הערב (ראשון 27.8) בשעה 19:00 יזכו החיילים במחנה 80 לחוויה ראשונה מסוגה בתולדות צה"ל, כשבשערי בסיס הטירונות המוכר ייערך מיני-פסטיבל של שירת נשים, תחת הכותרת "קול באישה – זכותה", ובמרכזו רצף של הופעות חיות בביצוען של כמה מהזמרות הטובות בארץ ושירת נשים בציבור.

הפסטיבל מתקיים במחאה על התקרית הלא-חוקית שהתרחשה במחנה הטירונות בשבוע שעבר, במסגרתה נאסר על חיילות לשיר בזמן תורנות המטבח ולהאזין לשירי נועה קירל מכיוון שקבוצת חיילים דתיים נכנסה לחדר האוכל, כפי שחשפה מיכל פעילן ב"חדשות 12".

בצה"ל הגיבו ואמרו שהנושא נמצא בבדיקה והנהלים יחודדו, אבל השפה המכובסת של דובר צה"ל לא הרשימה את המארגנות: "הגיע הזמן להזכיר לצה"ל, ולממשלה הדתית והקיצונית ביותר שקמה לנו אי פעם, שאף אחד לא ישתיק את קולנו", כך נמסר בהודעה שהועברה בין כל קבוצות המחאה הגדולות בארץ. "לצערנו, אנו נמצאות בימים חשוכים בהם הממשלה מקדמת הפיכה משטרית שתהפוך את ישראל לדיקטטורה דתית כמו בטורקיה, ואנחנו נאלצות להזכיר שזכויותינו וזכויות בנותינו לכבוד ולכיבוד – שוות! סיימנו לשתוק. נגיע למחנה 80 ונממש את זכותנו לשיר בקול רם וברור!".

https://twitter.com/Noa_Angel1/status/1694437432593109108

בין הזמרות שיופיעו הערב בכניסה למחנה אפשר למצוא את איה כורם, מירי אלוני, ליאת אחירון, שירי אלקבץ, שיר אלוני, אריאל קופטש, דורית ווסטון לאור ועוד, ושירת הנשים צפויה להימשך עמוק אל תוך הערב ולכלול גם סשנים של שירה בציבור. בראיון בגלי צה"ל אמרה היום מירי אלוני ש"מי שלא שולט ביצר שלו זו בעיה שלו, שלא יסתום לי את הפה. החושך הולך וגדל – אנחנו לא נפסיק לשיר".

"קול באישה – זכותה", הפגנה/פסטיבל מול שערי מחנה 80, רחוב הנדיב פרדס חנה, החל מהשעה 19:00.למגיעים ברכבים פרטיים: הנה לינק לחנייה (waze)ויש כמובן לינק גםלקבוצת טרמפים (Whatsapp)

• מחאת הדמוקרטיה
• הדרת נשים
• אפליה
• שוביניזם
• איה כורם
• מירי אלוני

אתמול (א') שודרה ברשת 13 הצצה לחייה של טליה עובדיה, במסגרת "האח הגדול – חושפים את הכול", שסיפקה מפתח להבנה של הדמות האהובה מהבית בנווה אילן. הריאיונות בפרק היוו תיבת תהודה למסרים השוביניסטים והתובנות החלולות של טליה כלפיי עצמה.

המסר העיקרי של טליה לגבי עצמה העונה הוא "יש דיסוננס בין איך שאני נראית למי שאני". המנטרה הזו חוזרת כל כך הרבה עד ששאר הדיירים בבית החלו לקבל אותה כאמת צרופה, ולשנן אותה חזרה. נשאלת השאלה – איזה דיסוננס? האם נשים רזות לא יכולות להיות טובות לב? אולי נשים עם איילינר לא יכולות להיות אינטליגנטיות? לא ממש ברור על אילו סטיגמות ההורים של טליה מתבססים כשהם שולפים את הטענה הזו בביטחון. עליה כך הוסיפו סיפור מזוויע על אמא של בן זוג לשעבר של טליה, שנפרדה ממנה בשמו (!) בזמן שהוא יושב בחדר ושותק (!!).

ההורים של טליה כואבים את העובדה שאמהות של אקסים לא אהבו אותה, וכמו טליה גם הם מתחילים להאשים את ה"נראות" המדומיינת הזו. האם אין אמהות שאוהבות פרחות מראשון ככלות פוטנציאליות? וזה לא שאין נשים, אפילו בעונה הזו של האח, שהדימוי שלהן נמצא בקונפליקט עם האופי – אילנה ודיאנה, למשל, שונות ב-180 מעלות מהמצופה מדמויות ריאליטי עטורות ניתוחים, נוכחות נשית גדולה וסמי-מינית. אפילו דיאן שוורץ שברה תקרות זכוכית של דוגמניות צעירות בטיפוס הקליל שלה לפסגה בתור הדמות הדומיננטית והאגרסיבית ביותר של העונה, ואולי של האח בכלל. בצל הדמויות האלו, הקביעה של טליה לגבי הסטיגמה שיש עליה רק נהיית תמוהה יותר.

כשמראיינים את חברותיה של טליה המצב לא משתפר וככל שעובר הפרק יותר ויותר אמירות שוביניסטיות אגביות נזרקות לאוויר. הן אומרות, למשל, שאין לה חברות כי "בנות הן קנאיות". ככה – בנות הן קנאיות כמו שהשמש זורחת במזרח. אז עולה קטע של טליה מהבית, בו היא צועקת בחצר שאין לה חברות שהיא בקשר איתן, שהיא לרוב לבד ושהיא לא אדם אהוב. אין שמץ אירוניה בפיהן של הבנות שבעצמן מתראיינות כרגע לסנגר על עובדיה, חביבת הקהל והמועמדת המובילה לניצחון. אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי מאמינה על סמך הסרט הזה בלבד שלכוסיות אין חברות.

בסופו של דבר, דמותה של טליה כפי שמשתקפת מהצפייה באח פשוט מכמירת לב. במהלך הדוקומנטרי הקצר אודותיה כמעט ולא שומעים עליה שום דבר שלא קשור בגברים. אשה שלא עוברת מבחן בכדל. היא מתעקשת להגיד שהיא מתחברת יותר טוב עם בנים כי "צורת החשיבה שלהם דומה", ובאותה נשימה נמצאת בתת תזונה ולא מוכנה להיות בלי איפור, גם אם זה אומר לקום לפני כולם ולישון אחריהם. היא מייצרת בקרב הקהל המון אמפתיה. הפאן-בייס שלה הוא צבא כמעט אובססיבי שגורם לי לפחד גם מפרסום שורות אלו.

הסיבה להייפ על טליה היא לפני הכל, העובדה שהיא הייתה על הכוונת של דיאן, והבאקלש נגד שוורץ יצר באופן אורגני סימפתיה כלפיה. אבל מעבר לכך,היא סוג של האישה המושלמת. עד שאשה מזרחית נמצאת בקונצנזוס של "האח הגדול", היא מעין דמות שנכתבה על ידי גבר לקהל הישראלי – שומרת מסורת אבל לא נגיעה, מתלבשת חשוף אבל לא מינית, אובססיבית למראה אבל טוענת שהיא מתחברת רק לבנים. היא מכילה בתוכה את כל הפרדוקסים בלהיות אשה.

טליה אוהבת להגיד שפעם היא הייתה אוכלת שווארמה שלוש פעמים בשבוע, והייתה יותר רזה מהיום. זה בדיוק האבטיפוס המדומיין של משוררים מזן אליסיף עזרא. אישה שלא דופקת חשבון ואוכלת המבורגר בשתיים בלילה, אבל נראית בדיוק כמו שמצופה ממנה. לא מערערת על הפטריארכיה, מתקפת את העליונות של הגברים.

ניכר שלמרות שעובדיה לא בחורה טיפשה או רעה, דף המסרים המופרך שלה מוכתב גם על ידי סביבתה, שכן אין מי שמאתגר אותה על הנחות היסוד השגויות והסקסיסטיות שלה, וככה היא מעבירה את חייה בחוץ ובבית. האהבה שמורעפת עליה מעידה על העיוורון קשה של הצופים שמהללים אותה על הערכים שלה (aka להכין עוגות) ומתעלמים מהנקמות הסולידיות שלה, דוגמת הגאזלייטינג לאופק או פירוק מערכת יחסים כי שחף קרא לבר "חיים שלי". זו התקרבנות הזו שעולה על נס גורמת לי להתגעגע ל"כל האמת בפרצוף"

• האח הגדול
• רשת 13
• פמיניזם
• שוביניזם

"יש דבר אחד יותר גרוע משורה מיזוגנית בשיר ראפ, וזה לכתוב טור על שורה מיזוגנית אחת בשיר ראפ", כך כתב לי ידידי מתן שרון כשהתלבטתי אם בכלל להעלות את הנושא ולהפוך להתגלמות הפמיניזם הטרחני. אבל כמו שהסברתי גם לו ולעצמי: מנורוז ושחר סאול פשוט ציפינו ליותר.

בשלהי השבוע שעבר יצא השיר "דובשנייה" לאן שיוצאים שירים, שיתוף פעולה מפוצץ של שחר סאול, נורוז ואגם בוחבוט, דור חדש של יוצרים שגם הספיקו לצבור רקורד מכובד. שני הבתים של שחר ושל נורוז (אגם מסלסלת בפזמון) נגמרים בהצהרה ש"לא נגעו בה" על גיבורת השיר המהוללת שמכורה לטיקטוק ויוצאת לרקוד שיכורה.על השיר חתומים ככותביםשחר סאול, רון ביטון, אור נורוזי, רון נשר ואפי אישטה, ואני מוכנה לשים משכורת על כך שהשורה המדכאת הזו לא נכתבה על ידי המבצעים הצעירים בחבורה. זה פשוט לא הסטייל של זילניאלים תל אביבים.

אבל מוזיקה מבטאת הלך רוח. כברכתבתי כאןעל הניסיונות המבזים ליצוק בכוח תוכן פמיניסטי מומצא לשירים, למשל ב"יהלום" של בוחבוט, אבל לפחות ב"יהלום" הייתה כוונה, הייתה הבנה שיוצרים כאן פופ לדור חדש שדורש יותר מהייצוג הנשי שלו. אפילו שיתוף הפעולה האחרון של בוחבוט וסאול, "באתי להציל אותך" (עליו עבדו במשך שנה וחצי), מגולל סיפור של מערכת יחסים מתעללת שדוחקת את האשה להיות צנועה יותר. או כמו שסיפרה בוחבוט, "עם כל מה שקורה בשנים האחרונות וזה שכל יומיים צצים מקרים של אלימות כלפי נשים – פשוט אי אפשר להישאר אדיש לזה… הלוואי שהתופעה הזאת תיעלם מהעולם… כששחר ששר איתי את השיר הזה ורוצה להעלות את המודעות לנושא – אז השיר מקבל הרבה יותר כוח ומשמעות".

ואם כך, אי אפשר יותר לפטור אנשי מוזיקה ממודעות חברתית לשם האמנות. כשהם מכניסים לפה של דור הזד את המילים "הכי יפה בפער, יש לה לוק שלא נגעו בה" – הם כופים עליו תמות ישנות ולעוסות.המשפט הזה הוא כנראה ריפרור ללהיט "ברבי" של סטטיק ובן אל ("זה ברור שהיא בובה. כולם יודעים שלא נגעו בה");למרבה האירוניה, המחווה הזו היא ההוכחה למיושנותם של הוגיה: "ברבי" יצא ב-2015, ובשנה האחרונה סטט בוי הוציא את "אפס מאמץ" שהפך לאחד המצליחים והמושמעים ביותר. "אפס מאמץ" הוא בבחינת מניפסט פמיניסטי פורץ דרך מנקודת מבט גברית, שמצליח עם זאת להישאר קליל ואורגני. האיש שטבע את הביטוי "לא נגעו בה" מתנער ממנו בעצמו, הוא מתפקח ומודה שהיא לא צריכה להיות אשה של בית ומפרגן לה על חצאיות מיני. למדנו משהו בשבע השנים שעברו מאז "ברבי". סטטיק ככל הנראה כבר לא היה שר את השורה הסתומה הזו.

גם כשמתסכלים לעומק על סצנת הראפ הישראלי שנורוז גדל בה, רואים שהיא התקדמה מדימויי תסביך מדונה-זונה קלאסיים: הביטוי "ביץ'" לובש משמעויות מעודנות יותר אצל סוויסה ("ביץ' שלי אומרת שאני פמיניסט"), ואילו דור3 מתנער ממנו לחלוטין ("לא אין לי ביצ'ז, יש לי מלא חברות"), ואפילו בלהיט "מגבת באוויר" של אותו נורוז לעיל – "שעתיים היא רוקדת לידי, שתרקוד עוד שעתיים מצידי" – הוא ייצוג מצחיק וקליל יותר של היחסים בין המינים.

ב"דובשנייה" אין יותר מדי משפטים שמתחברים אחד לשני. זה אכן פיל גוד סונג על בחורה שיוצאת, מעלה טיקטוקים, שותה אלכוהול ורוקדת, כמו הרבה שיהיו לפניו והרבה אחריו. בדיוק בגלל זה, וגם בהתחשב בדיסקוגרפיה של נורוז ושחר, "בית טוב, לא נגעו בה" נשמעות כמו מילים מושאלות שנכפו על השיר. לכל אורכו היא אקטיבית, חזקה, ילדה רעה, לא מתאמצת, בליינית, ופתאום כשזה מגיע למיניות היא הופכת לבתולה פאסיבית?

רק לפני כמה שבועות הבאקלש המטורף נגד עומר אדם על ה"קאקדילה – היא בכלל לא בתולה" התרעם על סלאט שיימינג. מה העניין לחייב את גיבורות שירי הפופ שלנו להיות זונות או קדושות? האם סאול בן ה-26 חוקר את ההיסטוריה המינית של כל בחורה שהוא רואה במועדון על מנת להכריע האם להתחיל איתה? מאמינה שלא.לרטוריקה האיל-גולנית הזו אין מקום בפופ העברי של דור הזד, ואם הוא חתום ככותב, עליו לקום ולומר למי שמציע לו לקנח את ה-ורס שלו בשוביניזם "אדוני, אתה בומר"

• היפ הופ ישראלי
• היפ הופ
• metoo#
• מיזוגניה
• שוביניזם
• פמיניזם

1. בחרי בקפידה מוסד אקדמי

לפני כחצי שנה נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב מתוך אהבה עמוקה ואמיתית למקצוע. ההתלבטות באיזה מוסד אקדמי ללמוד את התואר נפתרה די מהר, ברגע שנזכרתי בסטודנט שנה א' מסם שפיגל שיצאתי איתו וביקש ממני לעצום את העיניים בסרט בשביל באמת להתחבר לסאונד.למזלי הסיטואציה הקשה לא צילקה אותי מספיק בשביל לוותר על החלום. החלטתי להירשם לאוניברסיטת תל אביב בזכות האוכלוסיה והמרצים וממש בלי קשר למרחק רבע שעה הליכה מהבית שלי.

2. חטפי התקף חרדה

ארזתי כריך, נפרדתי מאמא ואבא, שיננתי את הטופ סרטים ב-IMdB ונכנסתי לראשונה בשערי האוניברסיטה עם ילקוט על הגב וחיוך תמים על הפנים. בעודי מתקרבת בצעדי ענק לבניין מכסיקו, אני צופה בנוף המשתנה, מסת הקעקועים גדלה, אחוז האנשים ששוכבים על הגב בדשא לבדם עולה ועננת הערפל מריחה טיפה אחרת.לרגע חשבתי שהגעתי לפתיחה של איזה בר מחתרתי חדש בעיר. איפה שלא ירקתי נמצא בוגר מהולל של בתי הספר תלמה ילין ועירוני א'. סליחה, "תלמה" ו"אלף". משיח מהיר הבנתי שכולם איכשהו כבר ביימו איזה סרט, מלצרו בנחמה וחצי, ניגנו על נבל ושנאו ואז אהבו את וודי אלן בקטע עקרוני. נתקפתי חרדה.

3. התיידדי עם שבט הגבוהים החיוורים

לא ביימתי, לא צילמתי ולא כתבתי שום תסריט. לעומתם, אני למדתי בתיכונט בצפון תל אביב והבנות שהיו איתי בשכבה מתעסקות עכשיו בנדל"ן, בעלות של מינימום שני כלבים עם תעודות וצולמו עם עומר אדם על איזה יאכטה. עכשיו מסביב תמיד יש איזו קליקת בנים גבוהים, רזים, לבנים ואנמים שמתגודדים אחד עם השני. בכל פעם שחטאתי להשתלב בשיחת ה"אחי הוא השפיע עלי ברמות אחרות" – הודרתי. לפעמים כשהייתי נחושה והנושא בער בי, עמדתי על קצות האצבעות והשתלבתי בכוח. הגבוהים היו בהלם. אחד אפילו זרק ואמר שאני הבחורה המושלמת. עניתי "למה? כי ראיתי הרבה סרטים?" ובתשובה קיבלתי "לא, כי ראית סרטים שאני לא ראיתי". זה די תמצת לי הכל.

4. למדי לספור כמה מרצות יש לך

כמובן שלאחר שרכשתי את אמונם של בני שבט גבוהי הצוואר השתלבתי מהר ואף יצרנו מערכת יחסים חדשה ומעניינת של חברות.התרגשתי לגלות שרבים כל כך חולקים איתי את אותו החלום. זה היה מין חיבור כזה, שמסתכלים אחד לשני בלבן של העיניים ומבינים ששנינו לא נעשה כסף בקרוב, אחוות לוחמים מרגשת מקרבת וקצת מתנשאת שמחברת בין כולנו.הופתעתי לטובה לגלות שהמרצים מרבים לדבר בלשון פנייה נשית, מה שעשה לי קצת פרפרים למטה, שלא לדבר על המרצה היחיד ששאל מה לשון הפנייה המועדף על כל אחד ואחת, וכמובן ששלי היה אולי/נתחתן. באוויר נזרקות אמירות ליברליות על קידום הנשים בקולנוע ועל החשיבות של יוצרים מסוג בנות. המצב בפועל פחות מרגש.כל אותן אמירות מושמעות כמובן על ידי גברים. בכל השיעורים יש לנו רק מרצה אישה אחת.

5. גלי שמיניות נשית היא עדיין טאבו

לפני תחילת הלימודים לקחתי כמה סדנאות כתיבה עם סופר מוכר שמאוד הערכתי. אהב מאוד הוא את הכתיבה ואת הסגנון שלי עד שפעם אחת הגשתי לו טקסט על סטוץ כיפי שחוויתי והוא בתגובה "על מי את עובדת יעל. את בחורה. אחרי סטוץ את חוזרת לבד במונית ריקנית מגעילה עצובה, לעומת גברים שמרגישים מלכי העולם, תכתבי שוב והפעם באמת". ניסיתי להסביר, שזה באמת, ושהכל תלוי בסיטואציה ושבאמת היה לי כיף וטוב אבל משהו שם לא התחבר לו, לא הגיוני שאני רוצה כמו שגבר רוצה. לא יכולתי להאמין שבימינו מיניות נשית היא עדיין טאבו ולהעלות אותה על הדף יכול לגרום לגבר אי נוחות הגובלת באשליה. הבנתי שאני מעדיפה שאמא שלי תקרא טקסטים שלי על סטוצים מאשר גברים שוביניסטים.

6. צפי בקלאסיקות של שוביניסטים

ואז יש חזרתיות. מרגיש ששיעור אחרי שיעור אני חוזה בהיצ'קוק מחפיץ אישה ליד ציפור אחרת ואז הורג אותה ואז מחזיר אותה ואז היא מתאפרת ואז מגחכת וקאט איט'ס א ראפ. מרבית הקלאסיקות הישנות לא עוברות מסך יפה כמו פעם, ואף משאירות איתי לעיתים תחושת אי נעימות וקרינג' גדולה. לאחר אחד הקטעים מסרטי היצ'קוק המורה הוסיף כאנקדוטה קטנה, כמעט חסרת חשיבות, על סבלה של השחקנית על הסט בגלל יחס מזלזל ושוביניסטי. אני לא מצפה לחרם אקדמי על במאי מסוים ובטח לא גאון כמו היצ'קוק, אבל לא ברור לי איך אפשר לומר דבר כזה ואז להמשיך הלאה ולשים קטע מאותו הסרט באותה הנשימה.

7. רכשי יכולות חברתיות

כמובן שבין השיעורים העיוניים יש גם תרגילי בימוי שמלמדים בעיקר יכולות חברתיות ומה היא הדרך הכי יפה לבקש ממישהו זר לבוא לצלם לך תרגיל שש שעות על הבוקר בגג של הסנטר ואז את אותו תרגיל נקרין ביחד בכיתה ונעשה סבב חמוד שכל אחד בתורו יגיד כמה אתה אפס.

8. התנצלי על נקודת מבטך כאישה

מתוך רשימה של שלושים סרטים שאנחנו רואים פעם בשבוע בהקרנת חובה, יש חמישה שנעשו על ידי במאיות ועשרים וחמישה על ידי במאים. כששאלתי כמה בנים מהכיתה על דעתם בנושא קיבלתי בתגובה "מה, אשכרה בדקת?". לאחרונה צפיתי ב"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה והרגשתי את גאוות היחידה בשיתוף סיפור אינטימי מנקודת מבט נשית ולא מתנצלת. תחושת הגאווה שאחזה בי הבהירה לי כמה יוצרות כמוה נדירות בנוף, כמה סיפורים נשיים כמעט ולא מסופרים. וכשמסופרים הם נופלים לקטגוריית "סרטי בנות" או שהם מלווים בריקושטים של גברים שמתלוננים שגם להם לא מקשיבים. ואז צריך שוב לחזור להתנצל ולהסביר שהסיפור כאן הוא מנקודת המבט שלי, אישה, לא קשור אליכם.

9. צייצי על כל זה בטוויטר

יש לי טוויטר, והוא מלא בבנות כמוני שכותבות על כמה בנים הם אפסים (בין היתר), ולמרות האמירות הביקורתיות עדיין יש בנים ששומעים ומתעניינים, מה שמראה שהבעיתיות לא נובעת מהתוכן עצמו. ה"קולנוע" כקונספט הוא מושג גברי והוא מבוסס על קלאסיקות גבריות רבות בשנים, מה שמקשה עלי למצוא את המקום שלי בו ואפילו מרגיש טיפה לא טבעי. השיח על נשים בקולנוע נמצא בשנים האחרונות בשינוי והתקדמות, אבל יחסית למידת ההשפעה של המדיום קשה לומר שעשינו מספיק. ובינתיים? בינתיים נצייץ על זה.

• הבועה
• לימודים אקדמיים
• קולנוע
• אוניברסיטת תל אביב
• שוביניזם
• פמיניזם

• Facebook
• Twitter
• Email

תל אביב דורשת מאיתנו לפתח כישורים חדשים. אני למשל יודעת לפלס את דרכי בשוק הכרמל בלי שאף יד מיוזעת תיגע בי בטעות, וגם לכוון את המבט שלי בזווית המדויקת כך שאזהה קקי של כלבים על מדרכות פלורנטין מרחוק. הכישרון הכי חשוב שפיתחתי אחרי עשר שנים של מגורים בעיר קשור גם הוא לזווית המבט, וגורם לי להתחלחל בכל פעם שאני מבחינה בו: אני לא יוצרת קשר עין במרחב הציבורי.

זה אפילו לא כישרון של ממש, אלא יותר סוג של הרגל. אני הולכת ברחוב עם מבט מונמך וכתפיים שמוטות. אני לא מחייכת, לא מסתכלת ונוברת בטלפון בכניסה למעלית או בישיבה באוטובוס. לפני שעברתי לגור בתל אביב הייתי אישה חייכנית וזקופה שמישירה מבט לזרים. אני יכולה להישבע שהייתי הולכת ברחובות עם חיוך, גם כשלא היה שם משהו שהצדיק את זה. סתם, כי למה לא בעצם? למה לא? כי כל יציאה למרחב הציבורי מלווה בהטרדות, בהערות ובמבטים לא נעימים. להיות אישה בעיר אומר לפעמים ללכת כמה שיותר מהר ליעדך, ובדרך לספוג כל אמירה של גברים שנקרים בדרכך.

עשר שנים של מגורים בעיר זימנו לי הרבה סיטואציות מטרידות: מכונית שעצרה לידי ומתוכה צעקו גברים שאכנס מיד ואז נסעו אחריי לאט (זה קרה לי כבר פעמיים); גבר שנעמד מולי עם אופניים ודרש שאנשק אותו ו"מה אכפת לך?"; גברים שחסמו לי את הדרך עד שאסכים לדבר איתם; גבר שניסה לשבת קרוב מדי באוטובוס; וכמובן הערות ואמירות מטרידות לא פחות, החל מ"איזה איבר גוף כלשהו סקסי יש לך" ועד "למה את לא מחייכת" המוכר. למה אני לא מחייכת? בדיוק בגלל גברים כמוך, יא חתיכת.

בשבוע שעבר, בדרך לעבודה, הביט עליי האיש מהחומוסייה ואני, כמו תמיד, נמנעתי מקשר עין. כשעברתי אותו הוא צעק לי: "היי, מותק, רוצה חומוס?", ובאמת שרציתי חומוס. זה נגמר בארוחת הבוקר הכי טעימה שאכלתי השבוע ובהחלטה חדשה: שהמטרידנים ישפילו מבט, אני אלך מעכשיו עם ראש מורם. גם כדי שלא אתנגש בעמודי חשמל, וגם כי אף אחד לא אמור למחוק לי את החיוך מהפנים. למה שאני אפספס את מה שיש לעיר שלי להציע? עכשיו רק נשאר לי לבדוק איך הזווית החדשה של המבט שלי תסתדר עם המדרכות המחורבנות של פלורנטין.

• גברים
• נשים
• הטרדות
• שוביניזם
• המרחב הציבורי
• קשר עין
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• פלורנטין
• סקסיזם
• שוק הכרמל
• חומוס
• פמיניזם