בשנים האחרונות קשה מאוד ללכת ברחובות תל אביב מבלי להיתקל בפרסומות לסוחרי סמים מפוזרות במרחב הציבורי. גם מאוד קשה שלא להיתקל בעננות קנאביס ברחוב, בתורים ארוכים באופן מחשיד לשירותים בקלאב או בכאלו שבבירור נמצאים בנזילה על סף הקיי-הול. ועם כל האמונה בצורך בליגליזציה, קשה להתכחש למציאות המורכבת שסמים מייצרים, ולעובדה שלא מעט מאבדים עצמם להתמכרויות.

>>צוואר בקבוק: 21 ברי היין הכי טובים בתל אביב

בתל אביב ישנן5 יחידות לטיפול בהתמכרויות– גם בפן של שימוש בחומרים, וגם התמכרויות התנהגותיות. אלו למעשה מרכזי התמכרויות הפועלים מטעם עיריית תל אביב-יפו, ונגישים לכל תושב שמרגיש, או אפילו חושד, שהגיע הזמן להסתכל לבעיה בעיניים. בדרך לביקור בשניים מהמרכזים הנ"ל, אני מודה שהגעתי ממקום של סטיגמה. הרי לכולנו יש תפיסות כאלה או אחרות, שעוצבו לא פעם על ידי מדיה מרחיקה וטלוויזיה דרמטית, על מפגשי מכורים.

אבל מפגש עם צמד מדריכים הכיר לי את המציאות היומיומית של מרכז לטיפול בהתמכרויות. כשביקשתי מהם להציג את עצמם, הם התחילו בדרך דומה שמוכרת לנו מאותם דימויים טלוויזיונים."קוראים לי דוד, ואני מכור נקי שמונה שנים ועשרה חודשים, אחרי שימוש של כמעט ארבעים שנה", אומר דוד אלבז (57)."אני שרה לוי (55). אספר קודם כל שאני נקייה 21 שנים, ועוד מעט חודשיים. מחר יהיה חודשיים".

למה לציין גם את החודשים? אתם לא מעגלים?
לוי: "סופרים כל יום, ורק להיום. לא מעגלים, כי אנחנו חיים רק את היום. למדתי לחיות את היום. מחר זה תעלומה, ואנחנו לא יודעים מה יקרה עוד עשר דקות".

המרכז בו מדריכה לוי נמצא ברחוב יהושע התלמי 16, על הקצה המערבי של רוטשילד, כמעט בנווה צדק. חלפתי על פני המקום הזה כל כך הרבה פעמים מבלי שידעתי מה קורה בו. ומסתבר שמה שקורה בו זה ציור ענקי של ידיים האוחזות בלב אנושי, שמשורטט על הקיר במשרדה של לוי. "הרעיון שלי", היא מודה, "יש פה מטופלת שהיא מקעקעת, ואמרתי לה מה אני רוצה, והיא עשתה לי סקיצות. היה לי חשוב שהמטופלים יראו את הלב שלהם, ושהם אלה שתופסים אותו. אף אחד אחר לא תופס את הלב שלנו, רק אנחנו".

המרכז בו עובד אלבז ממוקם בצפון העיר, אי שם ברחוב הברזל 2. גם על פניו עברתי לא פעם, מי ידע? בסיור במרכז היה קשה להתעלם מתפילת השלווה ("אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם…"), שנתלתה בכניסה, ממש מול הפרצוף. לאחר מכן דוד לקח אותנו לסיור בין הכיתות, המטבחון ועד לפינת הישיבה בחוץ, עם היציאה לפארק. אלבז היה בין המטופלים הראשונים שהגיעו לכאן, לפני כעשר שנים. "הגעתי לתחתית שנקעה נפשי", מספר המדריך על האיך מצא את המקום. "הנפש לא יכלה להכיל את השימוש בסמים, אז ביקשתי עזרה והגעתי לכאן".

ואיך היה המפגש שלך עם המקום?
"החזקתי מעמד כמעט שנה. שמונה חודשים הייתי במרכז יום, אבל זה לא צלח. ושוב הייתי פה תקופה מסוימת, וזה לא צלח. כי היה לי קטע שמהר מאוד אני עומד על הרגליים ואומר 'אוקיי אני מוכן', אז אני הולך לעבוד. תמיד סיפרתי איזה סיפור שאני צריך לעזור עם הפרנסה של הבית, ואף פעם לא הבנתי שאתה צריך לתת את הזמן לעצמך, לבנות איזשהו משהו, בסיס חזק כדי להתמודד עם הבחוץ".

ואיך זה הרגיש כשבסוף הצלחת להתמודד ולהתנקות?
"הפעם הראשונה שאשתי ביקשה ממני ללכת לסופר הייתה חגיגה. זה אומר שהיא סומכת עליי שלא אעשה לה בושות. אשתי הייתה מאד מתביישת שאלך לסופר".

כאשר מטופל חדש מגיע ליחידה הוא עובר ראיון ראשוני עם המדריך, על מנת להבין אם הוא מתאים ליחידה, או אולי זקוק לטיפול מסוג אחר. אחריו הוא יצטרף לקבוצה טיפולית, שפתוחה באופן זמני להצטרפות של אנשים חדשים, ומספקת היכרות לאורך 6-7 שבועות, עד שהקבוצה נסגרת לאנשים חדשים. המטופלים עוברים, בין היתר, גם בדיקות שתן קבועות – משתתף שלא מביא בדיקה נקייה, לא יכול להיכנס לשלושה מפגשים בקבוצה. מסיבות מובנות, המילה הראשונה שקפצה לראשי כששמעתי בדיקות שתן, היתה משטרה. "אמרת יפה", עונה לי לוי. "אתה אומר משטרה, אני אומרת 'וואלה, יש לי שוטר עצמי'. אולי בדיקת השתן הזאת תעצור אותך בשימוש הבא. אנחנו שם בשבילם, אבל אנחנו לא יכולים להציל אותם. רק לתת את רשת הביטחון".

אני מודה שציפיתי למשהו אחר."מרכז לטיפול בהתמכרויות" נשמע יותר כמו מקום למשתמשים בהרואין.
לוי:"האוכלוסיה שונה היום. הצעירים שמטיילים ברוטשילד עם הג'וינט – זאת האוכלוסיה. אלה האנשים שאתה פוגש כאן. הסמים ההארדקור פחות נוכחים. יש היום סמים שמביאים אותך לתחלואה כפולה, שזה גם בעיות נפשיות וגם השימוש ביחד. והם מקבלים מענה פה, אפילו מענה טוב. יש קשרים חברתיים פה, קבוצת שווים. אנחנו עושים את החיבור בין עזרה עצמית, NA או AA, התמכרות למין – זה טיפול להתמכרויות מכל הסוגים. אבל הבסיס הוא סמים. זאת אומרת, אם מישהו מכור למין הוא לא יבוא לפה. ההתמכרות היא לסמים, אבל תמיד יש התמכרויות לוויניות כאלה שנלוות להתמכרות לסמים. יש גם שירות וליווי עבור בני המשפחה של המטופלים".
אלבז:"כאן אנשים מקבלים את התשובות, ואת העזרה. גם אם זאת התחלה של מזעור נזקים, 'בואו נתחיל למזער את הנזקים, ולא ניקיון טוטאלי'. הגישה היום היא שלמזער את הנזקים זה יותר טוב מכלום. אנחנו מחבקים אותך, ואוהבים אותך, גם כשאתה מנסה להפחית".

אתם מרגישים שיש יותר טולרנטיות תרבותית לסמים?
אלבז: "הרבה צעירים מספרים לעצמם שהם יכולים, ושזה משהו חברתי, ושהם נהנים מזה. מי שהגיע לפה, ומי שמקבל עזרה, זה מישהו שהבין על עצמו שהוא כבר לא יכול. שהוא לא מנהל את הסמים, אלא הסמים מנהלים אותו. פה הוא כבר בבקשת עזרה. להגיע לתחתית זה להיות בבקשת עזרה, להיות בכניעה. כי מי שלא בכניעה, מי שלא מגיע לאיזו תחתית מסוימת – אתה לא יכול להביא אותו לשוקת ולהכריח אותו לשתות".
אם אתם או מישהו שאתם מכירים מרגיש.ה שהוא יכול להיעזר במרכז לטיפול בהתמכרויות,כל הפרטים נגישים כאן

• הבועה
• התמכרויות
• התמכרות
• גמילה
• סמים

הדיון התקשורתי סביב משבר הקורונה וחובת הבידוד מתקיים, באופן טבעי, סביב סיכויי וסיכוני ההדבקה בנגיף וסביב ההשפעות הכלכליות ההרסניות של התקופה, כאשר תשומת לב מועטה יחסית מוקדשת להשלכות הנפשיות המשמעותיות שיש למשבר שכזה על ישראלים רבים. הדבר נכון לכלל הישראלים, ונכון שבעתיים לאלו המתמודדים, לצד עליה משמעותית בסף הלחץ והחרדה, גם עם התמכרות.

עליית מפלס החרדה עלולה להוביל רבים הסובלים מהתמכרות להחמרה במצבם ואחרים לפתח דפוסים התמכרותיים לראשונה. השילוב של רמת חרדה גבוהה והיעדרם של גירויים חיצוניים הוא מנוע צמיחה משמעותי לתנאים להתמכרויות אלה

דמיינו לעצמכם את הקושי האדיר של אדם המטופל בהתמכרות לפורנוגרפיה ומוצא את עצמו כעת מרותק לביתו בשל הוראות הבידוד ההמוני. דמיינו את הקושי של אדם הנוטה לצריכה מזיקה של אלכוהול בעתות לחץ ונחשף בתקשורת לתחזיות על קריסה כלכלית של המשק הישראלי. זוהי בדיוק המציאות עימה מתמודדים כעת ישראלים רבים הסובלים מהתמכרות לחומרים ולהתנהגויות.

למעשה משבר הקורונה מייצר "סיר לחץ" הרסני במיוחד: התפשטות הנגיף דוחקת ישראלים רבים לבתיהם, בין אם מכוח חובת הבידוד או מכוח ההנחיות העדכניות של משרד הבריאות. בהיעדר גירויים חיצוניים נידונו אותם אזרחים להיצמד למסכי הטלוויזיה והמחשב, אלה המלאים בדיווחים מאיימים על התפתחותו של משבר בריאותי וכלכלי בקנה מידה היסטורי. עליית מפלס החרדה עלולה להוביל רבים ממאות אלפי הישראלים הסובלים מהתמכרות להחמרה במצבם ואחרים לפתח דפוסים התמכרותיים לראשונה בתקופה מאתגרת זו. בין אם מדובר בהתמכרות לסמים, פורנוגרפיה, תרופות הרגעה או אלכוהול – השילוב של רמת חרדה גבוהה והיעדרם של גירויים חיצוניים מספקים הוא מנוע צמיחה משמעותי לתנאים להתמכרויות אלה.

לפי מחקר עדכני שערכנו במרכז הישראלי להתמכרויות, כל ישראלי עשירי סובל מהתמכרות לחומרים או להתנהגויות. מגפת ההתמכרויות, בדיוק כמו מגפת הקורונה, עיוורת צבעים ועיוורת מעמדות – היא מכה בכל פלח באוכלוסייה ומשפיעה על כל קהילה במדינה

חשוב להבין שלא מדובר כאן רק על "אוכלוסיית קצה" או על זווית פרינג'ית של העיסוק בקורונה. לפי מחקר עדכני שערכנו במרכז הישראלי להתמכרויות, כל ישראלי עשירי סובל מהתמכרות לחומרים או להתנהגויות. מגפת ההתמכרויות, בדיוק כמו מגפת הקורונה, היא עיוורת צבעים ועיוורת מעמדות – היא מכה בכל פלח באוכלוסייה ומשפיעה על כל קהילה במדינה. כעת, משקיימות הנחיות כלליות להישאר בבתים ככל שניתן, רבבות אלו ובני משפחותיהם צפויים לאתגרים חדשים.

מעבר למתן ההמלצות הכלליות שנועדו לסייע בהפחתת לחץ ושמירה על שגרה ואורח חיים בריא בימי ההסתגרות, המשבר מאלץ ארגונים רבים המתמחים בטיפול בהתמכרויות להתאים את עצמם למציאות המשתנה ולפתח שיטות שונות של טיפול מקוון. הסביבה הטיפולית האישית, זו שהצלחתה נבנית בין היתר על קרבה ויחס אישי, מומצאת כעת מחדש בכל העולם על מנת לאפשר למטפלים להמשיך ולקיים את הקשר הכל כך חיוני הזה עם מטופליהם. גם טיפולים קבוצתיים וייעוצים רפואיים מתקיימים באופן מקוון, וכך נעשים מאמצים רבים, דווקא בתקופה זו, לאפשר שגרת טיפולים לאוכלוסייה רחבה זו.

מבחינה זו, ואם עלינו לנסות ובכל זאת לסגל לעצמנו חשיבה חיובית אודות משבר הקורונה, ייתכן והוא ייזכר ממרחק הזמן כנקודת מפנה משמעותית בפיתוחן של שיטות טיפול חדשות ויעילות ובהנגשת טיפול גם כאשר מסיבות שונות לא מתאפשר מפגש פיזי. נגיף הקורונה עשוי לבחון את חברינו ובני משפחותינו הסובלים מהתמכרות באופנים שטרם נתקלו בהם ושלא היו יכולים להיערך אליהם. ההתמודדות עם התקופה הזו עשויה להפוך לאבן דרך טכנולוגית ומדעית בטיפול באותם אנשים.

הכותב הוא מייסד-שותף ומנהל אקדמי של המרכז הישראלי להתמכרויות

• קורונה
• התמכרויות
• התמכרות
• סמים
• גמילה
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

גלגולים רבים עבר אתוס הצעיר הישראלי הממוצע. מה שהתחיל כדימוי לפרי הצבר (מתוק מבפנים, עוקצני מבחוץ) הפך לבטטת כורסה: אפוי מבחוץ ועייף מבפנים. סטלן. את אורי מ"הוא הלך בשדות" החליפו תואמי "הדוד" מביג לבובסקי, ובמקום לחרוש את האדמה ולקטוף פירות הם חורשים את נטפליקס וקוטפים פרחים. 91.7% מהעונים עלסקר הסמים הגדול של Time Out תל אביבהודו כי צרכו בחייהם מריחואנה, מתוכם 91.8% עשו זאת בשנה האחרונה. יותר ממחצית מהם (58.4%) הודו כי הם צורכים קנאביס באופן יומיומי או כמעט יומיומי. אולם הנתון המפתיע ביותר הוא 38.2% שמתחרטים לעתים שלקחו שאכטה. הנתון הזה מצביע על הסדק הראשון באתוס הסטלן ומצייר מגמה חדשה שעד כה הייתה לא פופולרית במיוחד: הפסקה והפחתה בשימוש בקנאביס בקרב צעירים.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
מה אתם לא יודעים על מי שמגדל לכם את הוויד?
למה כוכבי הפופ נוהרים לבמות של וגאס?
מי אתם, תל אביבים שמשתמשים בהירואין?

זרעי המגמה הנצו באוגוסט האחרון. לני כהן, שחקנית ומדבבת בת 25, הבינה שהיא מכורה למריחואנה ושהיא מוכרחה להפסיק עם ההרגל. "הייתי מעשנת כל יום, כל היום. וויד פותר לך כל בעיה כי הוא גורם לך להרגיש שהכל בסדר, ועם זאת אפשר להשליך עליו כמעט הכל. למשל, אם אני דוחה דברים – זה בגלל הוויד. הבנתי שזה גורם מעכב משמעותי בחיי", היא נזכרת. כהן גם הבינה שלבד לא תוכל להפסיק, וייסדה קבוצת תמיכה לנגמלים מוויד שהתכנסה במזא"ה 9. "נרשמו 25 אנשים אבל הגיעו כמובן הרבה פחות, כי זה מה שוויד גורם לך לעשות: לרצות להישאר לשבת על הספה", היא אומרת.

במקביל עברה רוני (שם בדוי) תהליך דומה. "הפסקתי כי השימוש הפך לאינטנסיבי ואגרסיבי. הרגשתי שאני מתנתקת מהמציאות, שאני מסתובבת בעולם לא בסינק. היכולת שלי לנהל שיחות רציפות וקוהרנטיות אחרי שהורדתי שלושה ראשים בבאנג לא ממש הייתה קיימת. הזיכרון שלי לטווח קצר נפגע, הלימודים שלי נפגעו". רוני החליטה להפסיק לעשן. היא חיפשה מסגרת שתעניק לה תמיכה והגיעה למרכז לנפגעי התמכרויות ביפו. "הם היו נחמדים, אבל שמו אותי בקבוצה עם נשים מכורות לסמים קשים כמו הרואין, וזה בכלל לא אותו סיפור. אני הרי הצלחתי לנהל חיים נורמליים שבהם אני עובדת, לומדת ובזוגיות".

בעקבות כך ייסדה רוני לפני כחודש את קבוצת הפייסבוק הסגורה "מפסיקים ומפחיתים קנאביס ביחד", המונה כיום כמעט 400 חברים. פוסט שפרסמה בקבוצת הפייסבוק של שכונת פלורנטין, שכונה בעלת מוניטין סטלנות גבוה, הביא לצירופם של 150 אנשים בבת אחת. בקבוצה, שרוני מנהלת יחד עם כהן, מעלים המשתתפים את קשיי הגמילה ואת החששות שלהם, החרדות והתמודדויות שונות מחייהם שלבשו עתה צורה חדשה.

הקבוצה הפכה לאבן שואבת בקרב צעירים מהעיר שהחליטו גם הם להפסיק עם השאכטה. שרה, בת 30, השתמשה לראשונה בקנאביס כשהייתה בת 17. מעישון חברתי שהיה קורה אחת לכמה זמן הפך הדבר להרגל יומיומי. "זה הגבול. ברגע שזה הופך לדבר שאת עושה כל יום זאת התמכרות", היא אומרת בקולה העדין. "עברתי לעשן חומר נקי בלבד ארבעה חודשים לפני שהפסקתי לעשן וויד. עבדתי בסטארטאפ והיה לי מאוד קשה שם. הדרך להתמודד עם העומס הייתה לעשן מלא, גם במשך העבודה לקראת הסוף. עישנתי הרבה יותר מהרגיל. המחשבות שהיו לי לגבי תלות הקצינו, כי ראיתי איך אני מתמכרת יותר. עם הזמן נהיו לי התקפי חרדה בעקבות עישון. ככל שמעשנים יותר זמן ברצף, תופעת הלוואי של חרדה מגיעה יותר. היו לי כמה פעמים התקפי חרדה".

לפני כחודשיים החליטה להפסיק. "יש תופעות גמילה פיזיות. אצלי הכי קשה היה הקושי לישון", היא אומרת. "בכל הימים הראשונים כמעט לא ישנתי. יש גם התמודדות רגשית עם כעס ועצב, הצפה רגשית כזאת. ויסות הרגשות היה עד עכשיו התפקיד של הוויד. יש מצב שזו לא ממש תופעות גמילה, אלא חזרה לחיים עם מצב תודעה רגיל. אני מרגישה שזה משתפר עם הזמן, ואני מאמינה שזה ימשיך ככה".

הסדק באתוס של העישון הוא לא דבר פשוט. כבר כמה שנים שזה נחשב "לא מגניב" להגיד שקנאביס זה סם בעל פוטנציאל התמכרותי, או שצריך לשים לב לאופן השימוש בו כמו סמים שנחשבים יותר "קשים". רבים חוששים מפגיעה בתהליך הלגליזציה, והמוניטין האוטופי של הקנאביס הרפואי גבר על כל ביקורת כלפי שימוש אקססיבי. עם זאת, אבי יקיר, עובד סוציאלי המטפל בהתמכרויות ובין היתר גם בהתמכרות לקנאביס, מודה כי בשנה האחרונה חלה עלייה משמעותית של צעירים הפונים אליו לקבלת טיפול לגמילה מקנאביס. "קנאביס הוא סם ממכר", אומר יקיר בלהט. "לא מתמכרים לחומר עצמו אלא לתוצאה שהחומר מביא: שינוי, שלווה, הרגעה, עלייה של מצב רוח. אלא שלקנאביס אפקט מצטבר, הוא תוקע אנשים בנקודה שהם לא מצליחים לצאת ממנה. עוד שנה ועוד שנה, וכל שנה נראית אותו דבר. הם תופסים את עצמם בגיל 30־32 באותו המקום, והם לא מבינים למה.

"בשלב המאוחר יותר של השימוש הופך הקנאביס לשטן קטן שכל פעם שאתה עומד בפני איזה אתגר, ואתה מרגיש שאתה מתקשה להתמודד איתו, הקנאביס אומר לך: הכל בסדר, לא תעשה – לא תעשה. הרבה אנשים מוותרים על כוח הרצון שלהם, על המחויבות, ההתמדה, בשם הרגיעה הזאת שהקנאביס מוכר להם".

מיתוגו של הקנאביס עבר תהפוכות. בעבר כונה בידי מלעיזים "עשב השטן" ומעלותיו בוטלו באחת, ואילו היום טיפס למעמד כמעט מיתי בקרב המשתמשים בו, שלעתים טועים לחשוב שמדובר בתרופת קסם. אולם הקסם היחיד, כמו כל דבר אחר בחיים, היא מידתיות.

לכל תוצאות סקר הסמים הגדול

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• קנאביס
• מריחואנה
• סמים
• וויד
• גמילה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

על הכריכות של חוברות הלימוד שלי בכיתה א' הופיעו שתי דמויות מחויכות: גוש כתום ומחייך עם כובע טמבל בשם אלפי וחברתו התולעת. באחת החוברות נקלעה החברות בין השניים למשבר – אלפי צויר כשהוא מביט בבלבול בצלחת מכוסה פירורים ותוהה "איפה העוגה?", אחרי שאותה עוגה נאכלה בשלמותה על ידי התולעת החצופה.

הציור המטופש הזה העציב וזיעזע אותי כל כך שהסתרתי את החוברת וניסיתי להדחיק את עצם קיומה. מטפלים מסוימים היו אומרים שזו המחאה המוקדמת שלי נגד אי צדק חלוקתי, אבל זה לא היה זה. לילדים קל יותר לבכות כי לא נתנו להם ללקק את הרצפה מאשר בגלל התחושה המתמדת שאין להם שום שליטה על החיים שלהם. בגילי שנתיים, 6 וגם 28 החיים הם כאוס שאת עדיין לא לגמרי יודעת לנווט בו, ואמנם יש ידיים גדולות שמרימות ומזיזות אותך ממקום למקום, אבל גם הן לא יכולות לעשות שאלפי והחבר שלו יאכלו עוגה יחד. אז את עושה את הדבר שנראה לך הכי קרוב לתיקון ולשליטה – את מציירת עוגה על הצלחת של אלפי ומוסיפה בבועת דיבור קטנה את המשפט "הנה העוגה!".

עוד כתבות מעניינות:
ניצחתי את פייסבוק בקרב – אבל לא במלחמה
הפתרון לאכילה רגשית יותר פשוט משחשבתם
החלפתי את הקנדי קראש בצריכה אובססיבית של חדשות

התפריט המוזר שדליתי מהאינטרנט כדי להפסיק לצרוך סוכר היה מחמיר למדי. חוץ מכל סוגי הסוכר והממתיקים, אסור היה לי לאכול כל דבר שמקפיץ מהר והרבה את הסוכר בדם (להלן – מאכלים בעלי ערך גליקמי גבוה): קמח לבן, אורז לבן ופירות מסוימים, כמו תמרים. נחמות מתוקות שנשארו לי: תיונים עם סטיביה, ממתיק שהאינטרנט אישר לי לצרוך במתינות, ותוסף B12 עם טעם מלאכותי של דובדבן. אושר גדול. לחתוך ממתקים זה מבאס אבל לא מאוד קשה, האתגר האמיתי הוא לחפש ולמצוא את הסוכר באחד ממיליון השמות שלו בכל פאקינג דבר: בלחמים מלאים, באבקות מרק, בממרחים, ברוטב סויה, בעוגיות בריאות מגרנולה ולפת. כשמוסיפים לרשימה פחמימות מוצאים את עצמכם מגגלים דברים כמו "האם קוסקוס זה סוכר".

צום של חמישה ימים הוא לא מספיק כדי לשלוח אותי לרופא/ה או דיאטן/נית, אז כדי להבין למה מתוקים הם אסון פניתי לספר בשם "שנה ללא סוכר", מאת איב א' שאוב המאוד אמריקאית. הספר היה בו זמנית חפץ מעבר ומשהו למקד בו כעס – תוך כדי לעיסת מג'דרה בזתי בלב לגברת שאוב מונה את כל הסכנות הבריאותיות שבסוכר ואז מקדישה עמודים שלמים לתיאורים מפתים של קינוחים. כעסתי עליה שיש לה זמן ויכולת להכין בעצמה כל דבר שתחפוץ בו, ממיונז ביתי עד בראוניז עם אבקת דקסטרוז (אל תשאלו). בזתי לפטרונות שבה היא מדברת על זוג כבד משקל שראתה באיזו קפטריה או על התרנגולות שהיא שחתה כהגשמה של הפנטזיה הנוסטלגית והבורגנית שלה לקולינריה מהסוג "הישן והטוב". לו ראתה את הציור ההוא מכיתה א', היא הייתה רומזת שלאלפי יש תסמונת מטבולית והתולעת עשתה לו טובה כשהיא מנעה ממנו עוגה טעימה ומסרטנת. ואני קצת מבינה אותה.

אני לא מעשנת, נמנעת מאלכוהול וקפה ומעולם לא שתיתי כוס קולה שלמה, אבל גם אני נהנית ממשהו שפוגע בגוף שלי ולא רואה את עצמי מפסיקה. ההבנה הזאת היא החלק הקשה באמת בהימנעות מסוכר, גם אם היא זמנית עד כדי גיחוך. להודות שאין לי כוחות נפשיים למחוק עוד משהו מהתפריט שלי, אבל שאני גם מפחדת שההנאה שלי מעוגיות תגרום לי למות מסרטן – זה ממש ממש קשה. קל הרבה יותר, לפעמים אפילו כיף, להתבוסס בזעם הקדוש והמתנשא הזה בניסיון לצייר את העוגה מחדש, רק עם בננות במקום סירופ מייפל.

• ממתקים
• סוכר
• עושים את השינוי
• גמילה