למדינת ישראל ולארצות הברית של אמריקה יש, כידוע, יחסים מורכבים. מצד אחד, אנחנו נושאים אליה עיניים בכל מה שחשוב – בדיפלומטיה, בביטחון, ןגם בתרבות הישראלית שמאוד שואפת ונוהה אחרי אמריקה. פורמטים טלוויזיוניים שמצליחים שם מהר מאוד מגיעים לפה, מותגים אמריקאים הם הדבר גם בישראל וחצי מהחנויות בתל אביב מדברות אנגלית גם ככה.מצד שני, אנחנו תמיד אהבנו לשמור על הייחודיות שלנו, על "הישראליות", על ההבדל בין התרבות והחיים המקומיים החמים ובין האמריקאיות הקרה והמנוכרת. אין משפט שאתה לא שומע לפחות פעם בחיים יותר מ"בארה"ב, אתה יכול ליפול ברחוב ואף אחד לא יעזור לך" – אבל אצלנו, כידוע, יש סולידריות, כל ישראל חברים וכולנו אחים. איך אומרים ב"שטיסל"? נו נו.

>> איך לסחוט מדינה: "ארץ נהדרת" החזירה את נתניהו לפרופורציות
>> האשמים קבעו: לא צריך לחקור אותנו. ואז הגיעה "זמן אמת"

על המתח הזה בדיוק רוקד הדוקו ריאליטי החדש של רשת 13, "האמריקאים" – שעלה אתמול (חמישי) עם פרק הבכורה שלו מה יש לנו שם? חמישה ישראלים לשעבר שחיים בארצות הברית ונפגשים בווילה בלוס אנג'לס למען מטרה קדושה: ההסברה הישראלית ומעמדה של המדינה בעולם. טכנית, הסדרה צולמה לפני ה-7.10 וגל המחאות האנטי ישראליות ששטף גם את ארה"ב – כפי שהיא מקפידה להבהיר לפני הפרק – אבל לא מפספסת הזדמנות לקשור בין הצילומים לבין השנים האחרונות שעברו עלינו.

דוגמא אחת מובהקת לכך היא הסיפור של טרישה פייטס, ידוענית-לשעבר אמריקאית שצולמה לסדרה, אבל ביקשה להוציא את עצמה מהסדרה בעקבות המלחמה. ב"אמריקאים" בחרו בתשובה ציונית דווקאית הולמת ואכן, היא לא מופיעה בסדרה, אלא פשוט מפוקסלת החוצה בדרך מגוחכת למדי. אין בזה ולו טיפה אחת של קלאס מצד ההפקה, וזה מעיד פחות על עאלק-פטריוטיזם ויותר על רצון קצת חולני לייצר רעש סביב הסדרה.

מי שמובילה את הסדרה היא לירון ויצמן, מגישת "האח הגדול", שמביאה את הטרנד החם של סדרות הדוקו-ריאליטי: קריינות מודעת לעצמה, טרנד שהגיע לשיאו עם שי אביבי ו"בואו לאכול איתי", כשהטסטמוניאלס של גיבורי הסדרה לא מגיעים כשלעצמם, אלא מלווים בהערות סרקסטיות של הקריין. וזה ההבדל הגדול בין "בואו לאכול אותי" או "ארבע חתונות" (שגם שם, שחר סגל הממצוינת כתבה את הטקסטים – כמו בקריינות של "האמריקאים") ובין "הישראלים" – התחושה היא שבניגוד להערות השנונות ולהומור ברוח טובה שבדרך כלל קיימות שם, כאן קורה משהו יותר וולגרי. זה לא הומור מגניב וכיפי שמעלה חיוך, אלה פשוט ירידות רדודות (לפעמים חסרות טעם ממש) על הגיבורים. והם מספיק מגוחכים בזכות עצמם. לא צריך לעזור להם בנושא.

נראה שיש כאן רצון ברור לייצר גילטי פלז'ר טראשי שמבקרים כמוני יגלגלו כלפיו עיניים, אבל יהיה עממי ומחובר לקהל הרחב. אבל אפילו כדי להשיג את המטרה הלא מרשימה הזו יש בוודאות דרכים מגניבות וקלילות יותר לעשות את זה ממה שהשתקף ב"אמריקאים".מה שהכי בלט – ובעיקר הכעיס – בסדרה המוזרה הזאת של רשת 13, הוא הניצול הציני של הרגש הפטריוטי. כי יש כאן נושא אמיתי: היחס של ישראלים שבחרו לעזוב את ישראל למדינה שלהם, הקושי לחיות בארץ שגורם לאנשים מלכתחילה לעזוב ללוס אנג'לס, השאלה האם בכלל אפשר לחיות כאן (או שם) כיהודים וכמה הבית הלאומי שהיה אמור לנו הוא כבר לא מקום בטוח.

"האמריקאים" לוקחת את החומר הקשה והעצוב הזה ועושה ממנו "חי בלה לה לנד". קרנבל של ישראליות צעקנית, מוגזמת, פרועה, שמרגישה לי רחוקה מאוד ממה שהישראליות באמת. מה שהשתקף ב"אמריקאים" זו לא ישראליות, אלא קריקטורה ישראלית גרוטסקית, בדיוק בתקופה שבה השאלות קיומיות מדי וכואבות מדי. הבחירה הלחלוטין-לא מקרית להשתמש בשירים כמו "אומרים ישנה ארץ" או ב"ארץ ישראל היא אמריקה שלי" לא נראית מתוחכמת כשם שהיא לועגת לפצעים הכי עמוקים של הצופים.

קצת כמו ש"מעושרות" באה לעולם אחרי המחאה החברתית וחטפה הרבה אש בגלל הציניות כלפי מי שיצאו אז לרחובות, כך גם "האמריקאים" נראית כמו ניסיון זול וטראשי לעשות הון מטראומת שבעה באוקטובר. כן, הגיבורים שלנו אמנם חיים בווילה מפוארת בלוס אנג'לס, נוסעים במכוניות מוגזמות וקונים תיקים ורודים ב-50 אלף דולר, אבל הם יצעקו "עם ישראל חי" ויסבירו כמה קשה לישראלים וכמה אנחנו צודקים. רביד פלוטניק כתב על זה את המשפט הכי נכון: החארטה הזאת, ממש, לא עובדת עלינו.

כנראה שזו מורשת ערוץ 10, שחלחלה גם לרשת 13: מצד אחד מחלקת חדשות ואקטואליה אמיצה, עם עיתונאים חזקים ורוח קרב, ומצד שני טלוויזיה טראשית, קיצונית ומגוחכת, שפונה למכנה המשותף הכי נמוך. מ"הדוגמניות", דרך "היפה והחנון", "מעושרות", "הפליליסטיות" ו"הפוכים" ועכשיו גם "האמריקאים" – כל אלה סדרות שלא מבקשות להביא מציאות אותנטית אלא למסחר ולרדד אותה. לקחת את החומרים הכואבים של הישראליות ולהשתמש בהם כדי למכור פרסומות.

"האמריקאים", מסתמן, לא תחזיק מעמד. היא ניסיון נואש להביא קצת רייטינג לערוץ מידרדר שנמצא בהפסדים ומנוהל כמו בסטה כושלת בשוק. ונואשות – כמו שידע כל מי שאי פעם התנסה בעולם הרומנטי – אף פעם לא עובדת לאורך זמן. זהו עוד מופע מרהיב בז'אנר של "אדם צועק את שחסר לו" – בדיוק כמו שחבורת הישראלים לשעבר צועקת שייכות לארץ ובכך מעידה על הניכור והניתוק; גם הסדרה שמנסה להקליל ולהצחיק בכל הכוח מייצרת בעיקר ציניות צורמת ומבאסת.

בשיר "אמריקה שלי", שמוזכר כבדרך אגב בסדרה, כותב עוזי חיטמן ז"ל: "הגעתי לאמריקה למצוא אפשרויות / ירדתי לי שם בניו-יורק, עיר גדולה מאוד / הלכתי לאיבוד, בין המון שבילים / התחלתי להרגיששזה לא בשבילי". ואולי זה בעצם הטריק של כל הסדרה הזאת: לגרום לנו להעדיף את הישראליות המיוזעת והמתפוררת של תל אביב על הווילות הגדולות והריקות של "האמריקאים". קל.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רשת 13
• דוקו ריאליטי
• אמריקה

למרות שאצלנו היא נתפסת כתכונה שלילית, לא תמיד כזה רע להיות ציני. יש לפעמים משהו בהרגשה האדישה הזאת ששומר עליך, מסמן לך מה בחיים באמת צריך לעצבן אותך ועל מה עדיף לא לבזבז אנרגיות. אבל גם בתוך החיים הציניים שלנו יש פה ושם אירועים שמסוגלים להוציא ממך את הרגש הישן שנקרא "כעס". פעם זה משחק כדורגל, פעם זו החוויה המענגת הקרויה נסיעה בכביש ופעם זו חוויית הצפייה במהדורות החדשות.

>> החדשות הטובות: צה"ל שוב סקסי. החדשות הרעות: זה לא מספיק
>> הדממה של חדשות 12 בעקבות הטנטרום של עמית סגל אומרת הכל

אתמול, הזדמן לנו יום כזה – עוד יום שבו המהדורות אמנם לא שירתו את תפקידן הציבורי, אבל כן שירתו תפקיד נפשי בדרך לתעל החוצה את הכעסים והמתחים. היה מרתיח מאוד לראות את המהדורות של שלושת ערוצי הטלוויזיה הלגיטימיים (11, 12 ו-13) סביב המכתב ששלח ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא המדינה יצחק הרצוג, ובו ביקש ממנו לבטל את משפטו במופע מרהיב של גזלייטינג, שקרים והיתממות.בואו נגיד שאם גזלייטינג היה ספורט אולימפי, נתניהו היה משהו בין קרל לואיס לנדיה קומנצ'י. אם שקרים היו מוזיקה, הוא היה שילוב של בילי ג'ואל ושלום חנוך. אמן. אחד שעושה את הדברים ברמה אחרת לגמרי מכל יתר בני התמותה. ולפחות את היכולת להצטיין כל כך בלחרטט לנו את הצורה אפשר להעריך. בקטגוריה הזו נתניהו באמת נמצא בליגה אחרת.

בעיה האמיתית עם המהדורות היא שהן שיתפו פעולה עם המופע ההזוי הזה, אפילו ברמת בחירת המילים. כל המהדורות בחרו באותה מילה כדי לתאר את המכתב שהגיש נתניהו: "חנינה". יש כמה בעיות עם המילה הזאת: אחת היא שהמילה "חנינה" בכלל לא מופיעה במכתב של נתניהו. השנייה – חנינה מעניקים לעבריינים מורשעים (ונתניהו הרי טוען שאינו עבריין). והשלישית והזועקת לשמיים – כל חנינה בדרך כלל מחייבת איזושהי נטילת אחריות. הכרה והודאה בכך שפשעת, בתמורה לכך שהעונש שלך יופחת. כל זה לא מופיע במילה במכתב ששיגר נתניהו.

כלומר, המכתב הוא מכתב חד צדדי לנשיא הרצוג שקורא לו לבטל את המשפט. סה טו. לא יותר ולא פחות. אתה תשחרר אותי מבית המשפט ואני אתן לך כלום בפיתה. לא מתחרט, לא מכה על חטא, בטח לא לוקח אחריות ושנייה אחרי המכתב הוא גם מבהיר (דרך כל הכתבים המדיניים שבמהדורות) שהוא אפילו לא חושב לעשות את הצעד המינימלי המתבקש ולפרוש מהחיים הפוליטיים. נתניהו פשוט מבקש למחוק את האמת – מה שהוא פעם עוד טרח להכחיש והיום הוא כבר מודה בזה בריש גלי: להשתמש בכוח הפוליטי שלו כדי לעצור משפט פלילי ולהחריב סופית את מה שנשאר מסדרי השלטון בישראל.

אז איך התייחסו לאירוע החמור הזה? אפשר כמעט תמיד לראות את ההבדלי בין הערוצים: נתחיל עם חדשות 12 שכהרגלם, כשלוחה של קשת המיינסטרימית והמבדרת, התעסקה פחות באמת כהווייתה ויותר במה שקשת אלופה בו: שואו. מירוץ סוסים מרהיב בין ימין ושמאל, בין קואליציה ואופוזיציה, בין האמת והשקר שיושבים משני צידיו של הפאנל. גיא פלג עשה, כהרגלו, עבודה טובה ואמר את האמת הפשוטה – מי שאחראי לכך שמשפט נתניהו מעיב על חיינו כבר שמונה שנים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא ולא אחר.

זו גם התשובה לגלגול העיניים המתחסד והמיתמם של פרשננו לענייני גזלייט, עמית סגל, שבכה מרורים על "המחיר הכבד" שמדינת ישראל שילמה בגלל משפט נתניהו. הוא מזכיר את חמש מערכות הבחירות ואת הקרע בעם, ואת המלחמה שבאה כתוצאה מזה. אבל שוב, כמו תמיד, מתהפכים להם הסיבה והמסובב: הסיבה היחידה שבגללה ישראל תקועה במשפט נתניהו היא שראש הממשלה בחר – בהחלטה מודעת – להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא זה שבחר לא לעשות את הדבר המתבקש, לא לקחת אחריות עוד בהגשת כתב האישום, ולא ללכת להגן על שמו הטוב כאזרח חופשי.

מי שגרר אותנו למסלול הייסורים והמחדלים של השנים הארורות האחרונות, היה מי שבחר להתבצר בלשכת ראש הממשלה כמגן אנושי מגזר הדין. מי שהסביר לנו, בזחיחות אופיינית, שהוא בכלל סופרמן בן ג'ור אל ומסוגל גם לנהל את המדינה הכי מסובכת בעולם וגם להיות נאשם פלילי. זאת האמת הבסיסית והיסודית של האירוע שבו אנחנו חיים – אבל לא אצל עמית סגל, שמבחינתו היחידים שאשמים הם גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. אלה שברוב חוצפתם העזו להגיש כתב אישום נגד ירום הודו, נתניהו. בושה.

כאמור, במהדורה הקפידו לא לקחת צד. אחרי שטענות שני הצדדים נשמעו, הגיע שלב הריאליטי והנדסת התודעה שבו "הציבור מכריע": הסקרים, שאמינותם כידוע מוטלת בספק רב, ובהם נשאל הציבור מה דעתו. ביטול משפט פלילי – בעד ונגד. 20% רוצים ו-30% לא רוצים. ומה שהכי גרוטסקי בסיפור – היא שלנשאלים הוצגה האפשרות של "חנינה תמורת פרישה", אפשרות שנתניהו – כזכור – דוחה בקול גדול. אז על מה כל הרעש בעצם? אולי רק כדי לייצר רעש, שזה מה שהמהדורה אוהבת לעשות.

במהדורות האחרות, צריך לציין, המצב היה יותר טוב : בחדשות 13 לדוגמא, ידעו עם כל הכבוד לאיזון הקדוש להסביר כמה דפוקה הסיטואציה. גם הכתבת הפוליטית ליאור קינן וגם הפרשן המשפטי ברוך קרא (ה-MVP של הבליל הזה אתמול פשוט שמו את האמת הברורה על השולחן בלי פוזיציות: לא יכולה להיות חנינה בשום פנים ואופן, כל עוד האיש שמבקש חנינה בכלל כופר בכך שהוא אשם. הוא הרי צדיק, "לא היה כלום כי אין כלום", והעבריינים הם בכלל מי שמעזים לחקור או לשפוט אותו. ואם כך, אין עסקה בלי שנתניהו ייתן משהו בתמורה. ואם צד אחד מוותר על הכל והצד השני לוקח הכל, זו לא חנינה אלא כניעה מסוכנת על הגב של כולנו.

מי שעוד ראויה להערכה בנושא הזה היתה המגישה דוריה למפל (מישהי שאינה חשודה בפוזיציה כלשהי, לפי דעותיה האישיות), אבל פשוט עשתה את העבודה שלה כמראיינת מול השר מיקי זוהר. היי, זוכרים שלא מזמן הוא עוד ניסה למכור לנו את עצמו כמבוגר אחראי וממלכתי? אח, ימים יפים. כי בינתיים, זוהר חזר לסורו הישן, דקלם את הססמאות ההזויות של מכונת הרעל נגד מערכת המשפט והמשיך לשרת את אדונו הפוליטי בלי שום חיבור לאמת או להיגיון הבריא. למפל שאלה אותו שאלות נכונות, ומה שיפה באמת הוא שאתה יודע היטב שמול בנאדם בצד השני היא היתה נשכנית באותה המידה. וזה מה שקצת חסר בשנים האחרונות.

בכאן 11, לעומת זאת, שוב הוכיחו שאפור זו לא מילה גסה. שחדשות צריכות לפעמים להיות אפורות (למרות האולפן החדש והמגניב שהם השיקו). במוקד עמדה טלי מורנו, המגישה, שבפשטות סיפרה את הסיפור כולו: את הדרך שבה נתניהו עבר מההכחשה הגורפת והזחוחה לבין המכתב הזה, שמעל הכל משדר פאניקה. וברגע אחד נוסף של מורנו היא אולי גם גילתה את האמת מאחורי הקרקס שהחל אתמול בשעות הצהריים המוקדמות: שכל הסערה המגוחכת, על חנינה שלא תקרה, רק נועדה לחגוג על הקשב שלנו, כדי שלא נחשוב על האייטם הבא ברשימה: חוק ההשתמטות.

וזה מה שאולי הכי מרגיז בכל הסיפור הזה: שנתניהו שלח את המכתב הזה בדיוק בגלל התגובה הזאת. הוא יודע שהוא כנראה לא יקבל חנינה, ושגם אם הרצוג ייכנע ויתקפל (הפתעה מרעישה) כנראה שזה לא יעבור את היועמ"שית ואת בג"ץ. בינתיים, עד שהתהליך הזה יסתיים (וזה הולך לקחת חודשים), כולנו נתעסק שוב בנושא שנתניהו יציב על סדר היום, ספין ריק מתוכן שנועד להדליק עוד אש, לזרוע עוד פילוג ולמנוע מאיתנו להתעסק בדברים שאשכרה פוגעים בנו – ריסוק התקשורת החופשית, פירוק מערכות המדינה ומתן הפטור ההמוני לחרדים שיושבים בקואליציה.

כי בסוף, למרות שמקפידים לשכנע אותנו שהכל עניין של פוזיציה, יש אמת ויש בולשיט. והחדשות, שלכאורה אמורות להיות בצד של האמת, פעמים רבות בוחרות בבולשיט. לא כי הן בהכרח בעדו (יש כאלה שכן) אבל בהחלט כי הוא משרת את המטרה שלהן – שנצפה כדי להמשיך לצפות.אם יש משהו שלמדנו מהשנים האחרונות, זה שאמת לא ממש מושכת צופים. היא מכוערת, היא מעצבנת, היא קשה לעיכול ולהסבר, קשה לעטוף אותה בתוך גרפיקה מהודרת או מוזיקה מרגשת. אז מגישים לכם את הבולשיט ואת האמת גם יחד, בלי לספר לכם מי הוא מי. אתם תחליטו במה להאמין. אולי בסוף גם נפרסם את התוצאות של הסקר. עוד דקה נשוב. נשבעים.

• ביקורת טלוויזיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• שבעה באוקטובר
• קשת
• רשת 13
• כאן 11

"זה סוף הקיץ, סוף הדרך/ תן להם לשוב הלום/ כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר ז"ל)
הכל מרגיש כמו תסריט שמישהו כתב. שוב אוקטובר, שוב שמחת תורה, שוב מוקדם מאוד בבוקר – אבל איזה הבדל. ה-13 באוקטובר 2025 ייחקק בתולדות מדינת ישראל – כמעט כמו ה-7.10 שקדם לו. הכאב והטראומה של אותו יום ארור ואפל יזכרו בד בבד עם השמחה המטורפת של היום המואר הזה. עם השילוב הבלתי נתפס בין חזרת החטופים, לנחיתת טראמפ, לכיכר אחת בתל אביב שנצבעה כחול ולבן.

גם מהדורות החדשות הגיבו בגיוס מלא – השידורים הלילה (בין ראשון לשני) החלו כבר בשעת בוקר מוקדמת. רשת 13 וכאן 11 נשארו עם אולפן פתוח כל הלילה – התאגיד בכיכר החטופים (מאיה ראכלין היתה שם), ו-13 באולפן לילי די אפרפר עם אנשים שהיו מוכנים ומסוגלים לבוא בשעה הזאת (ואלי ראכלין, אבא של מאיה, שהיה המגיש). בקשת 12 החליטו לוותר, לשמור אנרגיות ולשדר מרתון כתבות של "עובדה" – החלטה שאולי השתלמה להם אחר כך.

רק בארבע לפנות בוקר פרצו לאוויר שידורי קשת 12 – עם בחירה מעניינת במיוחד. עדי זריפי, מי שהיעתה אחת הגיבורות של השנתיים האחרונות, האישה שהיתה שם בפרוץ המלחמה מול איראן, פתחה את השידורים עם אולפן סולידי יחסית. ההחלטה לפרוץ לשידורים כל כך מוקדם היא החלטה שהתקבלה בשל הנחת היסוד שהחטופים ישתחררו בשש בבוקר. דחיית המועד על ידי חמאס, אמנם לא שינתה את לוח המשדרים – אבל בהחלט שינתה את הטון. זה היה המקום שבו הרגש עוד לא התפרץ. הבום הגדול קרה אחר כך.

רק בשש בבוקר נשלפו התותחים הכבדים: כאן 11 העלו את טלי מורנו בכיכר החטופים (ורק שם), וגם קשת ורשת הלכו על החלוקה הרגילה – אודי סגל ויונית לוי הבכירים ישבו באולפן, ובכיכר החטופים באולפן מקביל ישבו מקביליהם, דוריה למפל של 13 ודני קושמרו (יחד עם קרן מרציאנו) של 12. חזרנו לחלוקה שהיתה קיימת עוד מאז ה-7.10 עצמו: קושמרו בשטח, לוכד את התחושות והאמוציות, ויונית באולפן – קצת יותר מרוחקת, קצת יותר מנסה לעשות סדר בתוך הכאוס.עוד החלטה מעניינת הייתה ההחלטה לשדר פרסומות במהלך היום (כולל פרומואים על חצי מסך לאפליקציות השונות של הערוצים), וזה זרק אותי לנובמבר 1995 – אז ערוץ 2 ויתר על הפרסום במהלך השבוע, והרוויח בגדול אחר כך. יכול להיות שהחלטה כזאת הייתה מתבקשת (ומתקבלת) באהדה גם ביום כזה.

אמרנו סדר בכאוס? פחות. בשחרור החטופים הראשון, אי שם בנובמבר 2023, יונית לוי התנצלה על טעויות ותקלות וסיפרה שזו "כניסה למחוזות לא מוכרים". אחרי שנתיים וכמה סיבובים של משדרי חטופים שכאלה, לחדשות 12 אין את התירוץ הזה. לצד הרגש הקולקטיבי, חייבים להודות שזה היה שידור מבולגן – דווקא מחברת החדשות שלכאורה אמורה להיות הכי קלינית. הפאשלה של אלמוג בוקר, שהציג את התמונה של יאיר הורן מהעסקה הקודמת שנשלחה אליו בווטסאפ וטען שזהו איתן מור – הייתה אמנם אופיינית לשכונה של הבוקר הזה, אבל לא מה שמצופה מגוף חדשות אחראי.

ונדמה שגם מעט חוש האחריות אבד בתוך הרגש. בדרך לעלייה לשידור בגוף התקשורתי הכי חזק היום, חייבים להיות עוד מסננים שלא מאפשרים לדבר כזה לקרות. כך גם בהחלטה, של כל הערוצים (יש לציין), לשדר את השיחה הראשונה של עינב צנגאוקר עם בנה מתן. זה לא קרה כאקט פוגעני – עינב, מן הסתם, אישרה את השידור הזה. אבל לא כל מה שמאשרים צריך להיות משודר בגופי תקשורת ממלכתיים. האם היה מרגש לצפות בזה? מאוד. הצעקה של צנגאוקר "אין מלחמה, חיים שלי" תיחקק בתודעה הקולקטיבית לנצח. ועדיין, וסליחה על הסטריליות, התחושה האוטומטית שלי היתה גם מבוכה. לא הייתי אמור להיות שם, ברגע הכל כך אינטימי הזה שבו אמא שבורת לב מתאחדת עם הבן שלה, אחרי שנתיים של סיוט מטורף.

בוקר ה-13.10.25 היה גם הבוקר שבו גופי השידור הממלכתיים, המעונבים לכאורה, יישרו קו סופית עם הרשתות החברתיות – כל המצלמות והאפקטים והתקציבים, נגמרו בסופו של דבר במגישי חדשות וכתבים ששלפו את הטלפונים הסלולריים שלהם ושידרו "פייסטיים". מערכות הסינון לא עבדו, והמטרה (כרגיל) הייתה לתת לרגש לדבר. לשם שינוי זה היה יום שבו לרגש באמת היה תפקיד, אבל הלחיצה על בלוטות הדמע הייתה חזקה מדי. תודה, אבל כבר בכינו בבית לבד.

החלטה בעייתית נוספת ליוותה את נחיתתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נחת. לפי חוקי העיתונות הממלכתית, זו ההחלטה "הנכונה" – נשיא אמריקני לא נוחת כאן כל יום, קל וחומר נשיא אמריקני שהשפיע כל כך ולמעשה היה הרוח החיה מאחורי העסקה. אבל אם דיברנו על יותר מדי רגש, זו דווקא הייתה החלטה שמנותקת ממנו – התיישרות לא ברורה עם הפריימים של נתניהו, שרה והדונלד בנתב"ג, במקום בכיכר – שם נמצא הלב הישראלי באותם רגעים.

אם זה הפרק האחרון (לפחות של העונה הזאת), אי אפשר להתחמק מהסמליות. כל מה שהיה גרוע בסיקור התקשורתי של השנתיים האחרונות – לא היה קיים הבוקר. האולפנים הבלתי נגמרים שיחקו תפקיד שולי מול הרגש הנא והבוער מהרחובות; הלשעברים והפוליטיקאים, תודה לאל, זזו הצידה; עיתונאי הפוזיציה והשפרור נחו ופינו את מקומם לאנשים אמיתיים ולדמעות של אושר – לרגעים אבסורדיים, כמו שיחות הטלפון עם המשפחות בתיווך חמאס, לראיונות הנרגשים עם המשפחות ולתמונות הריקודים של הקרובים השמחים על שובם. זה היה גל פתוח, אבל פתוח באמת – ללב, לרגש ולחיים.

אחרי שנתיים קשות מאין כמותן, כנראה שלא היינו ערוכים לבשורות טובות באמת. גם למערכות החדשות היה קשה לעכל את הרגע הזה – ואולי בגלל זה הוא היה כל כך כאוטי. כל כך לא מיושב או קורקטי, כזה שזרק הצידה את כל מסמכי נקדי והדיונים המלומדים על איך עיתונות צריכה להיראות. וכמו תמיד, זה הקוקטייל שגורם לחדשות 12 לנצח את כל המתחרים שלו ברגע האמת – היכולת לבטא רגש אותנטי. לגעת בלב של הצופים, שיודעים מצידם להתחבר למהדורה המובילה, בכל רגע שבו החדשות מדברות.

לתקשורת הישראלית יש חשבון נפש גדול לעשות אחרי המלחמה הזאת – על השטחת הדיון, על ההתמסרות לספינים, על רדיפת הסנסציות וטפטוף החרדה לטובת הרייטינג, על נרמול ההפקרה ועל הסיוע בטרפוד עסקאות קודמות. אבל גם חשבון הנפש הזה יכול לחכות ליום שאחרי. היו בהיסחפות הזאת הבוקר גם מופעים לא ראויים, אבל בגדול – זה היה מובן. זה היה מה שהרגשנו, כולנו. יום אחד של אור בוהק, אחרי שנתיים של אפלה גדולה.
חג שמח, ושניפגש רק בריקאפים על ריאליטי.

• ביקורת טלוויזיה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• קשת
• ערוץ 12
• רשת 13
• כאן 11

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נוציא להורג את אחד מעובדי המערכת. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אתם אנשים מבוגרים ומותר לכם לאכול פיינט גלידה בשלוש בבוקר מול הפרק השביעי ברציפות שאתם בוהים בו. יאיייי!

>> איך לאכול שף: מהקריקטורה של דיסני עד האמן המיוסר של "הדוב"
>> הלם: מה עושה זוכת האוסקר בסצנת הסיום של "משחק הדיונון"?

1. "הדוב" // The Bear // דיסני+

זהו. חיכינו חיכינו והנה העונה הרביעית כאן במלואה. עוד לפני שצפינו אמרנו:ההייטרים ימשיכו לטנף ואנחנו נמשיך ליהנות. מי שאוהב את הטלוויזיה שלו איטית ומהורהרת, ניסיונית, עדינה ופורצת דרך יבין על מה אנחנו מדברים. ומי שלא – לא נורא. לא צריך לריב.

2. קו המים // The Waterfront // נטפליקס

ובכן, הקאמבק המסקרן של קווין וויליאמסון לטלוויזיה הוכתר בהצלחה. קראנו לזה "דוסון קריק על סמים למבוגרים", וזה פחות או יותר מה שזה, וזה נהדר למדי בתור מה שזה. טופר גרייס ("המופע של שנות השבעים") מככב כאן בדמות נבל נפלאה, דמות כתובה היטב עם כל התכונות שנבל צריך – הוא לא צפוי, הוא אכזרי ודפוס התנהגות שלו לא מתאים לנבל, כי הוא ממש ממש נחמד ואתה לא יכול לדעת אף פעם אם הוא באמת נחמד עכשיו או הולך להרוג אותך. מי שמצפה ליותר מטלנובלה אמריקאית מאוד מושקעת כנראה מאוד יתאכזב,אבל הוט דאם איזו אחלה טלנובלה!

3. הבאקניריות // The Buccaneers // אפל TV+

גם לאפל TV+ מגיעה סדרה עם תלבושות ותפאורות של בריטניה הוויקטוריאנית בעידן המוזהב, אבל "הבאקניריות" היאהרבה יותר מסתם היבריד של "ברידג'רטון" ו"העידן המוזהב", ולמרות שהז'אנר קרוב מאוד למיצוי יש כאן מעשיה פמיניסטית כיפית על חבורת נשים צעירות מהחברה הגבוהה של ניו יורק שמגיעות ללונדון כדי למצוא חתן מהאצולה המקומית. הן כמובן הרבה יותר ליברליות ועצמאיות מהמקובל בקרב אצילי הממלכה המאוחדת, מה שמייצר הרבה בלאגן ומתח מיני אינסופי, והשמחה רבה עד מאוד.

4. איירון הארט // IronHeart // דיסני+

צריך לתת את זה למארוול: הם לא מפסיקים לנסות. ו"איירון הארט" היאעוד ניסיון אמיץ שכדאי לתת לו צ'אנסלייצר גיבורת על חדשה עם סיפור רקע מחוספס ועלילה מחוספסת. הפעם זו איירון הארט, למקרה ולא זכרתם ו/או צפיתם ב"וואקנדה לנצח", הלוא היא רירי וויליאמס (דומיניק ת'ורן), סטודנטית ב-MIT שהכרנו בסרט ההוא כגאונה צעירה שיצרה חליפה שמתחרה בזו של טוני סטארק זצ"ל. באירועי הסרט ההוא, היא סיבכה (בטעות) את וואקנדה, ואז עזרה להם להיחלץ מאותן צרות, אבל עכשיו היא חזרה לביתה בשיקגו וצריכה להתמודד עם צרות קצת פחות נוצצות – כמו איך לממן את כל ההמצאות המבריקות שלה. הפתרון: היא מצטרפת לצוות של גנבי-על בהובלתו של מאסטר אמנויות אפלות. זה בטח ייגמר טוב.

5. מה קורה פה // רשת 13

בדרך כלל אנחנו מייחדים את המלצת הצפייה הלילית היומית שלנו לדברים שאפשר לראות גם כשאין מה לראות מבלי שייגרם לכם נזק מוחי, ובאמת שהרף שלנו נמוך מאוד. אבל למרות שממש קיווינו שתוכנית הפאנל הקומית של שלום אסייג תעבור מעליו – היא התרסקה נמוך מאוד מתחתיו ואנחנו מתנצלים בפני קוראינו על ההמלצה הזאת.אין מילים לתאר כמה זה גרוע, אבל ניסינו בכל זאת.

• המסך
• מה רואים הלילה
• דיסני+
• נטפליקס
• רשת 13
• אפל טיוי

אם עוד לא קלטתם שערוץ רשת 13 נמצא בפרפורי גסיסה, לא היה צריך יותר מחמש דקות צפייה בתוכנית הבידור החדשה של הערוץ כדי להבין זאת, וגם להבין למה. לא שהיו לי ציפיות יותר מדי גדולות משעשועון פאנצ'ים שעולה בחופזה, מתבסס על פרשנות (מאוד) חופשית לפורמט עולמי מצליח ובהנחיית הטאלנט שלום אסייג, משום מה עדיין מנסים ברשת 13 להפוך למנחה (חבל, הוא יכל להיות פאנליסט מבריק). אבל גם בציפיות הכי נמוכות שלי לא דמיינתי כזה אוסף של קרעי בידור שארוז ברישול ומוגש בחימום מחדש.

>>מצאנו את ממתק המסך המושלם לתקופה הזאת. וזה פשוט אושר צרוף

דווקא לז'אנר התוכנית אני מאוד מתגעגע – תירוץ קלוש ככל שיהיה, הפורמט שואף לספק קנבס לחבורת קומיקאים שעוד נחרשו על מסך הטלוויזיה יותר מדי לסדרת פאנצ'ים בלתי נגמרת על אירועי היום. או כמו ששלום אסייג הציג בראשית התוכנית, "אם כבר הכניסו אותנו לממ"ד, בואו נצחק מזה". זה לא רק בסיס טוב לקומדיה, אלא גם משהו שהיה חסר על המסך מאז עזיבתו של שליין את ערוץ 13 ב-2020 עם "גב האומה" העייפה. יותר גרוע מהיעלמות יצוג הציבור הליברלי על המסך, היה חסר ייצוג לציבור שרק רוצה לצחוק קצת על המציאות המופרעת שסביבנו.

כשאתמול המלצנו באתר זה לתת צ'אנס לתוכניתבמסגרת מדור "מה רואים הלילה?",כתבנו ש"אנחנו רוצים לתת כל צ'אנס שאפשר לתוכניות שמביאות קולות קומים רעננים יותר מהקו שנע בין רותם אבוהב לאדיר מילר". זה עדיין נכון, ובניקוי לינור אברג'יל על תקן הגימיק (וואו תראו, גם יפה וגם עושה בדיחות פלוצים!), ואורי ברויר, באמת מדובר בקאדר קומיקאים חדש למסך הטלוויזיה. הם גם כולם, כמובן, כוכבי רשת – כי לטלוויזיה הישראלית אין יותר את היומרה לייצר כוכבים, והם נידנו לרדוף אחרי טרנדים ברשת כאחרון הפרסומאים. ניחא, אם זה אומר שמתן פרץ המוכשר סוף סוף נחת בטלוויזיה, גם על זה אפשר לסלוח.

מה שכבר פחות אפשרי להחליק עליו זה כמה הבמה שניתנה להם נוראית. עזבו השוואות לגורי אלפי ועינב גלילי, לא מגיע לאף אחד לעמוד מול הרף הזה – אבל גם קומיקאים מנוסים ומבריקים מהפאנל הכמעט אקראי שהביאו לא היו יוצאים טוב מפורמט שעשוי בכזה רישול וחוסר חשק. זה הולך כך: שלום אסייג מציג לפאנל (והצופים האומללים) את חלקו הראשון של סרטון ויראלי כלשהו – לפעמים כזה שכבר הגיע לפיד הוואטסאפ של אמא שלכם, לפעמים סתם סרטון טיקטוק מלפני חודש של בחורה שמורידה תחתונים כדי לעשות מהם קוקו, מחוץ לארץ כמובן. רגע לפני הפאנץ' של הסרטון, אסייג שואל את הפאנל מה ההמשך הצפוי, והם עונים בקריאה מדף פאנצ'ים כתובים מראש. ופה בדיוק ההטעיה.

שם התוכנית – "מה קורה פה?" – מרמז שהולכים להתעסק ב… ובכן, מה קורה פה. בפועל, חוץ מבדיחה אחת, אם תרצו לקרוא לה ככה, על התראות פיקוד העורף ("הטלפון שלי היה על שקט, סגרתי אותו. הוצאתי את הסים, סגרתי במגירה, עדיין קיבלתי התרעה") אפשר היה לחשוב שאין מלחמה. במקום זה מתעסקים במה שקורה ברשת, ועוד בפינות הכי סתמיות שלו. מעבר למופע ההדחקה האבסורדי בימים של "ההיסטוריה נכתבת מחדש", זו פשוט טלוויזיה גרועה. אינספור ערוצי טלוויזיה בארץ ובעולם ניסו לבנות קומדיה שמבוססת על צפייה בסרטונים מצחיקים מהרשת, רק מעטים הצליחו. בטח לא בכזה חיפוף, עם פאנצ'ים עייפים על ועד בית ומתן פרץ אחד שעושה כל מה שהוא יכול כדי לסחוט מהלימון היבש הזה קצת מיץ.

מבחינת הטלוויזיה הישראלית, זמני משבר אומרים מחזור חומרים. ברשת יעלו בחמישי את השעשועון "כלוב הזהב" מחדש, עשור אחרי שירד מהאוויר. בקשת, באותו הזמן, תשודר "מועדון לילה" אחרי 5 שנות הפוגה. כנראה שברשת לא היה מה למחזר, לכן פנו לפורמט בינלאומי – אבל התוצאה מרגישה יותר ממוחזרת מכל תוכנית שכבר הכרנו. שאריות טלוויזה שבנויה משאריות מהאינטרנט, עם שאריות של הומור וקידום עצמי ל"אח הגדול", שארית הריאליטי שמחזיקה בחיים את מה שנשאר מרשת 13. לא סתם התוכנית נגמרה בבדיחת ננסי ברנדס. זה פשוט אותו הומור דלוח, שמחומם מחדש. אפילו לא מרגיש צורך לקוות שבשבוע הבא יגישו לנו משהו רענן יותר. זה מה שרשת 13 חושבת עלינו כצופים, וכשהרייטינג יגיב בהתאם, הם עוד יאשימו את זה בכישלון של תוכנית הומור כאילו לא למדו דבר.
"מה קורה פה?", ימי שלישי ברשת 13

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• המסך
• קומדיה ישראלית