"האח הגדול", בעולם בכלל ובישראל בפרט, הוא פורמט שקשה להישאר אליו אדיש. יש אנשים שמכורים אליו ויש אנשים שלא סובלים אותו. יש אנשים שצופים בתכנית באדיקות, או כאלה שנמנעים ממנה באותו סוג אדיקות ממש. ובדרך כלל עונה חדשה של "האח" – במונחים ישראליים – היא אירוע. לעתים אירוע מסקרן, לפעמים – כמו שראינו בשנים האחרונות – אירוע שערורייתי. אבל אתמול (שלישי), כשהושקה העונה ה-16 של התכנית מאז הגיעה לישראל, זה היה אירוע… מוזר.

>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה גדולה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

זאת היתה הפעם הראשונה שבה התיישבת מול "האח הגדול", וזה לא הרגיש מעצבן או ייחודי – אלא פשוט לא קשור. מנותק לחלוטין מההווייה. מנותק לגמרי ממה שהמוח שלך הרגיש ועדיין מרגיש. כמו שאמרתי אתמול על "המעברה", שהושקה באותו הדר והוד, זה לא זמן טוב להשיק בו ריאליטי. בזמנים אחרים, במציאות אחרת, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להשיק תכנית בידורית חדשה – ביום שבו רוב מדינת ישראל מטווחת בטילים בליסטיים מפאקינג איראן.

אבל אנחנו בימים שבהם הכל מנורמל, אז כנראה שזה הנורמלי החדש. אם פעם לפני תכניות בידור בזמן פיגועים, המגיש (בדרך כלל דודו טופז, איכשהו) היה מתנצל – הפעם לא רק שלא מתנצלים, אלא גאים. וכך, קיבלנו רגע לפני שהדיירים נכנסו את הנאום הניו אייג'י/פטריוטי של המגיש גיא זוארץ, שהסביר כמה "דווקא עכשיו היה לנו חשוב לעלות עם 'האח הגדול'". כי היה חשוב בתוך התקופה הזאת להראות אנושיות, להראות שלא מאוחר מדי להגשים חלומות – או, כמובן, "לתת מנוחה מהרעש והמהדורות" כי זו "מדורת השבט של כולנו".

ונשאלת השאלה: למה לעזאזל להחזיק את הפסאדה הזאת? למי זה טוב, ומי באמת מאמין לטקסט הציוני הזה? היה הרבה יותר מרענן אם זוארץ ולירון ויצמן היו פשוט אומרים לציבור את האמת: "רצינו להשיק את העונה במוצ"ש, אבל לא הרשו לנו וזה היה נראה לנו מוזר מדי. השקענו יותר מדי בעונה הזאת כדי לבטל הכל, והערוץ שלנו גם ככה נמצא בהפסדים וקשיים כלכליים.נמאס לנו לשדר לכם חדשות כשלמגישים שלנו כבר אין מה להגיד (וגם קר להם על הגג הזה בתל אביב שהם תקועים בו כבר שבוע) – אז הבאנו לכם תכנית ריאליטי שתעשה לכם כיף על הנשמה". מישהו היה נפגע? מישהו היה סוגר את הטלוויזיה בזעם? אני חושב שהיה הרבה יותר קל לשמוע אמת מזוקקת, מאשר מניפולציה רגשית ציונית ונלהבת.

כמו לא מעט מופעים שראינו מאז פרוץ המלחמה מול איראן במוצ"ש הקודמת – הבולט שבהם היה משדר הצגת השיר לאירוויזיון – גם כאן היה פער גדול מאוד בין השאיפה של המשדר לבין מה שראינו בעיניים. זאת היתה אמורה להיות "עונת החזרה לשגרה", זו שבה אין חטופים ואין מלחמה בעזה ואנחנו לאט לאט חוזרים להרגלים הישנים.אבל מתחת לרצון הזה, נשארה המציאות: גיא ולירון אמנם עמדו בחליפה והקריאו טקסטים סרקסטיים בזמן שמתמודדים נכנסו לבית בהליכה מלאת רושם, אבל לא היה קהל מסביבם בגלל הוראות פיקוד העורף. השקט של המעברים הריקים היה חזק יותר אפילו מהצעקות האדירות של גיא בשמם של המתמודדים. הדממה הזאת מסביב, שהיתה צריכה להיות שאון קהל נלהב ועמוס בסלולרים, היא הסיכה שנכנסה בבלון הנפוח שרשת ניסתה להרים לאוויר.

ברמת המתמודדים, ואולי גם זה הושפע מהמצב הנפשי של הצופה כשנכנסנו פנימה, התחושה הכוללת היא שהיינו בסרט הזה כבר לא מעט פעמים. שוב אנחנו מקבלים גברים מזוקנים וקשוחים-אך-רגישים (כניסה עמוסת גיטרות שנגמרת, בדרך כלל, במוזיקה רגישה ובנקודה חלשה של הסובייקט), בנות יפהפיות-אך-חסרות-ביטחון (הכניסו כאן סוד אישי כואב שמסתתר מאחורי העיניים היפות וקריירת הדוגמנות הנחשקת), וגם מישהי מאוד מבוגרת שמשחקת את תפקיד ה"סבתא זפטה" החביבה שבאה להסתחבק עם הצעירות ולהוות אתנחתא קומית.

ובכל זאת, שלושה דיירים עשו כותרות במשדר הכניסה (הראשון מבין שניים, יש לציין) – אחת היא, כמובן, גאיה קלדרון. הבת של עופר ואחותה של סער, ששניהם נחטפו ב-7.10 והספיקו לחזור. גאיה יוצאת מהתכנית מקסימה (אולי הדמות הנשית היחידה שאפשר היה להזדהות או ליהנות ממנה בתוך הבליל הארוך מדי הזה), אבל שוב, קשה לשקר את הפער בין זה לבין המציאות. קשה להעמיד פנים שזה נורמלי.

כי האמת היא שעוד לא "דפדפנו". עוד לא עבר מספיק זמן (וספק אם יעבור מתישהו) שבו ייראה לנו נורמלי שסיפור של משפחה שבניה נחטפו לעזה בבוקר בהיר אחד – וחזרו אחרי מאבק של מאות ימים – יהפוך להיות מטבע עובר לסוחר בתכנית ריאליטי. זה לעולם לא יהיה עוד איזה סיפור רקע מרגש, עם מוזיקה נוגה, שיופיע בתעודת זהות של מתמודד בתכנית בידורית בפריים טיים. גאיה קלדרון עשתה את זה מהסיבות שלה, וזכותה המלאה לעשות מה שבא לה – אבל השימוש של "האח הגדול" בסיפור הזה, לא משנה כמה יהפכו את זה או יצבעו את זה בכישרון גדול ובעריכה מתוחכמת, לא יכול לא להיות ציני.

דיירת בולטת שנייה היא אור כהן – שנתיים אחרי שסיימה במקום השני בריאליטי אחר, "הכוכב הבא", אחרי שהפסידה לכוח הטבע ושמו עדן גולן. כהן היא זמרת מעולה (היתה הפייבוריטית שלי בעונה ההיא של "הכוכב") ובכל זאת – נדמה של"אח הגדול" היא מתאימה אפילו יותר. היא מצחיקה, היא עממית, היא מגניבה רצח ויש לה גם לא מעט מודעות עצמית (אולי כתוצאה משנה של התמודדות עם תכנית ריאליטי גדולה אחרת). ההיסטוריה מוכיחה שבדרך כלל "כוכבים" שמוצנחים לאח לא ממש עובדים, לעומת דמויות שנבנות מלמטה למעלה, אבל שווה יהיה לעקוב אחרי אור כהן בעונה הזאת.

והדייר השלישי הוא הפייבוריט שלי – נועם טקלה. למה הוא כל כך אהוב עליי? כי הוא היה זה שהמחיש את ה"פייקיות" שבכל העניין. הוא הדוגמא המובהקת למי שנכנס ל"אח הגדול" אחרי 16 עונות שהיא באוויר – אחד שמכיר את כל הפגמים והדפקטים, שראה את "האח הגדול" כמו משוגע מהבית, ויודע איך לחרע את הפורמט מבפנים. הרגע שבו בסוף המונולוג הוא אומר – "די, אני עוזב, אני עובר ל'קשת' ועושה רוקדים עם כוכבים'" היה רגע של מודעות עצמית נהדרת ומשעשעת, בתוך משדר שבו היה הכל חוץ ממודעות עצמית.

בתוך שעה וחצי (ברוטו) שהיו מוזרות מנשוא, הרגע של נועם טקלה לא היה מוזר. הוא היה אנושי. וזה היה כל כך מרענן בתוך אוסף הטיפוסים המוזרים והצעקות חסרות הפשר והטקסטים הציוניים לפני תכנית ריאליטי. דרך החיוך של טקלה נזכרת שזה כולה ריאליטי בטלוויזיה, לא "מדורת שבט" ציונית שנועדה להראות לגויים מה זה, לא "מסע רגשי" שעובר על המתמודדים (גם אם המתמודדים יעברו בו אי אלו רגשות, וזה טבעי), לא "מיקרוקוסמוס" של החברה. שואו, שאמור להיות שואו, ולא יותר מזה. בלי יומרות ובלי נעליים.

וזו השורה התחתונה: כמו שנמאס קצת מהחדשות, נמאס מאסקפיזם מתנצל. העם נקעה רגלו (תודה, לימור) מנאומים פטריוטיים על למה "דווקא עכשיו" זה "נורא חשוב" שתשדרו ריאליטי. פשוט תשדרו ריאליטי. זה מה שאתם יודעים לעשות, זו הפונקציה שאתם צריכים למלא בחיים שלנו. זה ציני, זה שואו, זה קרנבל, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה, ותנו לקהל ליהנות בלי להרגיש שהם חלק מ"המאמץ המלחמתי". אסקפיזם אמיתי לא מתחפש – הוא פשוט שם. עשו את העבודה שלכם ושחררו אותנו. ואז יהיה ממש "פנאני".

• ביקורת טלוויזיה
• האח הגדול
• המסך
• ריאליטי
• רשת 13

במדינה נורמלית, או שמא בעולם נורמלי, מלחמה היא זמן קצת בעייתי להשיק סדרה. כשהמוח של הקהל שלך נמצא עמוק בטלפון, מחכה להתרעה שתבוא או לא תבוא, קצת קשה לשדר "פאן פאן פאן".אבל אנחנו, כאמור, ממש לא בעולם נורמלי – ולכן בעיצומה של המערכה הכבדה הושקה אתמול הקומדיה החדשה של רשת 13. קוראים לה "המעברה", והיא לוקחת אותנו אחורה אל הטראומה המכוננת של ציבור ענק במדינת ישראל ואל התקופה המורכבת של קליטת העלייה הגדולה בשנת ה-50'.

>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת
>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית

וזה אכן די משוגע, אבל לוח הזמנים האיץ ברשת 13 – שהערב (שלישי) תשיק גם את העונה החדשה של "האח הגדול" – והיא החליטה להתעלם מרוחות המלחמה – ולהפציץ עם מה שאמור להיות השלאגר שלה; כולל הכותרת היומרנית "סדרת הקאלט הבאה שלכם". בלי לחץ.

את "המעברה" יצרו שלושה – אור כהן, דניאל אסייג ושלום אסייג (שגם ביים וגם מככב בסדרה בתפקיד הראשי) והיא יושבת על הרצף הברור של שורת סדרות מצליחות מהאב והבן לבית אסייג: זה התחיל עם "שנות ה-80'", שהיתה להיט גדול במשך חמש עונות, המשיך לשתי עונות של "שנות ה-90'" (שגם התגלגלה לסרט המצליח "ההילולה") ועכשיו – הגענו לחלק השלישי בטרילוגיה, "שנות ה-50'", אם תרצו.

ו"המעברה", כפי שאפשר ללמוד כבר מהשם, היא אמנם קומדיה על פי כל החוקים של הקודמות לה ברצף; אבל היא בכל זאת שונה, מכיוון שהיא עוסקת בפצע עמוק מאוד בחברה הישראלית. קליטת העלייה בשנות החמישים לוותה בהרבה יותר משמץ של גזענות כלפי העולים בני עדות המזרח, ספציפית מצפון אפריקה ואסיה, שסבלו מהתנשאות ואפליה קשה על ידי הממסד האשכנזי באותה עת. הסיפור תועד בהצלחה בסדרה הדוקומנטרית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי, ששודרה לפני תשע שנים.

זו בפירוש טראומה לאומית – משהו שהציבור המזרחי הרחב עדיין נושא עימו, עלבון שמשתקף באלף דרכים, וכדי להביא אותו למסך צריך להצטייד בהרבה רגישות. התחושה הקצת מבאסת מהסדרה הזו היא שהיא נעדרת את הרגישות הזאת. התחושה היא שכל הדמויות הן פחות בני אדם ויותר קריקטורות. הדמויות מצוירות בצבעים גסים – המצרי התחמן והמנוול, ההודי רודף השמלות, התימני שרק מחפש מכות, וכמובן האשכנזים (שמיוצגים על ידי גרשון יוספטל, מנהל המעברה, והעוזר שלו גיורא הבריטי), שממלאים את חלקם בסדרה כאנשים קרים וקפוצי תחת, חמושים בסוודרים ובעיגולדים כמיטב המסורת.

זה חבל כי ל"מעברה" היה פה תפקיד: להביא את הסיפור האמיתי והכואב של קשיי הקליטה ושל המורכבות בעלייה שלהם לארץ בתקופה ההיא, ולזקק מתוכו קומדיה. זה קורה מדי פעם – בסצנת ה-DDT ממש בתחילת הפרק הראשון או בסצנת המשאית שבה מספרים להם שהגיעו לירושלים, אבל הם בעצם באשדוד. אלה רגעים טובים, אבל הם מתפספסים בין ים המבטאים המוגזמים, הסטריאוטיפים השחוקים, הקלישאות המבאסות והתחושה שמילולית, כל כך היינו בסרט הזה.

מי שכן מתבלט לטובה הוא היוצר, שלום אסייג. הדמות שלו מוצלחת ועגולה הרבה יותר מכל מה שקורה על המסך. הוא בא עם המבטא שלו (זה אפילו הגיוני), אבל הוא מייצג משהו הרבה יותר אבהי וחומל מאשר דמויות אחרות שראינו בסדרה. אסייג, מעבר להיותו קומיקאי פורץ דרך, הוא שחקן בחסד רם – ראינו את זה בתפקיד המעולה שלו ב"מנאייכ" – אבל אפילו בסדרה קרקסית כביכול כמו "המעברה" זה בקע ממנו בצורה נהדרת. למרבה השמחה, הדמות שלו היא פחות הקריקטורה הנלעגת של סאלח שבתי ויותר משהו שמזכיר את טוביה החולב מ"כנר על הגג", דמות מנהיגותית ומקסימה ששווה ללכת אחריה.

חוץ מזה, אפשר לציין בהחלט לחיוב את הקאמבק של רובי פורת שובל (שבע שנים מאז התפקיד הטלוויזיוני האחרון שלה) בתור סולאנז', את אבי גרייניק שחוזר למסך בתור ויקטור, המכולתניק הרומני (רק אני זיהיתי שם שמץ של יגאל מ"נווה חמציצים"?), ואת שלומי קוריאט ונדב אבקסיס שנותנים בראש בדרכם. ברמת הליהוק, זו בהחלט סדרה שאמורה לשבור קופות והיא תביא כנראה את הרייטינג שלה. האם היא מייצגת כהלכה את הסיפור שהיא באה לספר? בעניין הזה, אני מעט בספק.

ועוד מילה צריך לומר על רשת: "המעברה", לפחות לפי היח"צ, סומנה בתור מה שהזכיינית ראתה כשלאגר הגדול הבא שלה. כמוצר שאמור להחזיר את רשת למומנטום חיובי אחרי תקופה די חלשה מבחינת רייטינג.אם זה נכון, קצת לא ברורה ההגשה של הפרק הראשון: לא רק שהפרק שודר עם מקבץ פרסומות די גדול באמצע (אולי כפיצוי על תקופת המלחמה), הוא גם היה רצוף בבאנרים ובפרומואים ל"אח הגדול" (כולל הלוגו שפשוט ריחף על המסך בזמן אחת הסצנות). ככה לא מתנהגים עם סדרה שאמורה להיות ספינת דגל – ואולי זה גם מלמד משהו על סדרי העדיפויות של הזכיינית.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• סדרות ישראליות

למדינת ישראל ולארצות הברית של אמריקה יש, כידוע, יחסים מורכבים. מצד אחד, אנחנו נושאים אליה עיניים בכל מה שחשוב – בדיפלומטיה, בביטחון, ןגם בתרבות הישראלית שמאוד שואפת ונוהה אחרי אמריקה. פורמטים טלוויזיוניים שמצליחים שם מהר מאוד מגיעים לפה, מותגים אמריקאים הם הדבר גם בישראל וחצי מהחנויות בתל אביב מדברות אנגלית גם ככה.מצד שני, אנחנו תמיד אהבנו לשמור על הייחודיות שלנו, על "הישראליות", על ההבדל בין התרבות והחיים המקומיים החמים ובין האמריקאיות הקרה והמנוכרת. אין משפט שאתה לא שומע לפחות פעם בחיים יותר מ"בארה"ב, אתה יכול ליפול ברחוב ואף אחד לא יעזור לך" – אבל אצלנו, כידוע, יש סולידריות, כל ישראל חברים וכולנו אחים. איך אומרים ב"שטיסל"? נו נו.

>> איך לסחוט מדינה: "ארץ נהדרת" החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> האשמים קבעו: לא צריך לחקור אותנו. ואז הגיעה "זמן אמת"

על המתח הזה בדיוק רוקד הדוקו ריאליטי החדש של רשת 13, "האמריקאים" – שעלה אתמול (חמישי) עם פרק הבכורה שלו מה יש לנו שם? חמישה ישראלים לשעבר שחיים בארצות הברית ונפגשים בווילה בלוס אנג'לס למען מטרה קדושה: ההסברה הישראלית ומעמדה של המדינה בעולם. טכנית, הסדרה צולמה לפני ה-7.10 וגל המחאות האנטי ישראליות ששטף גם את ארה"ב – כפי שהיא מקפידה להבהיר לפני הפרק – אבל לא מפספסת הזדמנות לקשור בין הצילומים לבין השנים האחרונות שעברו עלינו.

דוגמא אחת מובהקת לכך היא הסיפור של טרישה פייטס, ידוענית-לשעבר אמריקאית שצולמה לסדרה, אבל ביקשה להוציא את עצמה מהסדרה בעקבות המלחמה. ב"אמריקאים" בחרו בתשובה ציונית דווקאית הולמת ואכן, היא לא מופיעה בסדרה, אלא פשוט מפוקסלת החוצה בדרך מגוחכת למדי. אין בזה ולו טיפה אחת של קלאס מצד ההפקה, וזה מעיד פחות על עאלק-פטריוטיזם ויותר על רצון קצת חולני לייצר רעש סביב הסדרה.

מי שמובילה את הסדרה היא לירון ויצמן, מגישת "האח הגדול", שמביאה את הטרנד החם של סדרות הדוקו-ריאליטי: קריינות מודעת לעצמה, טרנד שהגיע לשיאו עם שי אביבי ו"בואו לאכול איתי", כשהטסטמוניאלס של גיבורי הסדרה לא מגיעים כשלעצמם, אלא מלווים בהערות סרקסטיות של הקריין. וזה ההבדל הגדול בין "בואו לאכול אותי" או "ארבע חתונות" (שגם שם, שחר סגל הממצוינת כתבה את הטקסטים – כמו בקריינות של "האמריקאים") ובין "הישראלים" – התחושה היא שבניגוד להערות השנונות ולהומור ברוח טובה שבדרך כלל קיימות שם, כאן קורה משהו יותר וולגרי. זה לא הומור מגניב וכיפי שמעלה חיוך, אלה פשוט ירידות רדודות (לפעמים חסרות טעם ממש) על הגיבורים. והם מספיק מגוחכים בזכות עצמם. לא צריך לעזור להם בנושא.

נראה שיש כאן רצון ברור לייצר גילטי פלז'ר טראשי שמבקרים כמוני יגלגלו כלפיו עיניים, אבל יהיה עממי ומחובר לקהל הרחב. אבל אפילו כדי להשיג את המטרה הלא מרשימה הזו יש בוודאות דרכים מגניבות וקלילות יותר לעשות את זה ממה שהשתקף ב"אמריקאים".מה שהכי בלט – ובעיקר הכעיס – בסדרה המוזרה הזאת של רשת 13, הוא הניצול הציני של הרגש הפטריוטי. כי יש כאן נושא אמיתי: היחס של ישראלים שבחרו לעזוב את ישראל למדינה שלהם, הקושי לחיות בארץ שגורם לאנשים מלכתחילה לעזוב ללוס אנג'לס, השאלה האם בכלל אפשר לחיות כאן (או שם) כיהודים וכמה הבית הלאומי שהיה אמור לנו הוא כבר לא מקום בטוח.

"האמריקאים" לוקחת את החומר הקשה והעצוב הזה ועושה ממנו "חי בלה לה לנד". קרנבל של ישראליות צעקנית, מוגזמת, פרועה, שמרגישה לי רחוקה מאוד ממה שהישראליות באמת. מה שהשתקף ב"אמריקאים" זו לא ישראליות, אלא קריקטורה ישראלית גרוטסקית, בדיוק בתקופה שבה השאלות קיומיות מדי וכואבות מדי. הבחירה הלחלוטין-לא מקרית להשתמש בשירים כמו "אומרים ישנה ארץ" או ב"ארץ ישראל היא אמריקה שלי" לא נראית מתוחכמת כשם שהיא לועגת לפצעים הכי עמוקים של הצופים.

קצת כמו ש"מעושרות" באה לעולם אחרי המחאה החברתית וחטפה הרבה אש בגלל הציניות כלפי מי שיצאו אז לרחובות, כך גם "האמריקאים" נראית כמו ניסיון זול וטראשי לעשות הון מטראומת שבעה באוקטובר. כן, הגיבורים שלנו אמנם חיים בווילה מפוארת בלוס אנג'לס, נוסעים במכוניות מוגזמות וקונים תיקים ורודים ב-50 אלף דולר, אבל הם יצעקו "עם ישראל חי" ויסבירו כמה קשה לישראלים וכמה אנחנו צודקים. רביד פלוטניק כתב על זה את המשפט הכי נכון: החארטה הזאת, ממש, לא עובדת עלינו.

כנראה שזו מורשת ערוץ 10, שחלחלה גם לרשת 13: מצד אחד מחלקת חדשות ואקטואליה אמיצה, עם עיתונאים חזקים ורוח קרב, ומצד שני טלוויזיה טראשית, קיצונית ומגוחכת, שפונה למכנה המשותף הכי נמוך. מ"הדוגמניות", דרך "היפה והחנון", "מעושרות", "הפליליסטיות" ו"הפוכים" ועכשיו גם "האמריקאים" – כל אלה סדרות שלא מבקשות להביא מציאות אותנטית אלא למסחר ולרדד אותה. לקחת את החומרים הכואבים של הישראליות ולהשתמש בהם כדי למכור פרסומות.

"האמריקאים", מסתמן, לא תחזיק מעמד. היא ניסיון נואש להביא קצת רייטינג לערוץ מידרדר שנמצא בהפסדים ומנוהל כמו בסטה כושלת בשוק. ונואשות – כמו שידע כל מי שאי פעם התנסה בעולם הרומנטי – אף פעם לא עובדת לאורך זמן. זהו עוד מופע מרהיב בז'אנר של "אדם צועק את שחסר לו" – בדיוק כמו שחבורת הישראלים לשעבר צועקת שייכות לארץ ובכך מעידה על הניכור והניתוק; גם הסדרה שמנסה להקליל ולהצחיק בכל הכוח מייצרת בעיקר ציניות צורמת ומבאסת.

בשיר "אמריקה שלי", שמוזכר כבדרך אגב בסדרה, כותב עוזי חיטמן ז"ל: "הגעתי לאמריקה למצוא אפשרויות / ירדתי לי שם בניו-יורק, עיר גדולה מאוד / הלכתי לאיבוד, בין המון שבילים / התחלתי להרגיששזה לא בשבילי". ואולי זה בעצם הטריק של כל הסדרה הזאת: לגרום לנו להעדיף את הישראליות המיוזעת והמתפוררת של תל אביב על הווילות הגדולות והריקות של "האמריקאים". קל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• דוקו ריאליטי
• אמריקה

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11

"זה סוף הקיץ, סוף הדרך/ תן להם לשוב הלום/ כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר ז"ל)
הכל מרגיש כמו תסריט שמישהו כתב. שוב אוקטובר, שוב שמחת תורה, שוב מוקדם מאוד בבוקר – אבל איזה הבדל. ה-13 באוקטובר 2025 ייחקק בתולדות מדינת ישראל – כמעט כמו ה-7.10 שקדם לו. הכאב והטראומה של אותו יום ארור ואפל יזכרו בד בבד עם השמחה המטורפת של היום המואר הזה. עם השילוב הבלתי נתפס בין חזרת החטופים, לנחיתת טראמפ, לכיכר אחת בתל אביב שנצבעה כחול ולבן.

גם מהדורות החדשות הגיבו בגיוס מלא – השידורים הלילה (בין ראשון לשני) החלו כבר בשעת בוקר מוקדמת. רשת 13 וכאן 11 נשארו עם אולפן פתוח כל הלילה – התאגיד בכיכר החטופים (מאיה ראכלין היתה שם), ו-13 באולפן לילי די אפרפר עם אנשים שהיו מוכנים ומסוגלים לבוא בשעה הזאת (ואלי ראכלין, אבא של מאיה, שהיה המגיש). בקשת 12 החליטו לוותר, לשמור אנרגיות ולשדר מרתון כתבות של "עובדה" – החלטה שאולי השתלמה להם אחר כך.

רק בארבע לפנות בוקר פרצו לאוויר שידורי קשת 12 – עם בחירה מעניינת במיוחד. עדי זריפי, מי שהיעתה אחת הגיבורות של השנתיים האחרונות, האישה שהיתה שם בפרוץ המלחמה מול איראן, פתחה את השידורים עם אולפן סולידי יחסית. ההחלטה לפרוץ לשידורים כל כך מוקדם היא החלטה שהתקבלה בשל הנחת היסוד שהחטופים ישתחררו בשש בבוקר. דחיית המועד על ידי חמאס, אמנם לא שינתה את לוח המשדרים – אבל בהחלט שינתה את הטון. זה היה המקום שבו הרגש עוד לא התפרץ. הבום הגדול קרה אחר כך.

רק בשש בבוקר נשלפו התותחים הכבדים: כאן 11 העלו את טלי מורנו בכיכר החטופים (ורק שם), וגם קשת ורשת הלכו על החלוקה הרגילה – אודי סגל ויונית לוי הבכירים ישבו באולפן, ובכיכר החטופים באולפן מקביל ישבו מקביליהם, דוריה למפל של 13 ודני קושמרו (יחד עם קרן מרציאנו) של 12. חזרנו לחלוקה שהיתה קיימת עוד מאז ה-7.10 עצמו: קושמרו בשטח, לוכד את התחושות והאמוציות, ויונית באולפן – קצת יותר מרוחקת, קצת יותר מנסה לעשות סדר בתוך הכאוס.עוד החלטה מעניינת הייתה ההחלטה לשדר פרסומות במהלך היום (כולל פרומואים על חצי מסך לאפליקציות השונות של הערוצים), וזה זרק אותי לנובמבר 1995 – אז ערוץ 2 ויתר על הפרסום במהלך השבוע, והרוויח בגדול אחר כך. יכול להיות שהחלטה כזאת הייתה מתבקשת (ומתקבלת) באהדה גם ביום כזה.

אמרנו סדר בכאוס? פחות. בשחרור החטופים הראשון, אי שם בנובמבר 2023, יונית לוי התנצלה על טעויות ותקלות וסיפרה שזו "כניסה למחוזות לא מוכרים". אחרי שנתיים וכמה סיבובים של משדרי חטופים שכאלה, לחדשות 12 אין את התירוץ הזה. לצד הרגש הקולקטיבי, חייבים להודות שזה היה שידור מבולגן – דווקא מחברת החדשות שלכאורה אמורה להיות הכי קלינית. הפאשלה של אלמוג בוקר, שהציג את התמונה של יאיר הורן מהעסקה הקודמת שנשלחה אליו בווטסאפ וטען שזהו איתן מור – הייתה אמנם אופיינית לשכונה של הבוקר הזה, אבל לא מה שמצופה מגוף חדשות אחראי.

ונדמה שגם מעט חוש האחריות אבד בתוך הרגש. בדרך לעלייה לשידור בגוף התקשורתי הכי חזק היום, חייבים להיות עוד מסננים שלא מאפשרים לדבר כזה לקרות. כך גם בהחלטה, של כל הערוצים (יש לציין), לשדר את השיחה הראשונה של עינב צנגאוקר עם בנה מתן. זה לא קרה כאקט פוגעני – עינב, מן הסתם, אישרה את השידור הזה. אבל לא כל מה שמאשרים צריך להיות משודר בגופי תקשורת ממלכתיים. האם היה מרגש לצפות בזה? מאוד. הצעקה של צנגאוקר "אין מלחמה, חיים שלי" תיחקק בתודעה הקולקטיבית לנצח. ועדיין, וסליחה על הסטריליות, התחושה האוטומטית שלי היתה גם מבוכה. לא הייתי אמור להיות שם, ברגע הכל כך אינטימי הזה שבו אמא שבורת לב מתאחדת עם הבן שלה, אחרי שנתיים של סיוט מטורף.

בוקר ה-13.10.25 היה גם הבוקר שבו גופי השידור הממלכתיים, המעונבים לכאורה, יישרו קו סופית עם הרשתות החברתיות – כל המצלמות והאפקטים והתקציבים, נגמרו בסופו של דבר במגישי חדשות וכתבים ששלפו את הטלפונים הסלולריים שלהם ושידרו "פייסטיים". מערכות הסינון לא עבדו, והמטרה (כרגיל) הייתה לתת לרגש לדבר. לשם שינוי זה היה יום שבו לרגש באמת היה תפקיד, אבל הלחיצה על בלוטות הדמע הייתה חזקה מדי. תודה, אבל כבר בכינו בבית לבד.

החלטה בעייתית נוספת ליוותה את נחיתתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נחת. לפי חוקי העיתונות הממלכתית, זו ההחלטה "הנכונה" – נשיא אמריקני לא נוחת כאן כל יום, קל וחומר נשיא אמריקני שהשפיע כל כך ולמעשה היה הרוח החיה מאחורי העסקה. אבל אם דיברנו על יותר מדי רגש, זו דווקא הייתה החלטה שמנותקת ממנו – התיישרות לא ברורה עם הפריימים של נתניהו, שרה והדונלד בנתב"ג, במקום בכיכר – שם נמצא הלב הישראלי באותם רגעים.

אם זה הפרק האחרון (לפחות של העונה הזאת), אי אפשר להתחמק מהסמליות. כל מה שהיה גרוע בסיקור התקשורתי של השנתיים האחרונות – לא היה קיים הבוקר. האולפנים הבלתי נגמרים שיחקו תפקיד שולי מול הרגש הנא והבוער מהרחובות; הלשעברים והפוליטיקאים, תודה לאל, זזו הצידה; עיתונאי הפוזיציה והשפרור נחו ופינו את מקומם לאנשים אמיתיים ולדמעות של אושר – לרגעים אבסורדיים, כמו שיחות הטלפון עם המשפחות בתיווך חמאס, לראיונות הנרגשים עם המשפחות ולתמונות הריקודים של הקרובים השמחים על שובם. זה היה גל פתוח, אבל פתוח באמת – ללב, לרגש ולחיים.

אחרי שנתיים קשות מאין כמותן, כנראה שלא היינו ערוכים לבשורות טובות באמת. גם למערכות החדשות היה קשה לעכל את הרגע הזה – ואולי בגלל זה הוא היה כל כך כאוטי. כל כך לא מיושב או קורקטי, כזה שזרק הצידה את כל מסמכי נקדי והדיונים המלומדים על איך עיתונות צריכה להיראות. וכמו תמיד, זה הקוקטייל שגורם לחדשות 12 לנצח את כל המתחרים שלו ברגע האמת – היכולת לבטא רגש אותנטי. לגעת בלב של הצופים, שיודעים מצידם להתחבר למהדורה המובילה, בכל רגע שבו החדשות מדברות.

לתקשורת הישראלית יש חשבון נפש גדול לעשות אחרי המלחמה הזאת – על השטחת הדיון, על ההתמסרות לספינים, על רדיפת הסנסציות וטפטוף החרדה לטובת הרייטינג, על נרמול ההפקרה ועל הסיוע בטרפוד עסקאות קודמות. אבל גם חשבון הנפש הזה יכול לחכות ליום שאחרי. היו בהיסחפות הזאת הבוקר גם מופעים לא ראויים, אבל בגדול – זה היה מובן. זה היה מה שהרגשנו, כולנו. יום אחד של אור בוהק, אחרי שנתיים של אפלה גדולה.
חג שמח, ושניפגש רק בריקאפים על ריאליטי.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• קשת
• ערוץ 12
• רשת 13
• כאן 11