עוד כמה רגעים שנת 2025 מגיעה לסופה, ופרשת אייל גולן שוב איתנו. "הזמר המפורסם" שוב התגלה כאותו זמר מפורסם, ההתנהגות אותה התנהגות – ואיתה גם הדבר המרגיז ביותר בסיפור הזה. העובדה שגולן, למרות מה שאנחנו יודעים עליו וחרף העדויות שלכל הפחות אמורות היו להעביר צמרמורת במורד הגב, ממשיך להיות כוכב ענק. למעשה, חוץ מכמה מפגינות שמדי פעם עומדות מחוץ להופעות שלו (וכיאה לישראל של היום, וזוכות לבוז וקללות) – נדמה שלאף אחד לא אכפת. אם כבר, להפך: דווקא ככל שההאשמות נגדו יותר ויותר חמורות, השורות יותר ויותר מצטופפות.
>>

אבל לא על אלו באתי לדבר, אלא על צמד מילים שאיכשהו הפך להיות אקסיומה – "תרבות ביטול". דהיינו, שבעולם שבו אנחנו חיים, אנשים ידועים שנתפסים בקלקלתם (בדרך כלל המינית) נמחקים לחלוטין מן התודעה. מכאן באה המילה "ביטול" – מבטלים אותם. הם לא מתפרנסים, לא מופיעים, לא מרוויחים כסף – נעלמו אל תהום הנשייה. ובכן, מדובר בבולשיט. אין תרבות ביטול, וספק אם אי פעם הייתה. התרבות לא רק שלא דוחה פוגעים מינית, לפעמים היא גם מהללת אותם.

אייל גולן הוא הדוגמא הטובה ביותר – זה נכון שפלילית הוא לא הורשע בדבר, אינני כופר בכך, אבל בחיים יש יותר מאשר רק בית משפט. גם אם החשדות לא חצו את הרף הפלילי המחמיר, מי שהביט בעיניים של טאיסיה בראיון שהעניקה לעמרי אסנהיים ידע מה אייל גולן עשה. ובכל זאת, אחרי תקופה קצרה מאוד של "נו נו נו", חברה שלמה, לרבות התקשורת, חזרה לחבק את גולן. הוא שוב מופיע בבמות גדולות, משתתף במופע יום העצמאות של רשת 13, טאלנט ומרואיין מבוקש, וכמובן הזמר הכי מושמע ברדיו מדי שנה.

אף אחד לא "ביטל" את גולן, על אף מעשיו. להפך, הקהל שלו חיבק אותו אפילו יותר. דוגמא נוספת היא עומר אצילי ודור מיכה (גילוי נאות: שניהם משחקים בקבוצה שאני אוהד). גם את המעשים שלהם אנחנו יודעים, ולמרות שזה לא התגבש לכדי כתב אישום, רק קבוצה אחת שבה הם שיחקו – מכבי תל אביב – סימנה קו בחול ואמרה שמבחינתה, המעשים של שניהם אינם ראויים כדי ללבוש את החולצה שלהם. ועדיין, החברה בהכללה קיבלה אותם בחזרה די מהר. הפרשה והקטינות שניצלו נשכחו לחלוטין בצד הדרך. יכול להיות שזו דרכו של עולם, אבל זה בוודאות מעיד על כך ששום "תרבות ביטול" לא שולטת פה.

בסופו של דבר, מי שחזק, עשיר ומפורסם מספיק ישרוד את הכל. יהיה לו צבא מעריצים שיישאר נאמן, צבא עורכי דין יקרים שיוציאו אותו מכל בור. למעט כמה פעילות פמיניסטיות וכמה תגובות זועמות בטוויטר, במציאות של החיים הרוב נשכח והכל נסלח. אין אחריות ואין מחיר על שום דבר. כפי שאפשר לראות גם בתחומים קצת יותר גדולים ממוזיקה או כדורגל – לקיחת אחריות או הכרה באשמה זה פאסה. עכשיו, המטרה היא להאשים את כל האחרים. לא היה כלום כי אין כלום.

וזה נכון גם בעולם הגדול, לא רק בארץ – העשירים והחזקים תמיד ינצחו את כל החשדות. אנחנו חיים בעולם שבו דונלד טראמפ הודה בשיחה מוקלטת על כך שהוא תקף מינית נשים, ונבחר פעמיים לנשיאות המעצמה החזקה בעולם ע"י עשרות מיליוני בני אדם. לא היה כאן ויכוח על העובדות – אנשים ידעו בדיוק מה הוא עשה, ובכל זאת המליכו אותו להיות האדם החזק בעולם.

הידוענים שהסתבכו עם פרשיות מיניות הלכו בשני דרכים – או במישור הפלילי (כמו במקרה של הארווי ויינסטיין, שיירקב בכלא ותודה לאל על כך, או ביל קוסבי, שכבר שוחרר), או במישור הציבורי – שבו הם יעברו תקופה קצרה של הורדת ראש (בדיוק כמו שגולן ספג), ואז אחרי שבוע, חודש או שנה הסערה חולפת, ואתה יכול לחזור כמו חדש. פעם כדי לקבל חנינה היית צריך להתחרט על המעשים שלך, או אפילו להכיר בהם. היום, כפי שלימד אותנו ראש ממשלה מסוים, זה מיותר. פשוט תגיד שאתה זכאי וזהו. אם מספיק אנשים יאמינו לך, ניצחת. העובדות והאמת הן גם ככה בסימן שאלה.

אם כבר, הניסיון להגדיר את אותה "תרבות ביטול", לרבות השם שניתן לה, היא עוד ניסיון של אנשים שנתפסו בקלקלתם להגן על עצמם. עוד דרך לקחת אותנו אל תיאוריית הקונספירציה, להסביר שיש רשת מתוחכמת שמורכבת מעיתונאים, פעילים חברתיים ומשפטנים שכל מטרתם בחיים היא לשים את הנ"ל בכלא, למנוע ממנו להשתתף בחברה. והם לא ינוחו לעולם עד שישיגו את מטרתם. זה העולם שאנחנו חיים בו – עולם שבו הכל אפשרי, חוץ מפשוט להרכין ראש, להכיר במציאות, ולהודות שהתנהגת כמו זין.

• ❤ תרבות
• אייל גולן
• ביטול
• תקיפות מיניות
• נפגעות תקיפה מינית
• הטרדה מינית

אין מה לסכם את השנה הזאת בתחום התרבות הישראלית. אי אפשר להתלהב מנקודות האור שהבליחו אלינו מתוך הקולנוע, הבמה או האוזניות בזמן ש-48 אחים ואחות אחת שלנו עדיין במנהרות בעזה. לא סביר לחגוג את הישגי התרבות העברית בשנת תשפ"ה כשחצי עם מדמם והחצי השני טוען שזה קטשופ. זה גם לא שבאווירה הנוכחית, השבורה והמשוסעת, יש למישהו הרבה כוח או חשק לתרבות. מתמקדים בבייסיקס. בקושי זוכרים לצחצח שיניים. והתרבות? היא דועכת. עוד לפני הניתוק מהעולם והחרם הבינלאומי, מתרבים הסימנים שדברים רעים מאוד קורים לתרבות המיינסטרים בישראל בזמן המלחמה, כנהוג במדינות שחולמות להיות ספרטה. אספנו לכם את הנקודות, תחברו אותן בעצמכם.

>> אור מתוך החשיכה: הרגעים הטובים של השנה בטלוויזיה הישראלית
>> אל תשכחו את אברהם: 15 הרגעים המטומטמים ביותר בשנה של טמטום

"מהפכת התקשורת" של קרעי

בחודש מאי השר שלמה קרעי חשף בפני כולנו מה הקינק האמיתי שלו – לזיין את כלי התקשורת, וזה די מדהים ביחס לממשלה אימפוטנטית. קרעי פינטז על רפורמה הזויה שכוללת הקמת רגולטור פוליטי תחת פיקוח השר, ואפילו איים בהתפטרות אם לא תעבור כמו סימפ שמאיים על אישה שיתאבד אם לא תשכב איתו. "אם לא תקום ועדה", אמר השר קרעי, "אין לי מה לעשות במשרד". בינתיים השר הכושל ממשיך להיכשל בהשגת רוב לחוק, אבל איזו נקודת שפל איומה לתקשורת הישראלית שצריכה תמיד להסתכל מעבר לכתף. מזל שתיק התקשורת נפל בידיים של שר עם כזאת חרדת ביצוע, אחרת באמת היינו בצרות. חוץ מזה, לא נראה שזה הולך לקרעי כמו שחשב. אולי הגיע הזמן לקיים את האיום ולהתפטר?

מותו הפתאומי של אלון אבוטבול

אני יודע שיש אנשים שעוד מתאבלים על רמי הויברגר, אבל אין ספק שהאבידה הגדולה ביותר לעולם התרבות הישראלי זה המוות המזעזע של השחקן המוכשר אלון אבוטבול, שיצא לשחייה בים ומצא את מותו על החוף. אלון אבוטבול לעד יישארחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית, והמוות שלו הותיר בה חלל שיהיה מאוד קשה למלא.

"כן!" של נדב לפיד כמעט לא מצא בית

עד כה לא קיבלנו יצירה ישראלית שנוגעת בשבעה באוקטובר באופן כל כך ישיר וביקורתי. בסרטו החדש, נדב לפיד בחר לחקור את ההשפעות של אותה שבת על הישראלים, ובמיוחד ישראלים תל אביבים מעולמות התרבות, ולא בחל באמצעים. למרות שקיבל בעולם תשבחות מקיר לקיר, הסרט לא הצליח למצוא גוף שיקרין אותו בארץ, עד ש לבסוף ולאחר יותר מדי זמן, מצא בית אצל חברת טרנספקס. נדב לפיד כבר רמז על כך שהוא לא בטוח בכלל שהאקסטרה מאמץ הזה היה מקרי, ובין אם הממשלה אכן ניסתה להשתיק את הסרט או שסתם מדובר בצנזורה עצמית, זו לא הפעם הראשונה או האחרונה שמנסים להתערב באופן בוטה בתוכן שאנחנו צורכים.

כל פלוץ חושב שהוא ראפר

כשאריק איינשטיין ושלום חנוך שרו "כל אחד רוצה להיות זמר" לא לזה הם התכוונו. אני אוהב ראפ ושמח שיש מגוון, אבל אי אפשר שכל ילד שמדבר מהר יחליט שהוא ראפר, או גרוע מזה – קומיקאיות שה"קטע" שלהם זה ללבוש שרשרת קלישאות, לעשות "יו יו" ולקרוא לזה פארודיה. אנחנו מתקרבים לנקודת המפנה בה יש יותר ראפרים מקהל, ואם זה ימשיך כך, יש מצב שסופו של הראפ המוקמי יהיה דומה למשבר שחווה אחרי פרסומת השוקו של סאבלימינל. או יותר גרוע, כמו הפואטרי סלאם.

לכל פלוץ יש פודקאסט

אותו דבר כמו הסעיף הקודם, רק לפודקאסטרים. חלאס, אין זמן לשמוע.

שלמה ארצי מביים מחזמר רוק על שאול המלך

אין כאן הרבה מה להוסיף: הזמר המייצג לסחיזם הישראלי כותב מחזמר תנ"כי, מה דבר פופוליסטי שכזה אם לא תעודת בושה על המצב העגום של התיאטרון בארץ. חוץ מזה, כבר היה מחזה על שאול בצוותא לפני כמה שנים טובות. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

קיצוצים וסגירת המוזיאונים בחולון

עיריית חולון, שתמיד התגאתה במוזיאונים הרבים שיש בה, החליטה לקצץ בתקציבי המוזיאונים. בתוך כך נסגר המרכז לתאטרון בובות, מוזיאון הקומיקס צפוי לעבור למדיטק והתקציבים שלו ושל רבים אחרים קוצצו בעשרות אחוזים. למרות שראש העיר הליכודניק שי קינן מבטיח שאין סכנה לתרבות בחולון – זה בהחלט לא מרגיש ככה. מעניין מאיפה זה מוכר לנו.

אירוע התרמה לתושבי עזה מסתתר בשל איומים

בית רדיקל קיימו אירוע התרמה לתושבי רצועת עזה, ולמרות שתוך שבועיים הוא היה סולד אאוט – התקבלו איומים קונקרטיים נגד קיום האירוע, לצד הפגנת ימין שנערכה להתקיים ממול. כדי לא לסכן את המשתתפים הוחלט להעביר את האירוע למיקום סודי, ורק בדיעבד פורסם כי התקיים בבית הסגול של עמותת "עומדים ביחד". זה בסדר לא להסכים עם זה, אבל במקרה הזה נחצה גבול והאיומים האלה מהווים סכנה לחופש הביטוי. אבל לא תשמעו טרחני צ'רלי קירק מדברים על זה.

אמנים חתמו על עצומה למען סיום המלחמה, וחטפו אש גם מהאופוזיציה

לפני כחודש עשרות אמנים חתמו על עצומה הקוראת לסיום המלחמה ולחדול מלבצע פשעי מלחמה. מי שבחר לצודד בממשלה ולהתחנף לאמצע הוא, כמובן נו, יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד שגינה את העצומה. אפשר מישהו עם עמוד שדרה שם חוץ מיאיר גולן?

עידן עמדי הופך למאמי לאומי

עידן עמדי נלחם ונפצע למען שלום המדינה, וכמובן שאנחנו מעריכים את השירות שלו ואת התרומה שלו לביטחון. באמת, מוריד בפניו את הכובע בעניין הזה, אבל מאז החלה לדבוק בו "תסמונת פדרו פסקל" – שבגדול, זה אומר שרואים אותו כל כך הרבה שזה כבר בלתי נסבל. ראיונות, כתבות, סרטים תיעודיים, הרצאות בחו"ל ואפילו התחילו להתייחס אליו ולפוסטים שלו בחדשות. תגובתו האחרונה והרדודה לעצומת האמנות לא הוסיפה לזה.

ניסו להרים מחזמר על הטבח בנובה

לפני שנה בערך פורסמו ידיעות שצפוי לצאת מחזמר על הטבח בפסטיבל נובה בבימוי הדר גלרון (גילוי נאות: למדתי אצל הדר גלרון מחזאות, והיא הייתה ממש אחלה של מורה). עם זאת, ההחלטה לשחרר לאוויר העולם את המחזמר (או כפי שהיא מגדירה אותה, הצגה עם שירים) היא לא מהמוצלחות שהיו לה. ברמת העקרון ההצגה הייתה אמורה להציג בדצמבר, אבל למען האמת מלבד מספר עמודים מושבתים למכירת כרטיסים, אין אפילו הוכחה שזה יצא לפועל. כך או כך, עצם העובדה שזה היה בכלל בחבליכי הפקה מתקדמים זה מספיק גרוע בשביל להיכנס לרשימה.

בכאן 11 מתחנפים לימין המתנחלי

"התנתקות", הסדרה החדשה יחסית של כאן 11 בכיכובו של עמוס תמם, עוקבת אחר אירועי ההתנתקות באופן חנפני במיוחד לקיצון הימני, שלא לדבר על הגזלייטינג להיסטוריה. זו הנדסת תודעה של ממש והתחנפות מיותרת לחלוטין לשלטון, שמאיים לסגור את התאגיד. הייתי מפרט עוד, אבל אבישי סלעעשה כבר את העבודה בשבילי.

"קזבלן" מחליף את "אופרה בפארק"

נכון, זה אחד ממחזות הזמר הישראלים המצליחים ביותר, והשירים שם באמת אחלה – אבל זה באמת מעיד על קריסה תרבותית. בגלל היצירה עצמה, בגלל הפורמט שהיא מחליפה, ובגלל "השחקן" הראשי. בואו נתחיל מזה שאם מורידים את השירים, אנחנו מקבלים עלילה שאפשר לספר בחמש דקות, ונמשיך בכל שאנחנו אפילו לא מקבלים שחקן במחזמר, אלא זמר. הוא אולי זמר מעולה עם קול נהדר, אבל בצד המשחק אין פה שום בשורה. ההחלפה הסמלית של "אופרה בפארק", שחשפה קהלים חדשים לתחום שזקוק נואשות לריענון קהל, במחזמר פופוליסטי מצליח שכל כולו חנפנות תרבותית, אפקטיבית יותר ממה שאני צריך בכלל לכתוב.

לשחרר את שולי-סאן שובר שיאים

אני ממש אוהב את שלישיית "מה קשור". באמת, גדלתי על ההומור שלהם, הם עובדים מעולה ביחד ושלום מיכאלשווילי הוא אחד השחקנים הכי נחמדים בארץ. בכלל, מדובר בשלושה יוצרים קומיים מבריקים שבאמת מביאים משהו חדש לתרבות הישראלית, הוא פשוט לא ממש נוכח בלהיט האוטומטי והרפטטיבי "לשחרר את שולי", וגם אם "לשחרר את שולי-סאן" מוצלח מקודמו, האם זה סיבה להפוך לשובר קופות ברמה היסטורית? אם זה לא מעיד על ניוון תרבותי, אני לא יודע מה כן.

אייל גולן מופיע בבלומפילד

באמת לא ברור איך עיריית תל אביב-יפו אפשרה פעם אחר פעם את ההופעות של אייל גולן בתל אביב. הדבר הכי עצוב זה שאנשים עוד צריכים להפגין מחוץ להופעות, בזמן שבפנים הקהל מגדף את הקורבנות בעודם לובשים לבן. זה כמובן מצטרף לשנים קודמות, שבהן אייל גולן נהנה מהיחס המיוחד שנתנה לו שרת התרבות דאז, מירי רגב. תכל'ס אני מתחיל לחשוב שעדיף שתחזור לתיק התרבות – גם ככה המצב כבר אבוד כאן, שלפחות את הכבישים היא תעזוב.

"סברי מרנן" אמנם הסתיימה, אבל יש סרט בדרך

אני באמת צריך להסביר?

• ❤ תרבות
• סיכום שנה
• תקשורת
• טלוויזיה
• פודקאסט
• אייל גולן

"לצד סירוב של אמנים להגיע לכאן בתקופה זו, ספייסי נענה לפנייתנו בחיוב ויגיע לחבק את הקהל הישראלי", אמר מפיק האירוע של קווין ספייסי. ו… בדיוק מזה חששתי. תגידו, קווין ספייסי לא חיבק לכאורה מספיק? לואי סי. קיי לא פתח את הרוכסן לכאורה מול קולגות, לפני שפתח את הקופות בישראל? מה יש במדינה הציונית שמושך לכאן פרפורמרים דווקא בשיא הרגעים הגרועים שלהם – תחת ההנחה שפה, אצלנו, הכל מתקבל בברכה?

אני לא באמת יכולה להאשים אותם; כשאייל גולן עושה סולד-אאוטים (נכון, הוא לא הורשע בבית משפט, אבל קונספט "הפותמוביל" זה לא בדיוק משהו שיכנס לתכנית הלימודים), כשחנוך מילביצקי עדיין מכהן כחבר כנסת (ולא הושעה אפילו עד לסיום החקירה בחשד לאונס), כשאפילו מדליקי משואות "צדיקים" כמו יהודה משי זהב לכאורה, התגלו כאבות המייסדים של תרבות הטרף.

בקיצור, כשבכל תחום אפשרי גבר מצליח שנחשד או הואשם בהטרדות ועד אונס, ממשיך לשגשג – שמעו, זה מטמטם. משחקנים בתיאטרון ועד נשיא המדינה, נדמה שאנחנו מוקפות מכל עבר בגברים שחשבו שביחד עם הקריירה המשגשגת שהעמידו הם חייבים להעמיד גם דברים אחרים. לפעמים בכוח. נכון, רוע קיים בכל מקום, את זה עוד אפשר איכשהו להבין. אבל העובדה שהם ממשיכים אחר כך בחייהם כאילו כלום לא קרה, בזמן שהקורבנות אוכלות חרא ונשארות להתמודד עם ההשלכות לשארית חייהן – זה כבר בלתי נתפס.

ומה קורה לתוקפים? כלום. פשוט כלום

השנה היא 2010. אני בעבודתי הראשונה בעולם הפרסום, כשמנהלת הלקוחות מספרת לי על משרד ידוע שבו שני השותפים מטרידים, ועל תקציבאית שהבוס ביקש ממנה להגיע בשבת כדי "לעזור" לו במשהו – ואז שלף את בולבולו החוצה. התחרפנתי. לא הבנתי איך דבר כזה קורה ואף אחת (או אחד!) לא הופכת שולחן, אבל הייתי אז קופירייטרית מתחילה לבד במערכה – מה כבר יכולתי לעשות עם זה.

כעבור שלוש שנים: "תא העיתונאיות" – הדס שטייף, טל שניידר וענת סרגוסטי – חושפות שאיש התקשורת עמנואל רוזן הטריד לכאורה מעל 40 נשים. בהשראת החשיפה, פרסמתי טור באתר "המזבלה" שפנה לפרסומאיות ופרסומאים וביקשתי עדויות על הטרדות מיניות בעולם הפרסום. נחשו מה קרה, המייל שלי נשאר דומם לחלוטין.

קופצות ל־2021. אני וחברתי מרינה פאפ מנהלות את קבוצת הפייסבוק "צריכה את זה לאתמול" – מעל 10,000 נשים מעולם הפרסום – והנושא עדיין לא נותן לי מנוח. בשיתוף פעולה עם העיתונאית שרון שפורר יצאנו ב"קול קורא" לעדויות על הטרדות מיניות בענף. עלו הרבה שמות, ונעשו הצלבות, ולבסוף פורסם תחקיר על הבעלים של אחד מחמשת המשרדים הגדולים – רמי יהושע. התגובה שלו לעניין: "אנחנו משרד מחבק". ומה קרה אחר כך? כלום. להפך. המשרד גדל, רכש אפילו משרד סושיאל מצליח. וכלום. נאדה. אני אדגיש שוב למקרה שזה לא ברור: כלום.

איך אפשר לשמור על מצפון ערכי?

אבל באמת, לאיזה מוסר אפשר כבר לצפות מאנשים כאן, כשנשיא העולם החופשי אמר "Grab them by the pussy" ובכל זאת נבחר שוב? איך אפשר לצפות מאיתנו לשמור על אנושיות ומצפן ערכי, כשאנחנו רואות שלהיות חרא זו לא בעיה – להפך, זו נוסחה בטוחה להצלחה?

אני לא יודעת אם אני מתלוננת על המדינה, על העולם, על הממשלה או פשוט על חארות בכללי. מה שכן, אני מקווה שבעתיד יהיו כאן יותר נשים בעמדות השפעה בממשלה (לא מהסוג שיש בקואליציה הנוכחית, תודה רבה), בראשי חברות מסחריות, ובעיקר כאלה שלא מתביישות לומר את המילה המאיימת ההיא – "פמיניזם". רק אם נביט למציאות בעיניים, נוכל באמת להשפיע. אז אם את עונה להגדרה הזו, בפעם הבאה שאת רואה מכרז או משרה שאת אולי חושבת שלא תתקבלי, פשוט תגישי. למען כולנו.

• טור דעה
• קווין ספייסי
• לואי סי.קיי
• metoo#
• אייל גולן

ביום ראשון בערב, במופע טלוויזיוני חד פעמי, נחשפה טאיסיה זמולוצקי לעולם וחוללה #MeToo קטן משל עצמה. הראיון האותנטי שלה עם עמרי אסנהיים בכאן 11 הכה גלים ונדון בהרחבה ברשתות, בתכניות רדיו, באולפני טלוויזיה, במקומות עבודה ובהדלקות נרות (עדיין חנוכה, למרות הכל). האם זה בסדר לשמוע שירים של אייל גולן? מה המשמעות של לשדר שירים שלו ברדיו? וההופעה שלו בפסטיבל הנשים, איך זה יכול להיות? והאופציה של חסימה בספוטיפיי. גל של חסימות.

>> ישראל זורמת עם אייל גולן: אישה אחת בוכה מול מדינה חסרת מוסר
>> מאבק המתלוננות: "הייתי שפחת מין של אחד, קוראים לו אייל גולן"

טאיסיה, שעד לא מזמן נאלצה להסתפק בכינוי האלמוני ט', בראה לעצמה בתכנית של שעה שם ופנים, אישיות וסיפור מלא. והסיפור הזה הוא כל העניין. כי סעיפי העבירה או המעשים המיניים הם רק קצה הקרחון, הקצה שבו נאחזת מערכת המשפט. אבל מתחת למילים הגבוהות של חוק העונשין, במציאות, בחיים האמיתיים, מדובר בילדה-נערה שנקלעה למלכודת משומנת של גברים מבוגרים ונצלנים.

אנחנו, באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מלוות את הפרשה הזאת במשך שנים. אפשר לנתח במסמך ארוך ומפורט את הפער שבין הצדק למשפט ואת כל הסיבות והכשלים שבגללם מקרים כאלה נופלים לעיתים רבות, רבות מדי, בין סעיפי החוק לפגיעה הקשה. אבל יותר מכל טאיסיה הסבירה את זה במילותיה שלה; את הקושי להבין מה שקרה לה (חסם ידוע אצל נפגעי ונפגעות תקיפה מינית), את הפחד מהסביבה, את המפגש עם המשטרה ועם תחנותיה השונות של מערכת המשפט שעד כה לא הצליחו לאפשר לה "צדק".

אייל גולן כותב "כמו בעבר אני שוב מתנצל עמוקות בפני אלו שנפגעו ממעשיהם של מי שהיו מקורבים אליי, השתמשו בשמי וניצלו זאת להתנהגות שאין לה מקום", והמשפט הזה מגלם את כל מה שאינו התנצלות ובקשת סליחה אמיתית

"צדק" הוא מושג אישי, אמורפי. אין לו משמעות אחת ויחידה. אחת מהמשמעויות שלו היא התחושה שיש איזון בין המעשה לתגובה אליו. לכל נפגעת יש תפיסה אחרת לגבי איך שהצדק צריך להיעשות ולהיראות במקרה שלה. לטאיסיה לקח הרבה מאוד שנים ודרך לעשות, כדי להיות מסוגלת לשבת באולפן ולדרוש את הצדק שלה. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. חלק מהצדק (המאוחר) שלה הוא ההכרה הציבורית במה שקרה לה ואולי גם הבנה של הדינמיקה המורכבת הזאת, כדי שבפעם הבאה נדע להציל את הילדה שנקלעה לסבך המבוגרים או לפחות להבין מה היא עוברת. גם זה משהו.

לצד גלי ההכרה והאמפתיה, הגיעה "ההתנצלות" של אייל גולן וגם היא נדונה בהרחבה, ולצידה קולות שחיזקו אותו במילה טובה על ההתנצלות ובקשת הסליחה. אז בואו נתעכב רגע על הבעת חרטה ובקשת סליחה. מה זה בעצם? ואיך היא צריכה להיראות? והאם מספיק לעשות וי על הקוביה של התנצלות כדי להמשיך הלאה כאילו כלום?

אייל גולן כותב "בראש ובראשונה, וכמו בעבר אני שוב מתנצל עמוקות בפני אלו שנפגעו ממעשיהם של מי שהיו מקורבים אליי בזמן האירועים, השתמשו בשמי וניצלו זאת להתנהגות שאין לה מקום…", והמשפט הזה מגלם את כל מה שאינו התנצלות ובקשת סליחה אמיתית. "התנצלות מכל מי שנפגעו" היא התנצלות כללית, מתחמקת, משפטית ומנוסחת. וגם ההמשך "כל המעשים האלו נעשו ללא ידעתי ומאחורי גבי…" – מתחמק וקורבני. התנצלות אמיתית, אמורה לשקף הכרה וקבלת אחריות על המעשים. כשאנחנו קוראים או שומעים אחת כזאת אנחנו מזהים אותה. מהבטן, מהלב. זה נוגע בנו. התנצלות מתרכזת בנפגעת ובמה שקרה לה. מכירה בפגיעה ובהשלכות שלה, גם אם מאוחר, גם אם בדיעבד. וגם – מכירה בזה שלא מספיק להתנצל. שצריך יותר ממילים ריקות. שצריך גם מעשים. פעולות.

בהמשך "ההתנצלות" איל גולן מזכיר גם את הילדים שלו (שכמובן לא קשורים לעניין) וממשיך ונתלה בתוצאות המשפטיות עד כה, שגם הן אינן קשורות לפגיעה, באופן מצער. וזה שוב לזוז הצידה ולהציג את עצמו כקורבן של מה שקרה ולהסתתר מאחורי החומה השקרית של מערכת המשפט. וזה בדיוק העניין: התנצלות לא אמורה להתרכז באדם שפגע ובמה שקרה לו. אלא בנפגעת ובמה שקרה לה. לראות אותה באמת, להבין מה קרה לה.

אחת מהסיבות בגינן פרשות של אלימות מינית מסרבות לדעוך ולמות זה בדיוק הדבר הזה, התחושה שלא נעשה צדק, שהפוגע לא הכיר באחריות ולא הבין את המעשים שלו ואת ההשלכות שלהם. והפרשה הזאת, שחלק מהציבור חשב מזמן שהסתיימה, לגמרי כאן, חיה ובועטת עד שלא יעשה בה צדק אמיתי. המילים של אייל גולן הן מעט מדי ומאוחר מדי. אבל הן משהו. ואולי הן פתח לדבר אחר שיקרה, אם לא אצלו, אז אצל מישהו אחר או בפעם הבאה. וטאיסיה, אני מקווה שהיא תצמח, אפילו קצת, מאדוות האהדה הציבורית שהיא זוכה לה היום.
>> ד"ר עו"ד כרמית קלר-חלמיש היא מנהלת תחום המחקר באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

• טור דעה
• אייל גולן
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
• תקיפה מינית

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על משפט. משפטן אני לא, והדבר הכי קרוב שיש לי להשכלה משפטית זה צפייה בפרק האחרון של "סיינפלד". אתמול (ראשון), בראיון המיוחד שפרסם עמרי אסנהיים עם טאיסיה (טלי) זמולוצקי, המתלוננת בפרשת אייל גולן, היו לכאורה מספיק עדויות להתנהלות לקויה – לפעמים פושעת – של משטרת ישראל ושל רשויות החוק כלפי המתלוננות. אבל לא אני האיש שיגיד שההחלטה לסגור את התיק פעמיים היתה מוצדקת, או לא. את זה יגידו אחרים, אם יגידו.

>> "אולפן שישי" גאה להציג: ניצחון הטוקבקיסטים על העיתונות
>> "המדריך לעתיד ורוד": מה עושים כשנגמרת לנו התקווה?

אני רוצה לדבר על כל היתר. על זה שפרשת אייל גולן, כמו פרשת הקטינות בכדורגל הישראלי (שעירבה את עומר אצילי ודור מיכה), מוכיחה כמה בישראל הכל קם ונופל על המשפט. הרף היחיד שקיים הוא הרף הפלילי, ויש שם בינאריות מוחלטת – או שהורשעת ואז אתה אשם, או שלא הואשמת ולכן אתה צח כשלג. אין שום משמעות למוסר, להתנהגות ראויה או לא, לטעם טוב – כל הדברים האלה נזרקו הצידה מזמן. וכך, כמו שאצילי ומיכה חזרו להיות שחקנים בכירים בכדורגל שלנו, גם אייל גולן – אולי הוריד את הראש לכמה חודשים – אבל היום שוב ממלא נוקיות וקיסריות כמו פעם. מכה קלה בכנף בקושי, ולא יותר מזה.

אבל ברשותכם, קצת אחורה. אמש שודר בכאן 11 הפרק השלישי של "יהיה טוב", התוכנית התיעודית של עמרי אסנהיים ורוני קובן שנוסדה במהלך המלחמה וחזרה לעונה שנייה. היא פתחה עם הראיון ההישגי (והמרתק) עם תא"ל במילואים עופר וינטר, והמשיכה בעדות המצמררת של טאיסיה (טלי) – לשעבר ט' – האישה שאזרה אומץ והתלוננה בפרשת "משחקי חברה", במסגרתה נחשדו אייל גולן וסביבתו במעשים פליליים חמורים. התיק נסגר, נפתח מחדש ואז נסגר שוב – ואחרי כל זה, בפעם הראשונה היא היתה מוכנה לדבר. בלי הצללות, בלי טשטושים – בפנים גלויות ושם מלא.

בבקשה תחסכו את היללות על "תרבות ביטול". אם אייל גולן, אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו, חוזר בקלות לעמדת "מלך המוזיקה הים תיכונית" – לא מבטלים כאן אף אחד. להפך, אם אתה מספיק חזק, אכזרי, לא מתנצל ולא לוקח אחריות, בסופו של דבר הציבור יזרום איתך

"יהיה טוב" מגיעה משני אנשים שהם יוצאי מערכת התחקירים הטובה בישראל – והתוכנית הוותיקה בערוץ 2 על גלגוליו השונים – "עובדה". גם אסנהיים וגם קובן היו חלק מהפורמט המשתכלל של התוכנית המצליחה, שניהם היו בניה הרוחניים של אילנה דיין. וגם "יהיה טוב", במידה רבה, היא סוג של צורה מתפתחת ל"עובדה" – במבנה של סיפור מרכזי (לפעמים יותר מאחד), ראיונות מושקעים (כולל הטריק החביב על "עובדה" – צילומי אוויר של תל אביב לאילוסטרציה), ואפילו הדיון באולפן שאחרי הפרק, עם הכתבים, כדי לייצר עוד תוכנית שתבוא על הזנב. כולם דברים ש"עובדה" הביאה לעולם ו"יהיה טוב", בתאגיד, משכללת.

הראיון של אסנהיים עם זמולוצקי ועם נ' (המתלוננת השנייה, שנשארה בפנים מוצללות) היה מצוין – בעיקר כי הוא לא באמת לקח צד. הוא הביא את הגרסה של טאיסיה, אבל גם עימת אותה עם מה שבסופו של דבר הכשיל את התיק ברמה המשפטית – הסתירות בין העדות הראשונה ב-2013, לעדות השנייה ב-2021. הוא נתן לזמולוצקי לתת את התשובה (ובעיניי התשובה בהחלט הגיונית), אבל גם זה היה חשוב שיישאל. ועדיין, הוא הצליח להיות אמפתי למתלוננת, לאפשר לה סוף סוף להשמיע את קולה – ובעיקר להגיש כתב אישום סמוי. כזה שלא קשור לפרקליטות או למשטרה או לבתי המשפט, אלא לצופים שיושבים בבית.

כי האמת היא שאת המעשים של אייל גולן אסור להשאיר רק במגרש המשפטי. שם, בעולם הפלילי, צריך להוכיח מעל ספק סביר וצריך רף מאוד גבוה של הוכחות כדי להאשים מישהו, בוודאי להרשיע – וטוב שכך. אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא לא משפטית בכלל – אלא ציבורית. האם אדם שעושה את המעשים המתוארים בכתבה צריך להיות גיבור? האם לא התעלמנו מהר מדי מהחשדות הקשים (חלקם היו ידועים לנו עוד לפני העדות המצמררת של זמולוצקי), דפדפנו ונתנו לאדם שהוא לכל הפחות מפוקפק מוסרית – לשלוט על הבלומפילדים והקיסריות של העולם?

אבל בישראל, כמו בישראל, אף אחד לא לוקח אחריות, אף אחד לא מתנצל וכולם שוכחים. ראינו את זה במקרים הרבה יותר גדולים (ומדממים) מפרשת אייל גולן. כדי שיום אחד נהיה חברה מתוקנת, גם זה יצטרך להשתנות. משהו בנו יצטרך להבין שהזירה המשפטית חשובה, אבל היא לא הכל בחיים. יש נורמה חברתית, יש טעם טוב ויש מוסר, ויש פשוט את הדברים שגורמים לכל בן אדם סביר להקיא, כמו ההתנהגות המכוערת של גולן, דני ביטון והחבורה המתועבת שסביבו. גם אם זה לא פלילי.

אה, ובבקשה תחסכו ממני את היללות על "תרבות ביטול". אם אייל גולן, אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו, ממשיך למלא אולמות ולחזור בקלות לעמדת "מלך המוזיקה הים תיכונית" – לא מבטלים כאן אף אחד. להפך, אם אתה מספיק חזק, אכזרי, לא מתנצל ולא לוקח אחריות, בסופו של דבר הציבור יזרום איתך. אייל גולן יודע את זה כיום טוב מכולם. הפרשה שלפני עשר שנים זעזעה את המדינה היא היום בקושי פסיק בעיניי הציבור הרחב, למרות הראיון המצוין של אסנהיים. זה לא קשור בהכרח לפאשלות המשפטיות (שהיו), או לסתירות בעדויות, או לעבודה הלקויה של המשטרה. זה קשור בעיקר לכך שאנחנו, כולנו נתנו למוזיקה של גולן לעוור את עיניינו בפני המציאות – והמשכנו הלאה.

• ביקורת טלוויזיה
• אייל גולן
• כאן 11
• רוני קובן