בגדול, מאז טיסת 370 של מלזיה איירליינס, זה הסיוט שיושב לנו בתת המודע וכולנו מתעקשים להדחיק: טיסה עם 255 נוסעים ואנשי צוות פשוט נעלמת מהרדאר. נמחקת. ואיתה משפחות שלמות שהולכות אל הלא נודע, נכנסות אל ממלכת אי הוודאות. לכל בנאדם שיש לו אנשים אהובים בחיים, התרחיש הזה נמצא אי שם עמוק בראש. מנקר, גם אם אנחנו מצליחים להדחיק.

זו תמונת הפתיחה של "בוגד", סדרה חדשה בת שמונה פרקים שעלתה אתמול ב-HOT, תוצרת עמית כהן ורון לשם (האיש מאחורי סדרות כמו "אופוריה" והסרט "בופור"). הוא מספר את סיפורם של דן מלכה (עוז זהבי), עובד במחלקת הביטחון בנתב"ג, ושל יונתן ג'ורג'י (ליאור אשכנזי), איש שטח לקוי ראייה מהשב"כ שנסחף פנימה לאחר שאשתו וילדיו היו על הטיסה מתל אביב שלא הגיעה ליעדה במומבאיי. העלילה מתהדקת כאשר מתגלה שאחת הנוסעות ככל הנראה השתמשה בזהות בדויה, וגרמה להתרסקות ולמותם של מאות האנשים שהיו עליה.

חברת ההפקה של "בוגד", West End Media, אחראית בין היתר על הסרט "ימים נוראים" ועל "שעת נעילה" המצוינת של התאגיד. ואכן, הקצב של הסדרה, כמו האיכות שלה, נראים כמו ניסיון מצד הוט לייצר דרמת תאגיד שכזו, ממש לפי המתכון – שמות גדולים מחד (אשכנזי, זהבי, ניב סולטן, בעצמה מ"טהרן"), הברקות ליהוק סטייל הזמרת דיקלה, שמגיחה בתפקיד האם של אחד הנעדרים (ב"מנאייכ" זה היה סאבלימינל), אולי קומיקאי שמפליא בתפקיד דרמטי (הפעם זו אורנה בנאי) ובעיקר, סיפור שסוחף אותך פנימה ולא נותן לך לצאת.

התאגיד הציבו סטנדרט גבוה מאוד של איכות ביצירה הדרמטית בעזרת סדרות כמו "שעת נעילה", "מנאייכ", "שעת אפס", "עלומים" וכו', ו-"בוגד" שואפת לעמוד ברף הזה. האם היא מצליחה? כן, לרוב. זו סדרה סופר מעניינת, למרות שהיא לא בוחלת גם בקלישאות (לדוגמה, ליאור אשכנזי בתור בטחוניסט קשוח) ואפילו ברגעים לא אמינים (ע"ע כתב שמפרט בשידור חי את כל הדרכים שבגללם מטוס יכול להתרסק. כן, זמן טוב להגיד את זה ל-255 משפחות שצופות). אבל היא גם דואגת לקאסט חזק ומלא בכישרון, וגם מספרי סיפורים טובים שמצליחים לרתק.

עוד קו מחבר בין "בוגד" לבין סדרות דוגמת "שעת נעילה", הוא ריבוי העלילות – פריסה של כמה סיפורים שמתרחשים בו זמנית, ומתקיימים במקביל. כאן, למשל, יש את סיפור העל של ג'ורג'י, אבל גם את הסיפור של החייל שמשפחתו נותרה מאחור, כולל רומן יהודי ערבי ברקע שלא מתקבל באהבה אצל האחות שנמצאת בבית. כמות הסיפורים הגדולה מרחיבה את היריעה, ומייצרת בסופו של דבר סדרה טובה יותר.

וכמו הסדרות הללו, גם זו נוגעת בשורשי הרגש הישראלי: החשש הבטחוני, הקונפליקט בין יהודים לערבים, החשדנות הטבעית והצל שמלווה את כולנו – הפחד התמידי והקיומי שיושב מתחת לכל התנהלות שלנו. ההחלטה לסגור את נתב"ג הרגישה מוכרת באופן מלחיץ, גם אם מעולם לא קרתה במציאות. את תחושת הלחץ הזו, כל מי שחי כאן קצת מכיר היטב, לצערנו.

עם זאת, הליהוק לא אחיד ברמתו. ליאור אשכנזי תמיד טוב בעבודה שלו, אבל הבחירה בדיקלה, בתפקיד האמא, לדעתי לא מתעלה לרמה גבוהה מדי (במיוחד בהשוואה לסאבלימינל, שדווקא הפתיע לטובה ב"מנאייכ"). אורנה בנאי עושה עבודה טובה גם היא, ושוב מוכיחה את היכולת של שחקנים קומיים לככב גם כשחקנים דרמטיים.

עם זאת, בתמונה הגדולה, "בוגד" כן מצליחה לרתק ולייצר אפוס סופר מעניין ואיכותי. הסדרה הזו ישבה קרוב לשנתיים על המדף (כנראה שבגלל שילוב של קורונה ואירועים בטחוניים), וטוב שהיא סוף סף יוצאת לאור – ובהחלט מעניין כיצד היא תתקבל על ידי הציבור לאור הטוויסטים שעוד צפויים בעלילה. האם ימשיכו לצפות במתח להמשך או ש"בוגד" תתרסק כמו המטוס? טוב, זה אולי לא בתאגיד, אבל בהחלט מנסה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הוט
• ליאור אשכנזי
• אורנה בנאי
• תאגיד השידור הציבורי

מעט אנשים גורמים לי ללכת על קצות האצבעות במחיצתם. זה לא מגיע מפחד או כניעה, אלא מכבוד עמוק וכן לחכמה או איכות כלשהי. אורנה בנאי גורמת לי לי לכך. היא ענק מחשבתי. לנסות לסכם את אורנה כשחקנית או סטנדאפיסטית זה כמו להגיד על מוצרט שהוא ג'ינג'י ולהתעלם מכל העניין עם הפסנתר. במיקרו זה נכון, אבל באורגינל חוטא לאמת.

אורנה בעיני היא סוג של נביאת זעם. הראייה שלה חדה וההבנה שלה לחיים האלה עמוקה יותר משל בני תמותה רגילים. היא יורה עלינו את האמת שלה כפי שהיא מפענחת אותה מהאספקלריה הספציפית שלה. לא מרככת לנו אמיתות קשות. היא מנחיתה אותן ללא רחם. בתגובה אנחנו צוחקים מהמילים שלה אבל זו תגובה שבעיקר מלמדת על מבוכה. היא מנגנת לנו על הנימים הכי אינטימיים במיומנות של ג'ימי הנדריקס ואומרת דברים קשים ונחרצים אבל בנועם. בקולקטיב שהרטוריקה שלו היא של כלי זין נותר מעט מקום לקול כזה – בעיקר אם הוא שפוי וצודק.

"לאחרונה השקתי מופע סטאנדאפ חדש, אני שמחה בו ואוהבת אותו מאוד-מאוד. את המופע הקודם הרצתי כעשור ובפירוש הרגשתי רעב לחומרים חדשים ומרעננים, לנושאים רלוונטיים לחיים שלי ולבדיחות ופאנצ'ים שיצחיקו אותי מחדש", היא מספרת. "לפני שנה בערך לקחתי חלק בתוכנית סטירה ששודרה בכאן 11 ושם הכרתי את אבי בלקין וליאת שביט. הם כתבו עבורי את הבדיחות בתוכנית ושם בחדרים המוזנחים של האולפנים התאהבנו.

הצעתי להם שנכתוב ביחד מופע חדש בשבילי ולשמחתי הרבה הם היו בעניין. במשך חצי שנה נפגשנו פעם בשבוע אצלי בסלון. כל אחד מאתנו סיפר סיפורים ושיתף בזיכרונות, חוויות, ובתובנות על החיים שלו. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן, התרגשנו מלא וידענו שעומד להיוולד ערב שיהיו בו שילוב של הרבה הומור, קצת כאב והרבה אמת כי אלו הדברים שאיתם אני מנצחת את החיים".

היא מוסיפה: "לפני שבועיים עליתי עם המופע לבמה לערב השקה חגיגי כזה, בקהל נכחו אנשי תקשורת, בני משפחה שלי, חברים וגם בלקין וליאת. כל כך חיכיתי לרגע הזה, ידעתי שהמופע טוב, ידעתי שהסיפורים שאני מספרת מצחיקים עד דמעות ומעוררים את הרגש ואת המחשבה. היה ערב נפלא. הייתי על גג העולם. במופע אני מספרת על הילדות שלי, על הדור האנלוגי והבלתי זמין שהיינו לעומת דור האפליקציות שגדל היום.

ההורים שלי לא ידעו איפה אני מסתובבת. הייתי יוצאת מהבית ולאף אחד לא היה מושג איפה אני ומתי אני חוזרת. גמל היה יכול לדרוס אותי. בדואי יכול היה לשאת אותי לאישה שלישית בניגוד לרצוני וההורים שלי לא היו יודעים. 'איפה היית?' 'נישאתי לחאלד'. 'אוי עכשיו כל הבית יהיה חול'. אני מספרת על מערכות היחסים שהיו לי גם עם בנים וגם עם בנות ועל ההבדלים ביניהם, מזכירה לקהל את ההתחלה של הקורונה, כמה היינו מאוד מבוהלים ומטומטמים. הטסנו לכאן מטוסים עם ביצים, שלחנו סוכני מוסד להביא מטושים, אלכוג'ל עלה כמו כמהין. אני מספרת על החוויות שלי מטיפולים אצל פסיכולוגים פסיכיאטרים דרך מכשפות ומתקשרים ועוד נושאים".

היא אמנם אישה מכף רגל ועד ראש אבל יש לא מעט גברים שהיו רוצים אשכים כמו שאדושם חננה בהם את אורנה בנאי. לפני שלושה עשורים פחות או יותר, כשהבארבי היה עדיין במשכנו הישן בסלמה 40, הופיעה קורין אלאל בערב קיץ אחד. הייתי בחדר ההלבשה. אורנה, אלמונית באותם הימים והחברה של קורין, ניגשה אליי ובלי למצמץ הצמידה את המצח שלה למצח שלי ושאלה בקול מונוטוני וכמעט מאיים: "למה לבחורות יש פירסינג בדגדגן?". "לא יודע" מלמלתי המום. זרם התודעה שלי היה על אלפיים קמ"ש ותהיתי: למה היא בפרצוף שלי? מי זאת? מה אני עונה לה?

החדר, שהיה מלא בנשים שגברים לא נחוצים בעולמן, בהו בסיטואציה המשעשעת המתפתחת להן מול העיניים. "כדי שיהיה איפה לתלות עץ ריח" היא פלטה ואז הלכה, מותירה אותי המום. הנשים נקרעו מצחוק. שם למדתי שיש מקומות בהם כל הדאווין שלי לא שווה כלום. היום היא לא הייתה מספרת בדיחה כזו אני בטוח. אבל יש בתעוזה שלה כדי ללמד על הלב הענק שלה.

"לפני חודשיים טסתי ללונדון להופיע שם מול קהל ישראלי. אני לא כל כך מורגלת בזה, לא בנסיעות לחופשות בחו"ל, ולא בהופעות מחוץ למדינתנו. אני אישה קצת איטית, כבדבדה. לא קל להזיז אותי מהבית שלי, מנעלי הבית שלי, מהמיטה שלי. בכלל, באופן כללי, לא מרבה לעשות תנועות חדות. אז טיסות לחו"ל הן מבחינתי מאמץ עילאי. אני גם נורא סובלת מהתורים בשדה התעופה ומלשבת במטוס במשך שעות. הטיסה מבחינתי היא עינוי מתמשך. תמיד מתבוננות בקנאה בחארות שמצליחים להירדם בישיבה במטוס, מאחלת להם לא להתעורר לעולם, אני לא יודעת לישון במטוס. אף פעם לא הצלחתי לישון בטיסה.

כשמגיעה הנחיתה המיוחלת אני עוברת דרך תא הטייס, נופלת על זרועותיו מנשקת אותו ויוצאת מהטיסה עם תחושה שהסתובבתי במייבש כביסה במשך שש שעות ושאני רוצה כירופרקט יותר משאני רוצה שלום וסוף לכיבוש. אז כשהודיעו לי מהמשרד שלי שנסגרה הופעה בלונדון ואני צריכה לטוס לשם הרגשות היו מעורבים: שמחה והתרגשות מצד אחד אבל גם חשש מריבוי התנועות והפעולות שהגוף ההמום שלי אמור לעשות".

היא מספרת ש"לא יצאתי מהארץ בערך שלוש שנים גם בגלל הקורונה וגם כי אין כמו בארץ. הטיסה כצפוי הייתה סיוט מתמשך, ירדתי מהמטוס בצורה של סימן שאלה אבל מכאן המצב הלך והשתפר, לונדון קיבלה אותנו יפה, השתכנו במלון בוטיק מקסים, טיילנו הרבה ברחובות ובשווקים, האוזן שלנו התענגה על אנגלית במבטא בריטי, לא הבנו מילה ממה שהם אמרו אבל איט ווז סו לאבלי. ההופעה מול הקהל הישראלי הייתה מצוינת, חזרנו לארץ בשחייה והאמת שכבר בא לי שוב".
לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים למופע החדש של אורנה בנאי

• ❤ תרבות
• סטנדאפ
• הופעה
• אורנה בנאי
• הבארבי
• קורין אלאל

"פתחו את התיאטראות ואולמות המופעים מיד! החזירו לנו את מקור פרנסתנו!", כך זעקו אתמול מאות אמנים ואנשי במה אל חומות המעון בבלפור. בישראל אין כלי תקשורת שלא מסתער באופן יום יומי על סיפוריהם של מפורסמים, יפים ונכונים שאיבדו במרץ את מקור פרנסתם ועכשיו הם עסוקים במלחמת ההישרדות של החיוך למצלמה. כן, אמרו את זה כבר הרבה פעמים בחודשים האחרונים: אנשי הבמה, הראשונים להיפגע והאחרונים לחזור לעבודה. אתן יודעות את זה. הם יודעים את זה. גם נתניהו יודע את זה.

עדיין, נראה שהאנשים המכונים כיום "ענף התרבות", אותם האנשים שסיפקו לנו כל חיינו את האמיתות הקשות והכואבות של החיים בסאב-טקסטים קלילים, תל אביבים טובים ואינטליגנטים, לא מבחינים בכתובת הענק על הקיר: לממשלה ולעומד בראשה לא אכפת מכם. הם לא סופרים אתכם. אתם שמאלנים בשבילם, קליפת השום. הממשלה בוחרת, במודע לגמרי, שלא לסייע לענף ולייבש אותו. יש בחירות מעבר לפינה, והאמת המרה היא שהבייס הביביסטי שמח לראות את השמאלנים נאנקים.

זה לא סוד ולא תיאוריית קונספירציה: אתם יכולים לראות את זה בפוסטים של פעילים ביביסטים מוכרים (סתם דוגמא: רונית הביביסטית בטוויטר, סביבות אפריל-מאי: "שמעתי שיש מלא אמנים שמאלנים מובטלים חחחחח"). אתם רואים את זה בעווית הפה הבלתי נשלטת של נתניהו כשהוא אומר את המילה "תרבות". רואים כמה קשה לו לבטא את המילה הזאת.

מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה

הפחד השולט באמנים, שמונע מהם עד עכשיו להתבטא לגמרי בחופשיות, נבנה במשך שנים של שיח ביביסטי אלים ומשתיק. רבקה מיכאלי תוכל לספר לכם מה עברה בעשור הזה. זוכרים מה עשו ליפה ירקוני? זוכרים את קמפיין השתולים בתרבות? זוכרים מה קרה לאמנים שהעזו להופיע ביום הזכרון של פורום המשפחות השכולות? במשך שנים למדו האמנים והפנימו: מי שידבר נגד רצון השליט יועבר גיהנום ובסופו ייקרא בוגד במדינה, לא פחות. והפרנסה שלו תיפגע.

הפחד הזה חיסל אצל רבים מהאמנים את החופש להביע סולידריות עם אחרים. קחו לדוגמא את אסף אמדורסקי. כמה מעמיתיו של אמדורסקי התייצבו לצידו אחרי שקפץ ראש לתוך המחאה? כמה אמנים בולטים העלו פוסט עם דבריו של אמדורסקי ואמוג'י של לב או יד שרירית? היו כאלה, בהחלט כן, אבל רבים אחרים העדיפו להעמיד פנים שלא שמו לב שמשהו קרה. "מה, אמדורסקי אמר משהו בטלוויזיה? איזה קרוע. לא יודע, לא ראיתי". מה לעזאזל הבעיה להגיד "זה חבר שלי, אני גאה בו"? הפחד, זו הבעיה. תראו מה עשתה אימת השלטון למוקי המסכן. ויש עוד: מוזיקאים כל כך לא רוצים להתבטא נגד השלטון שהם מעדיפים לזעוק ש"מוזיקה זה מקצוע", כאילו זה לא ברור למישהו או דורש הכרה כלשהי. לצאת נגד הציבור, העיקר לא לצאת נגד השליט, לא לעורר מהומה.

"אתם שלא מגלים סולידריות עם הציבור, אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור הזה יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי"

וכך, מגיעים האמנים לבלפור כשיש להם בקשה צנועה ומבוהלת: להתפרנס, רק להתפרנס בבקשה. ענייני שלטון? זה גדול עליהם. תנו להם במה להיות מוכשרים ויפים עליה וזהו, הם לא יציקו יותר. הו הבלבול. הם מתחננים אל הקיר ולא שמים לב שהתמיכה הציבורית במאבקם הצר והמצומצם הולכת ונעלמת. כל שנות הפחד והזהירות המופרזת הרחיקו אותם מהקהל שלהם.

למען הסר ספק: כן, יש לא מעט אנשי במה בולטים ומוכרים שמתייצבים דרך קבע להפגנות בבלפור. אורנה בנאי, גרייניק ואלתרמן, הדג נחש והרבה אחרים. הם באים לבד, בלי קשר לעיסוקם בחיים, כדי להזדהות עם ההמונים שדורשים שנתניהו יסיים את אינסוף שנות שלטונו. המפגינים מחבקים אותם ומזדהים איתם בחזרה.

האנשים האלה, ששמו בצד את הפרסום והכבוד והצטרפו לאחים שלהם בהפגנות, ישרדו את המשבר. אם אתם לא נמנים עם האנשים האלה, בואו והצטרפו למחאה היומיומית. מי שלא מגלה סולידריות עם הציבור, אתם שמסרבים להבין שראש ממשלת ישראל פועל לריסוק חייכם בכוונת זדון ולטובת רווחיו האישיים בקלפי – אל תתפלאו שהציבור לא בא לתמוך בכם עכשיו, ואל תופתעו אם כאשר יחלוף המשבר, הציבור יעדיף ללכת להופעה של אמדורסקי.

דליה שימקו נואמת בהפגנת בלפור

רבקה מיכאלי נואמת בהפגנת בלפור

https://www.facebook.com/ronen.hershkovitz/videos/10159109733337668/

• מחאת התרבות
• מחאת בלפור
• אסף אמדורסקי
• טור דעה
• בנימין נתניהו
• עידן אלתרמן
• הדג נחש
• אורנה בנאי
• רבקה מיכאלי