תל אביב שקטה. תל אביב מסוגרת ומרוקנת. עד לא מזמן תכונות שנחשבו למצרך נדיר ולפחות בעיני, לעתים מבוקש. זה עניין של שבתות וחגים, וגם אז, רק בשעות מסוימות, בזמנים קצובים. למשל: בשעות בין ערבים של ימי שישי כשהמקומיים והיוממים סרים לבתיהם או לבתי הוריהם מחוץ לעיר; כשאבני שפה בצבעי כחול-לבן נחשפות ומעוררות התפעמות מכל מי שניסה לחנות במרכזה אפילו פעם אחת. יום כיפור מאז ומתמיד היה ייחודי בנוף, אך גם בו הרחובות נמלאו בהולכים וברוכבים. נטולי מכוניות נוסעות, אך ודאי שלא נטושים.

ואז הגיעה קורונה. אלה ימים מוזרים. העיר מרוקנת, או כמעט מרוקנת או מייצרת תחושה של ריקנות. אני לא יכול להעיד על מה שקורה בכל חלקיה של העיר, אלא רק על הסביבה הקרובה לביתי, ועל מה שקורה כאן אצלי, אבל נראה לי שמדובר בעניין די גורף.

מבעד לאדים המעצבנים רואים בתי עסק, כמעט כולם סגורים. בהתאם לאופי הייחודי של אלנבי, גם הם מאופיינים ביוקרתי והחדש ובוותיק והמינימליסטי: מלונות בוטיק עם מסעדת שף לצד סנדלריות ומעבדות לתיקון מכשירי דפוס שעדיין פתוחים. אלא שכרגע הם סגורים. בנייני רפאים. כרגע. בעצם, אולי לתמיד

אני גר במרכז העיר, ליד רחוב אלנבי: ציר תנועה סואן ומפויח ורועש שקשה להישאר אדישים לגביו. הקלישאה גורסת שישנן שתי אפשרויות: או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. אני שייך לקבוצה הראשונה: מה שמכוער בעיני אחרים הוא כל מה שיפה בעיניי. אלנבי מאז ומתמיד הרגיש לי כמו תמצית מבולגנת וכאוטית של העיר הזו: בניינים מיושנים, מרקיבים אך יפים; מועדונים וברים – חלקם מזמינים ואחרים פחות; נוודים ועשירים, צעירים ומבוגרים. נו, אמרנו קלישאות, תנו לי רגע.

בתקופה האחרונה אני פוגש את אלנבי בחטף. מדובר בשינוי משמעותי ביחסיי עם הרחוב. אילו סטטיסטיקאי היה בוחן את זמן שהותי ברחוב ביחס לרחובות אחרים שאינם זה שאני גר בו, כלומר בעידן של לפני הקורונה, אלנבי ככל הנראה היה בטופ. הפגישות האלה קורות עכשיו במהלך סיורים קצרים לסופר השכונתי, מצויד בכפפות ובמסיכת פנים ובמשקפי ראיה שמתמלאים באדים מהנשימות הזריזות שלי בתוך המסיכה. זו תקופה מופלאה לחיות בה.

מבעד לאדים המעצבנים רואים בתי עסק, כמעט כולם סגורים. בהתאם לאופי הייחודי של אלנבי, גם הם מאופיינים ביוקרתי והחדש ובוותיק והמינימליסטי: בתי קפה מפלוסטקים ומהונדסים ומלונות בוטיק עם מסעדת שף לצד סנדלריות ומעבדות לתיקון מכשירי דפוס שעם יד על הלב, מדובר בפלא או בדמי מפתח או בשילוב של שניהם שעדיין פתוחים. אלא שכרגע הם סגורים. בנייני רפאים. כרגע. בעצם, אולי לתמיד.

רק חנות אחת נראית לעתים פתוחה. אני מבחין בה ונדהם. משטור הדעת גורם לנו לתחושות האלה בעת האחרונה. כשמקום פתוח, כשמישהו הולך ללא מסיכה, כשכל דמות ברחוב נראית לך כחשודה במשהו, לא ברור מה. אבל זה כבר עניין לטור אחר. לא אסגיר את שמה או את תחום עיסוקה של החנות, כי מי אני שאשפוט או אדע מה באמת קורה שם. אסכים רק לחשוף שהיא שייכת לסוג השני של החנויות, זה שממילא היה אמור להתפוגג בבוא הקידמה, זו שהחלה לנגוס באלנבי לפני שהגיעה הקורונה.

עדות טובה לכך בשבילי, סביר שגם בעבור אחרים, כבר לא ניצבת באלנבי 99. גוש בטון שהתקיים כך וכך שנים מול בית הכנסת הגדול ובהינף דחפור נגרס לפני כמה חודשים לכדי גוש של אבנים ועפר ונסורת. חרף הסנטימנט, סנטימנט שקיים, קשה לחבר בין אבן לנפש. זו אבן; זו נפש. ובכל זאת, אוקיינוסים של דברים קורים בתוך האבן. חלקם טובים, אחרים בינוניים, ישנם גם רעים. והאבן עודנה אבן. פעם אחת סוכנות נסיעות; פעם אחרת בר שפקדת כמו לא מעט מהכתבים פה. זה הכל. מתנ"ס.

בצל המשבר האחרון התוכניות, ובעצם הכל, די קפא; אלנבי הפך לקפסולת זמן שאינה הולכת לשום מקום. לפחות לעת עתה. האדם הרציונלי יטען שמדובר בלא יותר מעיכוב קל, מכה בכנף הדחפור. מתישהו העיר תשוב לנוע ומלונות בוטיק יוקמו ופרויקטיי מגורים חדשים יצמחו ויציעו חדרי כושר ומחירי דיור מוטרפים עם לובי

וכך ימים עברו וגם לילות, חוויות נצברות, ואבן שהיתה איננה עוד. היא, אחרי הכל, בסך הכל אבן. וזה היה בסך הכל מקום. ודברים נמשכים, כי כך נגזר. כי אלה החיים. כי היום זה פה ומחר זה שם ומוטב וחשוב לא להיקשר. שנאמר: אבן. בסך הכל אבן. וכמה זיכרונות. חלקם טובים, חלקם פחות. כעת אין במקום כלום, רק גדר ושלט. "בית הפסנתר" נכתב עליו, על שם חנות כלי הנגינה הקטנה ששכנה בקדמת המבנה הישן. כבוד לעבר, נו מה. כבוד של אבן.

עתידן של אבנים נוספות במרחב הקרוב דומה אף הוא, לפחות בנוגע לרובן. אבל בצל המשבר האחרון התוכניות, ובעצם הכל, די קפא; אלנבי הפך לקפסולת זמן שאינה הולכת לשום מקום. לפחות לעת עתה. האדם הרציונלי יטען שמדובר בלא יותר מעיכוב קל, במכה בכנף הדחפור. מתישהו העיר תשוב לנוע ומועדונים ומסעדות שוב ייסגרו באלנבי ומחוצה לו ומלונות בוטיק יוקמו ופרויקטיי מגורים חדשים יצמחו ויציעו חדרי כושר ומחירי דיור מוטרפים עם לובי.

זה נראה כרגע כמו נצח, אבל רגע לפני שהכל קרה נהניתי בחתונה של חברה ובסיומה הוצאתי לפועל תוכנית סדורה שנרקמה זמן רב: ביקשתי סיוע מהעיתונאית לינוי בר גפן (שוב תודה!) במציאת טור שנכתב לפני כך וכך שנים על ידי בן זוגה, העיתונאי בן זילכה. אחרי כמה ימים, באדיבות חבר, היא מצאה. "איך זה שתל אביב במיטבה כשאיש לא רואה"?, נכתב בכותרת המשנה שלו. כל כולו של הטור, שפורסם אז ב"העיר", שיר הלל לרגעים המתים האלה של תל אביב. רגעים קצובים וקצרים.

את פסקת הסיום מקדיש זילכה, איך לא, לאלנבי. "באמצע השבוע הוא עמוס לעייפה, מעושן, מפויח… ובשישי שבת, אז הוא מתרוקן, נאנח אנחה ארוכה שיוצאת מקצה העלייה, זורמת לכל אורך הרחוב ונשפכת לים. אז מתנער מעשן האוטובוסים בית הכנסת הגדול, אז מתגלים חצרות חבויות עם רצפות מאוירות ועצי הדר שבשאר הזמן לא מצליחות ללכוד את העין, אז מתפזר לרגע הפיח מעל הבניינים ומשהו מהדר הנעורים שלהם נחשף, ואילו היו שם אנשים, ודאי היו מבחינים – לא, לא ביופיו של הרחוב, אלא בפוטנציאל הנחמץ שלו".

הפוטנציאל הזה אולי לעולם לא יתגשם בהתאם לחלומות שלי, אולי גם לא לאלה של אחרים, אבל איך אני מתגעגע להדר הנעורים הזה שלו, ולכל אלה שרק לעתים, לא תמיד, מילאו אותו.

>> ועוד 20 דברים בתל אביב שאנחנו כבר מתגעגעים אליהם

• הבועה
• קורונה
• רחוב אלנבי
• חיי לילה
• בית הפסנתר

• Facebook
• Twitter
• Email

24:00– הסופ"ש האחרון היה עבור אסי נקדאי (41) סופה של תקופה. במשך כמעט עשור הוא במתחם של אלנבי 99 (קוקיז אנד קרים, סליפרז, טיילור מייד, בית הפסנתר) כבעלים של בר הקוקיז אנד קרים והמועדון סליפרס מתוך המתחם לצד חברות קרובה לשותפיי שאר המתחם . אך הוא אינו עצוב. "אני לא רוצה שאנשים יהיו עצובים על הסגירה כי אני שמח", הוא צוחק. "הגעתי למקום שכבר אמרתי 'די, אני רוצה משהו אחר'. נמאס לי מברים של לייט נייט. כשאתה מארח כל לילה כל הלילה, זה לפעמים תופס אותך. אז אם אני לא עצוב, אף אחד לא צריך להיות עצוב". ואכן אין סיבה להיות עצוב במסיבה כזאת – מתחם שלם מלא בליינים הפועל במשך סופ"ש שלם עם יותר מ־70 די.ג'ייז מהסצנה. "ריי הראל המדהימה ואני בנינו את הליינאפ מתוך מחשבה על כל די.ג'יי ודי.ג'יי ומה הוא יעשה לקהל, איך הוא יגרום לו להרגיש".

2:00– הוא סוג של כוכב בערב הזה. "אווירת שפע", הוא אומר בחיוך. תחושת הסיום המופצת אל כל בליין ובליין מוציאה מהם את המיטב על הרחבה. אנשים טופחים לו על השכם, לוחצים את ידו, מודים על תקופה ארוכה, מעלים זיכרונות, מחווים על בן או בת זוג שהכירו כאן, מסתכלים עליו במבט של "לאן נצא עכשיו?". אף שהוא נמצא במסיבת סגירה של שני מקומות שבבעלותו, הוא כבר חושב על הדבר הבא. קודם ייקח שלושה חודשים של מנוחה כדי לבלות עם האישה והתינוקת הטרייה. "בחגים ובחורף נחזור בשאיפה לזעזע ולחדש. יהיו גם הפקות חוץ, נתארח במקומות", הוא מבטיח, מבלי לתת תשובה חד משמעית לשאלה ההיא.

4:00– "הייתי כאן שותף יחיד במשך שבע שנים, זה מטורף", הוא מחווה על בר הקוקיז, הבייבי שלו. "אני זוכר שלא הבינו למה אני פותח מקום דווקא כאן. זה היה בתקופה שדיזנגוף היה ה־רחוב (הוא היה הבעלים של הסקס בוטיק – נ"ב), ועוד לא הייתה האווירה ההיפסטרית של האזור שאני קורא לו דאונטאון. לא היה תדר, לא היו מסעדות טרנדיות. הייתי רב עם הומלסים שלא יישבו כאן כדי שלא יבהילו את הבליינים". למרות היותו זאב בודד במונחים של לילה, אסי מדבר רבות על הצוות שלו: "בלעדיהם זה לא היה קורה. אתה יכול לחשוב שאתה בעל המקום הכי טוב שיש – אבל בלי צוות נכון, שתסמוך עליו, שילך איתך וינהל כל מערך ומערך – זה לא אפשרי. אתה לא יכול לעשות את זה לבד".

6:00– "יש משהו סימבולי בסגירה של המתחם, וגם בכך שבית מעריב נסגר בסמוך", הוא אומר. "להגיד 'אין פה כלום' זה לא נכון. יש אנשים מקצוענים, יש צוותים מטורפים – אבל אין רצון או כוח לחדש". בדומה ללילות אחרים נקדאי יישאר במתחם כל הלילה, אבל הלילה בפעם האחרונה. הוא מתלבט לגבי שיר הסיום של הערב. כמי שבעברו היה סטודנט לתולדות האמנות וצילום הוא חייב הקשר, הוא חייב שלהכל יהיה סיפור. הוא כבר מתכנן את הפריים האחרון של המסיבה הזאת.

מה מעניין אותך בלילה?מקומות מגניבים של קולינריה ואלכוהול טוב
משהו שאנשים לא יודעים:שאנחנו המקום היחיד שאירח די.ג'ייז יותר מ־25 שעות ברצף על העמדה
תגדיר את הקוקיז בשלוש מילים:מקום של אנשים
טיפ לבעל הבר המתחיל:אתה חייב להביא טוויסט אמיתי ול־ח־ד־ש!

• קוקיז
• טיילור מייד
• אוכלים שותים
• בית הפסנתר
• רחוב אלנבי
• חיי לילה

• Facebook
• Twitter
• Email

תגידו "ביוש" לאלנבי 99. הסליפרס, הקוקיז, בית הפסנתר, הדוראק וגם הטיילור מייד – כולם נסגרים ובמקומם יוקם, איך לא, פרויקט דיור יוקרתי. גם בית מעריב כבר איננו ויומר למגדל בן 42 קומות. זה מעצבן, אך בכלל לא מפתיע. תל אביב כבר מזמן אינה שייכת לי או לך או למי שאשכרה מביא תוכן ונשמה לעיר הזאת – היא שייכת לנדל"ניסטים. תל אביב נהפכה לעיר מגניבה, עם חיי לילה מטורללים אוכל מגוון ואנשים צבעוניים, ועכשיו אפשר לעשות עליה את האקזיט.

אנחנו בפוסט ייאוש, אף אחד כבר לא ייצא להקים אוהל בשדרה. נהיינו בעל כורחנו לזן מאסטרים מוארים עם הכרה עמוקה לגבי יסוד המציאות התל אביבית: הכל זמני, הכל חולף. כל מקום שאנחנו אוהבים פה בעיר יכול להיסגר ולהפוך למגדל יוקרה בכל רגע נתון, ולא נראה שיש משהו שאפשר לעשות לגבי זה. למעשה קבוצת הנדל"ן רכשה את מתחם אלנבי 99 כבר לפני שש שנים. רק לאחרונה העירייה אישרה את הריסת המבנים, ועוד בדיוק אחרי שהמתחם חגג 100 שנה. מעניין מי עוד עומד בתור על הגרדום.

בינתיים אמשיך לעשות את הדבר היחיד שאני יכול – לחגוג. תקראו לי היפסטר, אבל המקומות שאני הכי אוהב בעיר הם לא סחיים, לא מסחריים ובכלל לא יוקרתיים, בדיוק מסוג המקומות שיכולים להקבר בקלות מתחת לאיזה יוזמת נדל"ן – כפי שלמשל נקבר השסק האהוב לפני כשש שנים. במקום להתבאס על השסק, איהנה מהמקומות שעוד עמנו, כי לכו תדעו מה יהיה איתם מחר. מקומות הבילוי כבר פצחו באירועי הסגירה, לרבות הופעה מתוכננת של ארקדי דוכין בטיילור מייד. הוא לא רוקד כשעצוב. אני דווקא כן.

• הבועה
• רחוב אלנבי
• טור דעה
• דעות
• קוקיז
• בית הפסנתר
• חיי לילה

• Facebook
• Twitter
• Email

לא פעם מתבקשים הבליינים התל אביבים למתן את רצונם לתלוש את ציוד הדי.ג'יי ממקומו, ולו רק כדי שיחדל מלסגת שוב ושוב לאותו ביט אוריינטלי המחלל את הווייב ברחבה. פשיטות משונות וחסרות תקדים באופיין, שפקדו בשבועות האחרונים כמה ברים באזור אלנבי, מוכיחות שניתן בהחלט לעשות זאת, כל עוד מדובר בשוטרים במדים. על פי עדויות שהגיעו ל־Time Out, לברים סליפרס, בית הפסנתר ויבנה נכנסו שוטרים ללא התראה, ניתקו את מכשיר המיקסר של הדי.ג'יי והמשיכו איתו בדרכם. בחלק מן המקרים אף נעצרו מנהלים ושותפים במקומות במסגרת האירוע.

>> האם מועדון הבלוק חטף קנס על רקע פוליטי?
>> 28 דברים שייגרמו לנשים להרגיש בנוח בעולם

ראשית הסיפור לפני כשלושה שבועות, אז נכנסה המשטרה לראשונה לבר בית הפסנתר והפתיעה את בלייני המקום כשתלשה את המיקסר ממקומו. האירוע חזר על עצמו בשבוע שעבר (18.10), גם הפעם ללא כל התראה או ניסיון לתקן את ההפרעה הלא מנומקת. עדויות מהמקום מעידות על כך שלמקום נכנסו שבעה שוטרים ומבלי להסביר דבר תלשו את המיקסר, החרימו אותו והמשיכו בדרכם. מלבד בית הפסנתר, אירועים דומים התרחשו בשבועות האחרונים גם בברים הסמוכים יבנה והסליפרס. מדובר במקומות הזוכים לא פעם לביקורים של פקחי עירייה, בכל הנוגע להיתרים או קנסות שגורים, אך ביקור שכזה מטעם המשטרה הוא נדיר ללא כל ספק.

אנשים מטעם המקומות ביקשו שלא להתראיין בשמם לכתבה, ונראה שהניסיון לעמוד על פרטי המקרה נתקל בחוסר שיתוף פעולה יזום, אולי מסיבות משפטיות. החרמת ציוד היא צעד שעשוי לגרום למקומות גם להפסדים כספיים, ויש בדברים כדי להעיד על מלחמה אמיתית בחיי הלילה. מהמשטרה נמסר בתגובה: "משטרת ישראל רואה בעבירות הקמת רעש, אחד המטרדים הבולטים הפוגעים באיכות חייהם של תושבי המדינה. ופועלת בנחישות למניעה ואכיפה של עבירות מסוג זה. רק בחודשיים האחרונים התקבלו במוקד 100 של המשטרה 42 קריאות מאזרחים בגין עבירות רעש מאותם מועדונים, כמו כן נרשמו 16 דוחות רעש בגין אותן תלונות. בעלי המועדונים הוזהרו מספר רב של פעמים ומשלא נשמעו להוראות השוטרים, בוצעה החרמת המגברים ואף עוכבו בעלי עסקים לחקירה, כחלק מהסמכויות אותן מקנה החוק. משטרת ישראל תמשיך לפעול למען איכות חייהם של התושבים ותטפל בעבירות המפריעות לאזרח הנורמטיבי שומר החוק".

בהקשר דומה פורסם השבוע באתר Time Out על דוח עישון שניתן במועדון הבלוק לבליין שעישן בתחום המוקצה לכך. בעלי המועדון, ירון טראקס, רמז שייתכן שיש קשר בין מתן הדוח (שכדוגמתו לא ניתן למקום מאז 2011) לבין התמיכה הפומבית באסף זמיר שהביע רק כמה ימים לפני כן. בתגובה לפרסום אמרו בעיריית תל אביב־יפו כי פקחים ביקרו במועדון הבלוק שמונה פעמים בחודשים האחרונים, ועל כן אין שחר בטענה על אכיפה מגמתית.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• ברים בתל אביב
• די.ג'יי
• בית הפסנתר
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

בבית הפסנתר שחררו לאחרונה קו מוצרים הכולל סימניות וכובעי גרב; בבר הבוקסא מציעים למכירה טי שירטס בצד בובות אספנות; בעלי הספוטניק פינקו את קהל לקוחותיהם בערב השנה החדשה בסווטשירטים מאוירים; בבר האלפאבית נוהגים לרענן ולחדש את סטוק הטי שירטס מאיוונט לאיוונט; ובכולי עלמא, מחלוצי הקונספט, רק מחפשים סיבה להוציא טי שירטס, סווטשירטים, מעילי גשם, גרביים או תיקים. עולם המרצ'נדייז שהיה שמור בעבר בעיקר לליינים של מועדונים, מחלחל עמוק לסצנת הברים בתל אביב, שלא מסתפקת יותר בליינאפ מוזיקלי מרים ובערבי תוכן תוססים. לא תמצאו שם כובעי מצחיה מתלהבים וגם לא חולצות עם כיתובים אינפנטיליים, אלא פריטים מעוצבים עם הדפסים יצירתיים שלא מסגירים כי "בית האופנה" שעומד מאחוריהם הוא הבר הקבוע שלכם.

עוד כתבות סטייל:
בואו להדביק את הקצב ביריד הסטיקרים Stickerz
ליין הגייז שמתאים לכל מגדר
מתחם G עולה על הגל ופותח חנות פופ אפ בסימן עיצוב מקומי

מאחורי העיצובים מסתתרים אמנים, מקעקעים ומעצבים גרפיים שונים, כגון תום מלניק, אור קנטור, דנה הרמן ולוטם גינתון. בבר הבוקסא המעצב הראשי הוא גם המנהל האמנותי של המקום – דניאל דונר.

"במקור עיצבתי כמה חולצות לבנים בהשראת ציורי הידיים והאצבעות שציירתי על הקירות של הבוקסא, אבל גיליתי שגם בנות מתלהבות מהן ולובשות אותן כטוניקה", מספר דונר.

גם בכולי עלמא הכל התחיל מגיג שקיבל חיים משלו. "התחלנו להציע פריטים מעוצבים. סתם ככה, בלי סיבה מיוחדת, פשוט גילינו שאנחנו אוהבים את זה ושכיף לנו", אומר משה חסון, מבעלי הכולי עלמא. "את מעילי הגשם, למשל, גילינו באיזו חנות ליד הבר, ואמרנו שיהיה מגניב לבדוק אם אפשר להדפיס עליהם, ואת הגרביים ייצרנו בכלל עבור העובדים ואיכשהו נוצר הייפ".

הייפ היא מילת המפתח. קהל היעד האופנתי מבוסס בעיקר על רזידנטים קבועים ועל חברים מובילי דעת קהל שמחוברים לסצנה, אבל לא רק. "אנחנו פונים גם למי שפשוט אוהב פריטים מיוחדים וסולד מהרשתות הגדולות שמייצרות ייצור המוני", מחדד דונר.

וכמה עולה להיות מיוחד? תלוי איך מסתכלים על זה. "מחיר כובע של בית הפסנתר הוא חברות אמת. אפשר לומר שמי שהתעלף על הבר לפחות שלוש פעמים זכאי לקבל כובע", פורט אלירן דהן, מבעלי בית הפסנתר. אותה שיטת תמחור עובדת גם באלפאבית, רק שכאן ההנגאובר מזכה את בעליו בטי שירט. בכולי עלמא, לעומת זאת, גובים 50 ש"ח על סווטשירט, בין 80 ל־100 ש"ח על סווטשירט ו־120 ש"ח על מעיל גשם, ובעלי הבוקסא מתמחרים את החולצות שלהם בטווח שבין 50 ל־100 ש"ח.

"אנשים אוהבים להרגיש שייכים", מסביר חנן סוקניק, מבעלי הבוקסא. "וזו הדרך שלהם להשיג תחושת שייכות למקום שהם אוהבים".אך לא רק מגניבות ורצון להשתייך מניעים את העסק הזה, אלא אסטרטגיית מיתוג נבונה ומסוגננת שמבוססת על ההכרה בצרכים האלה והופכת את לקוחותיה למפרסמים מרצון. חברי הבוקסא, למשל, לא תיארו לעצמם שבדיחה פרטית אודות אחת השותפות במקום, שהפכה לטי שירט עם הכיתוב 'צליל זה אח', עוד תהפוך לפריט מבוקש. גם עש הלילה שמעטר את כובעי הגרב של בית הפסנתר, הפך לפופולרי בקרב קהל היעד, ונדמה שלאף אחד לא ממש אכפת שמדובר בלוגו של הבר.
"לרוב מיתוג של עסק כרוך בשורה של חסויות, וככה אתה מוצא את עצמך תקוע עם טוסטר של מוזס בחסות ג'ק דניאלס רק בשביל להרגיש קול", מגבה דהן. "אנחנו רצינו ליצור משהו שהוא גם פרקטי אבל גם יפה, שאנשים יוכלו ליהנות ממנו ועל הדרך גם להתבלט בקהל".

גימיק שיווקי, תופעה תרבותית או טרנד אופנתי, כך או כך, מתברר שהקהל צמא ולא רק לוודקה. לא פעם מצאו עצמם חברי הכולי עלמא שולחים סחורה לתיירים נלהבים מהבגדים שביקרו בבר והתבאסו שאי אפשר לקנות את הפריטים אונליין, בבית הפסנתר ממשיכים לקבל בקשות חוזרת ונשנות מלקוחות לרכוש את הכובעים, בספוטניק מתכוונים לשחרר פריטים נוספים בקרוב וגם בבוקסא הביקוש גובר על ההיצע, כך שכבר עובדים שם במרץ על עיצובים חדשים.

כולי עלמא, מקווה ישראל 10 תל אביב; בוקסא, שד' רוטשילד 31 תל אביב; בית הפסנתר, אלנבי 99 תל אביב; אלפאבית, אחד העם 54 תל אביב; ספוטניק, אלנבי 122 תל אביב

• כולי עלמא
• בוקסא
• ספוטניק
• אלפבית
• בית הפסנתר
• אופנה
• החיים היפים