אנחנו, וזה ידוע ומתועד, חולים על אנימציה, ופעם בשנה אנחנו מתייצבים להצדיע לה בפסטיבל אנימיקס תל אביב, הפסטיבל הבין לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה, שיחגוג השנה את המהדורה ה-25 שלו מאז היווסדו בתחילת האלף. הפסטיבל ייפתח ב-5.8 ויימשך עד ה-9.8, עם בשורה מרעישה ומשמחת לשוחרי האנימציה לארץ: האנימטור המבריק והייחודי ביל פלימפטון יתייצב בתל אביב בכבודו ובעצמו, יקרין מסרטוניו ויערוך כיתת אמן.

>> ויהי אור: המידברן חוזר לחיים ויתקיים בחודש נובמבר הקרוב
>> קצת רעש בבקשה: לבונטין 7 חוזר להשתלט על מוזיאון תל אביב

פלימפטון, כיום בן 79, התפרסם בשנות ה-80 כקריקטוריסט בעל סגנון ייחודי והומור פרוע שעבודותיו התפרסמו במגזינים מובילים ופרץ לתודעה העולמית ב-1988, כשסרטו הקצר "Your Face" היה מועמד לאוסקר, ושוב ב-2005 כשסרטו "Guard Dog" זכה גם הוא במועמדות, כשבין לבין הופך פלימפטון למגדלור של אנימציה עצמאית עיקשת שהראתה לרבים אחריו את הדרך. פלימפטון, יצר בעבודות יד שמונה סרטים באורך מלא ועוד עשרות סרטי אנימציה קצרים שהפכו לאבני דרך בתחום. כקול ייחודי בעולם תעשייתי, הוא יציג בפסטיבל מקבץ קצרים (חבל שלא את סרטו החדש "Slide" שהוקרן בכמה פסטיבלים בשנה שעברה) ויעביר סדנת אמן על עקרונות הגישה שלו: "זול, מהיר ומצחיק".

פסטיבל אנימיקס נפתח גם השנה לאחר גל של אירועים דרמטיים ומטלטלים במדינת ישראל, והם מקבלים ביטוי בשפתם האמנותית והייחודית של אנימטורים, קומיקסאים ומאיירים שישתתפו בפסטיבל. בין היתר יארח הפסטיבל את הפאנל "טהרן על הקו – חזית האנימציה: הקומיקס והקריקטורה של היוצרים ברפובליקה האיסלמיסטית", שנערך בעקבות המערכה של ישראל מול איראן בחודש יוני האחרון. מעבר לעימות הביטחוני בין שתי המדינות, גם האמנים והיוצרים באיראן נפלו קורבן לאורך השנים למשטר הדיכוי של האייטולות. במפגש מיוחד זה יוצגו כמה מהיצירות הבולטות בתחומי המדיה המאוירת, שהפגינו ביקורת אמיצה נגד השלטון. בתום הפאנל – יוקרן הסרט "פרספוליס" סיפור הילדות של הסופרת והמאיירת מרג׳אן סטראפי.

בנוסף, הקריקטוריסט יונתן וקסמן, מהבולטים והמבריקיםבארץ ובעולם, משתתף לראשונה בפסטיבל וינחה את ההרצאה: "אז איך מציירים מלחמה?!?" בה הוא מזמין את הקהל למסע כרונולוגי – מהשבת השחורה של 7 באוקטובר ועד המערכה מול איראן – דרך הקריקטורות והאיורים שצייר בזמן אמת מתוך ניסיון אחד עיקש לצייר מציאות גם כשהיא בלתי נתפסת.

ועוד אקטואליה כואבת בפסטיבל: מקבץ סרטי אנימציה של יוצרים ישראלים סביב המלחמה בעזה, בהם סרט דוקו-אנימציה קצר המציג את סיפורו של גיא גלבוע דלאל שמוחזק בשבי בעזה לאחר שנחטף ממסיבת הנובה, סרט על ילד יהודי מהעוטף וילד ערבי מעזה שנפגשים בטעות ופועלים להגשמת חלום משותף, סרט סטודנטים על שישה חברים שמתאגדים ומנסים למצוא דרך התמודדות עם מותם של חבריהם וסרט דוקו על שתי חברות הכי טובות שהקשר ביניהן נקטע כשקרן יוצאת למסיבת הנובה.

אל המסגרות התחרותיות של הפסטיבל מצטרף השנה פרס "נייבי בירד" לכישרונות חדשים בתחום הקומיקס, לזכרה של הקומיקסאית רויטל ברונשטיין ז"ל שנרצחה בפיגוע ביפו בתחילת אוקטובר. ביוזמתה של ליאורה ברונשטיין, אמה של רויטל, יחד עם איגוד הקומיקסאים והקריקטוריסטים בישראל ובעזרת קי"ק – קבוצת היוצרים שבה רויטל הייתה חברה, מוכרז פרס ומענק לזכרה של הקומיקסאית שהייתה מוכרת תחת שם העט "נייבי בירד".

אבל נוכח המצב יש גם חדשות באמת טובות: בתקופה מורכבת במיוחד בזירה הבינלאומית בה מופעלים חרמות נגד מדינת ישראל, תחרות האנימציה הבינלאומית של אנימיקס הצליחה בניגוד לציפיות לקבל מאות הגשות מיוצרים מכל רחבי העולם, והשנה יוצג מבחר עשיר של סרטים בינלאומיים לצד מיטב היצירה הישראלית במגוון קטגוריות.

ויהיה גם מצחיק: אות יקיר הפסטיבל יוענק השנה לצמד ניר גרבר וגלי אדלבאום – המוכרים בשם "ניר וגלי". השניים, זוג בחיים וביצירה, הפכו בעשור האחרון לאחד הקולות המשפיעים והאהובים באנימציה הישראלית במסגרת אירוע הענקת הפרס ייערך חידון קאהוט רב משתתפים נושא פרסים שכולל את הפרטים הכי אזוטריים ומצחיקים מהסרטונים של ניר וגלי, בהשתתפות הקהל באולם. כמו כן, תיערך ההרצאה "ניר וגלי, איך התמסחרתם" על מאחורי הקלעים של תהליך יצירת פרסומות לרשת ולטלוויזיה, שילוב סטוריטלינג בעבודה מסחרית, כיצד הופכים בריף משעמם לתוכן ויראלי ואיך משתמשים בהומור ככלי להעברת מסרים.

עוד כמה אירועים שכדאי לסמן: "הפעם הגזמתם" – פודקאסט לייב: הפודקאסט הידוע לשמצה מבית הפודיום בהגשת רחלי רוטנר אריאל ויסמן מגיע לפסטיבל אנימיקס והפעם באמת בלי צנזורה. האורח יהיה הקומיקסאי, הקריקטוריסט והמאייר אורי פינק וזה כנראה ייגמר בבכי; "משגע פילים" – ספיישל קצרים מפוקס על בעל החיים היבשתי הגדול בעולם; "טבע האדם" – מקבץ של שמונה סרטים קצרים ומגוונים קשר בין האדם לעולם שסביבו; "הצבעים שבפנים" – הקרנת סרטה החדש של הבמאית נאוקו ימאדה שנחשבת לאחת היוצרות הבולטות באנימה העכשווית, בזכות סגנונה החזותי הרגיש והחיבור בין מוזיקה וצבע לרגש.

• ❤ תרבות
• פסטיבל אנימיקס
• אנימציה
• אנימה
• קומיקס

עבור ילדי הניינטיז, "המחסל" היה שם מעורר יראה. דמותו השרירנית של ארנולד שוורצנגר הטילה על חובבי הפוגים פחד ענק, ובו זמנית, הערצה חסרת תקדים. היום "המחסל" הוא סתם עוד דמות אייקונית, הרובוט האנושי עם העין האדומה, שריד נושן מפחד ישן, שהפך לרלוונטי מעט בנושא, אבל נשאר כפריט נוסטלגי ותו לא. הניסיונות להחיות את הפרנצ'ייז היו מקרטעים לאורך זמן, ולמרות שהמשכונים ממשיכים לצאת, קשה לראות אותם כמתחרים ממשיים על טבלאות שיאי הסרטים. אולי הישועה תגיע דווקא מכיוון שונה.

>>מבדיחה לאחד הסלבריטיז האהובים בהוליווד: קיאנו ריבס בן 60

אחרי יותר מדי שנים, סוף סוף יצירה שמשתמשת בדמות "המחסל" והעולם הפנטסטי שיצר ג'יימס קמרון כדי לספר לנו משהו אחר. או לפחות אחר משרה קונור. "שליחות קטלנית: ההתחלה", שעלתה בסוף השבוע האחרון לנטפליקס, מתרחשת בכלל בטוקיו (אל תדאגו, ישראלים יקרים, הדיבוב באנגלית), שם המדען מלקולם לי מפתח מערכת בינה מלאכותית חדשה שאמורה להתחרות בסקיינט, פחות או יותר בשנים בין הסרט הראשון לשני. ואז – אה שיט, נו – שוב פעם רובוט מתנקש מהעתיד נשלח לחסל אותם, כשלצידם חיילת מסתורית מהעתיד נזעקת לעזרתם. בסדר, מניחים שלא הכל חייב להיות לגמרי מקורי.

הטוויסט שכן מגיע – ובטח שמתם לב – הוא הפיכת הסיפור לסדרת אנימה של ממש, בדיבובם של טימותי אוליפנט, אנדרה הולנד ורוזריו דוסון, בין היתר. האנימציה, בהתאם לז'אנר, פשוט מהפנטת ועם סיפור חדש שמתקיים בעולם של הסרט, ואף מרחיב את המציאות שלו, יש הרבה במה לנגוס. ביקורות ראשונות מרחבי העולם מדברות על החייאת המותג, והיצירה הכי טובה מאז הסרט השני – אבל אנחנו נשמור על האופימיות שלנו זהירה, ונשמח שלשם שינוי, הפעם שוורצנגר לא מעורב יותר. היה לו את זמנו, התפקיד האייקוני שלו נגמר. הגיע הזמן לצבעים בוהקים של אנימה.
"שליחות קטלנית: ההתחלה",עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• ג'יימס קמרון
• אנימה

לפני פחות משנה, בדצמבר 2023,כתבתי על העונה השביעית של "ריק ומורטי"וטענתי שהדרך היחידה בה הסדרה יכולה להציל את עצמה ולחזור אל תהילת העבר שלה, היא אם הכותבים ימצאו סיפור ששווה לספר. הסדרה עצמה כנראה תמשיך בקו הבינוני שבו היא בחרה גם בעונה שמינית עם תוכניות לשתי עונות אחרונות, אבל לצד קו העלילה הראשי של משפחת סמית' יש מולטיוורס שלם שאפשר לחקור, והמשמעות היא שיש אין סוף סיפורים של "ריק ומורטי". הפעם יוצר האנימה טקאשי סאנו ו-Adult Swim מביאים לנו את "ריק ומורטי: האנימה", גרסה טריפית יפנית שמצליחה להיות מטורללת יותר מהסדרה המקורית.

>>

הסדרה יצאה גם בדיבוב יפני וגם בדיבוב באנגלית. החלטתי ללכת על הדיבוב היפני מתוך מחשבה שאם מדובר באנימה של יוצר יפני עם שחקנים יפנים, עדיף כבר לצפות בסדרה בשפה שבה הייתה אמורה להיות מדוברת. רק בעיה אחת: לא הבנתי כלום. צפיתי עם כתוביות באנגלית, יש לי ניסיון עם סדרות אנימה ביפנית, צפיתי בסדרות שלמות ביפנית, אבל הפעם, אחרי צפייה של עשרים דקות ונסיונות חוזרים ונשנים להבין על מה היה הפרק באמצעות הרצות קדימה ואחורה, הייתי חייב להודות: מה? לא הבנתי כלום.

אז צפיתי גם בגרסה האנגלית וחזרתי עם כמה מסקנות.בפרק הראשון של "ריק ומורטי: האנימה" אנחנו מכירים מחדש את משפחת סמית' בזמן שהמשטרה הגלקטית של הגרומפלומייטים מחפשת אחר ריק סאנצ'ז ואפילו לוכדת אותו, או לפחות חושבת שהיא לוכדת אותו, רק כי הם חושבים שיש לו פצצת אנטי-חומר כשבעצם יש לו מבחנה שמחזירה את הזמן אחורה. המבחנה הזאת גורמת לשיבושים, וכעת סאמר צריכה להשגיח על סבא שלה שיחזור הביתה בשלום וללא פרס על ראשו, בזמן שמורטי משחק במשחק מציאות מדומה שריק הכין עבורו.

הסדרה מלאה ברפרנסים לסדרה המקורית וגם ברפרנסים תרבותיים מצוינים – כמו הומאז' מעולה לסרט הקלאסי "האזרח קיין" – אבל כל אלה לא מפצים על העובדה שעדיין לא ברור מה קורה בסדרה ולמה זה בכלל מעניין. לפני הכל, בואו נדבר על אנימציה:בשנת 2013, כשרק קיבלנו את "ריק ומורטי", היה קשה להסתגל לסגנון האנימציה הלא מצוחצח של הסדרה. זה היה רחוק מהסגנון של דיסני, שהכתיב איך אנימציה אמורה להיראות, אבל לא נראה מחוספס באופן מכוון כמו "סאות' פארק".

היה קשה להתרגל לדמויות עם הפה שמתכווץ באופן מוזר, הקיא הירוק שנשפך על הסנטר של ריק ולאישונים המוזרים בצורת כוכבית. עוד יותר קשה להסתגל לאנימציה הזאת כשמנסים לשלב אותה עם אנימה. כל מה שמסביב לדמויות עצמן נראה כמו הטריפ שמצפים לו וטקאשי סאנו מייצר סצינות שנראות מדהים, אם רק היו מוחקים מהן את הדמויות הראשיות או לכל הפחות מציירים אותן טוב יותר. ב"ריק ומורטי" הרי עשו את זה בעבר בסרטונים הקצרים, אבל איכשהו כאן הם גרמו לדמויות להיראות הרבה יותר גרוע.

הבעיה המרכזית, כאמור, היא שבאמת לא ברור מה קורה כאן. האם מדובר בסיפור אחד מתמשך או שבכל פרק נקבל הרפתקה נפרדת של "ריק ומורטי"? ומה הקשר בין קו העלילה של מורטי במשחק המוזר של סבא ריק לקו העלילה של שאר משפחת סמית'? זה לא מובן בשום צורה. גם הדיאלוגים עצמם לא מרגישים כמו דברים שהדמויות האהובות שמלוות אותנו מעל לעשור יגידו, וזה פרמטר חשוב, במיוחד כשאתה לא היוצר המקורי.

וזאת אולי הבעיה הכי גדולה: היוצרים המקוריים לא מעורבים בפרויקט הזה. גם כשיש פרנצ'ייז מאד מצליח שמקבל סדרות ספין-אוף, היוצר המקורי נשאר מעורב באופן כלשהו. אבל כאן דן הרמון נעדר מהקרדיטים וכל גשר שנבנה אי פעם בין ג'סטין רוילנד ל-Adult Swim כבר נשרף כליל, והתוצאה היא סדרה לא אותנטית. עד כה יצא רק פרק אחד, ולמרות שוויזואלית יש בו המון רגעים יפים, אם זה נראה כמו משהו שיצר סטודנט לקולנוע שממש אוהב לצפות ב"ריק ומורטי", זה סימן שאתם עושים משהו לא נכון.

האם הפרקים הבאים יוכלו להציל את "ריק ומורטי: האנימה"? הלוואי. למרות שכבר הספדתי את הפרנצ'ייז, ועוד עומד מאחורי זה, אני עדיין מאד אוהב את הסדרה ושונא לראות אותה חיה יותר ממה שהיא צריכה לחיות. סדרת האנימה מספקת המון רגעים טריפיים יפהפיים, אבל זה לא נשמע ולא מצחיק כמו "ריק ומורטי". סגנון האנימציה לא עובד, הכתיבה המוזרה (אפילו ביחס לאנימה) וחוסר היכולת לבנות עלילה קוהרנטית ומובנת חושפות כמה Adult Swim מתאמצת לחלוב את המוצר ככל האפשר. ואתם יודעים מה יוצא כשמתאמצים יותר מדי.
>> "ריק ומורטי: האנימה" // Rick & Morty: The Anime // עכשיו ב-Max

• ביקורת טלוויזיה
• ריק ומורטי
• אנימה
• אנימציה למבוגרים

לפני בערך שנה, ממש בתחילת מערכת היחסים שלנו, בת הזוג שלי ניסתה לשכנע אותי לראות איתה אנימה. היא מאד אוהבת את תחום האנימות והמנגות היפני, אבל אני תמיד נרתעתי ממנו. אין לי בעיה עם סרטים של סטודיו ג'יבלי, אבל זה קצת כמו להכריז שאתה אוהב מוזיקה מזרחית, וכששואלים אותך מה בדיוק, תענה "זוהר". בסוף הסכמתי לראות איתה, אבל לא לפני שהצהרתי: "אני אראה איתך נארוטו, אבל בחיים לא אראה איתך וואן פיס". היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה "לא, אני גם בחיים לא אראה וואן פיס".

היא לא הבן אדם היחיד שאמר לי את זה. המון אנשים שצופים באנימות שונות ומגוונות אמרו לי שהם בחיים לא יצפו ב-"וואן פיס", כי עם 1,074 פרקים נכון להיום, זה כבר מאוחר מדי להצטרף. יש לי המון סיבות לא לאהוב אנימה, אבל המרכזית היא שזאת פשוט מחויבות גדולה מדי. כשמדובר בסרטים זה עוד סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל בסדרות, הקרב הכי פשוט יכול להיות פרקים שלמים, לפעמים חצי עונה. סיבה נוספת שהרחיקה אותי מהז'אנר היא הפאנבייס. כל הכנסים והקוספליי והאהבה האינסופית לכל הסדרות האלה גורמות לי לקרינג' בלתי נשלט. אני מכבד את כל מי שאוהב לעשות את החרא הזה – לכו על זה, תעשו מה שאתם אוהבים – אבל זה מרגיש לי כמו קרינג'פסט נוראי. אז מה נטפליקס עשו? גרמו לי לראות "וואן פיס", כמובן.

הסיפור של "וואן פיס" עוקב אחר מונקי די לופי, פיראט שהוא גם איש גומי אשר יוצא למסע מטורף בעקבות אוצר אגדי בשם "וואן פיס", שיהפוך אותו למלך הפיראטים. בעקרון נשמע פשוט, אבל העניין הוא שסדרת האנימה (שמבוססת על מנגה באותו השם) התחילה ב-1999, ולא הסתיימה מאז. "וואן פיס" היא "היפים והאמיצים" של סדרות האנימה, והמונה עדיין רץ. כדי להשלים את כל הפרקים תצטרכו לתת מחייכם שבעה עשר ימים לפחות, וזה ללא הפסקות וללא שינה (מה שכנראה אומר, פיפי בבקבוק). מעריצים מכל העולם מחזיקים את הסדרה בחיים, אבל צריך לייצר מעריצים חדשים איכשהו.

היו לא מעט ניסיונות לעשות עיבודי לייב אקשן לסדרות אנימה מצליחות. אנשים לרוב זוכרים את "דרגון בול: אבולוציה" (2009), ואת "איירבנדר: אווטאר: כשף האוויר האחרון" (2010) – אבל שוכחים ניסיונות אחרים כמו "הרוח במעטפת" (2017), "מחברת המוות" (2017) או הכישלון הנוראי של נטפליקס, "קאובוי ביבופ" (2021). הסיבה שהן לא הצליחו היא לא רק הביצוע הנוראי, אלא גם העובדה שלא כל פרנצ'ייז דורש עיבודי לייב-אקשן. אם אנשים ראו את זה כבר בגרסת המקור, ועוד מבוצע יותר טוב, אין צורך בגרסה החדשה. העניין עם "וואן פיס" הוא שדווקא כאן, יש צורך בגרסה חדשה, כי קשה יותר למשוך צופים חדשים למותג שהעלילה שלו רצה כבר כמעט עשרים וחמש שנים.

לפני שניגשתי לצפייה בגרסאת הלייב אקשן, הבנתי שאין מנוס ואני חייב לצפות לפחות קצת ב-"וואן פיס", רק כדי להבין את הלך הרוח מול הגרסה החדשה של נטפליקס. למרבה ההפתעה, נהניתי יותר מהסדרה של נטפליקס מאשר מהמקור. יוצרי הגרסה הזו, סטיבן מיידה ומאט אוונס, מראים המון כבוד לגרסת המקור, גם אם הם לא נצמדים לכל קו עלילה. זה בא לידי ביטוי בזוויות צילום מעניינות שמזכירות מאד את האנימה, אפקטים ויזואליים שנשארים נאמנים לסגנון המקורי, ובעיקר עבודת השחקנים. יש המון ניואנסים שהשחקנים אספו מהאנימציה, כמו החיוך של לופי על פניו של השחקן איניאקי גודוי, או האופן שבו מאקניו מצליח לשחזר את המבט של זורו, או אפילו הבכי של מורגן דייביס בתפקיד קובי – וכל דבר כזה מאפיין את הדמות בדרך שלא נראתה קודם בעיבודים האמריקאים.

עם זאת, למרות הכבוד הרב שהם רוכשים לו, צוות היוצרים היה גם אמיץ מספיק כדי לחתוך המון שומן עודף. המון קרבות עם מיני-בוסים מיותרים וכל מיני פילרים שנועדו למשוך זמן מסך ירדו בעריכה, ואולי המעריצים הוותיקים יחשבו שמורידים יותר מדי, אבל בעיניי הורידו בדיוק כמה שצריך. קלישאות מסוימות שרדו איכשהו את שלב העריכה, במיוחד בדיאלוגים שלפעמים מרגישים דרמטיים מדי, אבל בכל זאת, זה גם חלק מהקסם באנימה. זה גם יכול להיות תירוץ יותר מדי טוב, ולכן כדאי ליוצרים להיזהר עם להשתמש בו יתר על המידה. זה סבבה לתרץ כמה אפקטים פחות מוצלחים או כמה דיאלוגים מטופשים עד כדי גיחוך בניסיון להיצמד למקור, אבל אם למדנו משהו מהסרט "הפלאש", הוא שיש גבול לכמה אפשר לתרץ אפקטים בינוניים ומטה כ-"בחירה אמנותית".

האם "וואן פיס" – גרסת המקור – תרוויח דם צופים טרי בעקבות החידוש? אני מאמין שכן, במיוחד עכשיו כשיתחילו באינטרנט ההשוואות בין האנימה ללייב-אקשן. בסופו של דבר סאגה שנמשכה באנימה שמונה פרקים הייתה מהנה יותר כשהיא קוצרה לשניים. הגרסה של נטפליקס לפעמים קצת מוזרה, לפעמים קצת קיטשית, לפעמים קצת מטופשת – אבל אם הסתקרנתם מהפרנצ'ייז ולא רציתם להתחייב לאלף פרקים, זאת בהחלט הדרך הנכונה. זה גם מאד משמח לראות את נטפליקס מפיקה לקחים, במיוחד כשזה עם סדרת האנימה היחידה שכן צריכה עיבוד אמריקאי, גם אם הוא לא מושלם.
"וואן פיס",עונה ראשונה זמינה בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• אנימה

כשמעברים סודיים בין עולמות נפתחים בסרטים אמריקאים, מה שלרוב מגיח משם זה פנטזיות אקשן. כשזה קורה בסרטים יפנים, אנחנו מקבלים בנוסף לאקשן גם הגיגים פילוסופיים משוחים בעצב קיומי. סרטו החדש של מאסטר האנימה מאקוטו שינקאי הוא מרקם יפהפה של רגשות ורעיונות שנטוו באקשן, ואיזה יופי שאפשר לאתר אותו בהקרנות מסחריות בבתי קולנוע ברחבי הארץ ולא בהקרנה חד פעמית בפסטיבל.

אלה המעורים בעולם האנימה יודעים ששינקאי הוא הבמאי הכי מצליח אחרי היאו מיאזאקי, וסרטו מ-2016 "השם שלך" רשם מיני שיאים קופתיים. סרטיו מתחילים כסיפורים על אהבות נעורים מפוספסות, ומשתרגים משם לרעיונות גדולים יותר. "סוזומה", או בשמו היפני המלא "סוזומה נועלת דלתות", מספר על יתומה בת 17 המתגוררת עם דודתה במיאזאקי שבאי הדרומי קיושו. זאת עיר אמיתית ליד הים, וגם שמו של גדול במאי האנימה, כך שזו יכולה להיחשב למחווה. בוקר אחד בדרכה לבית הספר רכובה על אופניה, מתגלה למול עיניה של סוזומה עלם יפה תואר ששואל אותה איפה ההריסות ואם יש שם דלתות. היא מכוונת אותו לאתר מעיינות חמים נטוש ומפתחת קראש. בהגיעה לבית הספר היא לא מפסיקה לחשוב עליו. לכן כשהיא רואה אלומת עשן מעל המקום אליו שלחה אותו, ומופתעת לגלות שאף אחד אחר לא מבחין בה, היא יוצאת לשם. מעבר לדלת שלא מחוברת לכלום סוזומה רואה עולם פסטורלי מרהיב שקורא לה להיכנס לתוכו, אך היא אינה מצליחה לעשות זאת (אחר כך העלם, ששמו סותה, יסביר לה שזה "לעולם ועד", שבו זיכרונות עבר ועתיד שוכנים יחדיו). מתוך העולם הזה מגיחה מעין תולעת ענקית שמחוללת רעשי אדמה תדירים, והדרך היחידה לעצור אותה היא לנעול את הדלת באמצעות מפתחות קסומים.

כך מתחיל סיפור מסע בין ערים ודלתות ביפן, שבמהלכו סוזומה רודפת אחרי חתול מדבר בשם דאיג'ין, ונושאת עמה כיסא ילדים בעל שלוש רגליים שאמה המנוחה יצרה עבורה לפני שאיבדה את חייה בצונאמי. סוזומה אינה גיבורת על, אלא נערה אמיצה שליבה רואה מה שאחרים לא רואים. מסעה להציל את יפן מרעידות אדמה הרסניות מונע על ידי אהבתה לסותה, ועל ידי הכאב על מות אמה (משולב ברצון לחמוק מדודתה), והשניים מתמזגים באופן מרגש. גם החתול השובב, שהוא הרבה יותר ממה שנראה לעיני זרים, הוא דמות נוגעת ללב.

שינקאי חשב על הרעיון שמניע את "סוזומה" במהלך מסעות עם סרטיו הקודמים, שבהם הבחין בהרבה מקומות נטושים בשל הירידה בילודה ביפן. באסונות טבע שפוקדים את יפן הוא עסק גם בסרטיו הקודמים (ב"השם שלך" העלילה מונעת על ידי מטאור שמשמיד עיירה כפרית). התסריט שכתב משלב באופן מרתק טראומות יפניות עם נעורים עכשוויים. כך, למשל, האופן שבו סוזומה מצליחה לעקוב אחר מסלול הבריחה של החתול הלבן (או שמא הוא מוביל אותה?) הוא דרך תצלומים שלו שאנשים מעלים לאינסטגרם.

בדרכה, שתביא אותה עד טוקיו, סוזומה חולפת במקומות יישוב שונים ביפן (היא מפספסת את הר פוג'י כי היא מרוכזת בסמרטפון שלה), ופוגשת אנשים שונים שמציעים לה עזרה ומקום להניח את הראש בלילות. היא גם מתבקשת לעזור במטבח של מסעדה ולהשגיח על ילדים קטנים, שזה מבצע מאתגר יותר מאשר למנוע רעידות אדמה. אלה מעין מבחני התבגרות שעוזרים לה לעבד את אובדן אמה.

"סוזומה" לא נועד לילדים קטנים, אלא לקהל בוגר. זה סרט מלא יופי אנושי וחזותי, מתובל בהומור עדין, שמותיר הד רגשי. הנופים מפעימים, מהמרחבים הגדולים, המציאותיים והמדומיינים, ועד השתברות האור בין ענפי עצים. ביפן הוא זכה להצלחה כבירה, ואחרי שהוקרן במסגרת התחרות הראשית בפסטיבל ברלין הוא יצא להפצה עולמית. אל תפספסו את ההזדמנות לראותו על מסך גדול. אם יזכה כאן להצלחה שמגיעה לו אולי יתחילו להביא ארצה עוד פניני אנימה.

4 כוכבים. Suzume בימוי: מאקוטו שינקאי. יפן 2022, 122 דק'

• ביקורת סרטים
• אנימה
• קולנוע