היום, ה-24.12, הוא יום ההתרמה השנתי לאוטיזם של אותי – עמותה ישראלית לאוטיזם, ואלו"ט – אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם. מבצע ההתרמה מתקיים השנה בסימן העלאת המודעות לאוטיזם בישראל ולעידוד חברה פתוחה, סבלנית ומכילה יותר.כאן בלינק תוכלו לתרום בקלות למטרה החשובה.הטור הבא נכתב על ידי ליאור רוטשטיין, צלם מקצועי שאובן על הרצף האוטיסטי, ונע בין צילומי חתונות לצילומים בכיכר החטופים.

את העובדה שאני על הרצף האוטיסטי הבנתי באמת רק כשהייתי בן 15. עד אז, לא הבנתי ואולי לא באמת רציתי להבין. עד גיל 4 לא דיברתי באופן רציף, ולאורך שנות היסודי הלכתי למספר אבחונים. אני זוכר את הקושי במציאת חברים, העובדה שהסתובבתי הרבה לבד, וגם את החרמות שעברתי. קצת לפני התיכון אמא שלי הושיבה אותי והחליטה לספר לי, הפעם באופן רשמי, שאני עם אספרגר, שיש סיבה לקושי במציאת חברים ושמירה על קשרים. רק שבמקום שחרור שאולי הייתי אמור להרגיש, אני בחרתי להסתיר את זה. ידעתי שילדים הם לא סבלניים, שגם ככה קשה לי למצוא את המקום שלי, אז עכשיו לתת להם עוד סיבה? לספר שאני עם אוטיזם?

ההסתרה ליוותה אותי גם שנים אחרי שסיימתי תיכון, את המפלט שלי מצאתי בצילום. מה שהחל כתחביב הפך לכלי התמודדות ובהמשך למקצוע. בהתחלה הייתי לוקח מצלמה ומצלם נטו עבורי, ועם הזמן הבנתי שזו הדרך הכי נוחה שלי לתקשר עם העולם ועם עצמי. ככה אני מדבר, ככה מבינים אותי. ככל שעבר הזמן הבנתי שצילום אירועים, וחתונות בפרט, זה התחום שמעניין אותי במיוחד. אתה פוגש זוג שהוא עולם ומלואו, מקבל הזדמנות לפגוש אותם ביום המרגש ביותר עבורם, והתפקיד שלך הוא לא רק לייצר להם מזכרת, אלא להצליח לתפוס את התחושות, החוויה והאווירה.

בהתחלה היה לי קצת קשה, היו סיטואציות שלא הבנתי עד הסוף, ניואנסים שלא תמיד שמתי אליהם לב, דבר שגם הקשה עליי בהתחלה בעבודה בצוות צלמים. עם הזמן סיגלתי לעצמי שיטות עבודה והתוצאות דיברו בעד עצמן. בעבודה עם זוגות חשוב לי להבין את הזוג – אני לא רואה "חתן וכלה", אני רואה את הזוג הספציפי שעומד מולי ורוצה להעביר בתמונות את המהות שלהם, זה היתרון היחסי שלי.

בגיל 27, אחרי המון שנים של התלבטויות, הגעתי להחלטה שאני סוג של חידה שהגיע הזמן לפתור, ובחרתי לעלות פוסט בפייסבוק על האוטיזם, ומאז חיי השתנו. בעיקר הבנתי שאני זה מי שאני, ואין לי שום רצון להסתיר את זה יותר. לפני שנתיים, כמו כל ישראלי, התעוררתי ב-7 באוקטובר למשמע האזעקות והחדשות, וחוויתי קשיים רבים. הפחד מהלא נודע, גם האישי וגם הלאומי, גרמו לי להתכנס בביתי. כמעט ולא יצאתי, אירועים כמובן בוטלו, והייתי במקום מאוד מורכב.

אחרי כמעט חודש, ביום ה-27, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, והכלי שאיתו אני מרגיש הכי בנוח הוא המצלמה. יצאתי עם המצלמה לכיכר החטופים. הגעתי נטו בשביל עצמי, מתוך מקום של סולידריות. אחרי סיבוב קצר בכיכר פגשתי חברה מהעבר שהתברר לי ש-3 מבני משפחתה נרצחו, ועוד 7 נחטפו לעזה. משם הגיעה ההבנה, שאם זה קרה למישהי שאני מכיר, אני חייב לעמוד שם לצד המשפחות. בחודשים הראשונים תיעדתי עבורי בלבד, בהמשך התחברתי לכמה משפחות ופשוט התחלתי לתעד עבורן, הבנתי את החשיבות. במהלך קיץ 2024 אחריי שעוד אנשים במטה הכירו אותי התחלתי להיות באופן רשמי הצלם של המטה.

לאורך כל התקופה חזרתי לצלם גם חתונות, הדיסוננס הזה, בין תיעוד הכיכר לצילום מתחת לחופה של זוג מאוהב ומשפחות נרגשות היה משמעותי. העצב, הכאב והדמעות האיומות מול השמחה, ההתרגשות ודמעות האושר. מהרגע שהתחלתי לצלם עבור המטה, הגעתי להחלטה שאני עושה איתם מה שאני עושה בחתונות – לומד את השמות, את הסיפורים ובעיקר רואה אותם כאנשים, ולא כ"אובייקט הצילום שלי".

אחת המשפחות הראשונות שליוויתי הייתה משפחתו של רון בנימין. במאי 2024 התברר כי רון נרצח כבר ב-7.10, נחטף לעזה, וצהל חילץ אותו והשיב אותו לקבורה. הייתי הצלם היחיד שצילם את טקס הקבורה. נשארתי בקשר עם אלמנתו והבנות שלו, ושנה לאחר מכן הוזמנתי לצלם את יום השנה לקבורה, וגם כאורח לחתונה של בתו של רון. לא האמנתי עד כמה התיעוד של המשפחה ברגעים הקשים ביותר שלה יכולה להיות משמעותית כל כך, ולהעניק להם כוח.

דוגמה נוספת לכך היא העובדה שבמשך חודשים תיעדתי כל דבר שקשור לדניאלה גלבוע, ליוויתי את המשפחה בעצרות ובפרויקטים שלקחו בהם חלק במסגרת המאבק להשיבה. 3 ימים לאחר שדניאלה חזרה התעוררתי להודעה מאמא שלה: "שתדע שסיפרתי לדניאלה עליך…", ואני חושב לעצמי: 'הבת שלך הייתה שנה ו-4 חודשים בגיהנום, יכולת לספר לה כל כך הרבה דברים ואת בוחרת לספר גם עליי?'. באותו רגע הבנתי איזה משמעותי הפכתי להיות לכמה מהמשפחות.

לאורך השנתיים האחרונות היו כל כך הרבה רגעים שילוו אותי לכל חיי, בעיקר ההבנה שלעיתים מספיק לעשות משהו קטן בשביל להיות משמעותי מאוד עבור מישהו אחר. בשבועות אחרונים ביקרתי בכיכר המתרוקנת, זה סימן עבורי סיומה של תקופה, שאני שמח שהסתיימה – אך לא נשלים את המאבק עד שרן גואילי ישוב לקבורה. מקווה שבדרכי שלי עשיתי שינוי קטן בתפיסה, ומקווה שאנשים ילמדו להסתכל על הבן אדם, מעבר לכותרת.

• יוצרים כותבים
• כיכר החטופים
• צילום
• אוטיזם
• הספקטרום האוטיסטי

הקולנוע הצרפתי של ימינו אינו ידוע כפרוגרסיבי במיוחד, ולא מעט קומדיות צרפתיות (דוגמת "למה זה מגיע לי?") נתפסות בארצות דוברות אנגלית כסרות טעם ואף פוגעניות, ואינן זוכות להפצה. סרט שדווקא זכה לאהדה גם מחוץ לצרפת היה "משפחת בלייה", אך הוא עורר ביקורת על כך שצמד כוכבים שומעים גילמו את ההורים החרשים. כזכור, ברימייק האמריקאי זוכה האוסקר "קודה" כבר הקפידו ללהק שחקנים חרשים. נראה שהיה צריך שיגיע מישהו מחוץ לעולם הקולנוע כדי לשנות את התמונה. אמן הסטנד אפ קומדי ארטוס לקח על עצמו לכתוב (עם שני שותפים) ולביים את סרטו הראשון על בסיס מערכון שהריץ בהופעותיו. הוא גם מככב בסרט לצד 11 שחקנים לא מקצועיים – כולם אנשים עם מוגבלות שהדמויות שהם מגלמים הותאמו אליהם.

>>אור באפלה: 23 סדרות חדשות שיעזרו לנו לצלוח את אוגוסט האיום

התבנית העלילתית של "עוד משהו בקטנה" היא כשל קומדיה מזן "בואו נצא לחופשה". זה ז'אנר צרפתי ישן ולא פעם וולגרי, אלא שהתוכן האנושי השונה מעניק לסרט את הפאנץ' שהפך אותו ללהיט ענק במולדתו – וזאת אחרי שארטוס התקשה לגייס תקציב להפקה נטולת כוכבים. הסרט מסתמן גם כהצלחה בינלאומית, כולל תכניות לרימייקים בשלל שפות. מבחינה אישית, אני שמחה שאני סוף סוף יכולה לכתוב ביקורת טובה על קומדיה צרפתית מסחרית. מאז שפרנסיס וובר הפסיק לעשות סרטים, זה קורה רק לעיתים רחוקות.

ארטוס וקלוביס קורניאק (אסטריקס ב"אסטריקס ואובליסק באולימפיאדה") מגלמים בן ואב ששודדים חנות תכשיטים. עקב שיקול מוטעה הם מאבדים את מכונית הבריחה, ובלית ברירה הם עולים על אוטובוס שלוקח קבוצת צעירים עם מוגבלות שכלית התפתחותית לחופשה בכפר. הבן, פול, מנסה להעמיד פנים שהוא מפגר, עם העוויות פנים וגמגום, ומיד תופס שזה מוציא אותו סתם דביל. בהמשך הוא מתנהג כמו שהוא, רק קצת יותר לאט, והופך לאחד מהחבר'ה. אבל רק שלושת המדריכים נופלים בפח – חברי הקבוצה קולטים מיד שהוא לא כמוהם ומקבלים אותו. וזאת רק דוגמה אחת ליחסו הנדיב של הסרט לגיבוריו. בינתיים אביו מתחזה לחונך שלו, ומחפש דרך לצאת מהתסבוכת.

הבחירה ללהק בעלי תסמונת דאון לגלם בעלי תסמונת דאון, ואוטיסטים לתפקידי אוטיסטים, כבר הוכיחה את עצמה בצמד קומדיות רומנטיות מקסימות – "Sanctuary" האירי מ-2016, ו"העודף בשבילך" האמריקאי מ-2017. הסרטים האלה העניקו את התפקידים הראשיים לגיבורים לא טיפוסיים ובמסווה של קומדיה עסקו באופן רציני בשאלות שאיתן הם מתמודדים. יש להניח שבשל כך שניהם לא הצליחו לפרוץ מעבר למעגל הארט-האוס. "עוד משהו בקטנה" פחות אמיץ, ושם במרכז העלילה את הבחור הנוירוטיפיקלי וההטרונורמטיבי. עם זאת, ייאמר לזכותו של ארטוס שהוא אינו משתלט על אור הזרקורים אלא מפנה מקום לרוב שותפיו למסך, שהגיעו לאודישנים בעקבות פוסט שפרסם באינסטגרם. הדינמיקה ביניהם לבין השחקנים המקצועיים זורמת (כמעט כולם, דרך אגב, מכונים בשמותיהם האמיתיים), והם שותפים מלאים לדרמה ולקומדיה של הסרט, בעיקר לקומדיה. לכן זה לא צורם כשמארי (מארי קולן) חוטפת עוד ועוד כדורים ובקבוקים לפרצוף. הומור סלפסטיק הוא חלק אינטגרלי מהז'אנר, והעובדה שהפעם החבטות מכוונות לעבר בעלת תסמונת דאון אינה מסמנת אותה כקורבן חסר ישע, אלא להיפך – מארי מצטרפת למסורת קולנועית עתיקה.

"עוד משהו בקטנה" מהלך כל הזמן על סף חוסר האמינות, אך מצליח לשכנע באמצעות משחק מדויק והומור טוב לב. כך, למשל, השאלה מדוע המדריכה הראשית אליס (אליס בלאדי) התבלבלה בזיהוי, ומה יקרה כשיגיע הצעיר האמיתי שאיחר לאוטובוס, מקבלת תשובה משובבת. הנרטיב של הלוזר שלומד להיות אדם טוב יותר בשל המפגש הבלתי אמצעי עם קבוצה של בעלי מוגבלות אינו מקורי, והתחנות לאורך הדרך תואמות את התבנית המוכרת (יש גם רומנטיקה), אבל הרוח הטובה השורה על הסרט מדבקת, והוא מצחיק ומחמם את הלב בלי לטבוע בקיטש.
4 כוכבים
Un p'tit truc en plus בימוי: ארטוס. עם ארטוס, קלוביס קורניאק, אליס בלאדי. צרפת 2024, 99 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע זר
• המסך
• אוטיזם

תמיר גבאי הוא ממנסחי "התו הרגיש", יוזמה של עמותת "מקומות שמורים" מייסודן ובניהולן של אור אלתרמן ברנע ושרון גבריאלוב, הפועלת להנגשת עולם התרבות והאמנות באופן חושי וקוגניטיבי. בעקבות שיתוף פעולה בין העמותה ואי"ב (ארגון יוצרים עצמאים בתיאטרון) ובתמיכת מחלקת האמנויות של עיריית תל אביב-יפו, המחזמר "הסוף", בכיכובם של עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר ואבי דנגור, יעלה בגרסת "התו הרגיש" המונגשת לקהל מבוגר על הרצף האוטיסטי ב-27.6.24 בצוותא, תל אביב ולאחר מכן יעלו הצגות נוספות בתיאטראות שונים.פרטים וכרטיסים כאן

כאדם אוטיסט עם הפרעת קשב, לפעמים אני מתהלך במרחב הציבורי בישראל בתחושת מועקה. ברור לי שמי שתכנן את הרחובות, התחבורה הציבורית והצמתים על רמזוריהם, לא בדיוק חשב עליי ועל האנשים הדומים לי, בעלי השונות הנוירולוגית (אוטיזם, עיכוב שכלי התפתחותי, הפרעת קשב, לקות למידה וכדומה). הכל פה צפוף, רועש, דחוק ולא מאורגן – והתנהגות האנשים בהתאם.

>> יומולדת רוקנרול: לבונטין 7 בן 18. המסיבה יכולה להתחיל
>> אבל מי סופר: 6 דברים כיפיים לעשות בשבוע הספר העברי

בפעמים האלו, כשאני הולך עצבני ומתוסכל, מחכה כבר להגיע למרחבים הבטוחים שלי, אני נזכר במה שאמר לאו קנר, בין הפסיכולוגים הראשונים שכתבו על מטופליהם האוטיסטים – שיש איים של יכולת. כך גם אני רואה את הסביבה – כבעלת איים של נגישות קוגניטיבית, שמאפשרים מזור בים של כאוס ואי ודאות.

במקצועי אני מרפא בעיסוק וחוקר מוגבלות. כחלק מהמקצוע, יש לנו בסיס ידע וכלים לאפשר השתתפות בֿעיסוקים עבור אנשים עם מוגבלות, לאו דווקא דרך שינוי מאפייני האדם, אלא גם באמצעות שינוי הסביבה. בהרבה מצבים עדיף לשנות את המבנה, השירות או העיצוב של המקום בו מתרחשת פעילות מסוימת, מאשר לצפות שהשינוי יבוא מהאנשים דרך התערבות ישירה, כי אז התרומה של ההתאמה תועיל לכלל הציבור. הדוגמה האהובה עליי היא שיפועים לכיסאות גלגלים. הם במקור מאפשרים למתניידים בכיסא גלגלים להיכנס למבנה שיש בו גרם מדרגות, אך גם הורים עם עגלות ילדים יכולים להיעזר בהם. קוראים לזה "עיצוב אוניברסלי".

התו הרגיש הוא דוגמה לעיצוב אוניברסלי – שירות חדש שנועד להנגיש מידע חשוב לקהל מהמגוון הנוירולוגי, על כל הדברים הקטנים והגדולים שלרוב האנשים הבאים לאירועי תרבות מובנים, או נלקחים בחשבון בחוסר נוחות קלה. ללא ההנגשה, שהות באולם תיאטרון יכולה להיות חוויה מלחיצה ומציפה לאנשים מהמגוון הנוירולוגי – השקט שיש לשמור, מה שמקשה על ביצוע "חישחוש" (תנועות או קולות שמהווים מענה לצורך תחושתי), הישיבה ההמושכת, חרדות סביב תכנים מאתגרים והכי משמעותי – המבוכה שבאה מהמבטים השופטים, במצבים בהם נכשלנו בלהתאים את עצמנו למצב ולמקום.

התו הרגיש מהווה מענה לאתגרים הללו – מדובר בקובץ שמפרט מידע לרבות כיצד לוחות הזמנים של האירוע מנוהלים, איך להתמצא בדרך לאולם (כולל תמונות), היכן נמצאים הכיסאות המיועדים לצרכי נגישות ומהם כללי ההתנהגות המצופים מהקהל. בנוסף, למי שמעוניין, יש חלק שמוקדש למהלך העלילה, כדי להוריד מחוסר הוודאות ולסמן מראש תכנים העלולים לעורר חרדה, כך שהבחירה בהצגה תהיה מושכלת יותר.

סביר להניח שלא תוכלו להרגיש בנוכחות הקהל שזקוק לתו הרגיש – לא יהיה שינוי בתכני ההצגה או באולם. ישנם אירועים בהם יש הצגות רגישות המיועדות למגוון הנויורולוגי, כמו בפסטיבל "מקומות שמורים", בו ההתאמות נעשות לאורך כל הדרך, וההצגות שנבחרות מראש כתובות כך שלא יהיו בהן תכנים מעוררי חרדה או פחד. הקהל מהמגוון הנוירולוגי שמגיע להצגה של התו הרגיש מכיר בעובדה שהוא נמצא במרחב שמיועד לכלל הציבור, וצופה בהצגה שמי שכתב אותה פונה לכולם. המטרה היא ליהנות מאירועי תרבות ביחד עם כולם, גם אם לא כמו כולם, בצורה שתהיה נעימה ומותאמת לקהל, ליוצרי ההצגה ולשחקנים.

אף על פי שאני איני חווה את צריכת שירותי התרבות כמאתגרת במיוחד, עיון בקובץ התו הרגיש מעורר בי תחושה הפוכה להליכה ברחוב סואן בשעות הלחץ – אני מרגיש את הנשימה מואטת, השרירים נרפים מעט ואיזו סקרנות לגבי האירוע צצה בתודעה. ואני נזכר – שביום בו באמת הותשתי מאין ספור התמודדויות לא נעימות, אחרי כמה ימים שאני דורש מעצמי יותר מדי, באמת יקל עליי לפתוח את התו הרגיש ולהיעזר בו על מנת לבוא פנוי ורגוע, וגם כדי לשמור משאבים מנטליים להמשך הערב עם החברים שהגיעו איתי לאותה הצגה.כי בינינו, מי לא ירצה לסיים עוד שבוע קשה עם הצגה טובה?

• ❤ תרבות
• טור אישי
• אוטיזם
• צוותא
• תיאטרון

• Facebook
• Twitter
• Email

"האם לאוטיסטים יש רגשות?" הייתה אחת השאלות בפרק שפותח את העונה השנייה של "סליחה על השאלה", הפעם בנושא אוטיסטים (ישודר הערב בכאן 11). "להגיד שלאוטיסטים אין רגשות זה להגיד שהם רובוטים, דוממים, מזויפים, לא אמיתיים, מנותקים לחלוטין מהמציאות", אומר ל־Time Out בעלבון ניצן סימון, משורר בן 21 מרמת גן שמאובחן עם תסמונת אספרגר. "איך יכול להיות שאין לי רגשות אם אני נהנה לשמוע מוזיקה, מתפוצץ מצחוק כשאני צופה ב'ארץ נהדרת' בטלוויזיה ובוכה כשמשהו שלא בא לי בטוב מתרחש?".

השאלה הפתיעה גם את התיכוניסטית מיה גרבובסקי, בת 16 מרמת גן, שנמצאת על הרצף האוטיסטי. "שאלה זו מעידה על בורות מסוימת והיצמדות לקלישאות בקרב הציבור הנוירוטיפיקלי (כינוי למי שאינו על הרצף האוטיסטי – נ"פ), ומבליטה את הקושי שלהם להבחין בין אדם שאינו מרגיש רגשות כלל, לבין אדם שמרגיש רגשות, לעיתים אפילו מאוד סוערים, אך לא מראה אותם".

"היו חסרות לי שאלות בתחומי חיים שחשובים לכל אדם באשר הוא, כמו למשל רכישת השכלה, עבודה, פרנסה וזוגיות"

הפורמט של "סליחה על השאלה" נועד לתת במה בדיוק לשאלות מהסוג הזה – אלה שלעולם לא נעיז לשאול כי לא נעים, כי פי.סי – ובכך להרחיב את הדעת ואת כושר הסובלנות הציבורי. אך שיחות עם אנשים ונשים על הרצף מראות כי השאלה על הרגשות פגעה במקום רגיש מדי. היא בולטת במוזרותה בעיקר כי המרואיינים בפרק מפגינים מגוון רחב של רגשות בלי הפסקה: קשה לחשוב על המרואיינת ענבל פינק (הבת של) המצחיקה והמרתקת כעל רובוטית. "קצת הפתיע אותי ששאלו אם לאוטיסטים יש רגשות, כי מבחינתי זה כל כך ברור מאליו", אומרת טל בן, חיילת בת 20 מרמת גן, שמאובחנת עם תסמונת אספרגר. "בכלל, אחד המאפיינים היותר נפוצים של אוטיזם הוא דווקא חוויית רגשות בצורה חזקה ומתפרצת יותר. אם כי אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת, מאחר וזו סטיגמה נפוצה".

את מי משרתת החלוקה לתיפקודים?

הפרק נמנע בהצלחה מקלישאת פורנו ההצלחה שמאפיינת בדרך כלל ייצוגים של נכים פיזית או נפשית – נגיד, שלדון קופר הגאון המוגבל רגשית מ"המפץ הגדול", או דמותו של דסטין הופמן האוטיסט ב"איש הגשם", בעל תפקודים מוחיים מרשימים מחד גיסא וקשיים חברתיים מאידך גיסא. המרואיינים בפרק הם אנשים רגילים שמתפקדים ברמות משתנות. הם לא שם כי זכו במדליה באולימפיאדה, אלא כי הם מתמודדים עם מציאות יום יומית לא קלה. "היו חסרות לי שאלות בתחומי חיים שחשובים לכל אדם באשר הוא", אומרת גרבובסקי, "כמו למשל רכישת השכלה, עבודה, פרנסה וזוגיות. נושאים אלו דורשים התייחסות מיוחדת בעולם של אנשים עם אוטיזם".

ניכר שבקרב רבים על הרצף הייתה ציפייה לפרק הזה. "קיוויתי שתהיה עונה נוספת שתכלול פרק בנושא", אומרת גרבובסקי, וסימון מספר שהוא בעצמו הציע את הרעיון לכאן 11. "היה לי חשוב שהתוכנית תתן במה גם לאנשי הספקטרום האוטיסטי שאני נמצא בו, במה שתעלה את המודעות לאוטיזם ואספרגר ותאפשר לנו האוטיסטים והאַסְפִּים (Aspie הוא כינוי חיבה לאדם עם אספרגר – נ"פ) לנפץ את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות שיש כלפינו. חלק מהשאלות היו מוכרות לי וחלק היו חדשות לי, אבל כל התשובות לימדו אותי דברים שפעם לא הבנתי על עצמי או לא ידעתי כיצד להסביר", אומר סימון.

"החלוקה לתפקודים נעשתה על ידי אנשים נוירוטיפיקלים בניסיון לעשות סדר עבור עצמם באנשי הספקטרום. היא שרירותית לחלוטין ונשענת על השערות שגויות"

המרואיין הבולט בפרק הוא יונתן זנדנבק, שמתקשר באמצעות אייפד בו הוא מקליד את התשובות, ומלווה באמו רחלה שמשמשת כמעין מתרגמת/מעודדת ותומכת רגשית. "הרגשתי מעט לא בנוח עם הדרך בו אמא שלו הכריחה את יונתן לענות על שאלות או לחזור להתיישב כשהוא רצה להסתובב", אומרת בן. "אבל כמובן, היא אמא שלו ומכירה אותו טוב יותר משאני מכירה אותו, ובסך הכל נראה היה שהייתה ביניהם תקשורת די טובה, דבר שלא תמיד מובן מאליו. וגם אם אולי הרגיש לא בנוח, אני מאמינה שהוא בחר להגיע להתראיין והאמא עזרה לו להישאר לענות על השאלות עד הסוף".

סימון וגרבובסקי מציינים את בחירתו של זנדנבק כמרואיין כמכוננת. "בעצם השתתפותם התרחשה שבירת הסטריאוטיפים שלאוטיסטים אין רגשות והם אינם יודעים לתקשר ולהבין סיטואציות חברתיות", מסביר סימון. "אמנם זה נראה לכאורה שיונתן אינו אדם ורבלי, אך למעשה הוורבליות שלו ועוד איך קיימת, הוא פשוט מבטא אותה לא דרך הקול אלא דרך האייפד שבו הוא מקליד".

"הפרק חידד את עניין הטווח של הספקטרום האוטיסטי", אומרת גרבובסקי. "בעוד שכל אדם נוירוטיפיקל הוא יחיד במינו, כך גם אנשי הספקטרום – כל אחד הוא יחיד במינו, והמחשבה שניתן להתייחס אלינו כאל קהילה הומוגנית היא טעות נפוצה ובסיסית". ולמרות זאת, אחד מהנושאים שלא מתמודדים עמם בפרק, מפאת חוסר זמן או בגלל מידת המורכבות, הוא החלוקה לתפקודים: גבוה, בינוני ונמוך. החלוקה הזו, אומרת גרבובסקי, "נעשתה על ידי אנשים נוירוטיפיקלים בניסיון לעשות סדר עבור עצמם באנשי הספקטרום. היא שרירותית לחלוטין ונשענת על השערות שגויות". היא מסבירה כי "אדם ב'תפקוד נמוך' יכול לתפקד ברמה גבוהה מאוד בתחומים מסוימים כגון עצמאות במרחב, בישול וסידור הבית. ואילו אדם ב'תפקוד גבוה' יכול לתפקד בצורה נמוכה בנושאים אלה או אחרים. את מי אמורה לשרת החלוקה לתפקודים?".

בחודש מאי האחרון פרסמה החברה למתנ"סים נתון לפיו רק אחד מתוך עשרה הורים מסכים לשלוח את הילד שלו לפעילות בשיתוף ילד עם מוגבלות. "הייתי רוצה שתעלה המודעות למילה אייבליזם (יכולתנות), שפירושה אפליה כלפי אנשים עם מוגבלות, ולמילה מנטליזם – אפליה כלפי בעלי מוגבלות נפשית", אומר סימון. "אני נמלא חלחלה כשאני שומע אנשים משתמשים במילים אוטיסט, נכה ומפגר כמילות גנאי או כבדיחות. להיות אדם עם מוגבלות זה לא להיות אדם חולה, זה לא מישהו שנראה או מתנהג כמו ליצן בקרקס. זה לא מצחיק ואין מה להתבייש בלהיות מי ומה שאנחנו. אני לא רוצה שלתרבות כזו יוולדו ובה יגדלו ילדיי. אני לא רוצה להתחיל להשתמש במילה נוירוטיפיקלים בתור קללה. אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם, ואנחנו לא חולים ולא מצחיקים, ולהתייחס אלינו או לדבר עלינו באופן הזה זו בורות ואלימות".

← "סליחה על השאלה", כאן 11, ימי שלישי (החל מהיום, 6.8) 21:15 וביוטיוב

• המסך
• סדרות
• תרבות
• כאן 11
• אוטיזם

• Facebook
• Twitter
• Email

זאת לא עונה טובה לטלוויזיה הישראלית. השפע קיים, כחלק מניסיון ליישר קו עם מבול התכנים המיובאים, אלא שהוא גורר איתו בינוניות נוסחתית – שגם היא לא אופיינית ליצירה המקומית בלבד. להוציא את "להעיר את הדב" שהסתיימה זה מכבר, הסדרה היחידה שהצליחה לזרוח באופק המדכא והפלסטי שנפרש בפני הצופים הישראלים בעת האחרונה היא "ככה זה" של דנה מודן. באופן לא טיפוסי היא נשמעה לכלליה בלבד: היא הכליאה בין דכדוך קיומי והומור שעובד על ניואנסים, ועברה כתחזית אימה ריאליסטית, אבל גם ככזו שמגחיכה את כל מה שעגום ומייאש.

את משבצת הדרמה הקומית של yes תפסה כעת "על הספקטרום", שיצרו הבמאי יובל שפרמן והתסריטאית דנה אידיסיס. הסדרה עוסקת בשלושה צעירים המתגוררים יחד בדירה ברמת גן ונמצאים על הספקטרום האוטיסטי. לרון רון (ניב מג'ר), גאון מחשבים שחולם על שואב רומבה, יש אספרגר ורצון גלוי להתבודד ולצפות בתכניות נישה בטלוויזיה. זוהר (נעמי לבוב) סובלת מלקות שכלית, עובדת בדלפק האחורי בארומה, חולמת על מגע ועל מיקרופון הכריזה של הסניף. עמית (בן יוספוביץ') הוא אוטיסט בתפקוד גבוה, זללן שנוהג לשבת בבית הקפה הסמוך לביתו ומתאמץ להרשים מלצרית אמפתית.

עוד כתבות מעניינות:
האיחוד של דנה מודן ואסי כהן הוא כל מה שחיכיתם לו, רק הפוך
"להעיר את הדב" מעמתת את הצופה עם הצד האפל של עצמו
שנה לכאן 11: מה קרה להבטחה ואיפה הערוץ עוקף את המתחרות?

השלושה אמנם חיים יחד בדיור מוגן, הכולל שמירה רופפת יחסית של אשת מקצוע וסובלים מ"אוטיזם קל" – אך הפערים ביניהם תהומיים ומתגלים מדי סצנה בעדינות יוצאת דופן. בפרק השני והנוגע ללב, זוהר, שמשוועת לחיבה גברית ונערכת לנעים מכל, יוצאת לדייט בלי לדעת שמהלכו וסופו מרים. הצפייה בזה מקרבת באופן כמעט אלים את כל מי שרחוק מהספקטרום האוטיסטי ומכריחה להסתכל מקרוב באנשים הללו, שאינם בהכרח גאונים (במקרה הרומנטי) כפי שאינם בהכרח לא מובנים.

סצנה נוספת, נהדרת לא פחות, מתרחשת בפגישה של רון רון עם שכנתו. הוא יגיד לה שהיא שמנה, והיא – שלמה עם החולי הייחודי שלה – לא תתרגש כלל מהאדם שעומד מולה.

לא לגמרי ברור לאן יתפתח התסריט שכתבה אידיסיס, שעד הפרק השני בעיקר עורכת היכרות עם שלוש הדמויות (לפחות שתיים מהן מרתקות כבר בדקות הראשונות – רון רון וזוהר), אך אין ספק שהסקרנות שהיא מעוררת חריגה ושהטקסטים נתפרו בדקדקנות לדמויות שקשה לנסח את עולמן, ודאי כשנמצאים מחוץ לו. לזה מתווסף שפרמן, שהפליא לביים בעבר את "אורי ואלה" ונוכחותו מורגשת, אפילו מוכרת. שפת הטלוויזיה שלו כבמאי, שמתעכבת על עיוותים של הפנים כמו על התרחשויות רקע (למשל האכלת יונים בכיכר) ולא ממעיטה בפילטרים ליצירת אווירה, היא כזאת שצריך ללמוד וללמד.

"על הספקטרום" לא מתפקעת מפוטנציאל עלילתי, אבל כן אמנותי; היא נוכחת ואי אפשר לתת לה לחלוף כבינג', היא מאתגרת, מעמיקה ולמרבה המזל היא כוללת שחקנים מצוינים שהצליחו להיעמד על הרצף ולקרב את "האוטיסטי" ל"אנושי" – וככה, ככה בדיוק, טלוויזיה טובה צריכה להיות.

← "על הספקטרום", ימי שלישי 21:30, yesEDGE ו-yesVOD

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• המסך
• אוטיזם
• תרבות