דניאל לב בת ה-7 לומדת עם בתי בבית הספר "ביכורים" בעיר. בגלל שלרוע מזלה אביה הישראלי נפטר בפתאומיות, כעת היא ואמה ניצבות בפני האיום שיגורשו מישראל. כיצד ילדה שנולדה וגדלה פה נזרקת כך פתאום?
בשבוע שעבר, שמעה ללי בתי כי בת כיתתה עומדת בפני גירוש מהארץ. איך יכולה אמא להסביר לילדה בת שבע שפקחי הגירה הולכים לגרש את חברתה האהובה, רק משום שנולדה למוצא הלא נכון? זהו סיפורה של דניאל לב, הלומדת עם בתי בכיתה ב׳ בבית הספר ״ביכורים״ שבמרכז תל אביב, ועלולה להיות מגורשת יחד עם אמה קולטידה בכל רגע.
"אמא, למה רוצים לגרש אותה?״, היא שואלת, ואיך אני אמורה להסביר לה שקולטידה, ילידת תאילנד, "חטאה" והתאהבה בשמוליק, בעת שזה טייל במזרח הרחוק? איך אוכל לספר לה שחטאם הגדול היה להינשא ולהקים משפחה בישראל? איך אומר לה כי רק משום ששמוליק נפטר פתאום מהתקף לב, מסרבת המדינה להכיר בזכותן של דניאל וקולטידה להמשיך ולחיות כאן? איך אוכל לתאר לה שאמא של דניאל קיבלה "אופציה" נוספת ואכזרית לא פחות: להיות מגורשת בלי דניאל, שתישאר כאן ברשות אפוטרופוס? (איזו ברירה נוראית – לכי מכאן והשאירי את בתך).
האמת היא, שהסיפור הזה איננו רק על קולטידה, דניאל, וילדי כיתה ב' בבית הספר "ביכורים" הנחשפים בפעם הראשונה לאכזריות כזאת. זהו סיפור על נבחרי הציבור שלנו, בתי המשפט שלנו, ושרירות הלב במדינה שלנו. שרת הפנים איילת שקד קיבלה מכתבים נרגשים מכל הוריהם של תלמידי הכיתה. השרה לא טרחה אפילו לענות לנו, אלא ענתה רק לתקשורת כשזו פנתה אליה. תשובתה היתה שהאמא ״נמצאת שלא כחוק בארץ למרות שקיבלה התראות״.
זהו סיפור שגורם לי לתהות באיזו מדינה אני חיה, אם דבר כזה בכלל יכול להתרחש בה. אני לא תמימה; אבל מעולם לא חשבתי שדבר כזה יכול להתרחש בשכונה שלי, בכיתה של הילדים שלי, בבית שלי. ילדה בת שבע, שזה הבית היחיד שהיא מכירה, שעברית היא שפתה, שכאן חיה משפחתה וכאן חבריה – והמדינה שלה רוצה לגרש אותה מכאן ולקחת אותה מאיתנו.
שופטי בית המשפט ונציגי רשות האוכלוסין וההגירה הסתתרו שוב ושוב מאחורי ה״חוק היבש״. אבל איך אפשר בכלל לדבר על החוק היבש, כשילדה שכל עולמה וחייה כאן עלולה למצוא את עצמה מגורשת לתאילנד – מדינה שלא הייתה בה אפילו פעם אחת? אפילו חוקי הגר והאלמנה במקרא הם סובלניים ומוסריים יותר, ואוסרים על עבירה רוחנית כמו גירוש גר ואלמנה; ככתוב:"עֹוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹוהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה; וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּֽי־גֵרים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים, י׳, יח׳). מה בדיוק נאמר לילדינו כשילמדו לצטט את ספר דברים ואת מצוותיו? איך יכולה מדינה לחיות בשלום עם האפשרות שילדה תגורש מפה למרות שהיא ישראלית, רק משום שאמה טרם השלימה את הליך ההתאזרחות? כיצד לא ניתן מענה אנושי ראוי למקרה כזה? לאן נעלמה האכפתיות?
איזו מין מדינה מציבה בפני אם, את הבחירה בין גירוש שלה ושל בתה לבין נטישתה כאן – ברשות אפוטרופוס אחר, רחוקה ממנה ומעולמה. את השאלות הללו אני מפנה בראש ובראשונה לאיילת שקד, כאישה, כאמא וכנציגת ציבור. חתימה אחת שלך, איילת, חתימה על מסמך בודד, יכולה לשנות את החיים של משפחה אחת מקצה אל קצה, ולהחזיר את האמונה שלנו בערכי המוסר האנושי והצדק. אני לא רוצה לקום ולעזוב אותך, ארץ שלי, אני רוצה להיות גאה באנושיות שלנו, זו שגדלנו על ערכיה. אני קוראת לך, שרת הפנים שקד, קומי ועשי מעשה ראוי ואנושי, ותאפשרי לדניאל להמשיך לחיות במדינה שהיא הבית שלה.
![ערן זרחוביץ כנפתלי בנט ההיפסטר ב"ארץ נהדרת" (צילום: גטי אימג'ס)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2021/05/GettyImages-466021082.jpg "ערן זרחוביץ כנפתלי בנט ההיפסטר ב"ארץ נהדרת" (צילום: גטי אימג'ס)")
