כזה עוד לא היה לנו: לאורך כל חודש יוני יתקיימו במועדון הדאנג'ן אירועי תרבות ואמנות ששמים במרכז את עולם הפטיש והסאדו מאזו. תחת הכותרת "פסטיבל פטיש פרינג'" יציגו יוצרים ויוצרות ישראלים את יצירותיהם ברחבי המועדון, ויתארו צדדים שונים וחוויות אישיות מעולמות הפטיש. בין האירועים השונים לאורך החודש, תועלה הצגה ויתקיימו תערוכות ייחודיות ומקוריות.

בין האירועים תוכלו למצוא, למשל, את ההצגה המקורית "במרתף" מאת מאת דיצה כספי אלגר (ישראל) ורונן אלטמן קידר (גרמניה). ההצגה מגוללת את סיפורו של במאי שמנסה להעלות את יצירת חייו ומחפש אחרי האישה-המוזה שאיבד אי שם בדרך. שחקן ושחקנית, שמוכנים לעשות הכל כדי להוכיח את עצמם, נכנסים איתו לחדר החזרות – ומשם ניתן לדמיון שלכם להפליג.

תערוכות האמנות שיוצגו במועדון במהלך החודש יכללו את ״ציור ותשוקה בעולם הבדס״מ״ של האמנית הירושלמית בתשי פולק. התערוכה תכלול ציורים מתקופות חיים שונות שלה, בהן תקופות חלשות, פרועות, פגועות ודומיננטיות, שבהן הקושי בהשראה פגש את התשוקה הפנימית ליצור, והאחרונה היא שניצחה; אחריה תציג האמנית יונית פל ״Pixel Fetish״ שבה תציג עבודות שיצרה באמנות פיקסל חדשנית.

עוד יתקיים במהלך החודש ערב לנשים בלבד תחת הכותרת ״על אמנות ודימוי נשי בעולם של ניגודים״ ובו הרצאה של הסופרת תמר רובין, מחברת הרומן "אדום חזק מאוד". חשוב להזכיר כי כניסה לכל אחד מהאירועים הנ"ל מקנה לכם כניסה להמשך הערב במועדון הדאנג'ן, שיכלול, נו – אתם יודעים מה קורה שם.

במהלך חודש יוני, מועדון הדאנג'ן, הארבעה 10.לפרטים והזמנת כרטיסים

• ❤ תרבות
• סקס
• פרינג'
• פטיש
• BDSM
• תיאטרון
• אמנות
• מועדונים
• הדאנג'ן

לפני כמה חודשים התחלנו לקבל, במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, הודעות מאנשים שונים שגרמו לנו להרים גבה. בהתחלה סיפרו על מועדון קינק ובדסמ (BDSM) ולא היו אינדיקציות שיש כל קשר לזנות או אלימות מינית. למה שיהיו? כל עוד מדובר בפעילות שנעשית בהסכמה בין מבוגרים, לא צריכה להיות בעיה – אלטרנטיבית ככל שתהיה.מהר מאוד הבנו שמתרחש שם משהו אחר – משהו שקשה לשים עליו את האצבע. אחרי שפנינו לחן ליברמן, כתבת "עובדה", הבנו את גודל הפשעים.

בתחקיר ששודר אתמול, נחשפה תופעה מכוערת שמתרחשת כבר כמעט עשור בעיר ופגעה אנושות בנשים צעירות רבות; ניסן גבני, הבעלים של מועדון הקינק ה"טאבו" מוביל מעין קהילה מאחורי הקלעים, בה בעזרת הכריזמה והכוח שצבר עם השנים, מפתה (לכאורה) צעירות להצטרף לחבורה העליזה הזו בה ההתעסקות העיקרית היא מין – ולא תמיד בהסכמה.

התחקיר חשף כי נוצרה נורמה במסגרתה צוות העובדים במועדון הטאבו חיים יחד בסוג של מגורי עובדים לא שגרתיים, אותם הם מכנים בינם לבין עצמם "המכללה", ובעזרת מסרים של "קבלה, אור ואהבה" מלבישים על סיטואציה מכוערת כסות של אווירה קלילה, שחרור מיני, ו"אהבה חופשית". בפועל, הצעירות שהגיעו לשם באות מרקעים לא פשוטים, ואת מה שלא קיבלו במקומות אחרים, סיפקו גבני וחבריו.

"שמעתי על המכללה מחברה שלי שלמדה איתי בתיכון", מספרת אחת המרואיינות בתחקיר. "היא גרה שם, בעצם לא היה לה איפה להיות, היא הגיעה ממשפחה לא מאוד קלה. אבא אלים, אמא לא בתמונה. אני חושבת שהיא הייתה שם נטו בשביל לשרוד. היא גם עשתה הכל כדי לשרוד שם. לזכות במקום שלה, זה אומר להביא בנות, לשדל אותן לשכב עם הגברים שם, כדי שיאהבו אותה. כדי לזכות במקום שלה".

התחקיר מוסגר, שלא בצדק, כ"סערה בסצנת חיי הלילה בתל אביב".על דפי המגזין הזהביקרו את המהלך בחריפות כשכתבו ש"בחיי הלילה של תל אביב הרבה אנשים עובדים קשה כדי לייצר תרבות מועדונים ברמה בינלאומית גבוהה וסביבה בטוחה לכל המבלים".אבל סביבה בטוחה למבלים, וסביבה בטוחה בכלל, נוצרת רק כאשר היא בראש מעייניהם של כולם וכולן – מבעלי המועדונים הכי גדולים, דרך הדיג׳ייז, היחצנים, הברמנים ועד המבלים עצמם.

נראה שמה שבער לסצנת חיי הלילה התל אביבית ב-48 השעות של חוסר הוודאות שיצר הפרומו – זה להתנקות מאשמה ולהתנער מאחריות. אבל זה בלתי אפשרי, כי האחריות היא על כל אחד ואחת מאיתנו. העובדה שלאחר שעיריית תל אביב הכריזה בשנת 2020 כי לא יינתנו יותר היתרים למועדוני חשפנות בשטחה ואף על פי כן בימים אלה פועלים בתל אביבשלושה מועדוני חשפנות ללא רישיון עסק(שניים מהם חדשים, נגד שניהם טרם התבצעה כל פעולת אכיפה) – ככל הנראה לא מזיזה לסצנת חיי הלילה של תל אביב.

מתוך הפנמה שמדובר לא ב"בילוי" אלא בפרקטיקת ניצול נשים, העירייה הבטיחה מהלך שדה-פקטו יהפוך את העיר למקום בטוח יותר, אבל נראה שהאדישות חוגגת. או שמא זה יותר מרק אדישות? אולי רבים באמת קונים את זה שמדובר בסך הכל ב"ריקודים אירוטיים על הבמה" ותו לא? גםהמיתוס הזה נופץעל דפי מגזין זה, אבל לצערנו הדרך עוד ארוכה.

העיר הזו מלאה בבתי בושת לעיני כל – בין אם הם נתפסים ככאלו ובין אם מתחבאים מאחורי עטיפה נוצצת בשם "מועדוני חשפנות". והגברים שפוקדים את המקומות האלו? גם הם בליינים שיוצאים למקומות שכולנו מבלים בהם. לפעמים אפילו רגע לפני או אחרי שקנו אישה בכספם הטוב (שחציו ככל הנראה הלך לסרסור). בואו נודה באמת – מדובר באנסים. עשרות ולעיתים מאות בלילה, בעיר אחת בלבד. והם מסתובבים בינינו. אז עכשיו שבמסגרת האכיפה המזערית שלהחוק לאיסור צריכת זנותמחלקים להם פה ושם קנסות, הציבור חושב שהוא פטור מלהסתכל לפשע שנקרא תעשיית המין בעיניים.

לשמור על מרחב בטוח לבליינים, ולבני אדם בכלל, זה התפקיד של כולנו. כל עוד לא נוקיע באופן אקטיבי את הרעיון של קניית אקטים מיניים בכסף, תופעות כאלו ימשיכו לחגוג. הרי זה הכל על אותו רצף של אלימות מינית; בבר הזה מישהו שולח ידיים, במועדון חשפנות הזה מתייחסים לנשים כצעצוע וכולם עוצמים עיניים, ומאחורי הקלעים של מועדון קינק ופטיש אונסים נערות שאין להן איפה לישון אז הן נשארות שם. הכל קשור. הדרך היחידה לטפל בתופעה, היא להתמודד איתה ישירות – בטח לא להתנער ממנה.

צריך לדבר עליה, לתת שמות לתופעות ולא להשאיר אותן אמורפיות. לתמוך באופן אקטיבי במיגור שלהן, ולא לשתוק כשרואים משהו לא תקין. מדהים איך שרגעים לאחר עליית הפרומו לאוויר, כבר היו בטיקטוק עשרות תגובות המבשרות בביטחון שידוע לכל במי מדובר ונקבו בשמו. בכל אותן תגובות הופיע דפוס חוזר: נונשלנטיות של מי שיודעים משהו כבר תקופה ארוכה ובעצם לא חידשו להם פה כלום.

הציבור צריך לשאול את עצמו איך זה שבמשך שנים כל כך הרבה אנשים ידעו על המתרחש באותו "בית משותף", ואף אחד לא טרח לפתוח את הפה. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו לא שותקים, ולא מבליגים. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו ניגשים לגורם המסכן את הסביבה, ואומרים לו "אדוני, אתה לא יכול לבלות במועדון הזה יותר" ומוציאים אותו מחוץ לדלת. זו הדרך היחידה להירפא מהאלימות המינית הנפוצה כל כך סביבנו ובתוכנו.

>> יהב ארז היא דוברת במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
>> הבהרה חשובה: השם "המכללה" איננו קשור בשום אופן לעמותת המכללה (Her Academy) – בית ספר חברתי למען נשים נפגעות זנות ואלימות החוזרות למעגל העבודה.

• טור דעה
• הבועה
• עובדה
• המסך
• BDSM
• חיי לילה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?

דרום תל אביב, אחרי חצות. הכניסה לדארק רום היא בזוגות בלבד. בפנים עוסקים הבאים והבאות – המסודרים בזוגות, שלישיות ומבנים גיאומטריים מגוונים – בהחלפת נוזלי גוף שונים ובעינוג הדדי. הצלפות, קשירות, צעצועים. בנים עם בנות, בנות עם בנות, בנים עם בנים וקומבינציות שונות של אלו עם אלו. רעש הגניחות של הברונטית המקועקעת שעל הספה מסתיים באורגזמה קולנית וארוכה שמלווה במחיאות כפיים מצד הזוגות שבחרו רק להסתכל. אם התיאור הזה גורם לכם לנוע באי נוחות כדאי שתקראו כתבה אחרת. מסיבות סקס, שבעבר היו נחלתם הכמעט בלעדית של מועדון הדאנג'ן והמסיבות הפרטיות של חבר מביא חבר, הן היום טרנד תל אביבי כמעט מיינסטרימי, עם ליינים שונים – שאמנם משותפים להם אותו דארק רום והקפדה על קוד לבוש – אבל הם באים באריזות מגוונות ובמנעד רחב שנע מהוונילי והקונבנציונלי לפטישיסטי עד מאוד. ההשקעה רבה, אין מדובר במחתרת – מרמת התפאורה והמוזיקה ועד לפרפורמנס ומסיבות נושא (קרקס סקסי ומסיבת אולטרה סגול); ממרחב בטוח (שיכול ללמד את המועדונים ה"רגילים" דבר או שניים) עד לגיוון של הקהל, שבתורו מצביע ברגליים, ובמה שנמצא ביניהן.

"אתה ברשימה? קראת את הכללים שלנו?", מוודאת נועה (25) המארחת ("או דור ביץ', אני לא אוהבת שקוראים לי כלבה, כי זה נכון") בכניסה לליין הדו שבועי Sin Ethics במועדון הגגרין. העומדים בכניסה, רובם בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, סוננו מבעוד מועד באמצעות הרשמה בעמוד הפייסבוק. אין סניקרס או ג'ינס. מחוכים, לייטקס ומסכות עבד – דווקא יש. קוד הלבוש מחייב שחור. אלה שיעברו את הכניסה הקפדנית יחצו את הדלת ויגיעו לרחבת הריקודים, שם בשניות השקט בין קטעי הטכנו אפשר לשמוע כף יד מכה בבשר חשוף, מראה שגרתי למדי ברחבה המעוטרת מיצגים אנושיים ומופעי במה. שתי בחורות, אחת מהן בכלוב, משתעשעות. על הבמה גבר ושתי נשים רוקדים. בינתיים זה עדין. ככל שיתארך הלילה, המופעים ילבשו חזות פטישיסטית יותר.

"אנשים אהבו תמיד לעשות סקס", אומרת נועה הדור ביץ' בניסיון להסביר איך קרה שבתוך שנתיים התמלאה העיר בשישה ליינים לפחות (סין אתיקס, קורבו, טמפל אוף לאב, לה מור, מסיבות האהבה של גילי מוסינזון, דקדנס ועוד ליינים סודיים או כאלה שמיועדים לחברים בלבד). "אולי זה היצע וביקוש, אני אף פעם לא בטוחה אם יש יותר אנשים שהולכים או יותר ליינים", היא מוסיפה. מיכאל קורדובה (40), מנהל גגרין, אומר ש"יש פריחה גדולה של כל המיניות בארץ, וזה קורה מהרבה סיבות". הוא מונה את הליינים החדשים שמקבלים צעירים ומציגים גישה פחות הארדקוריסטית ומנוכרת, את המידברן שהביא עמו קמפים שמבוססים על מיניות חופשית, וגם את החזרה של ה־BDSM למיינסטרים עם "50 גוונים של אפור" שהעלתה את רף הסקרנות, גם אצל כאלה שמעולם לא חשבו על קשירות והצלפות.

לדברי קורדובה, סין אתיקס מיועד לכאלה שיודעים מה הם רוצים ומה הם מחפשים. "אנחנו משתדלים לא להזמין את אלה שבאים רק לבדוק ולראות. אנחנו רוצים אנשים שישתתפו במשהו, אנחנו לא רוצים שמישהו יגיע לגן חיות להסתכל על הקופים. לפני כל אירוע אני מעלה פוסט ושואל על הגשמת פנטזיות ופונים אליי עם הדברים הכי ביזארים וסוטים, הכי מופרכים, ממש הזיות, ואני משתדל למצוא איזה זיווג, מישהו מהקהל שיכול לבצע ורוצה לבצע. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא". כשקורדובה מתבקש להדגים אילו פנטזיות מבקשים ממנו הוא אומר שזה יכול לנוע מסשן קשירה עד גאנג באנג ו־ווטרספורט (תגגלו).

קמפ מידברן פלוס חדר זיונים

בעוד סין אתיקס מוגדר בקרב המבלים כמזוהה יותר עם הבדסמי והפטישיסטי, החל מגוון המופעים ועד להנגשה ברלינאית טכנואיסטית, ליין הקורבו, המתקיים במועדון הדופלקס, מזכיר יותר מסיבה של קמפ מידברן פלוס חדר זיונים. בכניסה למועדון משתרך תור ארוך, וגם כאן ממוצע הגילים הוא 30 עם קצוות לכאן ולכאן. שתי נשים מגיעות מלוות בגבר הקשור ברצועה שאותה מחזיקה אחת מהן. "זאת פעם ראשונה שלכם פה?", שואלת בחיוך הבחורה החביבה שמחלקת את החותמות בכניסה. "אל תדאגו, תתפלאו לראות כמה פרצופים מוכרים תפגשו בפנים". בזמן שהלהיט שמסרב למות "Satisfaction" של בני בנאסי מתנגן בחלל המרכזי, על העמוד רוקדים רקדנים ורקדניות באקרובטיקה ראויה לציון ובביגוד מינימליסטי שזוהר בתאורת אולטרה סגול, אחד הבליינים מלקק את הפטמה של חברו ואחרים עוצרים להצטלם. במרפסת העישון הצפופה מישהי מתלוננת על החום. ברנש במסכת עור ובלי חולצה מנסה לרמוז, לא בחן רב, שהחום הוא מפני שהוא השתין על עצמו.

"תפתח ווטסאפ וישלחו לך תמונה של מישהי שדוחפים לה את כל הראש לתוך הכוס. אז אני מניחה שהאדישות מעלה את סף הריגוש"

סשה רייבן, שהקים את הליין עם זוגתו סלין לפני שמונה חודשים, אומר ש"חצי מהקהל הם ברנרים, קהל מאוד אמנותי ופתוח שאוהב להתנסות. אנחנו לא רוצים להיכנס לטייפקאסט מאוד קטן אלא מכוונים מאוד גבוה כדי להיות נגישים לקהלים רחבים". סשה, סלין ומיכאל מסין אתיקס הפעילו ליין משותף לפני שנה וחצי בשם רד טיקט, והתפצלו בעקבות סכסוך עסקי. "בגדול כל הסצנה התחילה להתקדם לכיוון היותר מיינסטרים כשהתחלנו עם הרד טיקט", רייבן מספר, "לפני כן זה היה מוגבל מאוד ולא יותר מדי נגיש. לפני שמונה חודשים התחלנו את הקורבו, וזה באמת קצת שונה. אנחנו קודם כל מכוונים שהמסיבה תהיה קרחנה לכל דבר, בגלל זה אנחנו גם לא ממתגים את המסיבות שלנו כמסיבות סקס או כמסיבות אהבה או כל דבר כזה. הכיוון הוא התנסותי, כדי לחבר קהילות משנה אלטרנטיביות ולתת לאנשים את האופציה להתנסות ולפתוח את העולם שלהם". לדברי הרייבנים, אנשים מעדיפים בדרך כלל לאונן בבית מול פורנו, והקורבו מספק מרחב של חקירה מינית ללא שיפוטיות. סופי, מפיקת הליין, מסבירה ש"הקורבו היא מסיבת סקס בלי הסאדו ובלי המכות ברקע. יש אחרים שלוקחים את זה למקום אפל".

בין פרפורמנס לחשפנות

"יש יותר מודעות למסיבות לא מיינסטרימיות ויותר מעניינות, יש קהל סקרן שבודק את הליינים", אומרת אורלי פרידר, שהקימה ומנהלת את ליין טמפל אוף לאב הנערך גם הוא במועדון הדופלקס. הטמפל הוא הוותיק שבליינים ומתקיים זה שנתיים וחצי. בדבריה פרידר מתייחסת "במיוחד לדור הצעיר שיש בו יותר סקרנות לתוכני בילוי יותר מעניינים במרכאות". הסקרנות שמתארת פרידר קשורה לסף הריגוש שהתקהה בקרב הדור שגדל עם פורנו מול העיניים. נועה מסין אתיקס טוענת ש"זה קשור למציאות שאנחנו חיים בה. סקס ופורנו נהיו משהו נורא שטחי שרגילים לראות. אתה יכול לראות גם הוצאה להורג בחדשות, פעם זה היה חריג מאוד. כשאנדי וורהול לקח תמונות של תאונות דרכים מהעיתון והגדיל אותן היה לזה אפקט של זעזוע, היום לא, אנחנו כבר רגילים לזה. תפתח ווטסאפ וישלחו לך תמונה של מישהי שדוחפים לה את כל הראש לתוך הכוס. אז אני מניחה שהאדישות מעלה את סף הריגוש".

"באחת המסיבות, בחדר, היו שתי בחורות צעירות שעשו סיזרינג, אבל כל מי שהייתה פעם עם אישה יודעת שזה על גבול הלא נעים. הן כנראה ראו את זה בסרט והסיקו שזה מה שצריך לעשות"

עד כמה סף הריגוש הנוכחי משפיע על המתרחש במסיבות? ואיפה מסמנים את הקו בין פרפורמנס במסיבה למופע חשפנות? לדברי מריה (20) שמופיעה בסין אתיקס, "ההבדל בין מה שאנחנו עושים לחשפנות הוא הקונטקסט. הקונטקסט הזה הוא כמו ההבדל בין פרפורמנס שתראה במוזיאון להומלס שצועק באוטובוס. הם יכולים לצעוק את אותם הדברים, אבל הקהל והמיקום הוא מה שמשנה את זה. מה שכולנו עושים זה אמנות. להופיע על הבמה, לפעמים בתלבושות, לפעמים עם רסנים, מצבטים וכל מיני פרופס, זה נורא תלוי בהקשר של ההופעה. זה סוג של לייפסטייל, זה מביא לי אנדרנלין מטורף, בלי קשר לזה שאני מתה על זה שמסתכלים עליי, על הנרקסיסטיות". נועה טוענת ש"כפמיניסטית אני חייבת להודות שהיו לי בהתחלה ספקות לגבי העולם הזה ולאן אני נכנסת, והבנתי שזה בסופו של דבר בחירה של אנשים. הליין הוא מאוד בודי פוזיטיב, עם קבלה מוחלטת של כל הספקטרום המגדרי".

"הכל נורא מושקע, יפה ומסודר, אתה רואה שההופעות מושקעות לפי איך שמישהי קשרה מישהי אחרת קשירה כזאת מסובכת", מתארת שירי (39) את החוויה שלה בבילוי בטמפל. "הגילים היו מגוונים, הרבה צעירים בני 20 פלוס, היו גם בני 50, אבל אי אפשר להגיד שזאת מסיבה רק של צעירים או רק של זקנים. בפנים יש רחבה עם בר והכל, ואז שני מתחמים – אחד עם מיטות אפיריון עם בדים מסביב ואיזושהי אפשרות לאינטימיות. לא עשיתי כלום, ראיתי קצת. היו שם אנשים אבל זה לא שהרחבה התרוקנה וכולם הלכו לחדרים". למסיבה היא הגיעה עם זוג חברים נשוי ועם ניסיון קודם במסיבה פרטית "שהייתה סליזית ולא בקטע טוב. כולם הלכו להזדיין וגם הכל היה מגעיל. בטמפל הכל היה נקי, אתה יודע זה לא כמו בדאנג'ן שאתה נכנס והכל נראה לך מטונף".

"אצלנו בטמפל לא תראה משהו שגובל בגסות שיפה לחדרי חדרים", אומרת פרידר ומתארת את הטמפל כליין ששם בראש ובראשונה לנגד עיניו פסקול אלקטרוני איכותי לצד "אסתטיקה, שהיא שם המשחק מבחינתי – יופי, זוהר, אבל עדיין עם משהו טיפה מתובל". פרידר מתייחסת למסיבות שלה כמסיבות ארוטיות. "הן פונות לקהל המסוקרן, אנשים שלא יילכו למסיבות הארדקור, סוויגנרס או BDSM. כשהוא מגיע לטמפל הוא מקבל הכל בצורה יותר ידידותית לסביבה. המסיבות אולי יותר וניליות, אבל הרבה יותר ארוטיות מכל השאר. הטמפל הוא מותג". חבריה של שירי מצאו את המקום יותר מדי ידידותי לסביבה ולא מספיק סליזי, אבל שירי אומרת שתלך שוב, "אפילו סתם בשביל לרקוד, כי רוקדים והכל סבבה, ואם בא לך להזדיין עם מישהו אז זה מקובל, זה בסדר, זה על השולחן, בלי העמדת פנים".

פחות זיוני שכל והפלקות במחבטים

זקן סיני חכם אמר פעם שלכל אחד יש את הקיק שלו. חלק אוהבים מכת חשמל לפטמה, אחרים מעדיפים עירום מרומז של הלבשה תחתונה. "האם נהניתי? זאת שאלה מאוד רחבה", עונה מיכל (28) לגבי החוויה שלה במסיבות האלה. "היה לי מביך מאוד בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, זה רחוק מאוד ממה שחשבתי שזה יהיה. אני כן באה עם ניסיון במין קבוצתי וזה שונה מאוד ממה שאני מכירה, אין שם אווירה סליזית כל כך, זה מאוד סטריקט. אתה תהיה על פי רוב במגע ובאינטראקציה מינית רק עם האנשים שהגעת איתם. רק פעם אחת ייצרתי אינטראקציה עם אחרים. באחד הליינים הייתה אווירה שאנשים אפילו לא מסתכלים לכיוון שלך". לפעמים, היא מסבירה, דווקא מעטפת הסקס גורמת לאנשים להתנהג בצורה מצועצעת. "באחת המסיבות, בחדר, היו שתי בחורות צעירות שעשו סיזרינג, אבל כל מי שהייתה פעם עם אישה יודעת שזה על גבול הלא נעים. הן כנראה ראו את זה בסרט והסיקו שזה מה שצריך לעשות – גניחות, הכל מאוד מכני כזה. בליין השני שהייתי, למרות חוסר הסטייל הכללי, היה משהו יותר אותנטי – פחות זיוני שכל והפלקות במחבטים, אנשים שיותר באו להתעסק עם מין, זה הרגיש יותר כן".

שירי אומרת שהחלוקה לזוגות כחלק מהקוד הפנימי של הליינים יכולה להיות דווקא יתרון לבחורה שמגיעה לבד. "אתה רואה אצל הזוגות שהגבר מסתכל על האישה, והיא עושה לו כן, שהיא מאשרת, והאופן שבו בחורים יתחילו איתך הוא עדין יותר, לא משהו אגרסיבי, באים ורוקדים לידך. במסיבות רגילות הרבה פעמים יש התנהגויות שהן לא לעניין, שנוגעים בך, שם זה ממש לא היה, בכל מקום היו שומרים שווידאו כל הזמן שהכל סבבה. בעיניי זה דווקא היה טוב".

"לפני כל אירוע אני מעלה פוסט ושואל על הגשמת פנטזיות ופונים אליי עם הדברים הכי ביזאריים וסוטים, הכי מופרכים, ממש הזיות"

שלושת הליינים המתוארים לעיל חרטו על דגלם מרחב בטוח וקפדני. לטענת סשה רייבן, "המסיבות הן קונטרה מאוד בריאה למיניות המקולקלת והלא בריאה שיש בהמון ליינים מיינסטרימיים, בקלאבים, אפילו בליינים של גייז – נגיעות בלי רשות, אלימות מילולית". גם מריה הפרפורמרית אומרת: "במקומות של קהל פחות מסונן חושבים שמפני שעליתי לבמה עם בחור או בחורה יכולים לגעת או לתת פליק. זה נורא לא נעים ולא הקטע שלי".

"יש מקומות שלא מצליחים לתת את הרגשת הביטחון הזאת והקהל שלהם גם לא מצליח לקבל את הכללים", אומרת אבי (23) שמקפידה ללכת לסין אתיקס. החוויה החיובית שלה מהמקום מקורה בהבנה שהיא נכנסה למרחב בטוח. "בחור אחד שאל אותי אם אני רוצה מסאז' ברגליים או שהוא יירד לי. דחיתי אותו, והדור מנג'ר שראה את הסיטואציה ניגש אליי מיוזמתו, ובסופו של דבר הוציא אותו החוצה. "המסיבות מתאימות לכל מי שיכול לקבל באופן מלא את השונה ממנו, גם את הפטישים של השונה וגם את המגדריות השונה, ולמי שלא מפחד מפומביות", היא מוסיפה. "לגבי בני זוג, כל עוד יש להם הסכמות בינם לבין עצמם לגבי הגבולות שלהם – זה בסדר. אם אתם לא פטישיסטים באיזשהו מובן אין לכם מה לבוא למסיבת פטיש, כי זה גורם לכל שאר הקהל להרגיש לא נעים. אל תעשו את זה. מי שרוצה להיכנס לעולם הפטיש חייב לברר לאיזו מסיבה הוא הולך ושהיא מתאימה לו, כי באמת לא כל מסיבה מתאימה לכל אחד ולליינים השונים יש דברים שונים להציע. המסיבות הבאמת טובות הן כמו מסיבה רגילה עם בונוס, הפחות טובות הן אלה בהן הסקס הוא העיקר, ולצערי אלה רוב המסיבות שקיימות".

הלילה נגמר. באור ראשון של בוקר הם יוצאים בזוגות ובשלשות, מחויכים, חלקם מותשים. אולי נרקמים פה איזה סיפור אהבה פוליאמורי, או סתם תחילתה של יזיזות מופלאה. כבר כמה שנים מנסים להספיד את הסקס בדור ה־Y, אבל יש סקס אחר בלילה התל אביבי. כיאה לעיר של חטאים, גם השוליים כבר לא באמת קיימים.

• סקס
• גגרין
• אורגיות
• BDSM
• פטיש
• מיוחדים

• Facebook
• Twitter
• Email

קוד הלבוש המאפיין סטודיו תל אביבי ממוצע מוגבל בדרך כלל למזרון יוגה וטייץ מאדידס שנועד להרשים את שאר המתאמנים. בסטודיו סודי הממוקם במרכז תל אביב, המקדיש עצמו לאמנות קשירת בני האדם, העניינים מתנהלים קצת אחרת: במקום מכשירי פילאטיס או קטורת זולה תלויות על התקרה קורות, ואילו ערמת המזרנים מומרת בארסנל חבלים. בעיני הצוות והמתאמנים מדובר באמנות, או לכל הפחות בסוגה לגיטימית של ספורט.

>> האם דווקא מועדון הדאנג'ן הוא המקום הכי בטוח לנשים?

אמנות הקשירה החלה את דרכה ביפן בתקופת הסמוראים, אז סוגי קשירה כמו שיבארי נחשבו לשיטת עינויים נפוצה או לדרך לכבול אסירים. עם הזמן העניינים התגבשו לכדי אמנות יפנית בעלת מסורת, שגלשה במרוצת השנים גם למערב. לוסי (26), הייטקיסטית ביום וחברת קהילת ה־BDSM התל אביבית בשאר הזמן, הקימה יחד עם בן זוגה דאז את הסטודיו הסודי לפני שנה בדיוק, לאחר שלא מצאה מקום שמאפשר סביבה לימודית נעימה ונקייה. "אחרי שביקרתי במקומות אחרים שמלמדים איך לקשור, הבנתי עם בן זוגי דאז שאנחנו צריכים לפתוח מקום כזה משלנו". תחילה היו אלה רק חברים קרובים שהוזמנו, אבל עם הזמן החליטו יחד לפתוח את השיעורים לקהל הרחב ולהעביר את הידע שצברו.

מה קורה בשיעורים עצמם?
"בתחילת כל שיעור אנחנו מחתימים את האנשים שמגיעים על טופס שבו הם מצהירים על כך שהם מודעים לסכנות ומעבירים נוהלי בטיחות באווירה של 'בואו תראו כמה נהדר זה אבל כמה מסוכן זה'. מדובר בסיכונים פיזיים, אחרי הכל הגוף לא אמור להיות תקוע בצורה כזאת. זה הופך לעוד יותר מסוכן כשהקושר לא יודע מה הוא עושה ועל מה הוא לוחץ. הסיכון הכי נפוץ הוא מעיכה של עצבים שקוטעת את הזרם שעובר ביניהם לבין המוח. זה נדיר אבל זה קורה וזה עלול לגרום להירדמות האזור או לפגיעה מוטורית".

אי אפשר להתעלם מההקשר המיני. יש אווירה כזאת בסטודיו?
"חד משמעית לא. זה לא קורה בעירום ואין מקום לאווירה הזאת. מדובר בנטו למידה וכולם מכבדים את זה".

איך מגיעים אליכם?
"אנחנו לא מנסים לייחצן את עצמנו, להפך. אנשים מעבירים את השמועה עלינו מפה לאוזן. מי שרוצה למצוא אותנו יימצא אותנו גם בגוגל אחרי חיפוש מעמיק. זה מעין פלטור טבעי שמביא אלינו רק אנשים שהנושא באמת מעניין אותם".

ספרי קצת עלייך. איך הגעת לעולם הזה?
"זה מגיע אצלי מהמקום הכי טבעי שיש. מאז ומתמיד יש לי משיכה לנושא. אני מדברת על זה ממש מגיל ינקות. מאז שאני זוכרת את עצמי אלה הדברים שחשבתי עליהם. אין לי איזו צלקת או כתם בעבר שהוביל אותי לזה. תמיד ידעתי את הצד שלי וזהו. באופן רשמי לכאורה הגעתי לעולם ה־BDSM לפני בערך חמש שנים".

אנשים בחיים שלך מודעים לעניין?
"בעבודה לא יודעים אבל אני מאמינה שיש תהיות. אני יכולה לבוא יום אחד עם קולר לעבודה או עם חבלות במקום שרואים, כך שאני מאמינה שמקבלים את הרושם. את המשפחה שלי חשפתי לעניין עם הזמן, את אימא שלי בשלבים מאוד מוקדמים ואחר כך גם את אבא. הם קיבלו את זה בלי להבין. הם לא מכירים את המושג הזה כל כך. אימא שלי צוחקת עליי עד היום, אבל היא קיבלה את זה לחלוטין. היא אפילו הכירה את הבן אדם שאליו אני שייכת".

• BDSM
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בשורות טובות לחובבי ה-BDSM:מועדון הדאנג'ן הוותיק משנה לוקיישן ועובר למיקום מרכזי יותר. אחרי שנדד מיפו העתיקה לרחוב השרון, שם פעל במשך שמונה שנים, המועדון ישנה את מיקומו בשלישית בסוף החודש ויעבור לרחוב הארבעה 10. שם, בין מתחם שרונה המהוקצע למגוון המסעדות, ימשיך הדנאג'ן לפעול כמעוז של חובבי הקשירות המנוסים והסקרנים למיניהם. בעלי נאלצו לנדוד לאחר שיו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, גילה לפני כשנה לאילו מיני תועבות הוא משכיר את מתחם הנדל"ן שבבעלות הסוכנות. על פי הסכם הפשרה הוחלט שהמועדון יעבור למיקום חדש, ברחוב הארבעה.

>>האם דווקא הדאנג'ן הוא המקום הכי בטוח לנשים בחיי הלילה?

לציון המאורע תיערך ביום חמישי ה-29.3 מסיבת פתיחה חגיגית, שתכלול הופעות של אמני פטיש מקומיים ובה לדברי מנהלי המקום "האלכוהול יזרום, הלבוש יהיה חושפני ונועז, והקהל קינקי ומשולהב". הדלתות ייפתחו לקהל הרחב בשעה 23:00 בתום סיור לעיתונאים והרצאה של בוקי נאה. נראה כי השלשלאות, הכלובים וקוד הלבוש השחור (וכל המרבה בחלקי גוף חשופים ופריטים גותיים הרי זה משובח) יישמרו כשהיו. אך השאלה האמתית היא האם המבוך המפורסם ישוחזר גם במתחם החדש? נחכה ונראה.

מועדון הדאנג'ן – מסיבת הפתיחה, 29.3 (חמישי), רחוב הארבעה 10, מחיר הכניסה 70 ש"ח.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• BDSM
• דאנג'ן
• עירוני