נתחיל מהסוף: קוראים לי אבישי סלע. סלע = עברות של סלמי, שם המשפחה של אבא שלי. מצד אחד הודי, מצד שני חאלבי. על הנייר, מזרחי משני הצדדים. זו נקודת המוצא. עכשיו אפשר להתחיל.

בתוך האווירה האמוציונלית, המיליטנטית והבלתי נסבלת ששוטפת את ישראל בחצי השנה האחרונה, יצאה לאור אמש סדרה חדשה – קוראים לה "קרועים", והיא מבית היוצר של רון כחלילי. וכחלילי, בין שאר סגולותיו, יודע לייצר שיח – כך הוא עשה עם שורת סדרות בעבר, מ"על צד שמאל" (שסקרה את ההיסטוריה של השמאל הפוליטי בישראל), דרך "סרט שחור לבן" שנגעה בתופעת סרטי הבורקס ועד סדרה כמו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" שאתם יכולים לנחש במה עסקה.

קו אחד שזור בין כל היצירות של כחלילי – 11 בסך הכל, כולל הנוכחית – והוא העיסוק באחד השסעים המרכזיים שעומד בלב החברה הישראלית, זה שבין אשכנזים למזרחים. הפעם, ב"קרועים", הוא מלווה את סיפורם של "המשתכנזים" – אנשים שנולדו למשפחות יוצאי עדות המזרח, ואימצו לעצמם עם השנים תרבות אחרת. כאלה שביקשו "להשיל מעצמם" את המזרחיות שצמחו ממנה, כדי להפוך להיות מעורים יותר בחברה הישראלית.

הסדרה מלווה, בכישרון רב, שורה של דמויות שעשו את המסע הזה – מגורי אלפי ועד גלית דיסטל-אטבריאן, מציון אמיר ועד אבי בוסקילה. הקייס של כחלילי מאוד ברור: מזרחיות מוגדרת בצורה מאוד מסוימת – מוזיקלית, תרבותית, התנהגותית – וכל הליכה מהשורשים המקוריים האלה לטובת כל דבר אחר, היא קרע (כמאמר שם הסדרה, "קרועים"). המילה "בגידה" לא נאמרת במפורש (אולי כדי לא להעליב את המרואיינים), אבל ברור שהיא מרחפת באוויר.

כלומר, יש רק דרך אחת להיות מזרחי: לשמוע מוזיקה מזרחית, לאמץ את המנהגים (אולי גם את המסורת היהודית), להיות מחובר למקום שממנו באת. כל ניסיון לחוות את החיים אחרת, הוא "להשתכנז" – לערוק החוצה מהמחנה, לטובת המחנה הנגדי. זה של האשכנזים, שהם ההפך הגמור.יש משהו מאוד מיושן בתפיסה הזאת, זו ששמה קו ברור, כמעט חומה, בין המזרחיות לאשכנזיות – ומבקשת לשים כל אדם בצד כזה או אחר של החומה. המציאות היא בוודאי לא אוטופית; גם עבדכם הנאמן נתקל לא פעם בהתייחסות השונה כלפי מישהו שנראה כמוני, או מחזיק בשם משפחה כמוני. אבל היא גם לא העולם של "קזבלן".

כי בעולם שאני חייתי וחי בו עד היום, אף אחד לא עשה את ההפרדה הזאת. תמיד חייתי בין כל מיני אנשים, והעדה שלי לא העלתה ולא הורידה. בתיכון קוגל בחולון, שבו למדתי, חננות לא עושים את החשבונות האלה. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה של הבריונים שהפחידו אותי בתיכון, אבל כל הילדים ידעו להיזהר מהם בצורה שווה. נראה לי שבן גוריון קרא לזה "כור היתוך".

זאת בדיוק הבעיה בגישה שמניעה את כחלילי בסדרה הזאת – ההנחה הסמויה, ולעתים גם הגלויה, שמזרחיות צריכה וחייבת לבוא רק בדרך אחת. היא לא מכילה בתוכה את האפשרות שחלקנו, אולי אפילו יותר מאשר רק חלק, מעוניינים להיות מה שהם – בין אם הם רוצים לעשות מוזיקה ערבית, או היפ-הופ, או שניהם ביחד באותו הזמן.ויותר מזה – לא רק האשכנזים מפעילים מסננות, אלא גם המזרחים – והסדרה הזו היא הדוגמא הכי טובה לכך. סדרה שכולה "גייטקיפינג", שמסמנת לכולם מה זה להיות מזרחי, איזה מוזיקה צריך לאהוב ומה צריך להיות כדי להיחשב למזרחי "נכון" (בניגוד למזרחי הלא נכון, הוא המשתכנז, הוא זה שערק מהמחנה וניסה להתחפש).

אבל אנשים, תודה לאל, הם הרבה יותר מורכבים. בטח ב-2023. בהופעות של עומר אדם, או של רביד פלוטניק (האשכנזי!), אף אחד לא זוכר מאיפה ההורים שלכם באו. בפלייליסט שלי בספוטיפיי חיים זה לצד זה, חיים משה וברוס ספרינגסטין, יוני רכטר ושרית חדד, אתניקס וקנדריק למאר ובריטני ספירס (כי למה לא בעצם). את ההבדלים הישנים אני משאיר לסרטי הבורקס.

הניצחון האמיתי של המזרחיות יושג כשכולנו נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. חלק מאיתנו יישארו עם המזרחיות הקלאסית, חלק מאיתנו יילכו למקומות אחרים בחיים או בתודעה. ולאף אחד לא יהיה אכפת איפה אמא נולדה ומה שמעו בבית (אגב – אצלי בבית שמעו את יהודה פוליקר, שלומי שבת וגידי גוב. את שלושתם אני אוהב עד היום).הסדרה "קרועים" היא, במובן הכי טוב של המילה, עוד סדרה של רון כחלילי – היא מעניינת, היא מעצבנת במידה, היא מגרה אותך לחשיבה אחרת. זה מה שכחלילי תמיד ידע לעשות, ואת זה הוא עושה בהצלחה גם הפעם. האם השתכנעתי מהקייס של הסדרה? לא ממש. אבל היא עדיין שווה את הצ'אנס.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רון כחלילי
• דוקומנטרי
• השד העדתי
• אשכנזים
• מזרחים

• Facebook
• Twitter
• Email

"הגיע הזמן לספר את הסיפור של המעברות", כך מכריזים בפתיח של "תוהו ובוהו", הפרק הראשון בסדרה "מעברות" שעלתה אמש בכאן. "הגיע הזמן לדבר על השפעתן העמוקה על החברה הישראלית".

אני לא צריכה סרט שיספר לי על המעברות. אני לא מעוניינת לשמוע שוב את המושג "טראומה קולקטיבית" ואני בהחלט לא צריכה מומחים שיספרו לי על ההשפעה שלהן על חיי. הסיפור עובר כחוט השני בירושה הרגשית שלנו, בני הדור השני והשלישי. כולנו אמת מהלכת של הטראומה הזו. כולנו התגלמות ההשפעה של המעברות על החברה הישראלית.

"בוקר אחד, בשבוע הראשון שלנו בארץ, שלום יצא מהבית ולא חזר. מגיע צהריים, מגיע ערב… בשמונה התחלתי לבכות. מכל האוהלים יצאו אליי. גברים ונשים, עירקים, מרוקאים, אשכנזים, לא יודעת מה עוד, לא הבנו אף מילה אחד של השני. אבל ישבו איתי. בסוף הגיע שלום. מצא עבודה. יש אוטובוס בבוקר ואוטובוס בלילה לחזור. כמה שבועות אחר כך הגיעה הלידה. סבא שלך לקח אותי לבית חולים והלך לעבוד. אחרי שלושה ימים אמרו לי 'את צריכה ללכת הביתה'. ואין טלפונים, אין איך להתקשר לשלום. אמרתי 'יבוא בעלי בערב וייקח אותי'. אמרו לי לא. תצאי. יצאתי מהבית חולים, ישבתי בחוץ. היה גשם. אני אחרי לידה. עד עשר בלילה ישבתי. כל כמה שעות קראו לי להיניק – ושוב החוצה. בסוף איזו יולדת, אני חושבת מרוקאית, הכניסה אותי בשקט חזרה לבית חולים. אמרה לי תשני אצלי במיטה. עד היום אני מברכת אותה. לא התייחסו טוב האשכנזים. הייתה אפליה. הם לא אהבו אותנו. אבל הם מסכנים. מאיפה הם באו? היו במקום יותר גרוע".

הציטוט הזה שייך לסבתא שלי. היא מאמינה בחמלה ולפעמים היא גורמת גם לי לחשוב שאולי הכל היה טעות תמימה. ובאמת, בצפייה בפרק הראשון מתקבל הרושם שהבעיה הגדולה ביותר במעברות הייתה הדמיון הנורא שלהם לגטאות: גדרות התיל, השוטרים ששומרים מסביב, האיסור לצאת משטח המחנה. זה נראה לא טוב.

הפרק מתעקש שזהו סיפורה של מדינת ישראל: ריסוס ה־DDT, חטיפות הילדים, היחס המזלזל, האלימות הממסדית – כולם פוזרו באופן שוויוני. קיבוץ גלויות של כאב. אבל אם זו אכן ההיסטוריה, אם ילדים לא נחטפו מעולם אלא רק הועברו, מתוך טעות תמימה ובמקרים בודדים בלבד, איך זה שהסיפור הזה נשמע בדיוק אותו דבר בבתים של כולנו? אם זהו אכן סיפורן של המעברות, איך ייתכן שרק אנחנו עדיין חשים פה זרות? איך זה שאולי לעולם לא באמת נרגיש שייכים, לא נצליח ללבוש על עצמנו את החזות הממלכתית באופן טבעי, נינוח?

איך יכול להיות שהטראומה הקולקטיבית הזו ממשיכה להדהד רק בנו, בני הדור השני והשלישי לעלייה מארצות האיסלאם? אם זו אכן ההיסטוריה, אם כולם עברו את הטראומה הזו, אם היא אכן קולקטיבית, איך זה שאני מוצאת אחוזים בודדים מבני ובנות העדה שלי באקדמיה? מעטים כל כך בתקשורת, כמעט אחדים בצד החיובי של בתי המשפט?

אין מה לומר. גדרות התיל הוסרו, אך המסר עבר. לא רצויים, לא שייכים. ועל אף שיש לנו גוגל וספרים של אלבר קאמי, את השבר התרבותי קשה לאחות. את האמונה במקום ממנו הגענו קשה להחיות.

במהלך השנים הוחלפו הגדרות בדימוי עצמי נמוך, שבור לחלוטין, של אוכלוסיית יוצאי ארצות האיסלאם בישראל. את השוטרים ואת השומרים החליפו תקרות זכוכית – פנימיות וחיצוניות, שאיפות נמוכות ושאלה תמידית שכל אחד מאתנו, שעבר לתל אביב/עשה תואר שני/הגיע למחוזות אחרים וגילה ששוב, הוא המזרחי היחיד בחדר, שואל את עצמו לפחות שלוש פעמים בשבוע: "מה לעזאזל אני עושה פה?"

זו ההשפעה החברתית העמוקה שהייתה למעברות עלינו ועבורה, "תוהו ובוהו" הוא בסך הכל תירוץ. הפרק השלישי בסדרה, "השבר", יתאר את יציאת יוצאי אשכנז מהמעברות ואת הנסיבות שאפשרו זאת – והוא כבר ידרוש התבוננות מדוקדקת הרבה יותר.

נועה בורשטיין חדד היא עורכת האתרפוליטיקלי קוראת

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

• המסך
• אשכנזים
• מזרחים
• כאן
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לנשים, אנחנו מצטערים. מגיע לכן שוויון. מגיע לכן יותר מיום אחד בשנה, אולי אפילו שבוע שלם. בנוסף, אתן מסוגלות לקבל בדיחה, זה לא נכון מה שאומרים עליכן, יש לכן חוש הומור. הנה, איימי שומר ולאה לב.

למזרחים. מצטערים על כל מה שהאשכנזים עשו ויעשו לכם. אתם הקורבן פה באמת. מצטערים שהייתם לבדיחה. מצטערים שאין לכם טיפת מזל.

לאשכנזים, מצטערים על כל מה שהמזרחים עשו ויעשו לכם, אתם הקורבן פה באמת. מצטערים שהייתם לבדיחה. מצטערים שכבר לא כיף לשלוט בהכל.

לאתיופים, מצטערים שאין באוניברסיטה מספיק מכם, ושיש פה יותר ערבים מכם.

לערבים, מצטערים על הבדיחה הקודמת. ועל שלילת זכויות.

לצ'רקסים, מצטערים שחשבנו שאתם ערבים.

לערבים, מצטערים שוב על הבדיחה הקודמת, ועל שנים של כיבוש.

לרוסים, מצטערים על שנים של הזנחה וחוסר קבלה ולחברה הישראלית, מצטערים שהקול שלכם כיום זה סמיון גרפמן ויבגני זרובינסקי. כמו כן, מצטערים שאנחנו לא יודעים רוסית.

למונותאיסטים, מצטערים שהאשמנו אתכם בטמטום החברה. צדקתם, באמת אין לנו ערכים.

לצפוניים/דרומיים, מצטערים שאתם לא קיימים בעינינו, התל אביבים.

למרצות, מצטערים על הפטריארכיה.

למרצים, מצטערים שלא התלבשנו מספיק סקסי היום.

להומוסקסואלים, מצטערים על ההומופוביה. כל ההומופובים קוקסינלים מזדיינים.

לשמנות, אתן יפות כמו שאתן, חשוב שתרגישו נוח בגוף שלכם. שמנים? זין עליכם, אשמתכם בלבד.

*מדור אנטיתזה הינו מדור סאטירי ואין לייחס אליו שום משמעות אחרת או נסיון לפגוע.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• אשכנזים
• מזרחים
• ערבים
• רוסים
• סליחה
• צ'רקסים

• Facebook
• Twitter
• Email

יש יותר מדי חדשות בזמן האחרון, ואני יודע שאתם מרגישים כמוני, ולא נעים לכם לומר את זה כי זה נשמע כמו טרוניה של זקנים, אבל זאת האמת – יש הרבה יותר מדי חדשות; כאילו היכולת האנושית לייצר אסונות התמתחה והתמתחה כדי לספק את אמצעי התקשורת החדשים, שמדווחים עליהם בתדירות יותר ויותר גבוהה. ולא מעט בזכות העובדה שברגע שאין איזה אסון נורא לדבר עליו, כולם חוזרים לרפרש את הפייסבוק,

ושוקעים במדמנה נוראית של פוסטים על מירי רגב ושלל חקייניה (המציאות עצמה, דומה, היא חיקוי עלוב למירי רגב, שהצליחה למצב את עצמה בתור גרסת-השלוש-שניות לכל מחשבה לא נעימה שאי פעם עברה לך בראש: אם זה מיותר, מסריח, ונדבק לנעליים, תהיה בטוח שמירי רגב אמרה את זה), והמוח זועק, לא! רק לא זה! אבל הבוהן המרפרשת חזקה מהמוח הזועק,

כך שהדרך היחידה להפסיק לצרוך פוסטים אלימים היא כמו הדרך היחידה להעביר ריח של בצל מהפה – לאכול שום, כמובן. או, במקרה שלנו, לצרוך אסונות אמיתיים. והעולם, יש לציין, מספק את הסחורה: עוד ועוד הרוגים ואלימות ושנאה, מה שרק מלבה כמובן את סבב הפוסטים הבא, שרק מדליק את סבב האלימות הבא – כמו המסוממים האלה,

שפעם גרו בבית לידי, והיו מקיאים מדי פעם, אבל אז עוצרים בעצמם כי כמה אפשר להקיא; וברגע שהיו עוצרים היו בולעים את קיאם בחזרה, מה שעשה להם ממש לא טוב, וגרם להם לשוב ולהקיא – וחוזר חלילה. אחד מהם, כאשר היית שואל לשלומו, נהג אפילו לענות במאור פנים, שלא לומר בסוג של שמחה: ״לא טוב לי!״

שנים תהיתי מה קרה לו. הפעם האחרונה שמישהו ראה אותו היתה בקולנוע מוגרבי ז״ל, שהיה אז בהריסותיו, חצי ממנו מגולח ועדיין איכשהו עומד, ואיזשהו סטודנט לקולנוע התרשם מהמראה המיוחד, ורגע לפני הריסתו הסופית הגיע באישון ליל, הרים כמה פנסי תאורה ענקיים, וצילם סצינה למרגלות הבנין ההרוס. ולפתע,

בשלוש בלילה,

גח אותו מסומם חביב מתוך אחד הכוכים ההרוסים בקומה השניה של הבנין, ירד אט אט למטה, מסונוור מאור הפנסים, התקרב לצוות ושאל:
״סליחה, מה השעה?״
״שלוש,״ אמרו לו.
״בלילה או בבוקר?״
״בלילה.״
״וואי!״ – אמר המסומם החביב –
״אני מה זה מאחר!״
והמשיך בדרכו בחשיכה, לאי שם, בדרך לאותה פגישה חשובה שאליה היה אמור להגיע. מאז הוא לא נראה בעיר, ובמשך שנים תהיתי מה קרה לו, והאם הוא עדיין גח מתוך
כוכים חשוכים ומודיע במאור פנים
ש״לא טוב לי!״ – וכן, אני יודע, רוב הסיכויים שאינו בין החיים כבר מזמן. אבל אצלי הוא מתוייג כאחד שנמצא, תמיד, תמיד, בדרך לפגישה לילית הרת גורל שאין ספק שיום אחד יגיע אליה, וכמו שנאמר כבר מזמן על דמות לא פחות מסתורית:
״את סופו אין איש יודע /
את קיצו אין איש מכיר /
כנראה הוא עוד נוסע /
ונשאר בזו העיר.״ רק שזו היתה תקופה אחרת,

וקשה להניח שלמפוזר מכפר אז״ר היתה דיעה כלשהי בענין מירי רגב, הטרור העולמי, או ההפיכה בטורקיה. לא, הוא סתם היה מה שהוא, סתם איש אחד כלשעצמו. ואני רק יכול להתחלחל למחשבה איזה חיים אומללים היו לו, אילו במקום לתהות אם ״זה שבחלון זורח, שמו הוא שמש או ירח?״ היה נאלץ להעלות פוסטים ובהם דעתו הנחרצת באשר לאירועי היום. או שמא דווקא ההשפעה היתה הפוכה – יכול להיות שהמפוזר מכפר אז״ר היה מחולל מהפכת פייסבוק, ותהיותיו הקטנטנות היו הופכות לטרנד חדש: ״מהפכה בטורקיה או בתורכיה? אתמהה״; או ״אם מזרחי מתעצבן לבד ביער ואף אשכנזי לא אומר לו שזאת מהפכה תרבותית – האם זה מביא מנדטים או לא?״

כן. בטוח. זה העתיד: פייסבוק מלאה פוסטים של המפוזר מכפר אז״ר. ואם לא העתיד, לפחות העתיד שהיה צריך להיות.

• פייסבוק
• מזרחים
• הומלסים
• טורקיה
• בצל
• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אשכנזים
• מירי רגב
• עוזי וייל

• Facebook
• Twitter
• Email

האוויר (הווירטואלי) הוא של כולם

גם אם סבא שלכם גר בצהלה וכתוב לכם אשכנזים פריבילגיים על המצח, מותר לכם להתווכח ולהביע עמדה בסוגיות העדתיות שעל הפרק. לא רוצים שהילד שלכם ייסע להשתטח על קברי צדיקים במרוקו (או בכל מקום אחר)? זכותכם לכתוב את זה בפייסבוק, זה לא הופך אתכם לגזענים.

דע מאין באת

לא נשקר לכם – מוצא מזרחי ייתן לכם עוד נקודות, לא משנה בכלל מה העמדה שלכם. כדאי להדגיש אותו כבר בשורה הראשונה של הסטטוס/קומנט שלכם כדי ליצור עניין בקרב הקהל. ולא, רומנים הם לא מזרחים (אם כי אין ספק שהם המזרחים של האשכנזים). לגבי יוונים/בולגרים/איטלקים – הכל תלוי בנסיבות ובתוכן הוויכוח. לא כדאי להצהיר מראש שאתם מהמוצא הזה אבל אם אתם מואשמים באשכנזיות מותר לשלוף את זה (ראו מקרה אושרת קוטלר נגד אמנון לוי).

חקירה עצמית

מובן שצריך לשים לב שאתם לא גולשים לגזענות. לפעמים היא מסתתרת בסאבטקסט. לדוגמה: למה בעצם כל כך מרגיזה אתכם הדרישה לפתוח את הפרוטוקולים של ועדות החקירה של פרשת חטופי תימן?

גבולות השפה

אשכנזים לא יכולים להשתמש במילה פרענקים, מזרחים לא יכולים להשתמש במילה ווזווז.

• תל אביב
• הקוד האתי
• אשכנזים
• מזרחים
• חטופי תימן
• עירוני