>> ניצן פינקו היא עיתונאית, אושיית תרבות ומובילת קהילת המוזיקה "ריוט!", שבימים קשים אלה משמיעה קול בלתי מתפשר נגד הלחימה בעזה ובעד החזרת החטופים. הפנזין (מגזין שעושות לבד) שערכו ניצן פינקו ודודו מצויינים, מאגד בתוכו טקסטים מאירי פנים של מיטב כותבי המוזיקה על 21 שירים אנטי-מלחמתיים – משינייד אוקונור ועד אתי אנקרי, מבוב מארלי עד יובל בנאי – ושלל איורים מרהיבים שנוצרו בייחוד עבורם בידי מיטב המאיירות והמאיירים.הפנזין הופק בהתנדבות מלאה ובאופן עצמאי, וכל הרווחים ממכירתו ייתרמו למטרות אנטי-מלחמתיות, ובהן עמותת נשים עושות שלום ועומדים ביחד. ביום ראשון (13.7 19:30) יתקיים אירוע ההשקה שלו בבית של סולידריות (דרך יפו 7 בהשתתפות המוזיקאים זאב טנא, יהוא ירון, קוקי אריאל וזוהרה – ובהנחיית ניצן פינקו ודודו מצויינים. כל הרווחים מהכרטיסים הם תרומה לסלי המזון של סולידריות.

>> בר סודי במרתף והמקום שגיליתי בו אוכל תאילנדי // העיר של בן כהן
>> קפה שכונתי כמו פעם ויער נדיר בתל אביב // העיר של אדית בן גיטה

1. טאקריה

לא משנה לאן אני מגיעה בעולם, אין אוכל מקסיקני טוב יותר מזה של המסעדה הקטנה ברחוב לבונטין. עוד לא טעמתי בוריטו טבעוני טוב יותר בשום מקום אחר, צ'יפוטלה כלום לידם! אמנם עוד לא הגעתי למקסיקו עצמה, אבל זה מרגיש הכי קרוב שיש. אני אוכלת את הנאצ'וס שלהם כשאני שמחה או עצובה וזו תמיד הבחירה הכי טובה שיש.
לבונטין 28 תל אביב

2. אדרת

הגעתי לראשונה לחנות הזו טינאייג'רית גותית נחמדה בת 15 ומאז לא הפסקתי לפקוד אותה באדיקות. כמה מהשמלות הכי יפות (ונוחות) שלי הגיעו מהחנות הזו, ששומרת על מחירים סבירים גם כשעולם הוינטאג' השתלט על שוק היד שניה. עם השנים הצטרפה אליה אחותה הקטנה והיוקרתית "ארגמן", שפועלת לצידה. זו חנות שלא מפסיקה להפתיע אותי, ובעיר שהולכת והופכת לגדושה בחנויות בגדים יד שניה מכל סוג, זה לא מעט.
בוגרשוב 53 תל אביב

3.בית של סולידריות

לכל מי שרוצה הוכחה לקיומה של אמפתיה בשנת 2025, בית של סולידריות מציעה התבוננות חומלת ועדינה בעולם אגרסיבי ואלים. הבית דואג לדבר הבסיסי ביותר – חבילות מזון, חיתולים. מה יותר חשוב מלהאכיל את הרעבים? דודו ואני לא יכולנו לדמיין מקום מתאים יותר להשקת הפנזין האנטי מלחמתי שלנו, מקום שלא רק אומר אלא עושה, בלי הפסקה, בתקופות הכי קשות שעברנו.
דרך יפו 9 תל אביב

4. גן מאיר

המקום הכי יפה בתל אביב, בלי תחרות. יכולה לבהות בשושנות המים שם שעות.

5. כיכר ביאליק

מרגיש כמו אירופה. שלל בתי הקפה החמודים שנפתחו לאחרונה רק מחזקים את הוייב.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

חייבים הצללה בעיר! בעיקר בדרך סלמה, בדרך אל הים, בדרך לבגין. אי אפשר להמשיך להשרף. תעזרו לנו להשאר גותיות נחמדות לא שזופות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט "משפחה נורמלית" שראיתי בקולנוע לב. לא לקרוא על העלילה, פשוט ללכת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר "שמרי נפשך" שלקמה ורדי טהרלב, איזה יופי של כתיבה וסיפור, לא הצלחתי להניח מהיד.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עומדים ביחד, נשים עושות שלום, בית של סולידריות, יוזמות פרטיות להעברה של מזון וסיוע לעזה. להגיע למחאה בבגין לשחרור החטופים והחטופה, שמתקיימת בכל ערב ולא רק במוצ"ש. לעזור לכל בעלי ובעלות החנויות העצמאיות, בעיקר חנויות ספרים עצמאיות שנפגעו עקב השינויים בשבוע הספר. תקנו ספרים מהם ולא מהרשתות הגדולות, יש לנו חנויות ספרים מדהימות בעיר וצריך לעזור להן להמשיך לפעול.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לני בלה כהן, מנהלת החנות "אובלומוב" בנגה, יפו. היא הקימה לא חנות ספרים עצמאית אחת אלא שתיים (!), עם סניף נוסף בפרדס חנה כרכור. אובלומוב היאהמקום הכי נעים, מרגש ומשמחשנפתח בשנים האחרונות בעיר, סוג של נס.

מה יהיה?
יהיה שלום. חייב להיות

• העיר שלי
• פנזין
• טאקריה
• כיכר ביאליק
• גן מאיר
• אדרת
• בית של סולידריות

>> נטלי מרכוס היא מהטובות שבתסריטאיותנו ובימאיותנו, יוצרת "היהודים באים", "צפוף" ו"הנחלה", תסריטאית ב"פאודה", "טהרן" ו"זהו זה" ובימאית בסדרות "צפוף", "לבד בבית" ועוד. מרכוס תקח חלק באירוע CoPro TV, הכנס הבינלאומי הראשון בישראל המוקדש כולו לתוכן טלוויזיוני מתוסרט. הכנס, שמאורגן על ידי עמותת קופרו במסגרת המהדורה ה-27 של שוק הקופרודוקציות הישראלי, יתקיים ביום חמישי הבא (29.5) בבית ציוני אמריקה.אתם רוצים להיות שם.

>> היכל שבו נרקמים חלומות וגן ילדים פלאי // העיר של מיכל ויץ
>> מרכז מסחרי מהסבנטיז וחופש לבחור // העיר של מיכל שרון

1. טיילת הפארק החופי // חוף תל ברוך

לכל תל אביבית יש את החוף שלה, ומאז שעברתי לצפון העיר גיליתי את חוף תל ברוך. באמצע שבוע הוא ריק לגמרי, בחלקו הדרומי יש לגונות קטנות שברגע שאני מתיישבת באחת אני לא קמה כמה שעות טובות, ולא מזמן פתחו אתהטיילת החדשה שממשיכה לחבר את קו החוף צפונה. השביל משתלב בטבע הפראי בלי להתערב בו, ובחלק הכי גבוה ישנה נקודת תצפית, שביום טוב רואים ממנה את כל החוף עד יפו. זה יפה ומנחם.

2. בית של סולידריות

הפרויקט המדהים של דניאל קנטור ועלמה בק, שהחל בחלוקת סלי מזון בימי הקורונה, הפך למתחם אקטיביסטי-תרבותי בבית רומנו. יש שם הופעות, הרצאות, הקרנות, היוצרים מופיעים בהתנדבות, וכל ההכנסות מהכרטיסים הולכות לתרומות. אם אתם יוצרים שמחפשים איפה לתרום ואתם לא מפחדים להביך את עצמכם מול קהל – לכו תשתתפו בדיבייט של דנה פרנק או בערב כשלונות של עמית חכמוב, ואם אתם רוצים לתרום ואוהבים לראות יוצרים מביכים את עצמם – תקנו כרטיסים. זה רווח נקי לכולם.
בית רומנו, דרך יפו 7

3. בר 51

הבר הפך כבר מזמן למוסד קולינרי תל אביבי שכולם מכירים, האוכל של מושיקו גמליאלי, האווירה, הצוות, פשוט הכי טובים בעיר. זה המקום שאני אביא אליו את האורחים השווים שלי מחו"ל, אבל גם את הילדים השווים שלי מהבית, וכ-ו-ל-ם יריבו על האניולוטי האחרון. הבר זה תמיד רעיון טוב. כמו פריז.

4. אוזריה

בשלוש מילים – הכרובית של אביבית. באחד הלוקיישנים האהובים עלי בעיר בשוק לוינסקי, אביבית פריאל אביחי מכינה אוכל כל כך טעים ומשמח. זה המקום לבוא אליו כשרוצים להיזכר שכיף פה. אני תמיד יוצאת משם שיכורה ומחויכת.
מטלון 44

5. תיאטרון הבית

התאטרון העצמאי ביפו, ששוכן בסטודיו של ניסן נתיב, הוא תזכורת לזה שאומנות זו שפה שאפשר לחדש בה כל הזמן, ולא צריך הרבה בשביל לעשות את זה. לאחרונה צפיתי שם בהצגה ״מוות קטן״ של מיטל רז ובמופע המחול Everything Must Go של דנה רוטנברג שהעיפו לי את המח והרחיבו שלי את הלב.

מקום לא אהוב בעיר:

התחנה המרכזית חדשה. החלום להחיות את קו 100 לקהיר התנפץ למפגע תברואתי וחברתי שחייבים לטפל בו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
שלומי שבן באופרה לכבוד 20 שנה לאלבום "עיר". אחרי שנתקפתי הלם ואז דיכאון בהכרה שעברו 20 שנה – ולא חודשיים – מאז שהייתי בת 20, נותרתי ללא מילים מהמופע המרהיב הזה שכולו שיר אהבה של משורר לעירו. בכיתי במונולוג "תודה וסליחה תל אביב" שהזכיר לי כמה הרגשתי תמיד בת מזל לגור פה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האמת שאני בתקופה שכל יצירה חדשה טובה מעוררת בי תקווה, תזכורת לכך שבני אדם יכולים לעשות גם דברים יפים ומרוממי רוח, ואפילו בזמנים הכי קשים. למשל הסדרה "ילד רע" של דניאל חן, רון לשם ומשה מלכה שביימה הגר בן-אשר, הפגיזה בנטפליקס והחזירה לי את התקווה שסיפור טוב יכול לחצות גבולות, גם אם הוא מסופר בעברית. והספר החדש ״שיעורים בפיתוח קול״ של דורית רביניאן שהתענגתי על כל מילה בו. אם אפשר לכתוב ככה – יש תקווה למין האנושי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. זה הדבר הכי חשוב כרגע, להחזיר את החטופים. ולעצור את המלחמה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לחברתי מרב שפר שחזרה ממש הרגע ממגורים בפריז (העיר שהיא תמיד רעיון טוב), הישר אל קיץ מהביל ומלחמה בתל אביב. היא מוכרת בעיר בתור "במבינה", עושה הצגות, סדנאות צחוק ואימפרו, ואנחנו כל כך זקוקים לאנשים אינטילגנטים ומצחיקים. מזל שהיא חזרה לעשות פה את מה שהיא עושה.

מה יהיה?
אם יש משהו שלמדתי באלפי שעות צפייה בסרטים – זה לא רק שהטובים מנצחים בסוף, זה גם מה שהקהל בקולנוע רוצה שיקרה.

• העיר שלי
• היהודים באים
• טיילת הפארק החופי
• בר 51
• אוזריה
• בית של סולידריות
• תיאטרון הבית
• תחנה מרכזית תל אביב
• שלומי שבן

דניאל קנטור בת 30, מתגוררת בדרום תל אביב. מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות – קהילת שטח של עזרה הדדית המסייעת למשפחות וקשישים בביטחון תזונתי, ומימון באמצעות מערכי סיוע חיוניים מאז תחילת הקורונה. כחלק מהתנועה, היא הקימה יחד עם הקהילה של סולידריות את הבית של סולידריות. לאחר רזומה ארוך של יצירת פרויקטים המשמשים באוכל כמדיום לחקור תרבויות ומאבקים שונים, היא הוציאה את ספר הביכורים שלה ׳SPREADS’ – ספר אומנות אקטיביסטי הכולל מאמרים וצילומים פרי עטה. הספר זכה להכרה מקומית ובינלאומית והושק בטוקיו, ניו יורק, מקסיקו סיטי, קופנהגן, איטליה ובעוד יעדים רבים. בחודש הקרוב היא תשתתף בשני פאנלים סביב הספר, הראשון, שמתקיים ממש היום (א, 22.9) בהנחיית מיכל לויט, יהיה שיחה על הספר בחנות הרשמית של הספרייה הלאומית של As Promised. השיחה השנייה תתקיים ב-24.9 יחד עם מעצבת הספר עמית בן חיים, כחלק משבוע העיצוב בירושלים בבית הנסן. בנוסף, בין ה-22-24.9 ׳תרבות של סולידריות׳ מקיימת את המערך ראש השנה השנתי שלה –תכתבו להן כדי להתנדב!

>> פארק שחשוב לנפש, ולאשראי. זאת העיר של מנכ"לית איגי רום אוחיון
>> אין שום בעיה בתל אביב. לא רוצים? יש ירושלים. העיר של ג'רמי פוגל

1. בית של סולידריות

לא חושבת שיש מקום יותר חיוני, חשוב וחמוד מהבית של סולידריות בתל אביב, אובג׳קטיבלי ספיקינג. המרחב שייך להתארגנות לעזרה הדדית ׳תרבות של סולידריות׳ וכלל האירועים נתרמים ע״י חברי וחברות העיר ומחוץ לה, מתוך אמונה עמוקה שהמשאב העיקרי שלנו הוא היצירה שלנו, ושחובה עלינו להעמיק את הידע בשורשי הדיכוי במרחב הזה מתוך הבנה ברורה שיש לנו רק את עצמנו כדי לחולל שינוי.

הבית, שנתרם לנו ע״י התדר האהובים, רץ כ-3 שנים וקיים מעל 600 אירועי תרבות, אומנות ואקטיביזם –ממועדוני הקרנות כמו קולנוע התנגדות וקולנוע קוויר-ארוטיק, לסדנאות כגון סדנת התססה עם הילה הראל וסדנת דמיון פוליטי עם יעל ברדה; מיריד ספרים אנרכיסטי באירוח ספריית סולידריות ליריד ארטיזנלי של יוצרות פלסטיניות ויהודיות של ׳כאן זה לא אולפן׳; מאירועי הבית כמו הדיבייט האייקוני בהנחיית דנה פרנק, לערב שכולו מוקדש להרים לכשלונות שלנו בהנחיית עמית חכמוב; מהופעות אקוסטיות של יוסלס איידיי ומאן אלייב ועד לאירועי מחווה לדולי פרטון, עופרה חזה ואלביס פרסלי בכיכובם של עדיסקוטק, עוזי נבון, ניקוטין, נטע פולטרק, מעיין ליניק ועוד; מהזדמנויות התנדבות של אריזות וחלוקה של סלי מזון, להרצאות ושיחות מעמיקות מאת הארגונים הכי חשובים בעיר כגון זוכרות, שוברות קירות, גישה וכו׳.

הבית של סולידריות הוא מקום יחיד מסוגו, בו א.נשים עם ערכים ורעיונות נפגשות ומכירות באופן אורגני ובספייס נטול ציניות ושיפוטיות, בו החיבור בין תרבות, אומנות, אכפתיות ואקטיביזם שזורים אחד בשני. זהו מרחב שבו לרגע אנחנו או שוכחות שאנחנו מיעוט בטרלול המשיחי שקורה כאן או נזכרות ובונות את הכלים למציאות אחרת.
דרך יפו 9

2. פיצה לילה

לפני הקורונה ניהלתי את הבית השני שלי, פיצה לילה. עבדנו כולנו יחד פעם בטוני וספה בסניף הרצליה, ואיחדנו כוחות כל הפאנקיסטים מאיזור השרון כדי להרים את המקום החמוד ומדויק הזה.האוכל טעים מאוד – על רמה, אך לא מתנשא – ותמיד נעים לשבת שם.
מרחביה 4

3. נווה שאנן

מעבר לפינות אוכל, שדרכן לעיתים תל אביב מצליחה לראות ולהעריך את התרבויות של כל אותןם מהגרי עבודה, מבקשי מקלט ופליטים, בעשור שאני הולכת לנווה שאנן ובשיטוטיי בתחנה המרכזית הכרתי חברות, הכרתי תרבויות והכרתי מאבקים. הכרתי שווקים של פיליפיניות ואת המאבק שלהןם לממש את הזכות הבסיסית להקים משפחה בתוך מדינה שאוסרת עליהןם. הכרתי פינות של מסעדות אריתראיות, ואת ההורים שנלחמים למען דה-סגרגציה בבתי הספר בתל אביב, או על החששות בפני תומכי המשטר והרדיפה הפוליטית שחווים גם בתוך ישראל, וחוסר הפעילות מאת משטרת ישראל. הכרתי סודני, יעקב, שמבשל את כל מנות הדגל של המדינות שדרכןם הוא הגיע ברגל לישראל – סודאן, מצרים ולוב.

4. סופרא

בשכונת נגה יש מקום שנקרא סופרא, מהשנים האחרונות, שמגיש אוכל פלסטיני ביתי. טעים בטירוף, מחירים הגונים, א.נשים נעימים וטובים. אני אוהבת לקחת קופסא של עלי גפן בעבודת יד לפיסת דשא ליד חוף הכלבים לבילוי מתוק עם עצמי.
שלמה 3

5. סלימי

עסק קטןבבעלות משפחתיתע״י רמי קובי וג׳נט, מסעדה של שלוש דורות מ-1965, עבר כמה מקומות בדרום תל אביב, הכי אוהבת מקומות בלי תפריט או עם תפריט מצומצם, א.נשים שיודעים לעשות כמה דברים ממש טוב מאשר תפריט אובר דה טופ (אלא אם כן זו מסעדה סינית, אז סבבה) ובינוני.קובי על המנגל עם פן לשיער, ג׳נט מסדרת צלחות חמוצים ובזיליקום פרסי, רמי מברך את הנכנסים – קליינטים של שנים.
נחלת בנימין 80

מקום לא אהוב בעיר

מערכת הרווחה. חס וחלילה בלי ביקורת על העובדות הסוציאליות המדהימות – אך על המערכת כולה.על הבלוף הזה שיש לנו בכלל מערכת רווחה הוגנת וראויה שדואגת לתושביה ללא קריטריונים. על התקציבים המביכים שהיא מקבלת כאשר עיריית תל אביב מרימה אירועי ענק ראוותניים. על זה שהיא מופרטת. על זה שהמנגנונים שלה משמרים את מעגל העוני ולא מוציאים ממנה.+ אני בדיס רציני עם המפתחים העירוניים של ששכחו לדאוג לפינות מוצלות בפארק המסילה, אם אפשר לקרוא לזה פארק.

השאלון

איזה אירוע תרבות/מרחב מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ברק טלמור מנחה מעגלים להקשבה פגיעה, הטיפול הכי פותח לב ומדויק שקיבלתי במהלך השנה האחרונה. ממליצה לכל קבוצה קרובה (חברים, משפחה, קולגות).בבית של סולידריות התחלנו סדרת אירועים שנקרא ׳איך נשמע התנגדות?׳. הזמנו אמניות ואמנים ׳סלקטז׳ שונים לשים שיר מתקליט שמתחבר להןם למאבק מסוים, בין אם זה אישי, היסטורי או פוליטי,ביניהם תאי רונה, ג׳נט בלאי, מאי פלטי ועינאד חוסיין שפתחו לכל מי שהיה בחדר את הלב בצורה שלא ראיתי לפניכן, בטח מאז המלחמה.הזכיר לי כמה יפה הכל כאשר נותנות שם לכאב, ויוצרות מתוכו. ומשם, מהכנות הרדיקלית, קרבה קוסמית.הסרט ׳אזור העניין׳ של ג׳ונת׳ן גלייזר, חידד לי את המציאות הנוכחית, השיתוף פעולה, בנרמול. הצורך לעשות רציונליזציה לדברים לא רציונליים. הסאונד. מטוסי קרב שטסים מעלינו לכיוון עזה שאנחנו אוכלות פירות טריים על אותו קו חוף, שחולקים איתם.

איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר On Earth We Were Briefly Gorgeous של המחבר Ocean Vuong.כל משפט בספר הוא יצירת מופת. הזכיר לי את הכוח במילה שלנו. הזכיר לי את היופי שבני אדם יכולים ליצור.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
נוכחות מגינה וליווי רועים לקהילות פלסטיניות העומדות בפני אלימות מתנחלים עם ׳מסתכלים לכיבוש בעיניים׳, ארגון א.ס.ף או תרבות של סולידריות, דה.נ.ב –זה לא ממש השאלה ששאלו, אבל ממש מזמינה אתכן להצטרף ל׳ישיבות נשים בלבן׳ בפעילויות שטח של ישיבות שקטות, כל פעם במרחב אחר, בהן כל אחת מחזיקה שלט עם מסרים בסיסיים כמו ׳חמלה׳, ׳אנושיות׳ ו׳שלום׳.פרטים נוספים באינסטגרם.

מי התל אביבי/ת שהכי צריך להרים לה כרגע?
אין אחת סורי. לכל הא.נשים שכל שבוע יוצאות לעמוד לצד משפחות החטופים, דורשות סוף למלחמה ופתרון מדיני. הא.נשים שמזכירות לנו כל שבוע בבגין ובהפגנות בשטחים, שאמפתיה אינה סלקטיבית. אני מורידה את הכובע שלי בפני כל הא.נשים במקום הזה שמתעקשות על ה׳גם׳ ולא על ה׳או׳.אתןם התקווה שלי לא רק בעיר הזאת, בעולם כולו.

מה יהיה?
בכנות מלאה, בעיניי יהיה כאן מאוד מאוד רע כל עוד אנחנו מנרמלות את המשטר הפשיסטי ששולט כאן, הדרך היחידי ליצור כאן הווה ועתיד ראוי ובר קיימא, בטח כא.נשים עם רקע של יצירה והפקה, זה לניצול משאבים המיומנויות שלנו להתנגדות אמיתית, התנגדות לא רק כסיסמא של לשרוף שהנורא מכל קורה — אלא גם לבנות מחדש ביום יום, מתוך ידיעה עמוקה שאף אחד לא חופשי עד שכולנו חופשיים.

• העיר שלי
• בית של סולידריות
• תרבות של סולידריות
• נווה שאנן
• סלימי

אחת השאלות הקבועות במדור היומי הפופולרי "העיר שלי", היא לאיזה ארגון ממליצים הנשאלים לתרום או להתנדב בזמן הזה שנעצר בשבעה באוקטובר. אחת התשובות הקבועות, שניה רק ל"מטה משפחות החטופים", היא ארגון הסיוע המעולה "תרבות של סולידריות"שהוקם בימי הקורונהועושה פלאות גם בימי המלחמה. מה שפחות ידוע זה של"תרבות של סולידריות" יש בית. וקוראים לו "בית של סולידריות". ומתקיימים בו אירועי תרבות ייחודיים שחבל שתחמיצו, אז מטוב ליבנו אנחנו משתפים.

>> הפרינג' מצא בית: מזל טוב דרום תל אביב, יש לך תיאטרון חדש
>> זריחתה של השקיעה: המקומות הכי טובים לראות מהם את השקיעה בתל אביב

הנה כך, למשל, יארח הבית של הסולידריות ביום חמישי הקרוב (15.8, 20:00) את האיוונט "צלילה חופשית: מפגש לשחרור היצירה", המבקש להיות "ערב של פרימת עכבות יצירה" שמטרתו היא להתיר חסימות ובלוקים "בצינורות היצירתיים העוברים דרכנו". מדובר בסדנא שתתקיים בשני סשנים, האחד הוא סשן מיצב טבע דומם בהובלת תמר בר, והשני הוא סדן הדרכת לטרינג אקספרימנטלי בהנחיית בר זוטרא, שתיהן יתקלטו תוך כדי הסן ובין לבין תתארח זיו בראשי להופעה קצרה.

על פי המארגנות, האירוע מיועד ל"מי שמעולם לא יצרו ורוצות לנסות, כאלו שרוצות לשחרר את הפחד מהתוצאה, אמניות ואמנים מנוסים שרוצים להתנסות במדיום חדש או לחקור את החומר. להתחבר לכוח הסוחף של אנשים שיוצרים זה לצד זה ושואבים השראה זו מזה, מעצם הפעולה הבו זמנית. אנחנו מייצרות את התנאים ומזמינות את הקהל להשתתף במהלך נסיוני, לברר אם בהינתן מרחב פתוח ותנאים נכונים ניתן להגיע למצב זרימה יצירתית וצלילה חסרת עכבות. אנחנו נדאג להנחיה תומכת, חומרי יצירה, מוזיקה ואלכוהול מוזל בבר".

בהמשך החודש (ראשון, 25.8) יתייצב בבית של סולידריות הסופר הנערץ אתגר קרת, לאירוע השקה והקראת סיפורים מתוך ספרו החדש, "אוטוקורקט". במהלך האירוע יערוך קרת שיחה עם ענת קורול גורדון על אסונות גדולים שנגרמים מפיצ'רים קטנים, על רובוטים מניפולטיביים ועל עתידה של האמנות. במהלך השיחה יקריא קרת סיפורים מספרו החדש ״אוטוקורקט״ ויספר למה בעתיד הוא הכי מצפה, ממה הוא הכי מפחד, למה יש לצפות וכיצד אפשר לנסות ולהישאר בן אדם בכלל הכאוס הזה.

אירוע מסקרן לא פחות יתקיים בבית של סולידריות ביום שלישי הבא (20.8, 20:00) תחת הכותרת "?How does resistance sound", אירוע שבו הצופים ישבו במעגל על כריות, כשבאמצע המעגל פטיפון ואליו יקראו תאי רונה, ג׳נט בלאי, גיל (ראסטה) בונשטיין, עינאד חוסיין, עינת טורק, מאי פלטי, צח בר, עדיסקוטק, דיטרויט (ת׳ראש אדיקשן), ליילה רוז בארי, טל מיכאלי ובר פלג, שיספרו סיפורים על התגברות ועל התנגדות, אישית, פוליטית ו היסטורית דרך שיר אחד מתקליט אחד מאדם אחד. ויהיה גם תה.

"בית של סולידריות" ממוקם בתוך התדר בבית רומנו, וניתן לבקר גם מדי יום שישי, אז נפתחת ספריית הסולידריות שמהווה מרחב למידה משותף ובטוח, והוקמה במטרה להנגיש מידע ביקורתי, אלטרנטיבי ופוליטי בנושאים שונים לקהל הרחב. הספרייה מופעלת על ידי מתנדבות ומתנדבים ובסיוע קהילות נוספות. ניתן לבוא, לשאול ספר ולעיין בספריה בימי שישי בשעות 17:00-13:00.
>> עוד פרטים על אירועי "בית של סולידריות" בחודש אוגוסט ובכלל – כאן

• ❤ תרבות
• בית של סולידריות
• תרבות של סולידריות
• תדר
• בית רומנו

חדיד הוא ראש עיריית רמאללה, ביתם של 60,000 בני אדם ואחת מבירות התרבות של הגדה המערבית. הוא ניגש לתפקידיו בצורה פרקטית – הוא סולל מדרכות, מנקה שפכים, מאשר קמפיינים שיווקיים לעיר, בונה מזרקה חדשה ומבטיח את בניית בתי הספר המקומיים על מנת שילדים יוכלו לשחק בשמש. אך מאמציו הסיזיפיים של ראש העיר לבסס אוטונומיה ומידה של נורמליות עבור התושבים פוגשים פעם אחר פעם את גבולות האפשר תחת הכיבוש הישראלי.

מאז יציאתו לאקרנים, "ראש העיר" נבחר לבחירת המבקרים של הניו יורק טיימס וקטף בין היתר פרס אמי ופיבודי, וכן פרסים בפסטיבלי הסרטים Full Frame, CPH:DOX ובוסטון-פלסטין. אל ההקרנה בבית של סולידריות יגיע הבמאי האמריקאי עטור הפרסים דיוויד אוסיט היישר מהקרנת הבכורה הפלסטינית המיוחלת לסרטו ברמאללה. בשיחת טלפון, רק שלוש שעות לפני הבכורה ברמאללה, שוחחנו על המשיכה שלו כיוצר לדמותו של מוסא חדיד, ועל השאלה שבעקבותיה נכנס לפרויקט התיעודי.

כשצפיתי בסרט לראשונה, היה רגע בצפייה שפתאום משך אותי אליך, הדמות שמאחורי המצלמה. היה ידוע לי שהבמאי, אתה, אמריקאי בעל שם אמריקאי, אבל הנה מוסא פונה אליך בשאלה בערבית וניכר שאתה מבין אותו. זה גרם לי לתהות מה הקשר שלך לפלסטין בכלל ולנושא בפרט.
"למדתי משפט בינלאומי העוסק בפליטים באוניברסיטה בקהיר והייתי במסלול ישיר לעבודה בתחום. שם גם למדתי קצת ערבית. כשנפתחה ההזדמנות לעבוד בקולנוע הרגשתי שטמון שם פוטנציאל גדול לשלב יצירה עם נושאים שחשובים לי – במקום להפוך לעוד עורך דין בינוני להפוך ליוצר תיעודי ששופך אור על סוגיות סוציו-פוליטיות. ככל שהתקדמתי בתחום התבהר לי שמה שמנחה אותי כיוצר אלו שאלות גדולות בנוגע לחברה שלנו, ושאני רוצה להקדיש את חיי לניסיון לענות על שאלות אלו דרך הסרטים שלי.

אל 'Mayor' הגעתי בעקבות מספר ביקורים ברמאללה ולאחר שעבדתי שם כעורך עם במאי פלסטיני בשם מוהנד יאקובי על סרטו 'Off Frame'. הדהים אותי הטרנספורמציה שעברה העיר בין הביקורים – חיי הלילה עם הברים ההיפסטרים, רחובות תוססים ודברים כמו וויי-פיי חינם ברחבי העיר. כל אלו עוררו את הסקרנות שלי לגבי רמאללה. שמו של ראש העיר עלה שוב ושוב בשיחות עם תושבים, כדמות מאוד כריזמטית. עבורי כאמריקאי, ולמרות העובדה שביליתי זמן לא מבוטל במזרח התיכון, המפגש עם רמאללה ניפץ לי דעות קדומות בנוגע לאיך נראית עיר מרכזית במזרח התיכון ובפלסטין בפרט. בתוך זאת נשארתי עם שאלה שרדפה אותי – כיצד מנהלים עיר כשאין לך מדינה ואין לך שליטה על האדמה. הסרט בא למעשה לנסות לענות על השאלה הזו".

בתור יוצר דוקומנטרי שמונחה שאלות, דווקא נדמה שאין ביצירה שלך ניסיון לתת תשובה חד משמעית. ישנן רמיזות, איך אין איזו תזה ברורה שאתה מכתיב דרך היצירה.
"אני מסכים. אני מרגיש שיש יותר רמיזות והצעות. במקרה של 'Mayor', יש כמובן מבט על הצמיחה הקפיטליסטית שמאוד מורגשת באזורים מסויימים ברמאללה, איפה שמרוכז יותר כסף. רמאללה היא עיר מאוד מיוחדת בגדה המערבית. אתה יכול למצוא את עצמך עומד במרכז העיר ובמצמוץ עין לחשוב לרגע שאתה בעיר בינלאומית, אפילו תל אביב! כמובן התחושה הזו היא חולפת, אבל זו עדיין מתנה שיש לעיר הזו להציע, והרבה מזה נובע מאימוץ של התרבות המערבית הקפיטליסטית ובכך נוכחות של מותגים ורשתות בינלאומיות. זה כמעט כמו פרפורמנס של נורמליות כניסיון לשכוח לרגע את העובדה שאין לך שליטה על האדמה או הגבולות או אפילו על המטבע שלך. זו לבטח תמה שעולה בסרט, הכמיהה לאוטונומיה, למנהיגות ושליטה. וזה מה שהופך את ראש העיר מוסא חדיד לסובייקט כל כך מרתק – דמות שנלחמת עבור כל אלו במציאות שלא באמת מאפשרת זאת".

יש בעשייה שלך כנות ביקורתית שלא עושה הנחות למוסא גם בחולשותיו, והדבר מאפשר חיבור אליו ברמה האנושית. האם תוכל להרחיב על כך?
"רציתי להשתמש בכלים של הקולנוע כדי להציג את דמותו של מוסא, תחילה כגיבור כמעט הוליוודי, כמו גארי קופר, עם שליחות ואמביציה מדבקת. אך המציאות מחוררת את הדמות הזו בכך שהיא הולכת ומצמצמת את גבולות היכולת שלה וזה יוצר סיטואציות מאוד גרוטסקיות. משם עולה דמות האנטי-גיבור, שבסוף מה שנשאר לו זה לייפות את העיר ברמה הקוסמטית וליצור מרחב אסקפיסטי בתוך מציאות מאוד קשה, כדי לאפשר לתושבים שלו רגעים של נורמליות. זה פורטרט עצוב ויפה כאחד עבורי".

שכשסיפרתי לחברה פלסטינית שאנחנו מקרינים את הסרט היא מאוד התפלאה. היא, שצפתה כבר בסרט, הרגישה שאין בו או בדמותו של מוסא התנגדות. אשמח לשמוע את דעתך בנושא.
"יש בכך אמת אך גם להפך. מוסא אינו מנהיג פוליטי. אמנם הוא בפת"ח אבל הוא די א-פוליטי. יש רגע של 30 שניות בסרט שמזקק עבורי את זה כך: כשילד קטן פונה למוסא ושואל אותו, 'האם אתה פת"ח או או חמאס?'. מוסא עונה לו בהומור 'אני בחזית העממית לשחרור פלסטין!', אז הילד משיב לו 'אבל הם נעלמו כולם', ומוסא אומר 'נכון, כולם נעלמו'. עבורי זה רגע כל כך מפורש על המקום הרגשי של מוסא ושל הרבה מתושבי רמאללה, שחשים שאין כבר מי שיציל אותם.

השם של הסרט 'Mayor' מתייחס לנושא שהסרט עוסק בו – מה תפקידו של ראש עיר בתוך הנסיבות הקיימות. ראש העיר מוסא הוא פוליטיקאי מהזן הטהור ביותר – הוא משרת ציבור. הוא מנסה לפענח איזה אופק הוא יכול לטוות עבור עיר שאין לה מדינה, באופן רשמי. הוא עושה כמיטב יכולתו עבור התושבים בתוך נסיבות הכיבוש הישראלי.

אני רוצה להוסיף שגם שמעתי ביקורות על כך שהסרט לא מספיק מעמיק במציאות האזורית, אבל אני לא רואה בזה דבר רע. אני חושב שזה מצביע על הסקרנות של אנשים, והרצון לחקור לעומק. סרט אחד לא יכול לעשות הכל, אבל הוא יכול לשהות במרחב שמציע מורכבות, ולעודד את הצופה לשאול שאלות, לחקור ולפגוש בניואנסים שעולים בדרך לתשובות. אני הרי לא יכול להציע את התשובות – אני לא פלסטיני ולא ישראלי. זה על הצופה לקחת את השאלות שעולות מהצפייה ולדרוש להם מענה בחיים שאחרי הסרט".

Mayor יוקרן היום, שלישי (17.1) 19:30 בבית של סולידריות (בית רומנו), דרך יפו 9. כל ההכנסות מהאירוע עבור מערך סלי המזון של התנועה.כרטיסים ניתן להזמין כאן

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• בית של סולידריות
• דוקומנטרי