טקס פרסי אופיר לשנת 2025, אירוע השיא של הקולנוע הישראלי שקובע גם מי יהיה הסרט שייצג את המדינה בקטגוריית הסרט הזה באוסקר, נערך אמש בסינמה סיטי גלילות והתאפיין במחאה המונית של עשרות קולנוענים נגד המלחמה ולמען החטופים, שהגיעו לטקס לבושים בחולצות שחורות עם מסרים אנטי-מלחמתיים כמו "ילד הוא ילד הוא ילד" ו"סרבו". הטקס עצמו, בהנחייתן החיננית יחסית לטקסים כאלה של תום יער ושירה נאור, עבר ללא דרמות פוליטיות גדולות.

הזוכים הגדולים של הטקס, בו חולקו בסך הכל 19 פרסים, היו "הים" של שי כרמלי פולק' סרט בהפקה יהודית-ערבית שלקח חמישה פרסים בסך הכל ובעיקר את פרס הסרט העלילתי, ויגיש את מועמדותו לאוסקר. הפתעה מרגשת נרשמה כשמוחמד גזאווי בן ה-13, כוכב הסרט "הים", זכה בפרס השחקן הראשי וקבע תקדים בהיותו השחקן הצעיר ביותר בתולדות טקס אופיר שזוכה בפרס זה. בסרט מגלם גזאווי ילד פלסטיני שמחליט לצאת לבדו למסע אל חוף הים בישראל, ואביו (ח'ליפה נאטור, שזכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר) יוצא בעקבותיו לחפש אותו. עוד זכה "הים" בפרס התסריט (שי כרמלי פולק) ובפרס הפסקול המקורי (אבי בללי).

מנגד, "נאנדאורי" התהדר בזכייה מרשימה של אתי ציקו בפרס הבימוי, נטע ריסקין בפרס השחקנית הטובה ביותר, שי גולדמן בפרס הצילום, כמו גם בפרסי עיצוב התלבושות (ענבל שוקי) והאיפור (יעל רונן). סרטה של אתי ציקו מתרחש ברובו בגאורגיה, לשם מגיעה עורכת הדין הישראלית מרינה (ריסקין, שאשכרה למדה גיאורגית בשביל התפקיד) במטרה להשיב לישראל ילד בן 11 שננטש על ידי אמו בינקותו. שני הסרטים נמצאים ברשימת המומלצים שלנו ליום הקולנוע הישראלישחל היום, כך שעכשיו הם מומלצים אפילו יותר.

בקטגוריית הדוקו זכה "מכתב לדויד", סרטו של תום שובל על החטוף דויד קוניו ששיחק באחד מסרטיו. יחד עם שובל עלו לבמה גם אמו ואשתו של קוניו, סילביה ושרון, ושובל נתן להן את זכות הדיבור: “מה-7 באוקטובר חיינו הפכו לסרט אימה. הלוואי ויכולתי לבקש מהיוצרים לכתוב סוף אחר. סוף שבו המסוק נוגע באספלט ודויד ואריאל חוזרים אלינו לחיבוק המשפחתי", אמרה שרון קוניו. "לצערי, הסוף הזה עדיין רחוק. אני מבקשת מכל מי שיושב באולם ורואה אותנו בבית, אל תפסיקו להשמיע את קולם של החטופים. מאחורי כל חטוף יש משפחה שלמה שמחכה לשובו. אני לא מוכנה שסרט האימה שלנו יסתיים בארון קבורה. הבנות שלי צריכות את אביהן, ואני את בעלי".

לראשונה בתולדות הטקס, ישוגרו ממנו שני נציגים פוטנציאליים אל האוסקר, כשהפעם גם הזוכה בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר יוכל להגיש את מועמדותו, וההזדמנות הזאת הולכת לאורן גרנר עם סרטו "התה של דליה מטיל צל על הר פוג’י". במקביל נחנכה לראשונה גם קטגורית סרט האנימציה הטוב ביותר, והבימאית גן דה לנגה זתה בפרס על סרטה "הציפור שרצתה". פרס להישגים מקצועיים הוענק לשלישיית “מה קשור” על תרומתם יוצאת הדופן לקולנוע הישראלי עם "לשחרר את שולי סאן" ששבר את כל שיאי הקופות.

רגע מרגש נוסף נרשם עם זכייתו של אורי ברבש בפרס מפעל חיים, שזכה גם לביצוע לייב של נונו ל"תני לי יד", שירו הקלאסי בן ה-40 של בעז שרעבי מתוך "מאחורי הסורגים". את נאום התודה שלו סיים ברבש במילים "כולנו יחד, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. כולנו יחד נמגר את הרוע מארצנו האהובה. קדושת החיים, פיקוח נפש וצלם האדם אסור שיהיו להם גבולות לא אתניים ולא גיאוגרפיים. חובתנו הקדושה להשיב את כל החטופים לחיק משפחתם. ומיד.לסיים את המלחמה הארורה ולהחליף את שלטון 'הפרד ומשול' שהכריז מלחמה על החברה הישראלית".

• קולנוע ישראלי
• המסך
• פרס אופיר
• אוסקר

אל תראו את "אין ארץ אחרת". אל תעיזו לראות את "אין ארץ אחרת". אתם הרי בכלל לא רוצים לראות את "אין ארץ אחרת". למעשה, שלוות הנפש שלכם ושל מיליוני ישראלים אחרים תלויה בכך שלא תראו את "אין ארץ אחרת", והזכייה ההיסטורית שלו באוסקר אמש – סרט ישראלי-פלסטיני זכה באוסקר! – רק מחדדת את הצורך החיוני להמשיך ולא לראות את "אין ארץ אחרת". הכל תלוי בכך.

>> תנו לו אוסקר: קונאן אובריאן הוא המנחה שהטקס המשמים הזה היה צריך
>> ראינו זיקוקים: "אנורה" ראוי לכל הפרסים בדרכו המפתיעה אל האוסקר

במשך 25 השנים האחרונות עשינו כולנו עבודה יפה וטובה והצלחנו לעצום עיניים מול עוולות הכיבוש הישראלי בשטחים. סיפרנו לעצמנו כל מיני סיפורים, בטלוויזיה ובעיתונים הפסיקו לדבר על מה שקורה מעבר לחומת ההפרדה, ומרבית אזרחי ישראל שכחו שבכלל יש דבר כזה. הצלחנו, במבצע הדחקה לאומי קולקטיבי, להעלים מהתודעה כמעט לחלוטין את העניין כולו. אי אפשר לתת לסרט אחד להרוס את כל זה.

אנחנו ליברלים, אנחנו הומניסטים, אנחנו שמאלנים טובים או מצביעי "מרכז" סבירים, אבל אנחנו גם ואולי בעיקר לא רוצים לדעת. הבעיה עם זכיית "אין ארץ אחרת" היא שעכשיו נצטרך לראות אותו. לכאורה לא תהיה לנו ברירה. הסרט הותקף כבר הבוקר בידי סוכן הכאוס להרס התרבות מיקי זוהר, וכדי להתמודד עם גלי ההסתה מימין ולהתחמש במידע עובדתי אתם בטח תרצו לראות אותו כדי לדעת על מה אתם מדברים. זהו דחף מובן, אך יש להיאבק בו ומוטב שתמצאו משהו לומר בלי לראות אותו.

אפשר ואף רצוי, כפי שעשו רבים וטובים בשמאל הציוני, להתלונן על היוצר באסל עדרה שלא גינה את טבח שבעה באוקטובר ועל היוצר יובל אברהם שלא שר מעל הבמה "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", או לציין שמדובר בזכייה פוליטית שאינה מעידה על איכותו (אמירה שמצריכה לכאורה צפייה בסרט, אבל אל תפלו במלכודת הזאת, אפשר בקלות לומר את זה גם בלי לראות פריים אחד, אף אחד לא יעשה לכם בוחן פתע ואם מישהו ינסה פשוט תצעקו עליו שהוא תומך חמאס).

אפשר גם לסמוך בעיניים עצומות על התקשורת הישראלית שתקטין את ההישג הגדול של "אין ארץ אחרת" למינימום ותסקר את זכייתו בעוינות, ואפשר להמר משכורת של שנה על כך שהערוצים המסחריים לעולם לא ישדרו אותו, אבל ספק אם יש די בכך במציאות שבה הסרט מוצע חינם באינטרנט לכל דורש. יש צורך במאמץ אזרחי אקטיבי לא לראות את "אין ארץ אחרת" ולשמור על אי הידיעה המאלחשת, להדוף את הניסיון הערמומי הזה להחדיר פיסות של מציאות מחרידה אל תוך מסך אשליות הנורמליות שטיפחנו בקפידה.

אני יודע לומר את כל זה כי אני עצמי כשלתי. צפיתי ב"אין ארץ אחרת" פעמיים ומאז אני מפזם "בילאדי בילאדי" ללא שליטה. ראיתי סרט תיעודי סוחף ומעולה בכל פרמטר, שהוא גם מסמך דוקומנטרי מרשיע על הגירוש האכזרי של תושבי מסאפר יטא מכפריהם – "בג"ץ אישר! בג"ץ אישר!", צווחים ברקע מי שמתכוונים בימים אלה להחריב את בג"ץ – ובמקביל גם מציע אפשרות של סולידריות, שותפות ותקווה בסיפור החברות שמתפתחת בין אברהם ועדרה. והרי די ברעיון הזה כדי לזעזע את אמות הסיפים של האומה.

הבעיה היא שאחרי שרואים את "אין ארץ אחרת", קשה מאוד להפסיק לחשוב על המתרחש ביהודה ושומרון, על ארץ המתנחלים, על הכיבוש והדיכוי האגרסיבי שנלווה לו, על מדינת יהודה שנבנית בכספי המסים ובדם החיילים של המרכז הנאור, על הארון אבו עראם ששכב משותק שנתיים במערה מלוכלכת אחרי שהצבא הרס את ביתו וחייל ירה בצווארו כי ניסה למנוע את החרמת הגנרטור שלו עד שנפטר בייסורים. קשה עוד יותר להפסיק לחשוב על מה שכל ההדחקה הזאת עשתה לנו לאורך זמן. אלה לא מחשבות נעימות. בשביל מה לכם. פשוט אל תראו את "אין ארץ אחרת" הכי חזק שלכם – ואז תגבירו, והמהדרין אף יסתמו אוזניים ויגידו "נה נה בננה לא שמעתי כלום". הרי אין לנו ארץ אחרת.

• טור דעה
• אוסקר
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פלסטינים
• אין ארץ אחרת
• יובל אברהם

אח, טקס פרסי האוסקר! הלילה הגדול ביותר של הוליווד! חגיגה של קולנוע! אירוע מיושן שזמנו עבר כבר! הדבר היחיד שחשוב לנו השנה הוא מנחה הטקס: קונאן אובריאן. אובריאן הוא אחד האנשים המצחיקים ביותר בעולם, גאון קומי מקורי ואדם שבאת מגיע לו הכבוד הזה. אובריאן הוא לא הבחירה הסקסית ביותר: הוא לא כוכב קולנוע, אין לו תוכנית משלו בטלוויזיה בימים אלה, הוא גבר לבן בן שישים, למען השם! אבל הבחירה בו היא אחת ההחלטות החכמות ביותר של האקדמיה לקולנוע בשנים האחרונות. אז איך הוא היה? והאם קרה משהו מעניין נוסף בטקס?

>> ראינו זיקוקים: "אנורה" ראוי לכל הפרסים בדרכו המפתיעה אל האוסקר
>> אתם שם באקדמיה: 10 טעויות עצומות שכבר עשו בטקס פרסי האוסקר

הטקס נפתח בצורה סנטימנטלית באופן מפתיע. אובריאן ידוע בתור אדם ציני שעושה בדיחה מהכול, ולמרות זאת הדברים הראשונים שהצופים ראו היו קליפ מחווה לעיר לוס אנג'לס, ומחרוזת מרגשת של כוכבות "וויקד" סינת'יה אריבו ואריאנה גרנדה. אבל אל תדאגו כי מיד אחר כך השטויות התחילו, עם מערכון וידאו מרשים שמכניס את "קונאן" לתוך "יופי קטלני" (ולתוך דמי מור). אובריאן אז עלה לבמה, וסיפק מונולוג כיפי ומשוחרר. לא כל הבדיחות עבדו, אבל קונאן הרגיש טבעי על הבמה הגדולה הזאת וזה מה שחשוב. "לא השתמשנו ב-AI בשביל הטקס השנה", אמר קונאן, "השתמשנו רק בעבודת ילדים. הם אנשים!"

לטוב ולרע המונולוג של אובריאן הרגיש כמו מונולוג פתיחה של הלייט-נייט שלו, מה שנקרא "היט-אור-מיס". כמה בדיחות טובות, כמה בדיחות פחות טובות, אבל שום דבר נוראי או קרינג'י. לאחר קטע מוזיקלי אירוני בשם "לא אבזבז זמן" (שכלל בדיחה קונאן-ית מעולה: תולעת חול מ"חולית" מנגנת בפסנתר), הטקס התחיל. קונאן המשיך לצוץ מדי פעם ולספר בדיחות, חלקן אפילו טובות, אבל נראה שהרוח הממזרית האהובה שלו נלחמת שוב ושוב ברצון של הטקס להיות מחווה כנה לאמנות הקולנוע הקסומה (או משהו כזה). אובריאן היה יכול להיות תרופת נגד יעילה לטקס החנפני הזה, אבל במקום זה הוא היה תבלין מעניין שמזכיר לפעמים שהוא שם.

עוד רגעים בולטים: קירן קאלקין ריגש, הצחיק ואמר "פאק" לא-מצונזר, אדם סנדלר הופיע עם מכנסיים קצרים וסווטשירט, בן סטילר עשה קטע ויזואלי משעשע ובילי קריסטל ומג ראיין התאחדו. רגע השיא של הטקס היה באופן מפתיע הופעתם של מספר לוחמי אש מלוס אנג'לס, אותם קונאן הזמין לבמה להקריא בדיחות והזכיר לקהל שהם חייבים לצחוק כי מדובר בגיבורים. "אנחנו מביעים את תנחומינו לכל מי שאיבד את ביתו", אמר אחד מהם, "ואני מדבר על המפיקים של 'ג'וקר: טירוף בשניים'". נהדר! אה כן, וסרט קטן בשם "אין ארץ אחרת" זכה בפרס הדוקומנטרי הטוב ביותר. יוצרי הסרט, ביניהם הישראלי יובל אברהם, נשאו נאום שיהווה מבחן רורשאך פוליטי. מפייס מספיק? מפייס מדי? אתם תחליטו, טוקבקיסטים זועמים.

"זו המחצית של הטקס, מה שאומר שהגיע הזמן שקנדריק למאר יעלה לבמה ויקרא לדרייק פדופיל", הייתה עוד בדיחה מוצלחת של קונאן, אבל גם הדגישה כמה ארוך באופן מיותר הטקס הזה. "מה זאת אומרת מחצית?!" אני בטוח שרבים צעקו על המסך. כן, גם השנה הטקס היה מייגע, למרות מאמציו של קונאן אובריאן והכותבים לשמור על אווירה כיפית וקלילה. אם גם בשנה שעברה אסון טבע נוראי, ובעידן של פילוג פוליטי חסר תקדים, הטקס התקיים כרגיל- כנראה ששום דבר לא יעצור את האוסקרים. הוליווד תמשיך לברך את עצמה בכל הזדמנות שתהיה, אז לפחות כדאי שנהנה ממנחה נהדר כמו קונאן אובריאן.

• ביקורת טלוויזיה
• קונאן אובריאן
• אוסקר
• המסך

שמעו, כמו כולם, גם אנחנו אוהבים להתפלש בביצת טקסי הפרסים. זה כיף, זה מעניין, זה מלא שמלות וקולנוע וסלבז מנצחים ומפסידים. אבל אם רגע ניקח צעד אחורה למטרות פרספקטיבה, גם המוניטין המיתולוגי של טקס האוסקר לא עומד מול עידן האין אמת. הרי אנחנו יודעים שהם יודעים לפשל בענק (היי, זוכרים את השנה שהתבלבלו בזוכה?), ויודעים שהבחירות שלהם מושפעות ממגוון מניעים פוליטים-חברתיים-הוליוודים (היי, זוכרים שהחרימו אותם כי כל הזוכים היו לבנים, ומאז כל הזוכים כמעט ורק שחורים?), כך שאנחנו לא מי יודע מה סומכים על שיקול הדעת שלהם. ורק לשם הוכחת הפואנטה, אספנו עשרה מקרים בהם האקדמיה טעתה בענק – חמישה אנשים שלא ממש הגיע להם האוסקר שזכו בו, וחמישה אנשים שממש מגיע להם אוסקר, אז תנו להם אותו כבר.

>>

אלו שזכו, ולא מגיע להם

פיטר פארלי

מי זה פיטר פארלי? הו, רק האדם שעומד מאחורי סרטים כמו "משתגעים על מארי", "טיפשים בלי הפסקה" או "אני, עצמי ואיירין". כן, מהאחים פארלי. אלו סרטים מצחיקים שראוי להעריך, אבל הזכייה שלו היא בכלל על הדרמה הקומית "הספר הירוק" – סרט על גזענות שמתחנף ללבנים זקנים, וזה כנראה מסביר למה האקדמיה בחרה בו. טכנית פארלי זכה בפרס רק כמפיק הסרט, שלקח באותה השנה בבחירה מעוררת מחלוקת את פרס "הסרט הטוב" – אבל עדיין, תחשוב על כל הבמאים הגדולים שלא זכו באוסקר, ואז תחשבו על פיטר פארלי מפיל את הפסלון שלו באסלה, ואז מצלם את ג'ים קארי מנסה להוציא אותו.

ג'ארד לטו

ג'ארד לטו הוא לא שחקן נוראי, באמת. הוא כן היה בלהקה נוראית ("30 דקות למאדים"), וכן שיחק בכמה וכמה סרטים נוראיים ("מורביוס", "יחידת המתאבדים"), אבל גם נתן גם הופעות משנה טובות בסרטים מוצלחים כמו "מועדון קרב" ו"אמריקן פסיכו", ובסך הכל הציג קריירה די מגוונת. ועדיין ראוי לשאול: איך לעזאזל הוא זכה באוסקר על תפקידו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס"? לטו משחק בסרט אישה טרנסית בהופעה שהקהילה הטרנסית הגיבה לה ב-"תודה, אבל לא תודה", אבל האקדמיה תמיד מתרשמת מכל תפקיד שדורש טרנספורמציה או כניסה לנעלי אוכלוסייה מוחלשת. אפילו אם השחקן הוא יפיוף פריוילג ובעיקר ווירדו שלא ברא השטן.

ת'רי סיקס מאפיה

פרס ה"שיר המקורי" של האוסקרים הוא החיבור הגדול של הטקס לתעשיית המוזיקה. ואכן הרבה מוזיקאים מכובדים זכו בפרס לאורך השנים: בוב דילן, סטיבי וונדר, ברוס ספרינגסטין, ת'רי סיקס מאפיה… איך אומרים? משהו פה לא מתאים לשאר. וזה לא שיש לנו בעיה עם ראפ – קבוצת הגנגסטר-ראפ הדרומית ראויה להרבה כבוד על תרומתה לז'אנר ההיפ-הופ. זה פשוט לא הכבוד הזה. כלומר, זה ממש מוזר שלחבר'ה ששרו את "Slob on my Knob" יש פרס אוסקר. לג'יי זי אין אוסקר. גם לא לנאס, או לאף אחד מחברי הוו-טאנג קלאן. אבל לג'וסי ג'יי יש. שוב, זה לא ביקורת – זה פשוט מוזר.

ג'ים ראש

החלק הזה של הרשימה לא נועד רק בשביל אנשים שלא ראויים לאוסקר, אלא גם נועד בשביל אנשים שזה פשוט מפתיע שזכו. אנשים שאתם רואים את השם שלהם ברשימת הזוכים ואומרים "הא? וואלה". למשל ג'ים ראש, השחקן שגילם את הדיקן האהוב בסיטקום "קומיוניטי". ידעתם שיש לו אוסקר? לא על משחק, אלא על כתיבת התסריט של "היורשים", סרטו של אלכסנדר פיין בכיכובו של ג'ורג' קלוני מ-2011. ראש זכה בפרס התסריט המעובד, יחד עם פיין ושותפו לכתיבה נאט פקסון – גם שחקן קומי שאולי תכירו מסדרות כמו "בן וקייט" או סרטים כמו "מורה רעה". אנחנו שמחים לשמוע על הכישרון הנוסף הזה של ראש, אנחנו פשוט מופתעים. כלומר, בואו – איך אנחנו חיים בעולם שבו לאיש שעושה את הראפ הזה יש אוסקר?

מישל חזנוויצ'וס

2011 הייתה די מזמן, מי יודע מה חשבנו לעצמנו אז? כי קשה להסביר עכשיו איך "הארטיסט" – קומדיה נוסטלגית חמודה על סרטים אילמים בסגנון סרטים אילמים – גרפה חמישה פרסי אוסקר בזמן שהתחרתה בסרטים כמו "מוניבול", "דרייב" ו"מסיבת רווקות". שוב, זה סרט חמוד, עם קונספט חמוד, וכלב ממש חמוד – אבל איך מישל חזנוויצ'וס זכה אוסקר על בימוי בזמן שיש כל-כך הרבה במאים חשובים ללא פרס? מאז הזכייה חזנוויצ'וס בעיקר חזר לביים קומדיות סקס ופרודיות על ג'יימס בונד בצרפת, ובהיעדר הגימיק האילם זכה להתעלמות מוחלטת ודי מוצדקת מהוליווד. אולי פשוט חסר בהם כלב.

אלו שלא זכו, אבל ממש מגיע להם

ג'ון גודמן

כולם אוהבים את ג'ון גודמן, השחקן גדול המימדים עם הלב העוד יותר גדול שכבש את ליבנו בעשרות הופעות קולנועיות, בנוסף לקריירה המרשימה שלו בטלוויזיה. אבל מי לא אוהב אותו? האקדמיה לקולנוע כנראה, כי הוא קיבל אפס מועמדויות במשך קריירה של כמעט 50 שנה. מה לעזאזל? האוסקרים נתנו כבוד מספר פעמים לאחים כהן (ובצדק), אבל השחקן שהצליח לגלם מנעד שנע בין וולטר סובצ'אק המגוייר מ"ביג לבובסקי" עד לצ'ארלי מדווז החביב/משוגע ב"ברטון פינק" לא מקבל כלום? אפילו כאשר גודמן שיחק תפקידי משנה בסרטים אוסקריים, כמו "ארגו" ו"טיסה", הוא לא קיבל מועמדות. הגיע הזמן שהאקדמיה תתאפס על עצמה ותעניק פסל קטן לאיש הגדול הזה.

מייקל מאן

למייקל מאן יש קריירה שמתאימה מאוד לאוסקרים. הוא במאי גבר-גבר (זה ליטרלי בשם שלו) שבא מעולם המותחנים וסרטי הפשע, אבל ביים גם מספר סרטים בז'אנר האהוב על האקדמיה – "סיפורים אמיתיים על דמויות היסטוריות חשובות". ועדיין, הוא זכה רק למועמדות אחת כבמאי עבור "המקור" ב-1999. הסרט הביוגרפי שלו על מוחמד עלי? כלום. "היט", אחד מסרטי הפשע הטובים ביותר וגם אחד הסרטים הטובים בהיסטוריה? גורנישט. כלומר, הבן אדם ביים אפוס היסטורי בכיכובו של דניאל דיי לואיס ("אחרון המוהיקנים"), שגרף רק פרס אחד. על סאונד! על ס-א-ו-נ-ד! גם השנה, כאשר הוא הוציא את סרטו הביוגרפי אנזו פרארי – פרוייקט שלקח לו 20 שנה להוציא לפועל – הוא נשאר בחוץ בלי אף מועמדות. אם אני הייתי האקדמיה הייתי מתחיל לחשוש מזעמו של הבחור הקשוח הזה משיקגו.

נורה אפרון

להיות אישה בהוליווד זה לא פשוט, לא משנה באיזה תחום את. אפילו תחום כמו כתיבה, בו יותר מקובל לראות נשים מאשר נגיד בבימוי, זה לא מאוזן מגדרית. אפילו לא קרוב. זה אולי מתחיל להסביר איך אחת התסריטאיות האהובות ביותר בקולנוע, נורה אפרון זצ"ל, לא זכתה באף אוסקר – לא על בימוי או כתיבת קומדיות אהובות כמו "נדודי שינה בסיאטל" או "ג'ולי וג'וליה", ולא על כתיבת אחד התסריטים המרשימים ביותר אי פעם, "כשהארי פגש את סאלי". הו, להעתיק מהתסריט שלה אתם יודעים מצוין, הוליווד, אבל להעניק לו פרס? לא. למה? זו שאלה יותר חשובה אפילו מ"האם גברים ונשים יכולים להיות ידידים".

גלן קלוז

גלן קלוז היא כנראה אחת הדוגמאות הראשונות שעולות לכם בראש כאשר אומרים את המילה שחקנית (כנראה אחרי מריל סטריפ, בכל זאת). ולמרות זאת, היא מעולם לא זכתה להחזיק באותו פסלון מוזהב של איש קירח – וזה לא כאילו לא היו לה הזדמנויות: שמונה פעמים היא הייתה מועמדת, ושמונה פעמים היא הלכה הביתה בידיים ריקות! לא כל הסרטים המועמדים שלה היו טובים במיוחד ("יומני האפלצ'ים", "אלברט נובס"), אבל עדיין – זו גלן פאקינג קלוז! למה אתם מחכים? שהיא תשחק את הג'וקר?!

טום קרוז

טום קרוז הוא שחקן מצויין, ואני לא רוצה לשמוע ויכוחים פה בסגנון "הוא סתם פרצוף יפה/הוא סתם גוש כריזמה מהלך/הוא סיינטולוג מוזר". כי הכל נכון, והוא עדיין שחקן מצויין שראוי לזכות באוסקר. מדובר בכוכב הקולנוע האחרון שלנו, לעזאזל! בשנות התשעים הוא נתן הופעות מצוינות בסרטי דרמה כמו "בחורים טובים" ו"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק (אגב, קובריק עצמו זכה רק באוסקר אחד בקריירה שלו – על האפקטים של אודיסאה בחלל), ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בהצלת תחום שוברי הקופות, ועל הדרך עושה פעלולים מטורפים בסרטי אקשן מפוצצים. אבל ברגע שהוא חוזר לסרט דרמטי רציני – כדאי שתתנו לו אוסקר, או שהחייזרים שלו יטפלו בכם.

שחקן אדיר, תסתמו. טום קרוז, "מגנוליה" (צילום מסך: מתוך הסרט)

• המסך
• סרטים
• אוסקר

לפני קצת יותר משנה הרכבתי עבור טיים אאוט רשימה של 16 סרטים משובחים שאורכם מעל לשלוש שעות. היא כללה סרטים כמו "הסנדק 2", "רשימת שינדלר", "לורנס איש ערב" ו"היו זמנים באמריקה". לו הרכבתי אותה היום הייתי מצרפת לרשימה את "הברוטליסט" הנפרש על פני שלוש שעות ו-34 דקות מרתקות, מה שהופך אותו לאחד מחמשת הסרטים הארוכים ביותר שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ההישג מרשים עוד יותר כשמגלים שהוא הופק בתקציב של עשרה מיליון דולר בלבד. כמו אלה שקדמו לו, "הברוטליסט" הוא סרט היסטורי שבמרכזו גיבור כריזמטי ושאפתני, אך הפעם מדובר באדם שבור. לכן, עם היותו אפי, אפילו מונומנטלי, הסרט אינטימי מאוד, ובמרכזו מערכת יחסים נפיצה בין שני גברים המייצגים עולמות שונים – האמן והפטרון.

>>

כמו סימפוניה קלאסית, "הברוטליסט" מחולק לארבעה פרקים מובחנים – אוברטורה, פרק שני איטי ורגוע, פרק שלישי מהיר וקופצני יותר, ואפילוג קצר שמביא את הסרט לסיום רועם. במקרה זה הוא גם מגלה לנו דברים שלא ידענו ומעניק לסיפור כולו משמעויות מטלטלות. זה סרט אינטלקטואלי, חמור סבר ועתיר סמליות, אך גם אנושי וסוחף, והוא גרף עשר מועמדויות ראויות לאוסקר, בהן לבמאי ולשחקנים.

אדריאן ברודי מגיש הופעה פנומנלית, מדודה ועם זאת בוערת ברגש עצור, כלזלו טות', יהודי הונגרי ניצול בוכנוואלד שמגיע לארה"ב ב-1947. כשהוא מגיח מהבטן האפלה של האוניה, לעיניו נגלה פסל החרות. כידוע, על הפסל חקוקות המילים שכתבה המשוררת אמה לזרוס: "הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין". אך מנקודת מבטו של טות', הפסל אינו ניצב בגאון כמו שאנחנו רגילים לראותו בסרטים על מהגרים (למשל בפתיחה של "הסנדק 2") אלא הוא נטוי על צידו, כמעט הפוך. זה דימוי עקום של החלום האמריקאי, והוא מכין אותנו למה שטות' יגלה על ארצות הברית כארץ קולטת מהגרים, שניזונה מהם תוך כדי שהיא דואגת להזכיר להם את מקומם בתחתית.

את פניו של לזלו מקבל בן דודו אטילה (אלסנדרו ניבולה, טוב כתמיד), שכדי להיטמע בחברה הנוצרית התחתן עם שיקסע בלונדינית ושינה את שם משפחתו. אטילה מציע ללזלו לעבוד בחנות הרהיטים שלו בפילדלפיה, העיר שבה נערך אירוע הכרזת העצמאות של ארה"ב ב-1776. מונטאז' של קטעי ארכיון מציג אותה כעיר מודרנית שצומחת במהרה – אמריקה במיטבה. לזלו מעצב רהיטים מודרניסטיים, ואנחנו מתחילים לקבל מושג על הרקע שלו כארכיטקט מהולל מזרם הברוטליזם, המאופיין בשימוש בצורות בסיסיות ובהעדפה לבטון חשוף.

פיתול עלילתי מביא את לזלו אל ביתו של התעשיין האריסון ון ביורן (גאי פירס, שזאת מועמדותו הראשונה לאוסקר). אחרי מפגש ראשוני שמסתיים בגירוש ומספק הצצה לתחושת העליונות של הפריץ החדש, ון ביורן מחליט להפוך לפטרונו של הארכיטקט היהודי, ומזמין אותו לתכנן מרכז קהילתי על שם אמו האהובה. וכל הזמן הזה לזלו מחכה לרעייתו ארז'בט (פליסיטי ג'ונס מ"התיאוריה של הכל") שנתקעה באירופה עם אחייניתו, ומתקשה להשיג את האישורים הנדרשים כדי להצטרף אליו באמריקה.

ון ביורן משתייך לעשירון העליון, והוא ממלא את ביתו באורחים עטויי מחלצות, אבל הוא לא נולד לכסף. כפי שהוא אוהב לספר, הוא בנה את עצמו במו ידיו. הוא יזם קשוח, שמזכיר לצופים את דניאל פליינוויו מ"זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון (כאן מחצבת שיש מחליפה את באר הנפט כרקע סמלי לעימות בין הגברים). אחרי שהצליח להסתנן אל קרב החברה הגבוהה, ון ביורן רוצה להוסיף לעצמו עידון תרבותי, ולשם כך הוא שוכר את היהודי האירופאי עם האף השבור. אבל הוא לא מתכוון לתת לו לשלוט ביצירה. הבניה נתקלת ברצף של מכשולים ונמשכת שנים (כמו הפקת הסרט), ובמהלכה טות' משתנה מגבר שפל רוח לאמן טוטאלי ואף מגלומני שמסרב להתפשר על חזונו. האם הוא חוזר להיות מי שהיה לפני המלחמה, או שמא נולד אדם חדש מתוך המשרפות?

כדי להשיג את המראה התקופתי המבוקש, "הברוטליסט" צולם (בעיקר בהונגריה) בפילם בשיטת ויסטה-ויז'ן שהיתה נהוגה בשנות החמישים. כמו בשנים ההן, יש גם הפסקה באורך רבע שעה שהיא חלק מהסרט עצמו. הרוקיסט דניאל בלומברג הלחין פסקול מהמם, וגם מארג הצלילים התקופתיים עשוי ביד אמן. צופים מקומיים מגיבים בחדווה כשהם מגלים שהמארג העשיר כולל את קולו של בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. לטות' עצמו אין כוונה לעלות לכאן, אבל האופציה מוצעת.

הבמאי בריידי קורבט, שסרטו השלישי הוא קפיצה גדולה ביחס לשני הראשונים ("ילדות של מנהיג", "ווקס לוקס"), מציין בראיונות את סרטיו האופראיים של לוקינו ויסקונטי ("הברדלס", "הארורים") כמקור השראה בולט. כמו המבנה שבמרכזו, רוב הסרט בנוי לתלפיות, אך בפרק השלישי יש שתיים או שלוש קפיצות בתסריט, בעיקר אלה הנוגעות לאשתו ולאחייניתו השתקנית של טות'. הפערים האלה אינם פוגמים בעוצמתו של "הברוטליסט", שנחווה כמו שאגה אחרונה של קולנוע שכמותו לא נוהגים לעשות עוד.
4.5
The Brutalist בימוי: בריידי קורבט. עם אדריאן ברודי, גאי פירס, פליסיטי ג'ונס, אלסנדרו ניבולה. ארה"ב 2024, 215 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• שואה
• אוסקר