שנת תשפ"ה כנראה לא במקרה מתחרזת עם אשפה. וגם עבור סצנת האוכל בתל אביב, זו הייתה שנה מטלטלת. משבר כלכלי, ביטחוני וחברתי מהעמוקים והכואבים בתולדות המדינה מכתיב אקלים ציבורי שפוף במיוחד, ומכאן קצרה הדרך לקריסה. מסעדות אהובות, ברים ובתי קפה – חלקם מוסדות ותיקים, אחרים יוזמות טריות ונועזות – נאלצו לסגור את שעריהם, לעתים בלי התרעה מוקדמת. חלקם עזבו בשקט, אחרים עוררו גל של תגובות נוסטלגיות ברשתות, אבל לכולם היה מקום של כבוד בהיסטוריה הקולינרית והתרבותית של העיר. אנו נפרדים מהטעמים והזיכרונות, ומציינים את אלה שהיו ואינם לתמיד, או חזרו בגלגול אופטימי אחר.

1. אדמתי

תואר הסגירה המבאסת של השנה שייך חד משמעית לאדמתי, מסעדת שף פואטית שכנראה הקדימה את זמנה. הבעלים עמרי אייזנשרייבר, נכדו של המשורר אלכסנדר פן (שם המסעדה נלקח משירו "על גבעות שייח' אבריק", ובשמו המוכר יותר "אדמה אדמתי") ושף אביב אטינגר יצרו מקום צנוע שלא הצליח להתבלט בשדרות רוטשילד הצפופות, והשאיר אחריו טארט טאטן סלרי פנומנלי שנחרט בזיכרון.

2. נחמה וחצי

הסגירה הפתאומית של בית הקפה האייקוני ומעוז הברנז'ה הותירה את תושבי השכונה של מרכז העיר המומים, ואת התסריטאים בפוטנציה ללא מקום להניח בו את הלפטופ ולהרהר באוסקר, לא שיהיה להם סיכוי רב עם כל החרם הזה. לקוחה קבועה ניסתה להרים מיזם גיוס המונים להצלת נחמה וחצי, אך הבור הכלכלי היה עמוק מדי ולא הותיר לבעלים ברירה אלא לסגור. מאז הלוקיישן האיקוני נותר מיותם, עד שיבוא יזם בעל ממון וימחה עוד פיסה מהזיכרון הקולקטיבי של תל אביב.

3. גלבי (המקום של ענת)

כך העיר מתפרקת מנכסיה התרבותיים ומבתי אוכל שהם הכול חוץ מאשר גנריים, ולנו נשאר חור בלב בצורת קובנה. ענת שבו ניסתה בכל כוחה להחזיק את מסעדת הבישול הביתי שלה, אבל גם 15 שנים בשוק לא עזרו מול השינויים של העיר. "העולם שייך לצעירים והשוק הפך להיות מלא בשפים צעירים שפותחים פה מסעדות טרנדיות. יש פחות מקומות כמו שלי עם אוכל טוב של פעם" היא אמרה לנו עם הסגירה, ונשאר רק למחות דמעה וגעגוע למרק רגל.

4. קונתאי

מבלי להיכנס לביף המתוקשר, קונתאי נסגר מהר מדי. הגסטרו־בר התאילנדי, שנולד בעקבות פלירטוט קולינרי בין השפים תומאס זוהר ויוסי שטרית, לא הצליח להפוך ללהיט המקווה, והתפייד לאחר שבעה חודשים אל תהום הנשייה של המסעדנות בעיר. בינתיים שטרית כבר פתח באותו חלל אתבנדיט, בר שבו הוא מגשים את חלומות הקז'ואל שלו, והקהל מצביע ברגליים. ומה עם תומאס זוהר? זו לא פעם אחרונה שתשמעו עליו, בוודאות.

5. פרדס

שמונה חודשים בלבד החזיקה המסעדה היפה לפני שהדלתות נסגרו בגלל "אתגרים בגיוס כוח אדם". שף ברק אהרוני עזב, מנת הקובה בלאבן הנהדרת נכנסה להקפאה עמוקה ובמלון דה ג'ורג' החלו לחשב מסלול מחדש. ומכיוון שביקום ובתל אביב אין ואקום, בקרוב תיפתח באותו חלל מסעדה בהובלת שף תומר טל (לשעבר ג'ורג' וג'ון). יש למה לחכות.

6. קפה מרסנד

קפה מרסנד, ממוסדות הקולינריה הוותיקים בעיר, הוקם לפני יותר מ-70 שנה על ידי יוצאי העלייה היקית וולטר מרסנד ורעייתו חנה, שבהמשך העבירו אותו לבנם מייק. בתחילת המילניום נמכר המקום לבועז טרגרמן, בעלי קפה באצ'י, שהקפיד לשמור על אווירת בית קפה באירופה שקסמה גם לקהל חדש שהתרפק על גלי הנוסטלגיה ועל עוגות מבית סבתא. אלא שבדיוק כשנראה היה שעתידו של המקום מובטח פרצה הקורונה, שסללה מדרון תלול ותזזיתי, עד לסגירה סופית בחודש פברואר השנה. תל אביב הקטנה שנעלמה.

7. אורבי

בית הקפה הסובייטי שעשה את רביעיית פלורנטין למגניבה (וזו לא היתה משימה קלה) התחיל ברגל שמאל עם פתיחה בספטמבר 2023, ומאז לא היה לו אפילו חודש אחד פשוט, והמלחמה ועבודות הבנייה הכריעו לבסוף. עוד נתגעגע ללביבות הגבינה התפוחות סירנקי, ועוד יותר למנות הוופל המוגזמות שהצליחו לגרום לנו לקום בבוקר לפחמימה.

8. בוטרגה

התאהבנו כמעט בן רגע באוכל של פריאל שבו, שכבר בשנות ה-20 שלה למדה לבשל כמו מאמא בת 80, והפכה את הפינה העמוסה בשוק הכרמל לקצת יותר שמחה. אבל עכשיו אם נרצה מרק סולת מרוקאי נאלץ לטוס ללונדון (למרות שבטח יש גם במרוקו). כואב לראות כשרונות צעירים נוטשים.

9. סאלוף ובניו

הבן הקטן והפרוע של "הסאלוף" מסיים עשור של פעילות, והגיש בחודש מאי את הקובנה האחרונה שלו, כנראה בליווי ערק כמיטב המסורת. עוד לא הצלחנו להבין איך הם קשורים לזה, אבל אנחנו מאשימים את החות'ים בכך ששוק לוינסקי הפך בן רגע לפחות מהנה, ועם פחות לחוח. לא בסדר, חות'ים. לא בסדר.

10. בתה וגריגה

אחד מנזקי הצד של המלחמה הזו היא סגירתם של רוב בתי האוכל הלהט"בים בעיר, לרבות הריסת הגיי-בר האחרון בעיר מ.א.ש מטיל איראני. בית הקפה האהוב על הקהילה הלסבית, וגם אם הוחלף באחר על פינת אלנבי-לבונטין, האווירה פשוט לא אותו הדבר.

11. הדיינר של גוצ'ה

אחד הגורמים הבולטים לסגירת מסעדות בעיר בשנים האחרונות, למעט שנתיים של מלחמה ללא עתיד, הם עבודות הרכבת הקלה שלעיתים מרגישות כמו מלחמה ללא עתיד. הדיינר הוותיק של גוצ'ה הוא אחד מהנפגעים האלו, אחרי שנתקע על עבודות אבן גבירול שהפכו את הגישה למסעדה למערבולת של אבק ורעש. הם עוד ניסו נואשות להחלים פורמט לדיינר איטלקי, אבל אין דבר העומד בפני ההרס של תל אביב. איפה עוד אנחנו אמורים לאכול המבורגר בסופגנייה בחנוכה הקרוב?!

12. ויקי כריסטינה

המאבק המתמשך של מתחם התחנה להפוך את עצמו למקום שאליו תל אביבים ותיירים מבחוץ נמשך כבר שנים לא מעטות, אבל עם היעלמותם של תיירים מחו"ל כל מה שנותר זה תיירים מהפריפריה, וזה לא מספיק כדי להחזיק את המסעדה הספרדית הוותיקה שהיתה שם כבר לפני 15 שנה, ולתקופה היתה המקום להיות בו. המקום עוד ניסה לשרוד בתור מסעדה עונתית, ואז עם השף ברק אביטל – עד שהמלחמה הכריעה. ביי טאפאס.

13. בלאדי שיק

שף ארז קומרובסקי נאלץ לסגור השנה את המסעדה שהקים עם האחים ירזין, וכנגזרת מכך גם את השווארמה בפיתה הצהובה שלו, שווארמה וייסברג. אל תדאגו לשף, הוא כבר הספיק לעבור לדברים הבאים, והזיכרון מהשווארמה שסבא שלו נהג לקחת אותו אליו וודאי יחזור בגלגול חיים אחר.

14. סופר פיצה

זה מרגיש כאילו נחתך לנו סלייס מהלב, והוא בצורת מרובע: הפיצרייה שהאכילה אותנו במי יודע כמה חתיכות של פיצה רומאית נסגרה, ונתגעגע במיוחד לבצק האוורירי ולאשליה שיש גיבור על בשם סופר פיצה. האופה יובל שניר (מאפיית בר לחם לשעבר) נעזר בשף דיוויד פרנקל כיועץ, ולקח את הפיצה למחוזות השף. סלייסים נדיבים בגודל ובתוספות כנראה לא הספיקו להחזיק מעמד יותר מ-5 שנים.

15. הקסבה

נדמה שאין תושב פלורנטין – או כל תל אביבי שביקר בשכונה – שלא מכיר את הקסבה. גם עם הסיכון של ליפול לקלישאות, באמת שמדובר במקום שהיה יותר מסתם עוד קפה-מסעדה-בר, אלא מקום שהפך ב-15 שנות פעילותו למוסד של ממש, כזה שנוצרה סביבו קהילה ותחושת בית גם אם זו הפעם הראשונה שלכם. הפופ-אפים של קאלו באבא הזכירו שהמקום נולד באווירת יוצאי הודו, אבל כנראה שאין יותר בעיר לרוח הזו, ונשאר רק פנקייקים יפנים תפוחים ורוטטים.

16. צ'נה

אחרי ארבע שנים, מתוכן שנה וחצי בניצוחו של השף המוכשר גיל דהאן, אחת מהמסעדות עם הבאזז הכי טוב בעיר נסגרה. במקור נפתחה כמסעדה של השף תומר אגאי, והפכה באוגוסט 2023 לספינת הדגל של השף גיל דהאן והשף קונדיטורית מיכל גולדברגר, שהגיעו יחד ממסעדת וייס. יחדיו הם יצרו מסעדה מחוננת, שהתאפיינה בקו חכם אך לא מתחכם, עם אוכל יצירתי שיוצא מחוץ לקופסא ובראנץ' שהעמיד חצי עיר בתור. אבל כנראה שהייפ זה לא מספיק, ובראשית השנה העברית נאלצו לסגור. דהאן עבר מאז למשייה, אבל הייחוד של צ'נה יזכר בתולדות העיר.

17. מנסורה

לא כל הסגירות עצובות, כי למרות שנתגעגע למסעדת מנסורה המצוינת מיפו, שמחנו עבור השפים אלעד דגן וטל סוחמי שגוייסו למסעדת ג'ורג' וג'ון. במשך שבע שנות פעילותה הצליחה מנסורה להתבלט במטבח המקומי שלה, והפתיעה את המבקרים בה במתח שבין חלל צנוע למראה, לרמה קולינרית גבוהה. תוצרת חקלאית מקומית, במיוחד דגים ופירות ים טריים, זכו לטיפול ביד אוהבת והוגשו כמנות חדשניות, או כפרשנות מקורית וטעימה למנות מוכרות. ולמרות שנתגעגע, יש עוד ברכה בסגירה הזו, שכן במקומה נפתחה המסעדה החדשה הכי מעניינת של השנה – סטודיו גורשה.

18. אלגריה

המסעדה/מעדנייה נסגרה בסוף שנת 2024 לאחר תריסר שנים של אוכל טבעוני מצוין, עשוי ברובו בעבודת יד מחומרי גלם איכותיים, שהפך אותו למוקד עלייה לרגל לפודיז, בין אם הם נמנעים מאכילת חיות או לא. במשך זמן לא קצר אלגריה זכתה להיות אחת מהמדורגות הגבוהות בוולט, וכשבחנו את זהגילינו שבצדק גמור– מנות טבעוניות שהצליחו לסחרר אותנו בטעמן, ונתגעגע אליהן מכאן והלאה.

19. בנדיקט רוטשילד

נכון שלא מדובר כאן בקולינריה עילית והעיר לא עצרה את נשימתה, אך המשמעות הסמלית של סגירת הסניף המרכזי, שפעל 24/7 וסיפק מוצא לכל בילוי, לא חמקה מאיתנו. מבחינות רבות, הרבה יותר משזה סימל את סוף ארוחות הבוקר של בנדיקט, הסגירה הזו הצביעה לנו עלסוף חיי הלילהכפי שהכרנו אותם.

20. בית הפנקייק בנמל ת"א

נכון שלא מדובר כאן בקולינריה עילית והעיר לא עצרה את נשימתה (מוכר לנו מאיפשהו), אך ללא הסניף המיתולוגי הנמל כבר אינו מתוק כשהיה. המוסד הוותיק לא הצליח לשרוד את המלחמה וסגר סופית את הדלתות, עוד מכה קטנה ומבאסת בכנף של הקולינריה בעיר ומקום שיישאר זיכרון נוסטלגי לזמנים תמימים ומתוקים יותר.

• אוכלים שותים
• סגירה
• בנדיקט
• צ'נה
• קסבה
• ויקי כריסטינה
• הדיינר של גוצ'ה
• הסאלוף
• בתה וגריגה
• בוטרגה
• אורבי

בתה וגריגה נסגר, ואין ספק שתם עידן בתל אביב. בית הקפה, שכמו כל בית קפה טוב ששורד כאן היה הרבה מעבר לבית קפה שגרתי, הפך למוסד מיתולוגי למדי בעיר מאז פתיחתו ב-2011 על ידי בעלות הבית הקודמות והמייסדות של מסעדת ג'וז ולוז, אורית רביבו ועלמה פוגל. מאז החליף ידיים מספר פעמים אך שמר על וייב ואווירה דומים על פינת אלנבי-לבונטין.

>> אז הגודל כן קובע: המקומות הכי חמים בתל אביב בחודש מרץ
>> מילון משפיעני האוכל: למה הם מתכוונים כשאומרים "אין טעים כזה"

בתה (כפי שקראו לו הקבועים) היה פתוח עד השעות הדי קטנות של הלילה (01:00, לפעמים 02:00) והיו אף תקופות שבהן היה פתוח 7\24 לכל מי שחפצה. נערכו בו הופעות, ערבי שירה ותרבות וערבי תקלוט שבהם הלקוחות פיזזו בחלל בצפיפות ובדוחק, והמקום הפך לבית הקפה הלא-רשמי של הקהילה הלסבית בעיר, וניתן היה להיתקל בו על בסיס קבוע בחברות הלסביון העליון בפרט וקהילת הלהטב"ק בכלל, מה שהופך את סגירתו למדכדכת אף יותרומצטרף לסגירה של הבר הלהט"בי שפגאטבחודש אוגוסט האחרון.

לדברי עלי, הבעלים הנוכחי של בתה וגריגה, בית הקפה נסגר בימים אלה משום ש"לא בא לי להיות יותר בעלים של בית קפה", ויש להניח שגם עבודות הרק"ל שהחריבו את אלנבי וגרמו לציבור להתרחק ממנו לא עזרו. לגיטימי, אך עצוב ומצטרף לעוד בתי קפה שהיו למוסדות מקומיים כמו קפה שלג, באצ'ו, מרסנד (שוב ושוב), לוסיה, קפה תמר, קסבה, קפה ביאליק ועוד.

בתה וגריגה כיכב לא פעם במדורנו "העיר שלי", והממליצים עליו העידו כי מדובר במקום לא יומרני, משוחרר וחף מטרנדיות מאוסה, המשמש בית ליושביו. מין קיבוץ גלויות של אנשים ולקוחות מכל וכל, שהתבטא גם בתפריט שהוגש במקום. מרק פרסי וממולאים לצד פולנטה, בולונז וכל מיני תבשילים בניחוח ביתי היפסטרי שהוגשו בכלים מיוחדים ובמחיר נגיש ומאפשר על אמת. הייתה בבתה אלכימיה מדויקת שקשה לשים את היד על טיבה, אבל מעל הכל העידו מי שבחרו בו כספוט החביב עליהם בעיר- כי אפשר היה להרגיש שם בנוח. לשבת עם הלפטופ לכתוב, לשבת לבד, לשרוץ שעות ארוכות, לעשן בפנים, לרקוד לצלילי מוזיקה לאו דווקא טרנדית ופשוט להיות בסבבה.

אגב, נכון שלא מטנפים על המת חלילה, אבל אי אפשר שלא להזכיר את השירות השערורייתי שאפיין את המקום. מחד הוא אכן התאים לאווירה המשוחררת והלא מתאמצת, מאידך הוא פשוט לא היה כל כך קיים. אם באמת שרצתם שם שעות, אולי זה כי האוכל שלכם פשוט לא הגיע. אבל גם לזה נתגעגע וגם לזה אנחנו מוכנים להיות סלחניים. תהיו לנו חסרים בנוף, בתה וגריגה.

ויש לנו גם קצת חדשות משמחות: אם הבתה היה המקום הקבוע שלכם, מוקדם להתבאס כי המקום עובר עכשיו שיפוץ, נמסר לידיים חדשות וצפוי להיפתח עוד כמה שבועות תחת שם אחר ובמתכונת שטרם ידועה לנו, אך אנחנו בוחרים להישאר תמיד אופטימיים כמצוות רבנו דודו גבע זצ"ל.

• אוכלים שותים
• בתי קפה בתל אביב
• בתה וגריגה
• רחוב אלנבי
• סגירה

מיה לנדסמן היא מיה לנדסמן – שחקנית ואמנית תל אביבית למהדרין, ואחת הנשים הכי עסוקות על הבמה. השבוע היא חזרה למסך הקטן של כאן 11 עם "קופה ראשית", אבל כדי לקבל את החוויה המלאה תצטרכו לתפוס אותה בהצגה "המבורגירלז" שיצרה יחד עם הילה גלוסקינוס, מופע תיאטרון מוזיקלי שהוא שיר אהבה לקשרי חברות על בנות המוצאות נחמה והרפתקה על מיטת המבורגר (23-24.11בתיאטרון הבית) – או בשבועות שאחרי בתיאטרון הקאמרי, שם היא תשחק גם בחלק א' וחלק ב' של "מלאכים באמריקה", וגם בהצגה החדשה "צ'ילבות" לצד מרים זוהר, ובדרך יש עוד בכורה למופע מחול-פרופורמנס שיצרה יחד עם נבו רומנו בשם "צרכים קדושים", שיעלה גם הוא בתיאטרון הבית. אין לכם לאן לברוח.

>> העיר של יובל שילר: בר שכונתי מאירופה ומקום שמציע תקווה
>> העיר של יערה יעקב: ארמון הברקת של תל אביב ועוד זיכרונות

1. הצוק בין יפו לבת ים

פיסת הטבע הבתולית-פראית האחרונה שנשארה בעיר המסודרת והמאוכלסת, שרק נשאר להתרגש בה מפרחי אספלט הנראים בין חריצי המדרכה. על הצוק אני מבעירה מדורה, ומחממת קפה מקינטה. אם אני בשקט ללא תזוזה אז פוגשת את התנים הזריזים, ששרים את הזעקה והנחמה של הטבע האחרון בעיר ללא מקום מסתור עם בטון מוחלק.

2. בתה וגריגה

אני חושבת שהבתה וגריגה זה אחד המקומות הכי אולד סקול בעירנו. כשמגיעים לשם יש תחושה של פיסת ציוויליזציה במדבר במערב הפרוע. כבר שנים שאני שם, מאז 2015, אז מילצרתי בג'וז ולוז יהודה הלוי, ועלמה ואורית נהלו גם את המסעדה וגם את קפה בתה וגריגה. הייתי הולכת מהמסעדה לקפה ולמסעדה, להביא קרח או לחם, ומגישה מלפוף לרונית אלקבץ האגדה שהלכה מהעולם הזה. עד היום אני מוצאת עצמי שם במסיבות מחתרתיות שגורמות לריקוד צפוף, מתחכך ומיוחד בתוך הבר. אני חושבת כמה פנינות נסגרו מאז שאני מסתובבת בבקרים ובלילות, וישנה בצהריים – קורדרוי, סודה בר, שסק, מרסנד, בלוק, לוסיה, קפה תמר, באצ'ו, קפה שלג, אלפאבית. הבתה הוא מצב צבירה של זמן קפוא מאי שם. אפשר לשבת, לשתות קפה או גזוז ,לאכול טוסט, לכתוב שיר במחברת ולתת כמה שקלים לסימה בתמורה לעצות מבריקות על מתמטיקה.
לבונטין 2

3. כדורגל קל

התמזל מזלי להבין את מראדונה, שהיה סוג של הבאבא סאלי אצלי במשפחה בזכות אבא שלי מרסלו, הקמע שלי שעלה מארגנטינה לישראל ולצערי לא חווה את הניצחון המרגש במונדיאל האחרון, כי ירד לספסל העולם הבא. חוג כדורגל-קל מעורב בנות ובנים נעימים הנעים בין כל הרמות והגילאים, מתאסף בשכונת התקווה במרכז אורים בימי ראשון, שלישי ורביעי. על מגרש דשא סינטטי ואורות בוהקים של איצטדיון, שני מאמנים שמגיעים מתחום האמנות והמוזיקה משרים על הקבוצה אנרגיה של פורקן ילדי, והופכים את התחרותיות והכוח לרכות והתגברות על חוסר ביטחון ופחד מכישלון. אור רימר, בן זוגי שיחייה, ורפי בלבירסקי. צרו איתם קשר, ובואו לתת גול. זה סיפוק שלא הכרתי עד היום.

4. סשן פילאטיס אצל נטע אטלסוביץ'

בנווה צדק הפריזאית, בבית החלומי של נטע מעל קפה דלאל, ישנו סטודיו פילאטיס שבו אני רוקדת בשכיבה על מיטת רפורמר ומריחה מאפים תופחים מהחלון. כמה זה מפנק להתאמן בשכיבה, ככה זה מתגמל. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה לעוף תוך כדי. שעתיים בשבוע כל הקולות מתרכזים באיברים, אני מותחת ומרווחת את החוליות שלי, משחררת כאבים מכוח הכבידה ופוגשת מתחים מהחיים שנתקעו בשכמות או בירכיים הפנימיות. נטע דומה לשמש וגם משוררת, כשאני עוצמת עיניים היא מתארת לי בדימוי את התנועה וככה אנחנו מתעלות את הייאוש שיכול להיות בהתעמלות לכדי התעלות – פירוק וחיבור מחדש לגוף.

5. הספסל ליד מינימרקט מלצ'ט (המכולת של רותם עם העובד המצטיין בני)

עשו אותי במלצ'ט, והספסל הזה הוא מול החלון של החדר שלי. אני נושמת נשימה גדולה כשאני מנסה לתאר מה קרה בו כשספסלתי עליו, אולי אפילו קראתי לו ספסלנדסמן. כמה טלפונים, כמה ריבים, כמה כן, כמה לא, כמה במבה, כמה ביסלי, כמה ניפופים לשלום, כמה כסף למאיר שצועק "תהייי בריאה", כמה סיגריות, כמה בקרים של אחרי מסיבה עם משקפי שמש ותפילה שאף שכנה לא תיראה אותי שבורה (אבל שוקו בשקית ולחמניה חובה), כמה בקרים של לקנות את העיתון הראשון שאני מופיעה בו, כמה לשכוח מפתח ולחכות לאמא שלי שתחזור ותפתח, כמה מזמוזים, כמה מחכה למונית, כמה מחכה לשליח פיצה בחוץ כדי שאמא שלי לא תראה, ואז אני אשים את המגש על אדן החלון, אכנס הביתה עם "פריכיות וקוטג'" שקניתי אצל בני, ואלך לחדרי להעביר את הגלוטן בין הסורגים (אמא אני אוהבת אותך תודה שבראת אותי).

בפעמים שלא הייתי יושבת על הספסל, רק עוברת לידו, בני המוכר האייקוני עם קצב דיבור נמתח וקול מְאוּנְפָּף בהפסקת סיגריה היה שואל אותי "מה איתך? את משחקת איפהשהו עכשיו? לא רואים אותך… נועה קולר היתה פה, מכירה אותה?". ואני לא מאמינה שבני הוא הקול הזה בראש שלי שאומר לי שאני לא רלוונטית יותר. בגיל 28, כשסוף סוף יצאתי מהקן ועברתי לגור לבד ביפו, נסעתי באוטובוס לקאמרי להצגה ומי איתי באוטובוס? בני !!!!!! מסתבר שהוא גר מולי, והוא בדרך למכולת. רודף אותי, הקול שבראש, בדמות בני.
מלצ'ט 5

מקום לא אהוב בעיר

מרכז שוסטר.כשהייתי בתיכון מין ערסית צעצוע, לא הבנתי כמה זה מגניב לגור במרכז תל אביב. הייתי מתלהבת בעיקר מצפונבונים גולשים מרמת אביב. באמצע היום הייתי מבריזה מעירוני א' ונוסעת באוטובוס לשוסטר כדי לחזר אחרי בלונדינים עם שיער ארוך. באובססיביות כנה הייתי אומרת להם "אני אוהבת אותך" והם לא התלהבו ממני בחזרה. רופא השיניים שלי עדיין שם, אז ללכת לגלות שיש דם בחניכיים ולהיזכר ברגעים מאכזבים ומנפצי פנטזיה זה לא ממש כיף.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הגעתי לגלריית ארטפורט להתבונן בתערוכה הקבוצתית "נונפיניטו" של סיום הרזידנסי, ובהיתי ביצירותיו של חברי הטוב האמן אורי זמיר, "Firefighters" ו"Act One". אורי יצר מתלה המדמה אחורי קלעים, ועליו תלויים אביזרי במה ותלבושות סוריאליסטיות שפיסל. יכולתי שעות לחשוב מאיזה מחזה נלקח כל אובייקט, למשל הגרזן, שבמקום הלהב שלו מסתתר פרצוף חייתי וקורץ, שלח אותי לצאת מהפעולה הסטנדרטית של הכלי ולדמיין איך הוא מבקש סליחה כשהוא חוצב ומפריד בין החומר. מי השחקן מתחת למסיכה המצחקקת שנראת מפרווה אבל עשויה מגבס, והאם השחקן מאוד עצוב בתוכה? כשנעמדתי מול התחריט שבו נראים שלושה בחורים משתינים למדורה, חשבתי שאולי הם אלו שנטשו את התחפושות שלהם. או שתכף הם יפגשו אותה לראשונה? לעולם לא נדע.
העמל 8,התערוכה מציגה עד 7.12

אורי זמיר, מתוך "נונפיניטו" (צילום באדיבות גלריה ארטפורט)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט "הדונם של סבתא" מאת ירמי שיק בלום ואלעד אורנשטיין שערך דניאל ריב ומשחק בו האבא האגדי של ירמי. זה פשוט טרללה טרלול הטרלה הרעלה מרוב צחוק, פאדיחות ושיקוף על האדמה המטורללת הזאת דרך דוקו פיקשן שחוצה גבולות (ליטרלי). ישבתי בקולנוע וזה דגדג אותי. צרחתי מצחוק והתמלאתי ביופי ונחת והלכתי הביתה והמשכתי לכתוב במרץ.הנה לינק לכל ההקרנות הקרובות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?

"בית של סולידריות". ארגון לעזרה הדדית מבורך ומלא בנצנוצי אור המקרין על הצד האפל של העולם הזה, נברא על ידי עלמה בק ודניאל קנטור שמפתחות קהילה מרהיבה של מתנדבים, מרצים ואמנים שמתפעלים מקום הנע בין אמנות, פעולות אקטיביסטיות במרחב הציבורי, תרבות שוליים, תקשורת אלטרנטיבית ונדיבות אין קץ. במהלך היום עשרות מתנדבים ומתנדבות משנעים את מערך סלי המזון למשפחות נזקקות מדי שבוע ובערב המקום הופך לחלל אירועים וכל ההכנסות נתרמות לסלי המזון.
דרך יפו 9

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
עכשיו צריך להרים לכולן ולכולם! כל מי שקורא קוראת עכשיו, אני מרימה לך. ואם צריכה לבחור אז עולה לי ללב גיל דיקמן, בן דוד של כרמל גת שנחטפה ונרצחה בשבי. תודה גיל שעצרת את החיים שלך כדי לצעוק למען הצדק. אני מצטערת כל כך שאחרי כל הכוחות שהוצאת כרמל לא חזרה. אני מצטערת, סליחה בשמי,
כי האשמים לא מרכינים ראש. אז עוד פעם סליחה, סליחה, את כל הסליחות שהיית צריך לקבל מהם אני אגיד לך. אתה הגיבור אתה הצודק. עסקה עכשיו! הפסקת אש עכשיו! שלום עכשיו!

בגלל ריבוי האנושות שצריך להרים לה אני מבקשת להרים לעוד אוצר. לחברי התאום שי טרא ליטמן שהסתבך עם קול המשתיקים, אני מחבקת אותו בהזדהות ומפזרת עליו ביטחון, השראה והרשאה להמשיך לעשות מוזיקה מהלב ולהגיד כל מה שבא לו. ומי שלא טוב לו יום טוב לו.

5. מה יהיה?
כאשר נסכים להסתכל הכי עמוק, הכי לחושך, ולא נפחד לפגוש את האמת הכואבת, להציף את החרא ולנקות אותו בתהליך החלמה – אז הרנסאנס רק מחכה להגיע. במידה ונמשיך את הלופ של העיוורון והשקר נפגוש עוד ועוד את מערבולות הדם והטראומה. אמן אינשאללה שנהיה אמיצים לשנות את השיטה.

• העיר שלי
• מיה לנדסמן
• קופה ראשית
• תיאטרון הבית
• הקאמרי
• בתה וגריגה
• שכונת התקווה
• פילאטיס
• מכולת

מדי יום אנחנו מארחים במדור הפופולרי "העיר שלי" את מיטב בנותיה ובניה של תל אביב-יפו, אמנים ומוזיקאיות, שפים ומסעדניות, סופרות וקולנוענים, אקטיביסטיות ומעצבים, וסוחטים מהם המלצות על מקומות אהובים שמיוחדים להם או סתם מקומות מעולים. מדי שבוע נקבץ כאן את ההמלצות המעניינות והמוצלחות ביותר שהצטברו באותו שבוע. והפעם: שני בתי קפה מיוחדים במיוחד שממעטים לככב במדור וחבל, שש חנויות ספרים אדירות, הצגה שהיא סוד עירוני גלוי מאז 1999 ומתחם שלפי מספר ההמלצות עליו לאחרונה – הולך להיות בלתי נסבל תוך שנתיים. מהרו שלא תפסידו.

>> השמיניה הסודית: 8 מנות תל אביביות חדשות שצריך לטעום עכשיו
>> יום שישי חזר: המקומות שאנחנו הכי אוהבים בשישי בצהריים בתל אביב

רגע אחד בשבוע // 6.7.2024 שבת 20:30 // הפגנת משפחות החטופים בגשר בגין

קפה 1 // בתה וגריגה

דיוויד לרנר מוציא אלבום חדש ומכניס אותנו לנבכי המקום שבו בחר לעשות מסיבת השקה:
"כמעט מדי יום אני רוכב מביתי שבגבעת הרצל, במעלה רחוב העלייה, ומגיע לבתה וגריגה. זה מקום שהוא בית. קשה להסביר את האלכימיה המדויקת של הבית הזה, שאהוב על רבים ושנוא על לא פחות מהם, שפתוח בשעות לא שגרתיות ונהיה מעין בר לעת ערב, שהכל בו פשוט נורא ובד בבד מתוחכם להפליא ומעודן מאוד וסודי בהחלט, שתמיד משמיעים בו מוזיקה טובה ללא שיקולי טרנדים ומגניבות, וזה חשוב לי. לרוב אני מגיע לבד, כי זה מקום שמאפשר לך ליהנות מהלבד. וכשנמאס להיות לבד, מתפתחת מעצמה איזו שיחה מעניינת, כי זה מקום שאפשר לדבר בו. מקום של אנשים טובים, קצת מקוללים, קצת מבורכים, מקום שמתייחסים בו בכבוד לכולם ולא מצפים ממך להיות בו שום דבר מלבד את.ה".לבונטין 2// העיר של דיוויד לרנר

מתחם // קריית המלאכה

אלבום הסולו הראשון של רוי סער מכיל הרבה מוזיקה ברזילאית, וגם בהמלצה הזאת יש מוזיקה ברזילאית. צירוף מקרים? אולי:
"מתחם התעשייה והאומנות המפלצתי הזה הוא באמת אבן יסוד עירונית. יש בו הכל, ונראה שבכל יום שעובר עוד גלריה, אולפן הקלטות או תיאטרון נפתחים בו. אני אוהב ללכת בין הבניינים, להקשיב ללהקות מחדרי ההקלטות ולדמיין שאני מקשיב לטייק שיכנס לאלבום הבא שלהן וזו בעצם השמעת בכורה פרטית. ממליץ לבדוק איזה אירוע קורה במרץ 2 (המרכז הדי חדש לתרבות אלטרנטיבית) ולקנח במסעדת א לה רמפה שמגישה אוכל מעולה ומארחת הרכב שמנגן סמבה מושחזת בימי שלישי"// העיר של רוי סער

אוכל רחוב // סופר פלאפל

נויה עדר מוציאה אלבום שני ומשיקה אותו בלבונטין 7, כשלא רחוק משם היא מסמנת את אחד הפלאפלים הכי ראויים בעיר:
"פלאפל מושלם במחיר שכבר אין בשום מקום אחר. יש שם כרוב כבוש אגדי וגם מדויקים בכמויות הסלט ומספר הפלאפלים, והכי נדיבים ומכל הלב של פעם. מתה על זה שאנשים עומדים מחוץ לדוכן ואוכלים, ותמיד יש תור קטן שמגביר את התיאבון. על הדרך מוזמנים כבר לבוא לשכנים לתרגל איינגאר יוגה בסטודיו הכי נפלא בעיר (גנגא יוגה, יהודה הלוי 43) שם אני תלמידה ומורה בשנים האחרונות. שורדת את האינטנס של החיים והתקופה האחרונה רק בזכות המקום הזה".אלנבי 113 // העיר של נויה עדר

לוקיישן // כיכר השוטר

האמן ליאב מזרחי מככב ביריד צבע טרי 2024 (פתוח עד מחר!) ומסגיר את אחד הספוטים החמודים בעיר:
"בפינת הרחובות בוגרשוב וטשרניחובסקי שוכנת כיכר השוטר. זו בעצם לא כיכר של ממש, אלא קרן רחובות. גינה קטנה כשחזית אחת שלה פונה לרחוב, צופה לגב של דיזנגוף סנטר. ברחבה הצנועה מפוזרים כסאות נוח ויש כמה בתי קפה מסביב. נעים לקחת קפה ומאפה, לשבת לרגע ורק להתבונן על אנשים עוברים. תיאטרון של ממש והצעה למנוחה כשאתם בין לבין".בוגרשוב פינת טשרניחובסקי// העיר של ליאב מזרחי

כיכר השוטר (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה – CC BY-SA 4.0)

הצגה // "אשכבה" // תיאטרון הקאמרי

רוי סער מוציא אלבום חדש ומספק המלצה תיאטרלית שהיא סוד עירוני שצריך להיות הרבה יותר ידוע:
"ההצגה'אשכבה' בתיאטרון הקאמריעלתה ב-1999 ורצה עד היום. היא עולה פעם בחצי שנה, בדרך כלל למספר הצגות בודד ומשמרת בקנאיות את הגאונות יוצאת הדופן של חנוך לוין. לאורך השנים צפיתי בהצגה למעלה מ-10 פעמים וכל פעם אני משתגע מחדש. הכאב שבהחמצה הוא בשבילי טריגר לבכי שקשה לעצור וסצנת נשירת העלים מהעץ מספקת את הקתרזיס העוצמתי ביותר שחוויתי בתיאטרון"// העיר של רוי סער

קפה 2 // קפה החשמל

מאיה ערד יסעור כתבה את היצירה הנהדרת "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים", וממליצה על מקום שנראה קשור לנושא:
"ברחוב החשמל 12 (סמוך לגלריה בן עמי) נמצא קפה החשמל, שם תמיד מקבלים את פניי בחיוך איציק, שיר ופיליפ וגורמים לי להרגיש שקפצתי רגע הביתה, עם המוזיקה שתמיד נשמעת כמו הפלייליסט שלי והמנה הקבועה שלי (קינואה תרד וקישואים – מומלץ) שלא נמאסת עלי אף פעם. בשעה חמש המקום עובר מטמורפוזה לבר יין משובח בשם 'המאוורר', ואם עבדתי עד מאוחר ובא לי לסגור את היום עם כוס יין, הם יפגשו אותי פעמיים ביום".החשמל 12// העיר של מאיה ערד יסעור

כמו לקפוץ רגע הביתה. קפה החשמל (צילום: מאיה ערד יסעור)

חנות // 6 חנויות ספרים בדרום תל אביב

נדב ליפשיץ מנהל ואוצר תערוכות בבניין אורי ליפשיץ (שהיה אבא שלו), ומרמה באופן יפהפה את הפורמט עם המלצה שמכילה שש המלצות:
"החלום שלי תמיד היה לפתוח חנות ספרים. אחרי תקופה ארוכה שנסגרו הרבה חנויות ספרים בעיר – אני עדיין שבור שלוטוס סגרו – נפתחות הרבה חנויות ספרים חדשות וזאת בשורה מאוד משמחת. אני נכנס כמה פעמים בשבוע לחנויות ספרים ומחפש לגלות דברים חדשים. האזור של דרום תל אביב נהיה מסלול חנויות ספרים נהדר עםהלפר, המגדלור, יוקה והמפלצות, סיפור פשוט, האגם הגווע וב' ספרים. בשבילי הבסיס של עיר הוא חנויות ספרים ואני שמח על פתיחת המקומות החדשים"// העיר של נדב ליפשיץ

ספוט // ספסל יעבץ // אוניברסיטת תל אביב

ולקינוח, מאיה ערד יסעור לוקחת אותנו למקום מיוחד באמת:
"באוניברסיטת תל-אביב יש ספסל המשקיף אל ריבוע מתכת שממסגר חתיכת ים בקצה הנוף – עבודה של דני קרוון שנקראת 'הספסל' (2017). על הספסל כתוב: 'ממקום זה נהג פרופסור צבי יעבץ, הדיקאן הראשון של הפקולטה למדעי הרוח, להשקיף אל הים ולתכנן את העתיד'. כשאני מגיעה לאוניברסיטה אני אוהבת לשבת רגע, להשקיף אל הים, לתכנן את העתיד ולשאול: פרופסור יעבץ, האם זה מה שתכננת?"// העיר של מאיה ערד יסעור

העתיד יתוכנן חלקית. ספסל יעבץ, אוניברסיטת תל אביב (צילום: מאיה ערד יסעור)

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• ❤ תל אביב
• קריית המלאכה
• בתה וגריגה

הזמר, המוזיקאי והחתיך דיוויד לרנר מוציא את אלבומו החדש, "Achilles", וישיק אותו במסיבה בבתה וגריגה ביום שלישי הבא (9.7 20:00). לפני כן הוא יופיע במרתון היומולדת של לבונטין 7 ביום ראשון, 7.7, בלבונטין 7. הכניסה לשני האירועים חופשית

>> לנשום אמנות ורוח, להרגיש מחובר ואהוב // העיר של ליאב מזרחי
>> אור בקצה המנהרה וספסל לתכנון העתיד // העיר של מאיה ערד יסעור

1. בתה וגריגה

כמעט מדי יום אני רוכב מביתי שבגבעת הרצל, במעלה רחוב העלייה, ומגיע לבתה וגריגה. זה מקום שהוא בית. קשה להסביר את האלכימיה המדויקת של הבית הזה, שאהוב על רבים ושנוא על לא פחות מהם, שפתוח בשעות לא שגרתיות ונהיה מעין בר לעת ערב, שהכל בו פשוט נורא ובד בבד מתוחכם להפליא ומעודן מאד וסודי בהחלט, שתמיד משמיעים בו מוזיקה טובה ללא שיקולי טרנדים ומגניבות, וזה חשוב לי.
כאן כרתתי ברית עם חברתי היקרה ואחותי מבחירה שמרית לוסטיג (שגם התארחה פה במדור לפני כשנה), אחרי שהכרנו בחוג לספרות באוניברסיטה. לרוב אני מגיע לבד, כי זה מקום שמאפשר לך להנות מהלבד. וכשנמאס להיות לבד, מתפתחת מעצמה איזו שיחה מעניינת, כי זה מקום שאפשר לדבר בו. מקום של אנשים טובים, קצת מקוללים, קצת מבורכים, מקום שמתייחסים בו בכבוד לכולם ולא מצפים ממך להיות בו שום דבר מלבד את.ה.
זו הסיבה שבחרתי לקיים בבתה את מסיבת ההשקה לאלבום שליACHILLES, שתתקיים ביום שלישי, ה-9/7, בשמונה בערב. יוצגו עבודות של עידו אסולין ושי טרא ליטמן, שיצרו יחד איתי את עטיפת האלבום, לצד עבודת וידאו-ארט של נשמתי תמר פרי בשם SIGHT ותקלוט של Misstaken המהממת. תהיה השמעה של האלבום במלואו ואולי גם נשיר קצת. בואו להגיד שלום, לתת חיבוק, לעשות לב עם האצבעות.

2. גבעת נפוליאון

בגלגול אחר הייתי בכלל טריאתלט. בגיל 15 התאמנתי לקראת תחרות בגבעת נפוליאון שבפארק הירקון ועברתי שם תאונה די רצינית, שהובילה לקריעת גיד בקרסול ימין ולשמונה חודשים בגבס. הבנתי דרכה הרבה דברים. בין היתר – שאדם שנפצע הוא לא אדם פחות שלם. פשוט נוצרה בו שלמות חדשה. ACHILLES, או "אכילס" בעברית, הוא אלבום שעוסק, לעיתים קרובות באופן מוצפן, בפצעים הכי מדממים שלי. אבל מעל הכל, זה אלבום שמנחה אותו העיקרון שרק יצור חי יכול להיפצע. שדם יכול להיות גם עדות לחיים.
אנחנו חיים בתקופה של שפיכות דמים. חייהם של חפים מפשע נפגעים ונגמרים בכל כך הרבה מקומות. רודנים מתייחסים לחיינו בזלזול בוטה, שולחים אותנו להילחם על טוהר ערכים שאין בהם אהבה וחיים. ובתוך כל החושך הזה מפציעות אלומות אור. אני כל כך מקווה ש"אכילס" הוא אלומה כזו ומקדיש אותו לכל מי שנפצעה, דיממה, חשבה לרגע שזה הסוף שלה והמשיכה לחיות עם הפצע. פצע יכול להפוך לפרח. הנה אלבום שהוא פצע שהפך לפרח.
גם גבעת נפוליאון, בשבילי, היא מקום כזה. התעקשתי להתיידד איתו שוב. אני חוזר לשם מדי פעם כדי להיזכר, ולומד לאהוב דרכו את הפצע.

3. בכור את שושי

אני שרוף על המקום הזה. מקום של פעם, שמעלה בראש מילים של פעם, כמו חדר אוכל או מסעדת פועלים. האוכל בו הכי טעים שיש, העובדים חמודים ונעימים, והקהל בו הכי אקלקטי שתמצאו בעיר הזאת. מסעדה טריפוליטאית בשירות עצמי שלוקחת בהליכה את רוב מסעדות השף בעיר, שהכל בה הוגן, מזמין ומזין, עם מנות גדולות מדי שמתאימות לבחורים מגודלים כמוני.יד חרוצים 13

4. ענן

הבר של תומי, קובי והראל ברחוב רענן בפלורנטין הוא שמורת טבע של אנשים נעימים. הכל בו רך כמו ענן רענן, והמוזיקה, שמנוגנת מתקליטים, לא מתביישת לאתגר ולמתוח גבולות. החצר כל כך אפלולית שבקושי רואים בה וזה נהדר, כי אפשר לרגע להיעלם בתוכה, להתחפר בתוך עצמך או להישאב לאיזו שיחה. עוד מקום שאפשר פשוט להיות בו, ואני אוהב שנותנים לי להיות.רענן 7

5. פוק קפה

אני מת על המקום הזה, דווקא בגלל שהוא כל כך אמביוולנטי עבורי. תשכחו מכל מה שכתבתי קודם – פה חוגגים את הפוזה. זה המקום של היפים והנכונים, ואני אוהב אותו כי הוא גורם לי קצת להרגיש כזה. טוב לעוף בעד עצמנו.כפר גלעדי 48

מקום לא אהוב בעיר

אני הולך להסתבך עם כל כך הרבה אנשים, אבל יאללה: רמת אביב. גדלתי בשכונה דרומית ממנה, אבל איכשהו נשלחתי ללמוד שם ביסודי ובחטיבה. אני אספר לכם.ן מה אני זוכר משם, ויסלחו לי החריגים בנוף: קהילה מסוגרת, צפונבונית כמו בסרטים; התנשאות חסרת כל הצדקה על כל מי שאינו בן המקום, ונובורישיות אבל חצי דרך, בלי החוצפה של נובורישיות פול און (שאני מאוד מעריך דווקא), מה שהופך את העסק לקצת צולע. התיכון המקומי, שלא אנקוב בשמו, הוא כזה שבא לסרס כל שארית של פרא, צרפתי אך ורק בעיני עצמו. להתבגר שם כנער גיי, שאפילו לא הבין אז שהוא גיי, היה סיוט – עד שעברתי לתיכון אחר בצפון הישן והכל הסתדר בין רגע. אני ממש מקווה שהשכונה הזו השתפרה בעשור האחרון, ומחזק את ידיהם של כל הווירדוז המושלמים שהשכונה הזאת הצמיחה והוקיעה מתוכה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"המבורגירלז" בתיאטרון הבית. זה בעצם מופע על חברות. מיה לנדסמן והילה גלוסקינוס בוחשות בקרביים זו של זו, כמעט הורגות אחת את השנייה מרוב אהבה, וזה אחד הדברים הכי יפים ומצחיקים שראיתי לאחרונה. מופע וירטואוזי כמו שהוא שטותי, על התפר שבין אהבת אמת לשנאה תהומית. לראות דחוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"דרך הייסורים של הגוף" מאת קלאריס ליספקטור. הגוף מעסיק אותי מאד כיוצר, וקלאריס היא האוטוריטה שלי בתחום. ההתבוננות הנועזת, היצרית ומשולחת הרסן שלה בדמויות משולי החברה, בצורות שונות של אהבה ושגעון – היא מרתקת בעיניי, כתובה באופן עילאי, ונתנה לי המון השראה בכתיבה של אכילס, ומלא מלא כוח מאז תחילת המלחמה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
קטונתי. תתרמו לכל ארגון שמרגיש לכן נכון, העיקר שהוא פועל למען זכויות אדם, מי אני שאמליץ לכן? העיקר שתתרמו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מתלבט בין עידו אסולין, צלם מבריק, מאמן הכושר האולטימטיבי, חתיך הורס וחבר לעילא ולעילא, לבין הלל גבעון – מוזיקאית שלוקחת את כל הסצינה בהליכה, נשמעת כמו לונדון ופריז ותל אביב בבת אדם אחת, חברת נפש (בריז'יט מון אמור) ואישה משכמה ומעלה.

מה יהיה?
אין לי מושג. מה שבטוח – רק אנחנו נצילנו מידינו.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• בתה וגריגה
• בכור את שושי
• ענן בר
• POC קפה
• רמת אביב
• מיה לנדסמן