Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
סטנדאפ טרגדי: מה שצריך זה פאנץ' אחד טוב בפרצוף של החמאס
הקומדיה מבקשת אישור לחזור, המפקד. סיירת פאנץ' (צילום מסך: כאן 11)
מה אמור לעשות קומיקאי כשהכל מסביב עצוב כל כך? "סיירת פאנץ'" של כאן 11 לקחה כמה סטנדאפיסטים מובילים ושלחה אותם להרים את המוראל בפיקוד העורף, והתוצאה חמודה ביותר אבל הקומדיה זהירה מתמיד ונמנעת מאקטואליה. הפלוס הגדול הוא שובו של אורי גוטליב למסך
אחד האספקטים המעניינים שאפשר לבחון סביב המלחמה וה-7.10, הוא השאלה כיצד היא משפיעה על עולם התרבות. המוזיקה, כידוע, הגיבה בעוצמה לאירוע המטלטל שעבר על חיינו – מנס וסטילה ועד יהורם גאון; הטלוויזיה מתחילה לאט לאט להתעורר ולגבי הקולנוע עוד ייקח זמן. אבל יש תחום אחד שבו זה קשה במיוחד – והוא עולם הקומדיה.
זה, כנראה, התחום שמעורר כרגע הכי הרבה אמוציות וקשיים מבין כל תחומי התרבות. מה אמור לעשות קומיקאי בתקופה שבה הכל עצוב? ואיך אפשר בכלל לגשת לדברים, בוודאי קרוב כל כך לתקופה שבה כולנו היינו שרויים בקוקטייל מטורף של עצב, פחדים וחרדה קיומית של ממש?
לא מעט אנשי קומדיה כבר עמדו בפני הדילמה הזאת: ראינו את זה עם חבורת השחקנים של "זהו זה", אחר כך באה "ארץ נהדרת" – ובין לבין, מגיעים גם הסטנדאפיסטים. אדיר מילר הגיע עם ספיישל משלו ששודר לפני כחודש בקשת 12, ובתור הקומיקאי המוביל בישראל, כנראה שהציב את הטון ליתר הקומיקאים: כמו ששר פעם יוסי בנאי, יש בזהירות עכשיו ללכת. לגעת בנושאים גלובליים, לא לשים את היד בתוך האש הפוליטית או בנושאים מעוררי מחלוקת – ולעשות "גוד טיים".
זה גם המסר שיוצא מ"סיירת פאנץ'", ספיישל סטנד אפ בשני חלקים, שחלקו הראשון שודר אתמול (שני) בכאן 11, וליוותה שורה של סטנדאפיסטים למופעים מול חיילי פיקוד העורף – ביניהם אורי גוטליב, גיא אדלר, חן מזרחי, הדר לוי, אלי חביב ואסף מור יוסף. כל אחד מהם התמודד עם הדילמה בצורה קצת שונה, אבל אפשר לתת סימנים במופעים של כולם.
לפני הכל, האקטואליה כשלעצמה לגמרי נעלמה מהמגרש. אם יש התייחסויות לאירועים חדשותיים – זה נע בין התאהבות בדניאל הגרי לבין ספירת המפורסמים שלא אוהבים אותנו בעולם. על המלחמה עצמה, התוצאות והמחירים שלה, אף אחד לא מדבר – בטח לא במשבצת הזאת. ההפקה גם שילבה מעין בדיחה פנימית בתחילת הפרק שבה גוטליב והדר לוי מקריאים את רשימת "הנושאים שאסור לדבר עליהם" – אולי כעקיצה לפורמט, שהוא סוג של ערבוב בין תכנית בידורית קלילה לבין משהו שבסוף לא מסתיר את רצונו להיות קצת מטעם, כשבעצם כל מה שצריך זה פאנץ' אחד טוב בפרצוף של החמאס.
כן, אורי גוטליב, גם אנחנו שמחים לראות אותך. סיירת פאנץ' (צילום מסך: כאן 11)
"סיירת פאנץ'" היא תכנית חמודה בסך הכל – קטעי הסטנד אפ עברו יותר טוב מאשר הניסיונות "לקחת את הקומיקאים לשטח" (מנהג שחוזר על עצמו לא מעט בתכניות כאלה, מורשת "צחוק מעבודה"), לפחות אם מוציאים מהכלל את הקטע שבו אורי גוטליב מקריא את ההוראות בראפ. כן, יש לי חולשה לז'אנר, ועדיין זה היה מאוד משעשע.
בכלל, אם יש משהו שלקחתי מ"סיירת פאנץ'" זהו שובו המבורך של אורי גוטליב לתודעה. נכון שגוטליב כבר עשה דברים בעבר, והוא ממשיך לעשות קומדיה עד היום בדרכים שונות, אבל מאז התקופה שבה הוא היה קבוע על המסך כפאנליסט ב"מועדון לילה" הוא קצת ירד מהרדאר – והיה כיף לראות אותו שוב על המסך ובסטנד אפ. גם אלי חביב, שתמיד יודע לעבוד טוב, היה מוצלח בקומדיה שלו.
אחרי שבתחילת האירוע, קרוב ל-7.10, רובנו היינו עמוק בתוך תחושת החירום – אפשר להגיד ששגרת החירום כבר כאן. המלחמה עדיין שולטת בסדר היום ומופיעה על המסכים שלנו דרך קבע, אבל יותר באגביות, בדרך למשהו אחר. הקומדיה מתחילה לבצבץ יותר ויותר, מרימה את הראש מתחושת האבל והשיגעון שאפפה אותנו בימים הראשונים. "סיירת פאנץ'" היא עוד ביטוי, זהיר ושמרני יחסית, לדבר הזה. אבל עצם הנוכחות שלו לא מובנת מאליה. בטח לא במציאות שאחרי האסון הגדול שעדיין רובץ עלינו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הם יודעים לפניכם מה אתם רוצים לשמוע עכשיו ומה באמת יצחיק אתכם - בפיד הפייסבוק שלכם, בטלוויזיה ועל כל במה שרק מתאפשר להם לעלות עליה. אנשי ונשות הגל החדש של הסטנדאפ הישראלי משאירים את הדי.ג'ייז לנבור בארגזי התקליטים ואת השפים להזיע במטבח. הסטנדאפיסטים הם הרוקסטארז החדשים שלכם
את השמות, או לפחות את חלקם, אתם כבר מכירים: תם אהרון ("גב האומה"), אודי כגן ותום יער ממלאים אולמות על בסיס קבוע. התוכניות "היום בלילה עם גורי אלפי", "לילה טוב עם אסף הראל" ו"עוד כותרות" (מעין ספין אוף של "ארץ נהדרת" שהגיש אייל קיציס) נשענו כמעט לחלוטין על צוות של כותבים ומופיעים צעירים. יש קבוצות סטנדאפ שמגבות את המופעים שלהם במערכוני רשת ("כל מה שמצחיק בעולם", "בערך"). אפילו מדיום עתיק כמו רדיו רענן את השורות – התוכנית של אורי גוטליב ושי גולדשטיין ב־103FM צירפה אליה את הסטנדאפיסטית העולה לאה לב, למשל.
יש להם, לגיבורים החדשים של סצנת הקומדיה בישראל, בין שכבר עשו את הקפיצה לספוטלייט או שבינתיים רק מתאמנים על במות ברחבי העיר, כמה מאפיינים משותפים: כמעט כולם בני 30 ומטה (חלקם אפילו מאוד מטה), רובם פעילים מאוד ברשתות החברתיות, כמעט כולם גרים ויוצרים בתל אביב, דעתנים, מנומקים ובעלי זיקה חזקה לפוליטיקה ולאקטואליה. חלקם עשו דברים אחרים בתחום הקומדיה לפני שהגיעו לסטנדאפ: מתן בלומנבלט ("גב האומה") ואביתר חלימי ("היום בלילה") יצרו לפני כמעט עשור תוכנית רדיו קומית (ועוד דברים) תחת השם "ץ סופית"; אריאל ויסמן ("גב האומה") וירמי שיק בלום ("עוד כותרות") הגיעו בעיקר מתחום הקומיקס; וטל טירנגל ויורן דוידי ("לילה תירס") התחילו בתור ההרכב הקומי־מוזיקלי תירס סקסואל. אחרים עברו את טבילת האש הקומית שלהם על הבמה. כך או כך עושה רושם שבמירוץ השליחים התל אביבי המחפש תמיד את הרוקסטארז החדשים – כתבי המקומונים בשנות ה־90, הדי.ג'ייז בתחילת העשור הקודם והשפים בתחילת העשור הנוכחי – כרגע אלו הם הקומיקאים שמחזיקים את הלפיד הזה בביצים.
"התחלתי עם הסטנדאפ פשוט כי התאפשר", מודה יואב רבינוביץ' (29), שהופיע ב"עוד כותרות", וכיום כותב ב"גב האומה״ ומופיע בפינה "המועדון" בתוכנית "היום שהיה" לצד עוד קומיקאים צעירים (שיר ראובן, מיטל שפירו, דור כאהן, לילך וולך – האחרונה משמשת גם בתור מבקרת התיאטרון של Time Out). "הייתי כותב פוסטים קומיים בפייסבוק וקיוויתי לחשיפה, אבל בלי הסטנדאפ לא הייתי מוצא את הדרך לתעשייה. זה שינה לי את הכיוון. העליתי קטע סטנדאפ לפייסבוק, הוא צבר תאוצה וככה הבחינו בי".
זו לא רק תחושה, או כמו שקורה לעתים קרובות בתל אביב, צל של הר שמוכתר לרכס הרים. העובדות מדברות בעד עצמן: מעיר שבה היו שני מועדונים שמקדישים עצמם לז'אנר (הקאמל קומדי קלאב והקומדי בר) לצד כמה ליינים שוליים, הבמות, כמו גם המופיעים, התרבו: לצד הקאמל והקומדי בר (בבית ציוני אמריקה) נפתח לפני שנתיים הסטנדאפ פקטורי, וכמעט כל מקום אחר בעיר שמח לארח ערב סטנדאפ, קבוע או רב פעמי: לסינמטק תל אביב (שערבי LOLZ הגיקיים שלו קדמו להתפוצצות הטרנד) מיהרו להצטרף גם הברים ובתי הקפה (ההודנא, קפה ביאליק, האוצר, קפה חלוצה, צוזאמן ורבים אחרים), ורוב הליינים מנוהלים ישירות על ידי סטנדאפיסטים. ארז בירנבוים, קומיקאי ומבעלי הסטנדאפ פקטורי, יודע זאת היטב: "לפני 10־15 שנים היו בערך 20 סטנדאפיסטים בבמה פתוחה", הוא אומר, "היום נרשמים כל שבוע 60 איש. אני מאמין שיש כרגע בסביבות ה־80־90 איש שרוצים לעשות ולהתפתח בסטנדאפ". המספרים שהוא מוסר מתייחסים רק לאלו שמופיעים בבמה התובענית לעתים של הפקטורי. אז דרישה מלמעלה (הטלוויזיה) יש וביקוש מלמטה (המופיעים) בטח שיש. אבל מה גרם לצמיחה הזאת? האם באמת בשנתיים־שלוש האחרונות אנשים נזכרו פתאום שהם בעצם אוהבים סטנדאפ?
קאמל לייט
בעוד ההומור היהודי שנפוץ בניו יורק ובסביבתה באמצע המאה ה־20 התאפיין בהרבה הומור עצמי, בדור הפלמ"ח לא כל כך הבינו את הקונספט של לצחוק על עצמך. ההומור של ראשית המדינה הורכב מבדיחות על אחרים ומסיפורי הוויי חלוצי, כראוי ליהדות השרירים. כמו כל מתבגר, ההומור הישראלי קיבל קצת ביטחון אחרי הזיון הראשון, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים – אז החלו להופיע ניצנים ראשונים של סטנדאפ.
"לפני עידן הטלוויזיה בישראל היו בדרנים. אפילו שלמעשה הם היו סטנדאפיסטים, לא קראו להם כך", מסביר פרופ' אריה סובר – מרצה, חוקר ויו"ר האגודה הישראלית לחקר ההומור. ככה זה, האקדמיה יכולה לגרום לכל דבר להישמע רציני וקצת אפור. "בין היתר מדובר באורי זוהר, שייקה אופיר ודן בן־אמוץ, שהיו הסטנדאפיסטים שקדמו לגל של סוף שנות ה־80". המערכונים שלהם כללו גם שירים, חיקויים והומור עדתי מוקדם והם אחראים לכמה קלאסיקות מוקדמות של ההומור הישראלי. נקודת המפנה הגיעה, כמו בהרבה תחומים אחרים, אחרי מלחמת יום כיפור. מה שנשאר מהקאנון של ימי שבלול כמעט נכחד: בן־אמוץ ואופיר התבגרו ועברו הלאה וזוהר הלך והתקרב לדת.
אבל גם הקהל חיפש משהו אחר: בישראל הפגיעה והמבולבלת היה קשה להזדהות עם הדן בן־אמוצים של העולם, והחליפו אותם יהונתן גפן, חנוך לוין וההומור הפוליטי המושחז שלהם. במקביל – ובעיקר החל משנות ה־80 – החלה אמריקניזציה מסיבית של התרבות הישראלית. הרצון לחקות כמה שיותר אלמנטים מחו"ל התנגש עם מצב כלכלי לא פשוט, ובמקום שבו יש תסכול לפרוק, צומחת הקומדיה.
"הביקוש לסטנדאפ באותן שנים צמח מהצורך להיות ביחד, סביב מדורת השבט, להרגיש שאתה לא לבד אלא חלק מחברה שמרגישה כמוך", אומר סובר. שנים לא רבות לאחר מכן, ב־1993, שמואל וילוז'ני חזר לישראל אחרי שבילה תקופה בניו יורק, ופתח בישראל (עם שותפו בן זיידל) את המועדון החלוצי בתחום: הקאמל קומדי קלאב. זו תקופה שבה רעיונות מחו"ל מחלחלים לתחומים שונים בתרבות הישראלית: במוזיקה, בכלכלה, בסטנדאפ וחשוב מכך – בטלוויזיה. עם כניסת ערוץ 2 הניסיוני לתמונה הגיעה גם תקופה קצרה ואנומלית שבה אפשר היה לעשות דברים אחרת, ועלה הביקוש לקומיקאים יותר צעירים ובעיקר פחות מעונבים.
״ליצן החצר לא יכול לעשות כלום״
"לא היה דיגיטל, לא היה לאן לכתוב אם רצית להיות קומיקאי, אז פניתי לאפיק של הסטנדאפ", נזכר התסריטאי אריק שגב (41) שהחל את דרכו בגיל 19 ב"לילה גוב" (והמשיך מאז לקריירה ארוכה בטלוויזיה שכוללת את "ארץ נהדרת" ו"אולי הפעם"). "הסטנדאפ היה אז חממת גידול לכישרונות, בימים שלפני פרוץ הערוץ המסחרי. אי אפשר היה להגיד שהתעשייה ספרה אותנו, אבל כן הסתובבו ציידי טאלנטים שרצו להעלות תוכנית קומית או למצוא 'סטנדאפיסט בית' – וילוז'ני, רמי שטרן, יעקב כהן, גיל קופטש. אבל לא הייתה התייחסות לסטנדאפ כאמנות של ממש, זו הייתה פינה. רוב הסטנדאפיסטים היו בוגרי להקות צבאיות או בתי ספר למשחק ובדיוק התחילה תנועה של חבר'ה שאמרו 'פאק איט'. אבל הפריחה של המועדונים הקטנים בניינטיז הייתה פתרון ביניים לאנשים שלא הייתה להם מסגרת. אני עליתי עם עיתון ואלתרתי מתוכו סטנדאפ, לא מבריק במיוחד. אבל יצא שבאותו ערב ישב בקהל מישהו מ'לילה גוב'. הוא אמר לי: אם אתה כבר עושה בדיחות מהעיתון, בוא תכתוב לתוכנית".
גם הדור החדש של הסטנדאפיסטים לא הגיע למקום שהגיע בשביל להתחנף לקהל, אבל העובדה שהקומיקאים צוחקים על האנשים בחליפות לאו דווקא מבשרת טובות. "זה כמו ליצני החצר. הם יכולים להגיד דברים איומים בלי שיפגעו בהם, אבל האופוזיציה נעלמה ומי שבאמת צריך לדבר לא מדבר", אומר שטרן. "ברור מראש שליצן החצר לא יכול לעשות כלום. הוא לא יכול להחליף שלטון". פרופ' סובר מגבה אותו, וגם מסביר את השנים הארוכות אחרי 1995 שבהן הסטנדאפ הישראלי התעסק בקטנות: בנונסנס, בזוגיות, בחיי משפחה, בסטריאוטיפים עדתיים בלתי נגמרים. "אפילו הפוליטיקאים התייאשו. מה שנותר הוא להתכנס בעצמך, להיות יחד עם כולם ולצחוק", מרחיב סובר.
דווקא סטנדאפ ביקורתי יכול להיות בעייתי לדבריו: "יש צורך בברז להוצאת קיטור, שמגיע הרבה פעמים דרך תוכניות הבידור. חברה לא יכולה לחיות בלי שיש לה נתיב שדרכו היא מבטאת את הביקורת הפוליטית־חברתית שלה. מתייחסים לזה בסלחנות". והטוקבקים הקשים שהתקבלו בעמודי הפייסבוק של "לילה טוב עם אסף הראל" או "היום שהיה", בעיקר אחרי פינות ומערכונים שפגעו ברגשות הציבור הדתי (או בראש הממשלה כמובן)? "זה לא השדה האמיתי, זה לא באמת מפריע לאף אחד. זה פרדוקס: ככל שהביקורת נשמעת יותר בתוכניות הבידור, כך קטן הסיכוי שתהיה מהפכה אמיתית. הקיטור יוצא ואין אנרגיה לפעולות אחרות".
אז האם זה העניין? האם החיים במדינה הפכו למחורבנים כל כך, שהמקצוע הנחשק הפך להיות ליצן החצר, ולא של המלך? בעיר כמו תל אביב, שפחות או יותר עשויה מציפרלקס, אמנם הגיוני שיפעלו הרבה סטנדאפיסטים שישמשו כמכשיר לפריקת תסכול וייאוש, אבל מולי שגב, האיש מאחורי "ארץ נהדרת" ששנים ארוכות היה ממליך מלכים כמעט בלעדי בתחום, אמביוולנטי: "סטנדאפ זו עוד דרך להתמודד ולעבד את המציאות. זה לא פחות ממאמר בעיתון, רק שיותר קל להתחבר לזה וזה מגיע לקהל יותר רחב. זה כן מטריד את הפוליטיקאים, גם כאן וגם בארצות הברית, אבל כמו שאנחנו יודעים, זה לא מספיק בשביל להביא שינוי אמיתי".
פרשננו לענייני
ועוד נקודה חשובה שהופכת את הסטנדאפיסטים למצרך תרבותי חשוב בישראל: צריך מישהו שיפרשן את המציאות בצורה נגישה. 2016 היא תקופה רגישה מבחינת רמת התקינות הפוליטית שנדרשים לה פוליטיקאים, אנשי ציבור, אמנים או ספורטאים (להוציא אלו שמעמדם, אופי הקהל שלהם או מקומם בחברה, לטוב ולרע – ולא משנה אם מדובר בדונלד טראמפ, בצל או באפרים שמיר – מאפשר להם לוותר על כללי המשחק הזה, או אפילו לדחות אותו בגלוי). מילה לא נכונה יכולה להוביל לצליבה ברשתות החברתיות, שם תמיד מחכים בשקיקה לשערורייה היומית. רמת האינטנסיביות והאלימות שבה מתנפלים על כל מי שסרח גדולה הרבה יותר מאשר בעבר. בסביבה כזאת צריך אנשים שיידעו להסביר את המציאות בצורה חדשה, שיידעו גם ללכת בין הטיפות וגם לרוץ בהן כשצריך. ענת ריבלין, יוצרת ומפיקת פינת "המועדון" בתוכנית "היום שהיה עם גיא זהר" בערוץ 10, שבה מתארחים קומיקאים המדברים על ענייני היום, מסבירה את ההיגיון מאחורי המהלך: "כשמדובר בתוכנית חדשות, הצופים לא יקבלו את הדיסוננס של לשמוע על משהו מומצא. הם באו לקבל חדשות, אי אפשר לחרטט אותם בהמצאות, מצחיקות ככל שיהיו. חברי וחברות 'המועדון' חיים רשתות חברתיות ומתעדכנים כל הזמן בהתפתחויות, ולכן הם הבינו את ההיגיון מיד. לחברי 'המועדון' יש גם ניסיון בהופעה מול קהל, שזה הניסיון הכי משמעותי לכותבים וכותבות קומיים, כי אם הקהל שיושב מולך לא צוחק כשאתה מספר בדיחה, אתה קצת מת מבפנים ויודע שאתה חייב לחתור לשיפור".
כלומר, אחרי שראית חדר שלם בודק SMS בזמן שאתה מתאבד על בדיחה שעבדת עליה ימים שלמים, מה זה כבר כמה תגובות עצבניות בפייסבוק? "הקו (בין אקטואליה לסאטירה) מטושטש מאוד", אומר רבינוביץ', אחד המופיעים הקבועים בפינה המדוברת. "לפעמים המטרה של תוכנית סאטירה היא לא הומור טוב אלא אקטואליה טובה. מה הגבולות? אולי עדיף לשאול 'מה זו סאטירה'. אני רוצה לומר שהיום עושה רושם שסאטירה הפכה לדרך להנגיש אקטואליה, לאו דווקא לגרום לצופה לצחוק. נותנים לאנשים לבטא את הדעה שלהם, ועל הדעה להיות מקורית ומנומקת, ובין היתר גם משעשעת".
למרות הריבוי בפינות ובבמות, הסטנדאפיסטים ממש לא מרגישים שהתחום הגיע למנוחה ולנחלה. העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדר מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה את היחסים בין הסצנות. "פעם היה ברור שאם אתה עושה סטנדאפ ותהיה טוב, יעבירו אותך לימי חמישי לעשות חמש דקות. היית בא, שואל את בעלי המועדונים, 'אני טוב? פעם, פעמיים, שלוש, זה יספיק להעביר אותי לחמישי?', והיו עונים לך, 'אם תהיה טוב במשך שנה, אולי'. היית רוצה להתקדם אבל לא היה לך איך", אומר בירנבוים. "היום מספיק שאתה עושה חצי שעה סטנדאפ ואסף הראל עובר לידך, הוא לוקח אותך לכתוב בתוכנית שלו. יש גם מין הרגשה שהיום כל מי שעולה על במה הוא סטנדאפיסט. סטנדאפיסט הוא מי שסטנדאפ הוא החיים שלו, מהבוקר עד הלילה, כל מה שהוא מתעסק בו".
אכן, כללי המשחק השתנו. אחד הגורמים הכי חשובים בהתהוות של גל הסטנדאפ הנוכחי היה שהוא הקנה ליוצרים הצעירים תחושה שאפשר להצליח לבד, שנוצרה לפני כשלוש־ארבע שנים בעקבות ההצלחה של מה שהיה "ערב הסטנדאפ של תום יער" (לאחר שיער אספה מספיק חומר בשביל לעלות עם מופע מלא ופרשה מהערב, החברים הנותרים בקבוצה הקימו את ערב הסטנדאפ הפופולרי "כל מה שמצחיק בעולם"). כך או כך, פתאום כבר לא הייתה התחושה שצריך מועדון או במה או מנטור. אפשר פשוט לקחת קבוצה של חברים ולנסות את מזלכם, בטח שמחוץ לסצנת הסטנדאפ המבוססת, גם בפינה בבית קפה עם שרפרף ובלי במה או בחנות ספרים. ה־DNA החשוב ביותר של גל הסטנדאפ החדש, זה שגרם לאנשים בחליפות בקשת, ברשת ובערוץ 10 להזיל ריר, הוא תחושת ה־DIY שהתהוותה בעקבות "ערב הסטנדאפ של תום יער". ככה זה כשיש רצון להופיע אבל אין מקום שנותן במה לאמנים מתחילים עם סגנון קצת אחר. במקביל, ערב הבמה הפתוחה בבלום בר, שרץ במשך שנים (וראשיתו כבמה פתוחה של מוזיקאים), עבר לניהולם של הקומיקאי ינאי בן־נוח והסופר דרור ניר קסטל (מנהל האתר "ילדי הקומדיה" וסדרת ערבי "סטנדאפואטרי" המחתרתיים למדי, המשלבים סטנדאפ, שירה קומית וספוקן וורד). הבמה בבלום בר נתנה במה קבועה יחסית לסטנדאפיסטים שהתנסו בקאמל וחיפשו במה אחרת וקהל קצת אחר, או כאלו שנמנעו מראש מהקהל של הקאמל. הליין בבלום בר אולי שרד תקופה קצרה יחסית (2012־2013), אבל זו הייתה תקופה קריטית שבה המון אנשים מוכשרים בעיר (בליין הזה התחילו להופיע או שייפו את הסגנון שלהם בין השאר תם אהרון, דור כאהן, גיא אדלר ועידן ברקאי) הפנימו שיש לסגנון שלהם במה ודרישה, גם אם עוד אין לה בית ממוסד. ומה עושים כשאין מקום ממוסד? מתאגדים. כך יצא שאחרי "ערב הסטנדאפ של תום יער", שהקדים את התבססות הסצנה בכשנה וחצי, הוקמו – בפרק זמן של חודש בערך – קבוצות של סטנדאפיסטים שהכירו בערבי המעבדה של תום יער (ליין מקביל בניהולה שהיה סוג של במה פתוחה) עם שמות כגון "ערב הסטנדאפ הזה״ ו"ערב הסטנדאפ המקורי".
"הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת"
עד לפני כמה שנים התמונה הייתה כפי שבירנבוים מתאר: לא יכולת בכלל לפנטז על טלוויזיה לולא היית ממלא אולמות באופן קבוע. כולם התרגלו שככה זה עובד: תופיע המון ועוד קצת, ואז אולי תקבל הזדמנות להופיע בערבים המרכזיים של המועדונים (בשישי ובשבת). אם תהיה טוב שם באופן קבוע, יש סיכוי שאולי מישהו בטלוויזיה ישמע שאתה קיים.
"השינוי האמיתי היה כש'צחוק מעבודה' נכנסה לתמונה. עד אז סטנדאפיסטים היו מקסימום פינה באיזו תוכנית. שאיפות? הייתי מסתכל על אמני הבית של המועדונים ואומר, יום אחד אני גם אהיה אחד מהם, אמלא 350 מקומות במועדון, זה מה שהיה מרשים בעיניי. לא טלוויזיה, יוטיוב, פייסבוק, פשוט להיות אמן בית", אומר בירנבוים וחושף לא מעט מהמתח הנלווה במרדף אחר זמן המסך. "בשלב מסוים הבנתי שהסצנה הייתה הרבה פוליטיקה ועוד יותר ליקוקי תחת. היו שני מחנות, הקאמל והקומדי בר, שהיו מתחרים ביניהם. מי ששם ולא מאצלנו היה האויב, ולא היה להם אכפת לא מהאמנים ולא מכלום. פתחתי ליין סטנדאפ בסאבליים, אמרתי, כוס אימא שלכם, אני לא צריך אתכם. אנשים משני המקומות התחילו להופיע בסאבליים, ומתישהו אמרו לי: תפתח מועדון. אז פתחתי".
במקביל להקמה של הסטנדאפ פקטורי – שריכז כמות עצומה של סטנדאפיסטים בעלי זיקה סגנונית למיינסטרים והיה גם למועדון היחיד בעיר שהוקם ונוהל על ידי אמני הבית שלו – סטנדאפיסטים צעירים שהתאגדו לקבוצות "ערב הסטנדאפ" השונות כבר אז, בתחילת דרכם, הוכיחו שבאמצעות באזז או באמצעות עבודת שיווק אגרסיבית אפשר למלא ברים ומועדונים – בעיקר את האוזןבר וגם את השפגאט, הפסאז' והלבונטין 7. זמן קצר לאחר מכן יצרה הסצנה הזאת גם ערב במה פתוחה משל עצמה, "ערב הסטנדאפ המיותר" (גילוי נאות: ערב שהוקם בין השאר על ידי עמית קלינג, כיום עורך התרבות של Time Out), שנדד בשנתיים האחרונות בין כמה לוקיישנים: הוא נולד בערב פתיחה משונה בנסיך הקטן בנחלת בנימין, ועבר לתקופה ארוכה ומשגשגת לבר הר סיני (ספק אם יש סטנדאפיסט שהוזכר בכתבה זו שלא הופיע שם. אפילו אסף הראל עלה שם פעם), עד שזה נסגר לטובת הרחבת מסעדת סנטה קתרינה הסמוכה. ערב הסטנדאפ המיותר נדד לגלות קצרה לבר ההוסטל 51, המשקיף על חפירות הרכבת הקלה, שם הוא חָווה סטגנציה ארוכה באנרגיות, בקהל וגם במופיעים, עד לקאמבק לבר האוצר, יורשו הרוחני של הר סיני.
כאמור, העובדה שדווקא הסצנה האלטרנטיבית (בהיעדרו המצער של מונח טוב יותר) היא שהוציאה מתוכה את רוב השמות שנכנסו לתעשייה בשנים האחרונות, ערערה מעט את הסטטוס קוו בין הסטנדאפיסטים בעיר. המתח הזה מוסיף להתקיים מתחת לפני השטח. בין הסטנדאפיסטים יש מצד אחד קנאה ותחרותיות ומצד שני שותפות גורל מתוך הבנה כמה המקצוע הזה קשה. אף אחד לא רוצה להודות יותר מדי במתחים האלו, בטח כשמדובר בתקופה של הזדמנויות בלתי חוזרות, אבל תמיד יהיו נישות בתוך הסצנה, גם אם כולם רוצים להופיע על כל במה שתקבל אותם. ובכל זאת הסצנה התחלקה לשתי ברנז'ות: בגדול ישנם אלה ששואפים להגיע ל"לילה טוב עם אסף הראל" ואלה שהיו מעדיפים להיות ב"צחוק מעבודה" כמני מלכה הבא. ובכל זאת שני הגושים לא מתערבבים יותר מדי, בין השאר בגלל איזו יריבות סמויה, גם אם לא לגמרי אישית: מצד אחד יש קבוצה של אמנים שקרעה את התחת במשך שנים וגילתה שפתאום ההומור שלה הוא כבר לא מה שמחפשים בטלוויזיה, ומצד שני חבורה של חבר'ה צעירים, שחלקם נמצאים ממש בתחילת דרכם (ודאי בהשוואה לחברים מסוימים בקבוצה הראשונה), שקיבלו מהר מאוד הזדמנות להגיע מאוד רחוק. עם זאת צריך לזכור שהקבוצה השנייה הרגישה במשך שנים שאין ביקוש להומור שלה, בתקופה שבה מלכי הפאנצ'ים המהירים והאנרגיות הגבוהות קיבלו את כל זמן המסך. "הם באמת מתעסקים במשהו קצת יותר תל אביבי", אומר אורי גוטליב (47), סטנדאפיסט ותיק שחולק רצועת בוקר ברדיו 103FM עם הקומיקאית לאה לב, הצעירה ממנו ב־25 שנה. "במובן של, האם אתה בעניינים או לא. אם מוצאים אותך משחק במשחק מחשב ישן ישאלו אותך מי זה האידיוט הזה שמשחק במשחק מלפני שבועיים. אבל הם גם עולים לבמה עם יותר ביטחון, יותר עומק, הם יותר אקסטרימיסטים במחשבה. יש להם הבנה אחרת על החיים, יותר מהירה, יותר בריאה".
פריצה והשתלטות
אז אם אודי כגן, תום יער ותם אהרון צמחו בעזרת רשתות חברתיות ויצירה באינטרנט, והניסיון והעבודה שם עזרו להם לא פחות מאשר שיוף בדיחות אינסופי מול 15 איש בקהל בימי רביעי בחצות, למה בכלל צריך טלוויזיה? העובדה כי קומיקאים פורצים בעזרת סרטונים ויראליים אולי מדהימה, אבל בה טמון גם המכשול: אם הכל נמצא באינטרנט, לאן עוד נשאר לפרוץ? הקהל כבר שם. והפרנסה? "קח לדוגמה את החבר'ה של ערוץ הכיבוד. מובן שהם נמצאים ב'ארץ נהדרת' וזה חלומו של כל קומיקאי, אבל טלוויזיה היום היא כבר לא הסוכן הבלעדי", אומר העיתונאיירון טן־ברינק(שכותב כיום על טלוויזיה ב־Time Out, ובעבר היה, בין השאר, עורך השבועון "רייטינג").
"הם היו מגיעים לקהלים גדולים גם בלי זה. ועדיין, הטלוויזיה היא הפלטפורמה הכי חזקה והכי עשירה וזו שמביאה אותך להכי הרבה בתים. האינטרנט הוא אחלה מקפצה, אבל הוא רק מקפצה. מצד שני, פן מאוד חשוב של החשיפה ברשת לא מקבל מספיק תשומת לב כי הוא לא פן כספי: הקשר עם הקהל. קומיקאים כמו תירס סקסואל צמחו עוד לפני פרוץ הסצנה ועברו בהתחלה כשמועה מפה לאוזן, ואז בעזרת קליפים ולו"ז הופעות עמוס הגיעו למצב שהם ממלאים אולמות, עד שקיבלו תוכנית לילה משלהם ('לילה תירס'). הם לא היו מגיעים אליה בלי הקהל שדחף אותם למעלה".
אנרכיסטים בריאליטי
"היינו בשוק. הסגנון שלנו היה תמיד לעשות מה שבזין שלנו, וזה משהו שאי אפשר לזייף", אומר יורן דוידי, "אז כשהיינו בריאליטי ("מה שקורה באילת" – א"ב), הרצון שלנו להיות אנרכיסטים היה חייב לעבור גם שם. אמרנו שם בלייב, 'אנחנו עושים את זה בשביל הכסף'. וזה שודר".
"התחברו אלינו כי לא הייתה פרסונה", מוסיף טל טירנגל, שמאז תירס סקסואל ו"לילה תירס" הספיק גם לעבוד ב"לילה טוב עם אסף הראל", שם עשה פינות שעד לפני כמה שנים בחיים לא היו נראות בערוץ טלוויזיה גדול, בהן סדרת מערכונים על מלחמת כנופיות נונסנסית שהוגשה כולה בקטעי ראפ. "הכל היה עניין של טיימינג, באמת. אני רוצה לחשוב שהשירים שלנו טובים, שהם מחזיקים, אבל אין דרך לדעת איך זה היה הולך אם לא היה יוטיוב. אנשים שראו את התוכנית של אסף הראל אמרו 'אין מצב שזה בטלוויזיה'. אני חושב שזה שזה הגיע בטלוויזיה זה שילוב של הקהל והמדיה. הסצנה הזאת (של הסטנדאפ האלטרנטיבי) נהייתה קצת בון טון – זה מגניב, ומושך תשומת לב, גם של הקהל וגם של מקומות יותר ממסדיים בתעשייה".
"ועדיין," מסכם דוידי, "אם אתה בכלל לא זונה, עדיין כמעט אי אפשר להתפרנס. צריך להיות בן אדם עם תוכנית מאוד ברורה וקו מסוים וברור. ולפעמים צריך פשוט לצאת החוצה, ללבוש את החצאית הכי קצרה שלך ולקוות לטוב". והטוב הזה כבר התחיל להגיע ועוד יגיע: חלק מהסטנדאפיסטים המדוברים כבר היו מעורבים בקמפיינים ובפרסומות, ולפחות השנים הקרובות צפויות לתת לטובים שבהם חשיפה טלוויזיונית, בימתית ואת כל הפינוקים הנלווים (גם חלקם הגדול כנראה קצת חנונים מדי בשביל סקס, סמים ורוקנ'רול). ולאורי גוטליב יש עצה לסטנדאפיסטים הצעירים על היום בו הם ילמדו ששום דבר טוב לא נמשך לנצח: "מה שחשוב כל הזמן לזכור זה שלא כדאי לחיות ולמות מהמקצוע. יש אנשים נורא נורא עצובים במקצוע הזה. אם לא אוהבים אותך במשך המון זמן, אז תפרוש, ואם זה הולך אז תלך עד הסוף. ואל תתלו את עצמכם".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
חברי קבוצת השאפה; שירה פטל, שירי אסא, יניב אשכנזי ואורי גוטליב, יפתחו מסעדה אסייתית ברחוב רבי נחמן צמוד לשאפה. השפית האחראית על המסעדה, שעדיין אין לה שם, היא לילך רווה שהייתה סו שף בכתית. רווה יצאה לאחרונה למסע השתלמויות בתאילנד, כולל התמחות במסעדת NAHM המופלאה של דיוויד תומפסון. השף התפעולי יהיה עמרי זקהיים (סורא מארה).
שאפה־בר, צילום: אינסטגרם amlass@
השותפים שכרו נכסים משני צידי סמטת נחמן שבשוק הפשפשים (בית מספר 3, וזה שבדיוק מולו), מתוך כוונה לאפשר ישיבה גם בתוך מבנה אינטימי ולא רק ברחוב עצמו. התפריט יהיה פרשנות אישית של רווה למטבח התאילנדי ולאוכל הרחוב התאילנדי ולא דווקא המנות המזוהות עם המטבח הזה אצלנו, של נודלס, פתאי ומנות קארי. כמו בכל העסקים של חבורת השאפה, רמת המחירים צפויה להיות בינונית.
אם לסמוך על היכולות שהפגינו חברי השאפה בר, הקיים מאז 2006, ליצור אנרגיות נכונות, וייב מדויק ואושר צרוף, המסעדה האמורה להיפתח באמצע ספטמבר להרצה, עתידה להיות הכוכבת הקולינרית של הסתיו.
[tmwdfpad]
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בואו נודה באמת, 90 אחוז מהיום שלנו אנחנו שם – בקבוצות המשפחתיות, בקבוצות העבודה, עם בת הזוג ועם מי לא. רוצה להכיר בן אדם לעומק? תעיף מבט בווטסאפ שלו.
ואם באמנות מודרנית אין באמת חוקים, אז קבלו את ערב הקראת האסאמסים השני, שירה עכשווית פוסט מודרנית שמורכבת כולה מרגעי היום יום. ירון ברובינסקי, ממייסדי הערב ומשתמש ווטאספ כבד, הבין שכולנו בעצם מקריאים ומשתתפים הודעות אחד עם השני כל הזמן ואם כבר זה המצב אז למה לא לעשות את זה על במה?
"זה ערב קטן שכונתי וחסר משקל אבל מאוד מצחיק", אומר ברובינסקי. "בשירה המודרנית אנשים מביאים את עצמם לידי ביטוי. לפעמים זה מכוער, לפעמים זה עצוב, לפעמים זה מצחיק והכי מגניב זה שזה מתועד- כלומר אתה חייב לקחת אחריות. בתוך הדבר הרע הזה של הסמארטפון האסאמסאים זה אחד הדברים הטובים, זה גלויות קטנות."
הערב הראשון, שנערך לפני שנה, השאיר אצל המשתתפים והאורחים טעם של עוד ולכן לפני כמה חודשים התעוררה לחיים קבוצת הווטאסאפ "שמעון פרס מקליד" שכוללת את ארבעת מארגני הערב ואירוע נוסף נרקם.
"אנשים הקריאו הכול, בין אם זה הקבוצה של ההורים בגן או הגרוש או המנקה", אומרת שירי פדלון, מפיקת הערב. היה מאוד מצחיק, מתוך ההבנה שזו צורת התקשורת הכי בסיסית שלנו."
הערב שיתקיים בבר הפיקוק ביום רביעי, יתחיל בדיוק בתשע וחצי, או כך לפחות מדגישים המארגנים. מי שמכיר את המקום יודע שאולי זו המלצה טובה, ושצריך להגיע מוקדם, כדי לתפוס מקום. הכניסה חופשית והערב כולו נערך בהתנדבות מתוך הרצון של המשתתפים ליצור ערב מצחיק, מרגש ושונה.
אז את מי תוכלו לשמוע מקריאים ממיטב השיחות המוקלדות שלהם? בין היתר ישתתפו באירוע דביר בנדק, אורי גוטליב, אבי דנגור, דרור רפאל, מולי שולמן, עירית קפלן, ריקי בליך, תום יער, נלי תגר ועידו קגן.
ערב הקראת אסמסים, יום רביעי (10.2) בשעה 21:30, הפיקוק מרמורק 14
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
