• Facebook
• Twitter
• Email

נניח שהם לא אנסו אותה לפי ספר החוקים הקפריסאי. נניח שהם לא אנסו אותה לפי מה שהמשטרה הקפריסאית הצליחה להוכיח. נניח שהם לא אנסו אותה לפי מה שהיא אומרת. נניח שהם רק שכבו איתה בתורות, צילמו אותה ללא רשותה והפיצו את הסרטונים בניגוד לרצונה. נניח שהם רק התנהגו אליה כמו לחפץ. נניח שהם רק קיימו איתה יחסי מין כשהיא שיכורה מאוד. נניח שהם רק זרקו אותה מהחדר כי היא לא רצתה להמשיך. נניח שהם רק חגגו עליה את גבריותם, את כניסתם לעולם המבוגרים, רגע לפני שהם מצרפים לארגז הכלים המבוגר שלהם גם את הרובה ואת המדים. זה משהו להתגאות בו?

פרשת האונס בקפריסין, שהפכה לפרשת המין הקבוצתי בקפריסין, מגלמת מתחילתה ועד סופה את הגועל נפש של הגבריות הישראלית. החל מכתבי הטלוויזיה שנסעו ודיווחו בעליצות על האווירה "המתירנית" במקום, דרך האזכורים לכך שהנערים הולכים להתגייס ליחידות מובחרות כאילו שזה משנה משהו, עבור בפרשנים שהתייחסו לנערה הבריטית באופן משפיל, ועד הרגע שבו הם התקבלו בנתב"ג כגיבורים, כבנים ששבו לגבולם, כילדים של כולנו.

הם לא אנסו, אתם רואים? הם לא אנסו. אמרנו לכם. הם ילדים טובים. היא שקרנית והם בסך הכל עשו מה שכולם עושים. מרגע שהמעשים ירדו מקו ה"אונס", אין שום בעיה עם המעשים שלהם. המסיכה הוסרה. אין בעיה עם המעשים שלהם מכיוון שכך נהוג.

הנה מידע פנים מגבר שהיה פעם נער ישראלי, מידע שכל גבר ישראלי יודע ומכיר: נערים לומדים ומלמדים אחד את השני שהם צריכים "להביא" בחורה, שאם היא אומרת לא פעם אחת או פעמיים זה לא נורא כי אפשר לשכנע אותה, שראוי לתפוס בנערה לא מוכרת במועדון, שאפשר וכדאי להביא חברים ולדחוק בנערה עד שהיא מסכימה לצרף אותם, שאפשר לצלם גם אם היא לא יודעת או מסכימה, שסקס זה כמו חיסול בצבא – אפשר לסמן איקס על החגורה. כל הדברים האלה היו נכונים לפני 15 שנה כשכותב שורות אלה היה נער, אפשר רק לדמיין מה הקוד היום.

נניח שהם לא אנסו אלא רק התנהגו כמו בהמות, זה מה שאנחנו רוצים שנערים וילדים אחרים ילמדו? שכל עוד לא אנסת על פי הספר ההתנהגות שלך בסדר? שאם הצלחת להשפיל, לכופף, להשיג, לעשות, לתת, להביא, לזיין וחמקת מהקו הפלילי – אתה גבר גבר?

יהיה חבל מאוד אם הגל האחרון של הפמיניזם לא ישנה משהו מהותי באיך שילדים ונערים מתייחסים למין ולמיניות. צריך ללמד שנשים הן לא יעד לכיבוש, שזה לא מגניב להיות אלים כלפי נשים, שאתה לא צריך להוכיח את הגבריות שלך על ידי ביזוי. כשנערים מגעילים כאלה מתקבלים כגיבורים, נראה שהתקדמנו שני צעדים אחורה.

• פמיניזם
• אלימות מינית
• אונס
• דעות
• בלוגים וטורים

• Facebook
• Twitter
• Email

בפסח הקרוב נשב כולנו סביב שולחן החג, נברך על יציאתנו המטפורית (או הממשית, כל אחד ובחירתו) ממצרים, מעבדות לחירות. זה באמת רעיון מבריק לחג, היציאה לחופשי מכבלים, משעבוד, ממגבלות השררה. הפרשנות אינסופית. מי לא רוצה לצאת לחופשי מהעבודה המגבילה שלו, מהתחייבויות שנכנס אליהן שלא בטובתו, מהרגלים בלתי נסבלים שהוא מת להיפטר מהם. רובנו נהרהר בדברים האלה סביב השולחן, מי יותר מי פחות, אבל כולנו נחכה לדבר אחד: האוכל. מתי כבר מגיע האוכל. על דבר אחד רוב המסובים לא יהרהרו אפילו לרגע: השעבוד הטוטאלי, המזעזע, המחריד של בעלי החיים שגופותיהם נאפות בתנור, נצרבות במחבת ומתבשלות בסירים ברבבותיהן בערב החג בזמן שסביב השולחן יאמרו משפטים כמו "עבדים היינו, עתה בני חורין", על רקע ריחות החריכה והתסיסה של הבשר.

התרנגולות והפרות שיוגשו לשולחנות החגיגיים שבין דן לאילת בערב החג לא זכו לדקה אחת של חירות בחייהם הקצרים. מהרגע שנולדו הם נידונו לחיים של סבל שבני ישראל האמיתיים והמטפוריים לא העלו על דעתם, סבלו מכות שאלוהים לא היה מדמיין להנחית על המצרים: הפרדה מהאם ברגע הלידה, חישמול, קציצת איברים, סירוס בלי הרדמה או משכך כאבים, הרס קרניים בחומר כימי שמשמש לפתיחת סתימות ביוב, גריסה למוות של אפרוחים זכרים, חיים שלמים בתוך שתן וצואה, זרזי גדילה שהופכים את הגוף למעוות עד כדי נכות, חיים בכלוב שקטן ממידות הגוף, פיטום בלתי נגמר.

על כל אחד שיודה על כך שיצאנו מעבדות לחירות יש עגל שעומד בכלוב בגודל הגוף שלו כדי שיהיה רך למאכל. על כל אחת שתודה על כך שיצאנו מאבל ליום טוב יש אפרוח שבקע מהביצה לאוויר העולם ונזרק מייד למגרסה מכיוון שהוא לא יכול לתת ביצים; על כל אחד שיודה על כך שיצאנו מאפלה לאור גדול יש חזיר שמחושמל כדי שיעלה לרמפת השחיטה בעודו רועד מפחד מוות; על כל אחת שתודה על כך שיצאנו משיעבוד לגאולה יש מיליוני חיות בשנה – עם רגשות, פחדים, רצונות – שאנחנו הופכים את חייהן לגיהנום עלי אדמות רק בשביל הסטייק, הביצה או הפולקע שנוכל להפיק מגופן הסובל.

אפשר לשיר בקול גדול על יציאה מעבדות לחירות, אבל הגרוטסקה שבהתפטמות בגופות בעלי חיים לאחר מכן זועקת לשמים. זועקת, אבל עדיין חלשה לעומת זעקתה של פרה שהעגל הקטן שלה נקרע ממנה. בליל הסדר הזה אחשוב על הפרה הזו. לכל בעל חיים מגיע להיות חופשי. אל תתנו יד לשעבוד.

• טבעונות
• פסח
• אוכלים שותים
• בלוגים וטורים

• Facebook
• Twitter
• Email

"יש חור בגשר מעריב" היה התירוץ הכי מפתיע שהצלחתי להמציא לקצינה שלי, כשאיחרתי בפעם המאה ל"ביטאון חיל האויר" שהתגורר בבית מעריב (שכבר אז נפלו לו מהשלט המ"ם והעי"ן, כך שמעל הבניין התנוססה הקביעה “בית ריב"). הקצינה, שהטילה ספק בכל מה שיצא לי מהפה, הביטה מהחלון ואמרה: “נכון, יש חור בגשר". לא הצלחתי להחניק את הצעקה “מה?", והיא חזרה על הקביעה: “באמת יש חור בגשר מעריב". כך הציל אותי גשר מעריב באותו בוקר חורפי בשנות ה־80.

מאז אימצתי את שיטת “לנצח בקרב ולהפסיד במערכה" – במערכה שאני מנהלת על החיים כאן, כמו עוד מיליוני ישראלים שיש להם איזו הפרעה קולקטיבית (משהו בין פחד מאנטישמיות לצורך לאכול חומוס ליד המשפחה) שגורמת להם לכלות את חייהם באזור אסון מוכה מלחמה, שקולל במזג האוויר הגרוע ביותר, שבקדנציה שלי לא יהיה בו לא שלום ולא צדק חברתי, לא חניה ולא יופי שננעץ כמו סכין בלב; אלא רק צפירות של נהגים עצבניים או אזעקות מלחמה, ממשלה מחורבנת, יוקר מחיה שלא מבייש את פריז וחום אימים המתחלף בקור בינוני עם מטחי גשם עצבניים.

כאן, בתל אביב, העיר היקרה בעולם, אומרים שנורא יקר שם, בארצות צפון אירופה. אז כל השנה חסכתי כדי לקיים את הנדר שאת הקיץ הזה נשבור בטיול לא קצר לשבדיה ולדנמרק. כל לילה לפני הטיול נרדמתי תוך וידוא קור, כשמול עיניי מרצד המספר 22 לצד המילים “מעלות מקסימום בסטוקהולם".

ביום השני למסע עף בעלי הטבח מהאופניים בקופנהגן, ואת שארית הטיול בילה בצליעה מלווה במטרייה שקניתי לו בסופר וששימשה משאלה לגשם יותר ממקל של זקנה, אבל חוץ מזה היינו בעולם מושלם.

הרחובות נקיים – כולם נוסעים באופניים גם אם הם בני 70 אחרי ניתוח או בני שנתיים שרק למדו ללכת – העיר מחורצת ממים ושטופה ביופי אינסופי. איש לא צופר, מקלל, עוקף, זורק או יורק או מרוויח את הרמזור ואת התור. כולם לבושים נחמד ומשוטטים בעירם בין גנים בוטניים לנמל הסירות, וכך גם בשבדיה, שנכנסנו אליה בחציית הגשר המפורסם של סאגה נורן מ"הגשר", המחבר בין קופנהגן למאלמו, בקילומטרים של בטון שנישא מעל מי הים הבלטי, בקו הרוחב שבו נולד אבא שלי בליטא באלף הקודם, ואם לא היטלר הזבל הזה עוד הייתי חיה לי ביופי הזה.

לא נכנסנו למאלמו כי אומרים שהיא אנטישמית מאוד, אבל חוץ ממנה, בכל חור שבחרנו לרדת בו קצת מהכביש, נפלנו על ימה, שפה קוראים לה ישר כנרת ובונים עליה עשרת אלפים מלונות הכל כלול, שופכים אליה ביובים של רפתות ונצלים בכיף על מה שנשאר משפת המים האנוסים, לא לפני שמשלמים לכל מיני קומבינטורים 50 ש"ח כדי להתבשל קצת בין האשפה לשטחי הקמפינג.

בדרכים עצרנו בסופרמרקטים והצטיידנו לפיקניקים, אכלנו ארוחת צהריים אחת באיקאה בשביל הבידור וישנו במלונות פשוטים או בקתות שמצאנו על הדרך, וכל הזמן הזה הבטנו זה לזה בעיניים, כמו היינו האנשים הכלואים באפלת המערה במשל של אפלטון.

הדבר המדהים הוא שבארצות הסוציאליסטיות האלה יש צדק חברתי גלוי וברור. לכל אחד יש איזו דירה או צריף מינימליים עם ציוד איקאה מקיר לקיר, שם חיים להם האנשים השלווים האלה, הלומדים בחינם גם באוניברסיטה ומקבלים קצבת אדם, לובשים H&M ונוסעים בוולבו. ולא זו בלבד, אלא שבניגוד למראה שהתרגלנו אליו כאן ובמערב הקפיטליסטי – שבו מאחורי כל אדם לבן עומד אדם שחור, שיעשה את העבודה המלוכלכת – כאן מאחורי כל אדם לבן עומד עוד אדם לבן. כך יוצא שבלונדינים מנקים את הרחובות, בלונדיניות נוהגות בטרקטורים בשדות חיטה, בלונדינים הם חדרנים וחדרניות, בלונדינים מסדרים את הסחורה בסופר ובלונדיניות יושבות בקופות. כן, ככה נראה צדק חברתי. אף אחד לא חושש ללכלך את הידיים הבלונדיניות שלו, כל עבודה מכבדת את בעליה, ובעליה מרוצה מחייו, ובצדק – צדק חברתי.

חזרנו לתוך 40 מעלות שנטעמות כמו חמין בירידה מהמטוס, ביום העמוס ביותר בנתב"ג מאז תום המנדט, ישר לתוך קטטה של שני אבות על מונית אחת, לעיני ילדיהם הקטנים הצורחים בעגלות. המונית שלנו פילסה את דרכה הביתה בין חפירות הרכבת הקלה ברחובנו הצר נחמני, שהפך לאיילון דרום, נרדמנו עם הצפירות והתעוררנו עם הבום הקטן והמתוקשר של הפיגוע שיזמו הרשויות בגשר מעריב. ממש עכשיו אני בדרך לאיקאה לקנות כוס ולחפש בה את החצי המלא.

• אוכלים שותים
• בלוגים וטורים
• תל אביב
• סוציאליזם
• צדק חברתי
• גשר מעריב
• פיצוץ גשר מעריב
• שבדיה
• דנמרק

• Facebook
• Twitter
• Email

צהרי יום שישי, והבחור הצעיר מסתובב על האופניים החשמליים במהירות מפחידה, חותך מדרכות בזיגזג שוב ושוב, והוא עושה את זה באופן מתריס וחסר התחשבות אפילו יותר ממה שכבר למדתי לצפות מרוכבי אופניים על מדרכות, עד כדי כך שהייתי חייב להתקרב, לנסות להבין, למה הוא עושה את זה? ואז אני רואה

שהוא לא סתם חותך אנשים בספיד, הוא גם זורק משהו על הרצפה, נוסע וזורק, נוסע וזורק, והמשהו שיש לו לזרוק לא נגמר: זה לא שבמקרה היה לו בכיס איזה זבל קטן, לא – הוא בתפקיד; הוא עובד בלטנף את המדרכה. מה שגרם לי כמובן להתקרב עוד יותר, כי הסקרנות אולי הורגת חתולים אבל מפיחה חיים בכותבי טורים,

וכן, אני יודע שהעירייה מעודדת בגלוי השתוללות של רוכבי אופניים, כל אופניים, על מדרכות – זה התחיל בסך הכל לפני כמה שנים, וכבוד ראש העיר טרם הקציב פקח אחד לצורך התמודדות עם העבירה הפרועה הזאת – אותו ראש עיר שידע לשלוח גדודי פקחים כדי לקנוס בעלי כלבים שלא אוספים את גלליהם (ואכן התופעה הזאת מוגרה כמעט לחלוטין); אותו ראש עיר שידע טוב מאוד לסגור, ביום אחד בהיר, את כל מאורות סמי הפיצוציות שהציפו את רחוב אלנבי, למרות שהסמים האלה היו, מבחינת החוק היבש, מותרים למכירה (ואת זה הוא עשה, אגב, שבוע לפני הבחירות האחרונות לעירייה); אז בואו לא נהיה תמימים, מה שהעיריה לא טורחת לאסור, היא למעשה מעודדת,

אבל מכאן ועד לשלם למישהו כדי שיפחיד ילדים ויפזר לכלוך, נראה לי קצת מוגזם אפילו בשביל חולדאי, אז אני מתקרב עוד יותר ורואה שצדקתי: הבחור אכןבעבודה, ועבודתו היא לפזר כרטיסים צבעוניים של זונות על המדרכה: נותן רייס,

נעצר, מזהה פיסת מדרכה נקיה, שולף עשרים־שלושים כרטיסים מהכיס, חוזר לדהור, ובעודו נוהג ביד אחת הוא מפזר אותם על המדרכה בידו השניה, מותיר שביל של זימה בעקבותיו,

וזה אוגוסט וחם ואנשים מנסים להתעלם ממנו עד שילד בן ארבע בערך הרים מהרצפה את אחת מתמונותיו, נעץ בה מבט ארוך וסקרני, ומכיוון שכנראה לא הבין עד הסוף מה הוא רואה, התחיל לרוץ עם התמונה לעבר הוריו, ולא שם לב לרוכב שדהר לכיוונו, ונחבט בו: הילד עף הצדה והתגלגל, והכל נעצר לרגע: הילד,

ההורים,
רוכב האופניים החשמליים,
הקהל הרב מסביב,
אפילו הבחורות בתמונות כאילו שינו בבת אחת את הבעתן: מבטן המפתה נראה לשניה אחת כל כך לא במקום, חיוכן המזמין כל כך לעגני: הנה, רציתם אותנו? קיבלתם אותנו. זו תורה וזה שכרה. עכשיו לכו תכחישו שעד לפני שניה זה נראה לכם סביר, כל מה שקרה פה בצהרי היום, אפילו לגיטימי,

אבל השניה הזו חולפת והבחור, יודע היטב שעצימת העיניים החוקית של רון חולדאי לא תעזור לו אם ייתפס עכשיו, זו השעה האכזרית שבה באים לש"ג ושואלים אותו: סליחה, מי פה הש"ג?

והוא הראשון שמתעורר, וטס משם הכי מהר שסוללת אופניו מסוגלת להטיס אותו, ותוך חמש שניות הוא נעלם ואיננו, כאילו לא היה מעולם, ועד שהילד מתחיל לבכות ועד שההורים מתחילים לזנק ממקומם ולרוץ אליו, רוכב האופניים כבר הפך לזיכרון, סיוט שמתעוררים ממנו ולרגע אחד קטן כולנו שואלים את עצמנו אם זה קרה באמת, אולי טעינו, אולי חלמנו, אבל לא: הנה הזונות על הרצפה, והנה ההורים הרצים בטירוף, הנה האש והנה העצים, ואיה השה לעולה? השה קם, בוכה, מדמם טיפה מהברך, אבל – אפשר כמעט לשמוע את נשיפת ההקלה מהעוברים והשבים – לא נפגע קשות, וההורים מחבקים אותו ומרימים אותו ומוחים את דמעותיו, ואומרים:

לא נורא, לא קרה כלום, לא קרה כלום,

וכל העוברים והשבים מצקצקים ומנידים בראשם ואומרים שזה נורא מה שנהיה פה, אבל אחרי כמה דקות הכל חוזר למסלולו, הילד חוזר לשחק, ההורים לדבר בטלפון, העוברים והשבים לעבור ולשוב, הבחור לדהור ברחובות אחרים, והבחורות לקבל טלפונים מגברים שהרימו פתק ממדרכה שעליה, לפני כמה דקות, כמעט נהרג ילד, אבל הכל בסדר. לא קרה כלום. לא קרה כלום.

• אוכלים שותים
• בלוגים וטורים
• הורות
• תל אביב
• אופניים
• קיץ
• חום
• אוגוסט

• Facebook
• Twitter
• Email

רוב האנשים שאני מכירה בתל אביב הגיעו אליה ממקומות אחרים – זה מעיד בעיקר על זה שהיא הצליחה להיות מטרופולין. גם מרבית הניו יורקרים לא נולדו שם וגם הברלינאים הגיעו מגרמניה רבתי.

אני באתי לעיר כשהייתי בת 17, במונית שירות מירושלים עם הילקוט שלי שהיה מלא בגדים, ביום שסיימתי י"ב.

אני מאמינה שמי שבוחר לעבור לגור בה, חולם לעשות בה משהו. אני הקמתי בה שוק איכרים, אחרים הקימו בה תיאטרון, כתבו עליה שיר, הציבו בה פסל – האנשים שחיים בה ממשיכים את ההתרחבות שלה ואת העדכניות המרעננת הזו, שממשיכה למשוך אליה אנשים נוספים.

אני, האישה החילונית הקוסמופוליטית שטיילה בשנים האחרונות בכל העולם – מסין עד סקוטלנד – מצאתי את עצמי מקימה לא רק שוק כשר בניו יורק, אלא גם מסעדה שמבוססת על האוכל שלנו בתל אביב. אנחנו אוהבים המבורגר, אבל גם מרק עם לוקשלך, אנחנו עושים אהבה באור ולא עוצרים בגלל הפסקת חשמל, אנחנו אוכלים אוכל שמבושל בשבת אבל מבשר חזיר מעדיפים להימנע. החיים כאן מורכבים מרצף של בחירות שמפעפעות בסיר ההיתוך של הסבתות שלנו.

הדבר שהכי עושה לי מצב רוח הוא לרכוב על האופניים שלי עם מוזיקה באוזניות. פתאום רגעים של שגרה הופכים פואטיים – על גדות הירקון ועל השדרות העמוסות פירות פיקוס נראים מפגשים של אוהבים על ספסל, מוחלפים מבטים בין הגולשים בים או בין סועדים עם פיתה ביד שמלקקים את המרפק שלהם מטחינה.

תל אביב משתנה ומתרחבת ככל שאנחנו מביטים בה. כששרי אנסקי מכינה בה סנדוויץ׳ דג מלוח, כשאלכס ליבק מצלם אותה, כשמאיר ויזלטיר כותב שיר או כש־Know Hope מצייר עליה.

בכל הבירות בעולם נמצא את אותם מותגי אופנה, את אותו אוכל מהיר, את אותו רעש אוטובוסים ונקישות עקבים על המדרכות, אבל כל אחת מהערים נבדלת באמצעות המבט הזה שנבלע בתוך שפת הים, השדרות, הבטון והבניינים. העיר הזאת בנויה מאנשים שאינם מודעים לכך שבעצם חייהם בה, הם מפזרים עליה את אבקת הקסמים שמרחיבה לכל מי שחי או אפילו רק חולף בה את הלב ואת האישונים.

ובזכותם, זו תל אביב שלי.

• אוכלים שותים
• בלוגים וטורים
• תל אביב
• מיכל אנסקי
• אלכס אנסקי