
"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. בדרך כלל ההפקה רוצה לצלם עם כמה שיותר מצלמות. זה משפיע על עיצוב הדימויים ואתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. כשאתה עובד מתוך ידיעה שכל שוט עומד לעבור מניפולציה באמצעות CGI (גרפיקה ממוחשבת), צריך להקפיד על כמה כללים בתאורה ביחס למה שיוצג על המסך הכחול או הירוק. ומומלץ שתהיה לך תקשורת טובה עם מחלקת האפקטים. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית".

"בסרטים הוליוודיים עם תקציב גדול עבודת הצלם נתונה לכללים קשוחים. אתה מאבד חלק מהחופש היצירתי שלך. בסרטים קטנים ההחלטות היצירתיות שלנו יותר לוקחות סיכון, ולכן העבודה יותר אישית"

אחת הסיבות ששמחתי להזדמנות לראיין את אגירסרובה היא העובדה שהוא צילם את "הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבר, זוכה האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר לשנת 2004. יש בסרט סצנה מפעימה שמדמה את רצונו של הגיבור (חווייר בארדם) להשתחרר מגופו המשותק ולעוף אל שפת הים לפגוש את אהובתו. אני מלמדת את הסצנה הזאת במסגרת שיעורים במבע קולנועי, ועד כה לא ידעתי איך בדיוק צולמה. "צילמנו אותה בשלושה חלקים שחוברו יחדיו במחשב", מסביר אגירסרובה. "הראשון הוא צילום סובייקטיבי מנקודת מבט של של השחקן שרץ לחלון מתוך כוונה לזרוק את עצמו למטה. השני הוא הטיסה הקדחתנית של המסוק בגובה נמוך מעל הגבעות, בדרכו אל הים שבסופו המבט מתרומם לשמים המעוננים. השוט השלישי מתחיל מאותו פריים, וממנו המצלמה יורדת אל הים באמצעות קריין (מנוף) טלסקופי ועוקבת אחר השחקנית, ניגשת אליה מאחור ומתקרבת אליה בזום כשהיד של חווייר בארדם נוגעת בכתפה".

דיני תיירים. (מתוך ויקי כריסטינה ברצלונה)
דיני תיירים. (מתוך ויקי כריסטינה ברצלונה)

צילמת את פנלופה קרוז ב"ויקי, כריסטינה, ברצלונה" ואת ניקול קידמן ב"האחרים". יש אתגרים מיוחדים בעבודה עם כוכבות זוהרות שכאלה?
"החדשות הכי טובות עבור צלם הוא שהוא עומד לעבוד עם שחקניות כמו פנלופה או ניקול קידמן. שתיהן יפות ופוטוגניות. אף פעם לא הייתה לי שום תקרית איתן. הן שחקניות טובות ונהנות מהעבודה. היו לי חוויות עבודה נהדרות גם עם קייט בלנשט, אמילי בלנט ושרליז ת'רון".

ואיך היה לעבוד עם פדרו אלמודובר ועם וודי אלן?
"לסרטים של אלמודובר יש מראה מאוד ייחודי והוא מייצר אותו בסט. הסרטים שלו מאוד צבעוניים ובהירים. אם אתה רוצה לעבוד איתו אתה חייב להסתגל לאסתטיקה שלו. וודי אלן הוא במאי מורכב עבור צלם. לרוב הוא פותר את הסצנות בשוט אחד, ולפעמים זה קשה. לעבוד איתו דורש הרבה ניסיון. מצד שני הנוכחות שלו על הסט שקטה ורגועה. נדמה שהוא תקוע בתוך הבועה שלו".

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

הוא עבד עם אלמודובר, וודי אלן וכעת גם עם צמד הבמאים הישראלים מיכל ברזיס ועודד בן נון. בריאיון מיוחד מסביר הצלם...

מאתיעל שוב2 בספטמבר 2019
ויקטוריה חנה (צילום: איליה מלניקוב, איפור ושיער: תום אידלסון, סטיילינג: נצח דריה אלמסי, תכשיטים: רובי סטאר)

הילדה המוזרה שהציצה לעזרת גברים הפכה לצינור לשינוי תודעה

ויקטוריה חנה היא לא זמרת. לפחות לא במובן המוכר של המילה. רגע לפני סיבוב הופעות בחו"ל היא מדברת על תקשורת שמעבר...

מאתגון בן ארי3 ביולי 2019
מירי קריספין. צילום: איליה מלניקוב

"הגיל הוא החלטה. אפשר לעשות בו מה שרוצים"

מירי קריספין, מאמנת לחימה משולבת לילדים ומבוגרים, מגדירה עצמה כחסרת גיל

מאתשני מויאל18 ביוני 2019
לארי קלארק (צילום:Jemal Countess / getty Images)

"כאמן, מעולם לא חשבתי שיש דברים שאסור להגיד או אסור לעשות"

גם בעשור השמיני לחייו, לארי קלארק אינו מתנצל וממשיך לצלם סרטים על בני נוער שמתנסים בסמים ובאלימות. בריאיון מיוחד ל־Time Out...

מאתאמיר בוגן13 ביוני 2019
להטמאבק (צילום: איליה מלניקוב)

תפסנו לשיחה חמישה אנשים שחיים את המאבק הלהטב"קי

מה חסר במאבקים של הקהילה הלהטב"קית, אילו קשיים מערימה החברה הישראלית ומה עוד חייב לקרות פה כדי שכולנו נוכל לחיות בשוויון...

מאתשחר גולן12 ביוני 2019
שאול טבת בג'סמינו (צילום: איליה מלניקוב)

הכי אהוב בעיר: שאול טבת לא מתרגש מהתור הקבוע בג'סמינו

ריאיון נדיר עם שאול טבת, בעל הנס בפיתה מרחוב אלנבי, על דרכו המפותלת מ"סטפן בראון" ו"רדיו רוסקו" עד ג'סמינו. והוא מתעקש:...

מאתגלי וולוצקי10 ביוני 2019
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!