גיבור נעוריו של נדב לפיד: נפוליאון
מתישהו הבנתי שלהעריץ את נפוליאון זה בערך כמו להעריץ את אריק שרון, אפילו גרוע יותר
כמה חולצות הוא היה מחליף בממוצע בשבוע? 13. כמה זמן הוא היה מתקלח בממוצע ביום? שעה וחצי, אמבטיות חמות. מה היה גובהו? בין 1.57 ל־1.69, תלוי באיזה צד אתה.
את ההערצה והאהבה לנפוליאון בונפרטה, קיסר הצרפתים, פיתחתי בגיל 7 או 8. קראתי ביוגרפיה עליו, מין ספר היסטוריה לנוער, "נפוליון הנער מקורסיקה" או משהו כזה, ובמשך כל הקריאה הייתי חלוק בדעתי, נסער כשחצה את האלפים ועלה לאיטליה, כואב את התבוסות הימיות לאדמירל הבריטי נלסון, מוקסם אבל גם מסתייג מחטיפת השלטון בצרפת ומהפיכת הרפובליקה לקיסרות. עד לתבוסה הסופית בקרב ווטרלו, השנים האחרונות שבילה, בודד, בגלות בסנט הלנה – בהתאם למסורת של "אהוב את המפסיד", לבי נשבר ונשבה. דמעות זלגו על לחיי לפני שנשביתי בצבת הגבריות הישראלית שאוסרת לבכות. נשבעתי לו.
בשלוש השנים הבאות התחפשתי בכל פורים לנפוליאון. קראתי עליו כל מה שמצאתי, בקנאות, מסלק היסטוריונים מרקסיסטיים או פציפיסטים עוינים, תבוסתנים, נשאר רק עם אלה שהיללו את הקיסר. ידעתי עליו כל פרט משמעותי או תפל, שהפך בעיניי, כמו באהבה, ליקר ערך: כמה חולצות הוא היה מחליף בממוצע בשבוע? 13. כמה זמן הוא היה מתקלח בממוצע ביום? שעה וחצי, אמבטיות חמות, לריפוי בעיות עיכול כרוניות, שלא לומר עצירות. מה היה גובהו? המון גרסאות, בין 1.57 ל־1.69, תלוי באיזה צד אתה.
בהשראתו הפכתי ללאומן צרפתי, כזה שיכול להשתלב בקלות באגף הרדיקלי של הימין הקיצוני בצרפת, ולשונא בריטים. זו לא הייתה עמדה פופולרית במיוחד אז בישראל, שבה כמעט כולם סלדו מהצרפתים וחיבבו את האנגלים בגלל קוקטייל סיבות: הטלוויזיה, הכדורגל, התיאטרון, המוזיקה, אוקספורד סטריט ומזוכיזם בריא של נתיני המנדט לשעבר.
כשביקרתי בגיל 8 במוזיאון השעווה בלונדון, הסתערתי על בובתו של אדמירל נלסון, שלחם בנפוליאון, בשאגות. בכיכר טרפלגר ניסיתי לחבל בפסל האריות של נלסון. שוטר בריטי מנע ממני.
מאוחר יותר התחלתי להסתכל על נפוליאון בתור הנער מקורסיקה, כשם הספר ההוא, שהגיע לצרפת כזר והפך לקיסר, נשא אותם לירח ובו בזמן דרך על ראשיהם הגאוותניים, עד שנאלצו להודות בהכנעה שהוא לא רק משלהם, אלא הגדול שביניהם. תובנה שהכניסה אמביוולנטיות למערכת היחסים שלי עם צרפת ועם הצרפתים. מאוחר עוד יותר, בימים של בגרות משמימה, הבנתי שלהעריץ את נפוליאון זה בערך כמו להעריץ את אריק שרון, אפילו גרוע יותר, ושמי שחושב את כל המחשבות היפות ומאמין בכל העקרונות הצפויים שינק מסביבתו ומצביע בבחירות את הפתקים הנכונים לא יכול לאהוב את הקיסר האכזר, תאב הכוח והתהילה שבמלחמותיו שלח מיליונים אל מתחת לאדמה. המרתי את התמיכה בנפוליאון בדמויות ראויות כמו גודאר או זידאן.
כשנסעתי אחרי הצבא לגור בצרפת, חדור שאיפה להפוך לצרפתי מן המניין (בי נשבעתי שלא אחזור לכאן), מיעטתי לטייל להנאתי ברחובות – מנהג של זרים ושל פרובינציאלים. במשך החודש הראשון לא יצאתי מהרחוב שלי, בקושי מהסטודיו שלי. כצרפתי "אמיתי" סירבתי להתקרב לכל מה שנדף ריח תיירותי. ובכל זאת, המקום היחיד שאליו עליתי לרגל היה לאינווליד, מקום קבורתו של נפוליאון. עשיתי זאת בחשאי, מתחבא גם מעצמי, בחושך. הרחבה הייתה ריקה. שנים עברו מאז שבכיתי על תבוסתו ונשבעתי לו אמונים. עמדתי, מרכין ראש, מול הקיסר המת.
