פודקאסט האוכל המצוין "שמנמנים", המורכב מחן זאוסמר (קומיקאית, יוצרת פודקאסטים ודוקו) ואורן ברזילי (קומיקאי, תסריטאי ואיש קריאייטיב, שגילוי נאות: מפעם לפעם כותב בטיים אאוט), החליטו שהם רוצים לצאת לדרך עצמאית, נטולת ספונסרים והשפעות של מיקום, ולרכוש ציוד אולפן נייד ואיכותי – לכן השיקו לאחרונה הדסטארט עבור הפודקאסט, שמעבר לתשורות המעולות שהם מציעים (אתם יכולים לבחור שם למיקרופון שלהם. כל שם שתרצו), פשוט הולך להמשיך ליצור תוכן מעניין, מצחיק, ביזארי לעיתים ותמיד בגובה העיניים בנושא הכל כך שמנמני שהוא אוכל. כאן תוכלולהשתתף בהדסטארט, ואז לקרוא את הטרנדים שהם חוששים שעשויים להתחיל בקרוב. בהצלחה לכולנו.

>>בבר מביא את הקלאס לשוק הכרמל, ואת אוכל הפועלים לצלחות מהודרות

"אוקיי, אנחנו מודים, אפריל הוא האכזר שבחודשים, לפחות לגבי סיכומים ותחזיות. רצינו לנסות לנחש כמה תחזיות קולינריות מופרכות לשנה הקרובה, רק שאנחנו רחוקים מראש השנה, לא משנה של איזה דת. תחילת שנת הלימודים? המס? נו, בימי קדם פסח בישר על תחילת השנה החדשה. לא משנה, גם בלי נקודת ציון צוות "שמנמנים" גאה להתארח, ולספק כמה תחזיות קולינריות מופרכות לעולם ולישראל".

הטרנדים הצפויים בישראל

גל תורן שותף במיזם קולינרי

נו ברור. הוא השף דורי, אז כמובן שתראו אותו שותף במקום חדש. הוא שף מוכר מהטלוויזיה, וזה מקדם מכירות מושלם – גם אם הוא רק משחק שף. אחרי הכל, אייל שני משחק שף שנים וזו אחת הדמויות הקולינריות הכי אהובות אי פעם.

ניב גלבוע יוציא מותג סודה על שמו

ניב גלבוע מפלרטט כבר שנים עלהקו הלא דק שבין מבקר מסעדות למשפיען, עם יותר קאצ'פרייזס מאהבה לאוכל. השנה הקו הזה הולך להיחצות בגדול, עם מותג מים מוגזים קלות על שמו. סליחה, אם בל דלפין יכולה למכור את מי האמבט שלה לאינסלים בני 15 באינטרנט, גם ניב גלבוע יכול למכור נוזלים (מבעבעים קלות) לאינסלים ישראלים בני 15 באינטרנט.

מסעדה מהפריפריה תפרוש מעסקי האוכל, תפתח משרד פרסום

נתקלתם בזה: איש בעל מראה עממי נכנס לפיצוצייה/מסעדה גנרית עם שטר של מאה, והמוכר אומר לו "עזוה את המאה! תראה מה אתה מקבל בחמישים אצלנו!", מפרק לו את כל הדוכן ומייצר עוד 600 פרסומות טיקטוק זהות לגמרי. רק שדי ברור בשלב הזה שחלק מהמסעדות הן תרגיל כיסוי שנועד רק להשיג לייקים, לפני שהצוות סוגר את המקום ועובר לעשות את מה שהוא בבירור עושה יותר טוב – לפרסם. אוכל זו בבירור לא התשוקה שלהם, אבל בפרסום? חד משמעית יש עתיד, ולשם הם מכוונים.

אוכל צבאי יעשה סיבוב פיין דיינינג

אוהו כמה המלחמה הולכת להשפיע על המטבח הישראלי. וההימור הזה מספיק אמין כדי בקושי להיכנס לכתבה הזו, כי ממש אפשר לראות איך אוכל צבאי הולך להיכנס בגדול למסעדות פוסט חרבות ברזל, ולקבל את ההכרה לתרומתו ההיסטורית (גם אם לא האיכותית) לקולינריה הישראלית. קינוח פתיתים צהוב זרחני שעשוי מקרם מנגו במקום שמן וכורכום? מנת טונה צרובה בפירות יבשים ובוטנים, מחווה למנת קרב? וואלה היינו טועמים.

הקרמה

בגדול זה כבר כאן, עם מנות ששוחות בדליי רוטב צ'דר. אבל אם אנחנו כבר מאבדים צלם אנוש, למה לא לתת כבוד למקור? הרצון להתנחם, בתוספת אובדן הבושה בכל תחום בחיים, יוביל לחזרתן של מנות כמו פסטה מוקרמת, תפוחי אדמה מוקרמים, לזנייה מוקרמת – וכנראה גם קוקטיילים למתקדמים, עם שכבה דקה של הקרמה ללקוח המתוחכם.

הטרנדים הצפויים בעולם

ארוחת שף סביב נושא הדיק-פיק

מצד אחד, הרצון להתחבר לעולם הדיגיטלי שהוביל לרעיונות כמו תפריט הטעימות בנושא האימוג'י, שהגיש השף גגאן אנאד. מצד שני, הסליז הקבוע אך הגואה של מנות שנאכלות מהיד של השף/יציקה של שפתי השף (כן, זה קרה) ועוד סטיות סליזיות של שפים עם יותר הורמונים מאיפוק. התוצאה: תפריט טעימות בנושא ה"דיק-פיק", הטרנד שסוחף את הצעירים בעולם הדיגיטלי, ואהוב מאוד על רוב השפים כמובן. כל מנה – תמונה. קחו את זה מפה. לצערנו.

עולם הכושר יתחיל להתייחס לאוכל כאטומים ולא מולקולות

אם אנחנו סופרים כל גרם של מולקולת חלבון, למה לעצור שם? אתם יודעים כמה אטומים של חנקן יש לכם במנה? לא? בקרוב תדעו.

הדרה של מנות ישראליות

כן נו, זה יקרה, ועוד בדרך הכי מעצבנת: הם הרי לא יפסיקו להיות חולים על התחת של האוכל שלנו שם אצל הגויים ימ"ש. הם פשוט הולכים להמשיך להגיש אותו, אבל בשמות מכובסים כמו "קוסקוס של עכברושים מטונפים ששולטים בעולם", כדי שלא יהיה ברור לך על מי מדברים.

מסעדות פופ-אפ יצמיחו מסעדות פופ-אפ קטנות יותר

אוקיי, תהיו איתנו בזה רגע: אם מסעדה יכולה להצמיח פופ–אפ, מה מונע ממסעדת פופ-אפ שפועלת שלושה חודשים להצמיח בעצמה מסעדת פופ-פופ-אפ, שתפעל רק חודש מלוקיישן קטן יותר וצמוד יותר אליה? ומכאן, זו פחות או יותר העלילה של חתול תעלול.

להשתתפותבהדסטארט של שמנמנים, כדי שימשיכו לספק לנו פניני קולינריה שכאלה

• אוכלים שותים
• טרנדים
• קולינריה
• פודקאסט
• הדסטארט

יכול להיות שלפעמים חומוס הוא רק חומוס. במזרח התיכון חומוס הוא אף פעם לא רק חומוס. בעיירה שדרות שלפני השבעה באוקטובר, החומוס של טחינה היה מקום של שפיות ותקווה לעתיד טוב יותר, מקום שלוקח מאוד ברצינות את הסלוגן "חומוס פלאפל אהבה" שמודפס על תפריטיו. באותו יום נחטפו הוריו של אחד הבעלים השותפים של המקום, בעלים שותף נוסף שמשפחתו חולצה אחרונה מהממ"ד בכפר עזה אחרי שעורת רבות ומסויטות, והמקום עצמו עומד סגור ומסוגר כבר יותר מ-50 יום ומי יודע מתי יפתח. אם יש חומוסיה בארץ שמגיעה לה תמיכה מהציבור – הנה היא.

השותפים שמאחורי החומוס של טחינה הרימוקמפיין הדסטארט מרשיםתחת הכותרת "גרגר של תקווה", ובו הם מזמינים את הציבור לרכוש מראש ארוחות בחומוסיה, בין אם בשני הסניפים הפעילים שלהם בירושלים ובבאר שבע, ובין אם כהשקעה לעתיד ליום המשמח שבו תוכל להיפתח החומוסיה השדרותית מחדש – כל זאת כדי להבטיח את הישרדותו של העסק שנלכד בלב הטרגדיה ונמצא במשבר שאי אפשר לדמיין.

התמונה המחויכת ומלאת התקווה שבראש הכתבה מגיעה כמובן מימים אחרים, כשהחומוס של טחינה היה בעיצומו של מסע להפיכתו לרשת חומוסיות ארצית והסניף התל אביבי נפתח ב-2019. לנגיף הקורונה היו תוכניות אחרות והסניף המקומי נסגר מאז, אבל בחומוס של טחינה שומרים גם היום במציאות ששורפת את הלב על וייב חיובי: המשפט "Make Hummus Not War" מתנוסס מעל הקמפיין והם מסבירים ש"המשפט הזה הוא לא מוטו ולא סיסמא, זאת דרך חיים שהטמענו בראשם של תושבי העוטף ולמען האמת, גם בבטן שלהם. כמה המשפט חזק מבחינתנו? גם כשההורים של שי סיגל בשבי החמאס והמשפחה של תומר עדס שחולצה אחרונה מכפר עזה – הם רק רוצים להחזיר לפעילות את המקום שמסמל מבחינתם תקווה ועוגן".

הם מספרים כי במהלך המתקפה נבזז גם מחסן הציוד של המסעדה בכפר עזה וכי הם עומדים על סף פשיטת רגל: "ביחד ננצח – זאת לא עוד סיסמה פוליטית. בשבילנו זאת חייבת להיות המציאות. אנחנו צריכים את התמיכה שלכם כדי לגרום לקהילה ולמסעדה שלנו לקום על הרגליים. המסעדה סגורה כבר מעל לחודש ימים ואנחנו על סף פשיטת רגל, כשהמשמעות היא שבתור תושבי העוטף אין לנו איך לכלכל את המשפחות שלנו בתקווה להצליח לחזור וליישב את האזור מחדש אחרי שהמלחמה תיגמר".

אבל למה לדבר הרבה? תאכלו חומוס. בין התשורות שאפשר לרכוש מראש במסגרת הקמפיין תוכלו להזמין החל מארוחת חומוס לעצמכם (50 ש"ח קומפלט עם שלושה כדורי פלאפל ולימונדה בריפיל), דרך מנת ספיישל שתקרא על שמכם למשך שבוע (110 שקלים), ועד אירוע חברה ל-50 איש (5000 שקלים) או תרומת חומוס לגדוד של 150 חיילים (6,500 שקלים). עד כה נאספו באמצעות הקמפיין כ-76 אלף שקלים, שהם כמחצית מהסכום המבוקש.אתם יודעים מה לעשות עכשיו, קדימה.

• אוכלים שותים
• חומוס
• שדרות
• הדסטארט

יעל ורד, במקצועה מנהלת שיווק בשטראוס, בעלת המיזם החברתי "הבושה עוברת צד". גרה בתל אביב כבר עשור.

השגרה העמוסה הכריעה אותנו.היינו אמורות לדבר לפני המשפט של רוצח מאיה ווישניאק ז"ל, ומדברות עכשיו. אבל לצערנו המאוד גדול, החדשות הזוועתיות בנושא של אלימות נגד נשים ממשיכות לעשות כותרות.מהן התחושות שלך כשאת קוראת את הכותרות בתקשורת?
"זה מאוד לא פשוט. כמו שאמרת, אירוע רודף אירוע. זה גם מה שגרם לי להתחיל את כל הדבר הזה. זה היה אחרי האונס באילת. הרשת געשה, לא היה בן אדם שהיה יכול להתעלם מזה. זה קרה אחרי גל של אירוע שרדף אירוע. היה את ניסיון הרצח של שירה איסקוב, והיה את הרצח של מיכל סלה ז"ל ולאחר מכן את פרשת האונס באילת. ומצד שני, באותו זמן הוטלו עונשים מאוד מגוחכים על כאלו שהורשעו כמו משה איבגי שקיבל בהתחלה רק כמה חודשי עבודות שירות. הייתה תחושה שאי אפשר להמשיך הלאה".

וזה הניע אותך לפעול?
"היה עוד משהו שהשפיע עליי. לפני הרבה שנים עשיתי את ה-MBA באוניברסיטת תל אביב, ולקחתי קורס שנקרא שיווק חברתי. לא הייתי פעילה חברתית בכלל, לא הייתה לי שום זיקה לזה. הדבר העיקרי שאני זוכרת מהקורס זה שהמרצה אמרה שצריך לתרום איפה שיש לך ערך מוסף לתת. למשל, אם אתה סטודנט למחשבים, ואתה רוצה לעזור לאנשים מבוגרים זה לא בהכרח ללכת ולבקר זקנים אלא להקים מעבדת מחשבים או לתת תמיכה טכנית. כלומר, להיות איפה שאתה יכול יותר לעזור. לקחתי איתי את המשפט הזה וחשבתי עליו המון. כשכל הפרשות האלו התפרסמו חשבתי איך אני יכולה לעזור בתחום שלי ולא ידעתי איך. אני מנהלת שיווק של חברות למוצרי צריכה וזה נראה שונה לגמרי ולכאורה אין קשר. אבל אז בלט העניין של שילוט החוצות, שזה משהו שאני עושה המון שנים מתחילת הדרך שלי במקצוע עד היום. מכאן בא החיבור".

זה התחיל מרעיון לשלט חוצות?
"זה התחיל מזה שחשבתי שאני חייבת לעשות משהו. ואז ראיתי פוסט בסטטוסים מצייצים של מישהי שרוצה להקים הדסטארט ולפרסם את התמונות של הנאשמים באונס באילת. פניתי אליה כי אמרתי 'בינגו', יש לי דרך לעזור, כי יש לי קשרים מאוד טובים של שנים ארוכות עם החברות שילוט. משם זה בא".

"הבושה עוברת צד" – זהו הסלוגן שחיברת לקמפיין של המיזם החברתי שלך, שלצערנו ממשיך כי יש עוד כל כך הרבה מה לשנות. איך הסביבה הקרובה שלך הגיבה כשזה התחיל?
"חייבת לציין שבהתחלה קצת חששתי, ובגלל זה בקמפיין הראשון הייתי קצת יותר מאחורי הקלעים. אבל באמת שהיו פירגונים של כמעט 100%. בכלל, אנשים גם בסביבה הקרובה וגם בסביבה הפחות קרובה שחייבים לעשות משהו. בסוף עולם כמנהגו נוהג, וכשקראו את זה, המון אנשים התחברו ונתרמו, והמון אנשים הציעו לעזור ולהתנדב".

איך הידע המקצועי שלך בתחום השיווק עזר לך להוביל קמפיין רחב כל כך בתחום אקטיביסטי-מגדרי?
"אני מאמינה ששיווק זה שיווק. אם יש לך רעיון ואתה מאמין בו. ובטח אם זה בוער בך, אז מבחינתי כל הכלים שהיו לי מהתחום שלי עזרו לי. גם מבחינת קריאייטיב, איך יהיה העיצוב של השלט, מה המסר שאני רוצה שיעבור וגם מבחינת המדיה, ליצור את השלטים הנכונים שיצרו בולטות. כמובן גם ליצור יחסי ציבור, שיווק, שיווק דיגיטלי ברשת, עבודה עם קבוצות. זה קמפיין עם אמצעי מדיה רבים".

היו קולגות שחששו או הביעו ביקורת?
"בהתחלה השלטים היו של הנאשמים ברצח ובאונס, אבל תמיד אלו היו הקיצוניים שבקיצוניים והאכזריים ושבאכזריים. חשוב לי להבהיר שאין כוונה לרדוף חשודים רנדומליים ולחרוץ את דינו של אף אחד. נקטנו בדרך של הקמפיין רק במקרים קיצוניים. מקרים שמבחינתי הם דגל אדום ולא ניתן לעבור לסדר היום. בדקנו גם את העניין של החוקיות, זה היה לי מאוד חשוב. ואכן קיבלנו אישור שהכל חוקי, בגלל שלושה מבחנים – אין צו איסור פרסום, 'אמת דיברתי', ויש עניין לציבור. אלו שביקרו, זה יותר דברים שראיתי ברשת ולהם אני מציעה שיתמקדו בדברים הלא חוקיים שהתבצעו – שזה האונס והרצח, ולא בזה".

איזה קמפיינים כבר מאחוריך?
"השלט הראשון שעלינו איתו זה של משה אביעד, שבעצם הורשע כבר בניסיון לרצח של שירה איסקוב. השני, הם הנאשמים באונס באילת של הקטינה, האונס הקבוצתי. המקרה השלישי היה של אלירן מלול, שנאשם ברצח של מיכל סלע ז"ל. הגל הרביעי היה לאחר הרצח של דיאנה דדבייב ז"ל על ידי אמיר רז בעלה. עלינו עם תמונה שלו יחד עם תמונתו של סקוט ניומן, שהוא מקהילת העבריים מדימונה. הוא הואשם ברצח בת זוגו לטרישיה לני פוינטר. היה חשוב להמחיש שאלימות נגד נשים חוצה מגזרים. בקמפיין החמישי עלינו בשלט אחר עם שירה איסקוב ביום האישה. זאת הייתה תמונה מאוד עוצמתית, משדרת המון כוח, מישרה מבט למצלמה בביטחון. זה כדי להמחיש את המסר שאם בעבר התפיסה הרווחת בציבור לצערנו הייתה שהקורבן היא דמות מטושטשת, מתביישת, מסתתרת או מוצגת כאותיות בודדות, מבחינתנו לא עוד. הבושה כולה של התוקף, לאישה אין מה להתבייש, שהוא יתבייש".

זאת חתיכת השקעה.
"כל ההפקות מאוד מושקעות, השלטים הכי גדולים, עם ארט דירקטור. הקמפיינים הם ברמה הכי גבוהה של קמפיינים עם תקציבים גבוהים, זה לא לחלק ברושורים, מדובר בהפקות עם נוכחות מאוד גבוהה. ביום העצמאות עלינו עם קמפיין של ליאנה חזן, שהיא מסורבת גט על ידי בעלה שניסה לרצוח אותה. הוא ניסה לרצוח אותה, לא נותן לה גט והוא מבקש שלום בית. הייתה הפקה כחול לבן. ביוני, היה את הקמפיין של מאיה ווישניאק ז"ל, שהיה בפריסה ממש רחבה מדן ועד אילת. הקמפיין האחרון שיצא לאוויר לפני שבועיים, הוא עם גוני ז"ל, התינוקת בת העשרה החודשים, הבת של לירון דרור שאבא שלה רצח את התינוקת וניסה לרצוח את האם לירון. בסיום השיחה שלנו אני מפרסמת פוסט על כך שהחודש אנחנו נקדיש את התרומות בפרויקט ללירון, האמא של גוני".

כמה זמן עובדים על כל קמפיין כזה? איך את מחליטה מתי יוצאים לדרך, והאם המשפחה מעורבת?
"מאוד חשוב לנו לפחות לקבל את ברכת הדרך מהמשפחה ואנחנו בקשר. אם יש מקרה שאם הקורבן, אם היא בחיים או המשפחה לא מוכנים אנחנו לא נעלה, לעולם. החלטות, זה בשונה מהעבודה, ההחלטות מתקבלות מהבטן. כמו שאמרתי, פתאום קורה מקרה שמרגישים שהוא מרים דגל אדום, שהוא בלתי חוקי בעליל. אין מתודה, כי יש את הפן האמוציונלי בסוף. לצערנו לא חסרים מקרים כאלה, אנחנו מקבלים המון בקשות. כשיוצאים לדרך לא יודעים כמה זמן זה ייקח. יש רגישויות של זכויות, של המשפחה, היו מקרים שעבדנו עליהם מאוד קשה, ואחרי שהשלט הודפס החברת שילוט החליטה לא לעלות איתו".

איך את מתמודדת עם התקשורת הרגישה מול המשפחות של הנפגעות? מה למדת מהדרך הזאת?
"כל דבר אני מעבירה לאישורם כמעט בכל שלב רלוונטי, הם הראשונים שצריכים לדעת. יכול להיות שתהיה פתאום שיש איזה מילה שתפריע. הם מסתכלים על זה מנקודת המבט שלהם וזה אחרת לגמרי. תמיד אנחנו מעבירים ואני תמיד בקשר איתם. במשפט של הרוצח של גוני, הגעתי לבית משפט כדי לתמוך בלירון, והיום גם דיברתי איתה כדי לפרסם את הפוסט של התרומות. מאוד חשוב שזה יהיה משהו שהם שותפים או ירגישו חיבור אליו, אחרת אין טעם. המטרה היא בסוף לעזור".

תוכלי להסביר על ההדסטארט? זה פרויקט מתמשך שאפשר לתרום לו כל הזמן?
"עד סוף אוקטובר הכסף ילך ללירון לסייע לה ולהנצחת בתה גוני ז"ל. ובשאר הזמנים התרומות והגיוס הולכים לפרויקט עצמו, כי כל הפרויקט הוא בהתנדבות ויש לו עלויות של שלטי חוצות, פרסום והפקה. מדובר במיזם גיוס המונים, ואנחנו קוראים לאנשים לקחת חלק ולתרום. הכסף משמש לשילוט חוצות ומדיות נוספות, סיוע משפטי, פעילויות חברתיות ותמיכה בנפגעות. נכון לשיחה שלנו גייסנו 120 אלף שקלים".

מה את עושה כדי להגן על עצמך מנטלית בפעילות הזאת?
"אני כל פעם מנסה להגיע להחלטה שאני מסתכלת על זה כמו שאני מסתכלת על העבודה. נגיד שלט לעצב ככה בפונט כזה ובצבע כזה, ולהסתכל על השלטים בעיניים שיווקיות אבל בסוף זה לא באמת ככה. בסוף כשאת מעלה תמונה של תינוקת שאת יודעת שהיא מתה את לא באמת יכולה להתנתק, וכשאת מדברת עם אמא שלה שאומרת שהילדה הגדולה אומרת שהיא מתגעגעת לגוני אז אין אפשר להתנתק. אני נורא מנסה אבל זה לא כל כך הולך. זה מאוד קשה".

איך את מחלקת את הזמן שלך עם ההתנדבות בפרויקט שיזמת?
"אני מאמינה שאם יש רצון ומוטיבציה אז מוצאים את הדרך. גם המון אנשים טובים עוזרים, הרבה מהם גם בהתנדבות. אבל כן, זה לא פשוט".

בשיחה שלנו את מדברת גם בלשון רבים, את מתכוונת לצוות?
"יש צוות שהולך איתי דרך לא מאוד קצרה. חברת השילוט 'נור' שהם פשוט מדהימים. כל פעם שיש משהו ואני מבקשת אז היא נותנת בחינם ובתרומה את השלט. הצלם גולי כהן שהוא צלם מדהים וארט דירקטור וחברת יחסי ציבור".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"הקוטביות. מצד אחד נהנתנות ולכאורה ניתוק ומצד שני, מודעות, רגישות, הירתמות והתנדבות".

>> תרומות לקמפיין המימון המתמשך של פרויקט "הבושה עוברת צד" אפשר (וכדאי) להרים כאן

• האנשים שעושים את תל אביב
• נפגעות תקיפה מינית
• הדסטארט
• ❤ תל אביב
• הבועה

היחס לסוגיית הקנאביס והחשיש בעולם הערבי משתנה מאוד בהתאם לאזור ולאוכלוסיה המקומית: בדיוק כמו בכל תחום אחר כמעט, גם כאן אפשר למצוא דעות המתנגדות באופן נחרץ לעניין (בעיקר מסיבות דתיות אך לא בהכרח), ומצד שני יש לא מעט מוסלמים שלא רואים שום בעיה בשימוש בקנאביס – ויש אפילו כאלה שמסתכלים על תעשיית הקנאביס כמקור לגאווה לאומית.

בשנים האחרונות שיתפתי פעולה עםיואב גלעדי, ביולוג ומומחה לקנאביס, בכתיבת"האנציקלופדיה לקנאביס", ספר ראשון מסוגו בשפה העבריתהמסקר כמעט כל תחום בנושא: השימושים הרפואיים של הצמח, דרכי הצריכה השונות ואופן השפעתן על הגוף, טכניקות גידול, הפקת חשיש ומיצויים וכמובן התייחסות נרחבת להיסטוריה ולתרבות הקנאביס.אחד הפרקים המרתקים ביותר בספר (בעיניי לפחות) הוא הפרק שהחלטנו לכנות "פולקלור: מסעות הקנאביס במזרח התיכון".

זה למעלה מעשור שאני חוקר את עולם הקנאביס כמעט מכל זווית אפשרית: דיווחתי מוועדות בכנסת, מתערוכות וכנסים בארץ ובחו"ל, סיקרתי הפגנות ואירועי מחאה, תיעדתי עשרות גידולי קנאביס ביתיים כמו גם חממות מוסדרות מטעם המדינה.במקביל לעניין הרב שמצאתי בקנאביס, התעוררה בי סקרנות עזה לגלות את העולם הערבי – אז החלטתי לשלב בין שתי התשוקות הללו. רכשתי ספרי לימוד, חוברות ודיסקים, והתחלתי לשבור שיניים במטרה לתרגל את הערבית שלי.כעבור כמה שנים של לימוד בשקידה, כשהרגשתי שליטה מספקת בשפה, לקחתי את הדרכון הזר, אזרתי אומץ ויצאתי למסע מזרח (ומערב) תיכוני אצל השכנים המוסלמים שלנו.

בלי סמים בבקשה, אנחנו עיראקים וסורים

לא יהיה מופרך לטעון שקנאביס וחשיש מצויים בכל רחבי המזרח התיכון – השאלה היא רק אם התופעה מתרחשת מעל או מתחת לפני השטח. כפי שציינתי בפתח הדברים, התפיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית בנוגע לסוגיה איננה אחידה: במקומות מסוימים שביקרתי בהם, כדוגמת סוריה ועיראק למשל, גיליתי אנטוגניזם רב לנושא, גם בקרב צעירים.

עם זאת, סיקרן אותי להבין מה הרקע להתנגדות הזו? ולא פחות מכך – כיצד הסלידה של האוכלוסייה המקומית מקנאביס וחשיש משחקת תפקיד במשחק הפוליטי והחברתי במקום?כשמנסים להבין את הסיבות לכך שרוב העיראקים והסורים מתנגדים לשימוש בחשיש, מבחינים בשני נרטיבים מרכזיים – שניהם באופן מפתיע (או שלא) יכולים להזכיר לנו גם קצת את עצמנו:

הראשון מגיע בעיקר מאוכלוסיות דתיות יותר, שבדרך כלל מנפנפות בטיעון הדתי האוסר לכאורה על שימוש בקנאביס (זאת על-אף שקנאביס וחשיש לא מוזכרים כלל בקוראן, ומדובר בפרשנויות מאוחרות יותר שהופיעו לאחר מותו של הנביא מוחמד).הנרטיב השני, המתנגד לשימוש בצמח ותוצריו שלא על בסיס דתי, נאחז במה שמכונה לעתים "תאוריית השער", הגורסת כי הקנאביס הוא סם שער או סם מעבר לסמים קשים יותר.

כך למשל כשראיינתי בשנת 2018 את דובר משטרת ה"אסאיש" (Asayîş‎ / الْأَسَايِش), המשטרה המקומית בצפון סוריה, והפניתי אליו שאלה בנוגע להסדרת שוק הקנאביס במקום, הוא טען כי מהלך שכזה יוביל רבים להתמכרות לסמים קשים מכיוון שלדבריו "ידוע שהשימוש בקנאביס מוביל במשך הזמן לשימוש בהרואין". זו גם התשובה הרווחת שקיבלתי בקרב צעירים באזור.

מי שמים סמים בעורף האויב

במקומות במזרח התיכון שבהם השימוש בקנאביס איננו מקובל חברתית או תרבותית, ניתן לראות שימוש מעניין בסוגיית החשיש כאמצעי להשחרת פניי האויב והצגתו כגורם מסית ומשחית.מדובר בנרטיב מוכר וידוע שנמצא בשימוש נרחב בעולם הערבי, בבסיסו עומדת הטענה ש"האויב מעבר לגבול מבקש לפגוע בחברה שלנו באמצעות הצפת האזור בסמים".

הטיעון הזה עלה פעמים רבות כשביקרתי ברמאללה, בית-לחם ומקומות נוספים בשטחי הרשות הפלשתינית, שם היה ברור לכל ש"הכיבוש הציוני" אחראי להפצה של סמים בחברה הפלשתינית, במטרה לפגוע בנוער ובמרקם החברתי שלהם. ב-2015 עדנאן אל-דמירי, דובר כוחות הביטחון הפלשתינים, אף הגדיל לטעון במסיבת עיתונאים מתוקשרת כי הם חשפו מעבדה ישראלית בטול-כרם, שכל ייעודה היה להפוך קנאביס להרואין (מיותר לציין שמדובר בתהליך בלתי אפשרי מבחינה כימית).

אולם הפלשתינים כאמור לא לבד, וגם במקומות אחרים "בשכונה" ניתן לשמוע טענות דומות: לדוגמא כאשר ראיינתי עיתונאי סורי ושאלתי אותו אודות מקור החשיש שמגיע לאזור – הוא מיד הפנה אצבע מאשימה כלפי ארדואן, נשיא טורקיה, שלדבריו מציף את האוכלוסיה הכורדית בצפון סוריה בחשיש בכדי להחליש אותה מבפנים.

וואלה מסטולים: מסיני ועד מרוקו

על-אף הדברים הללו, חשוב לציין שלא בכל המזרח התיכון מסתכלים על סוגיית הקנאביס באופן שלילי: את תרבות הקנאביס והחשיש של מצרים הישראלים מכירים היטב, במיוחד באזור החופים הדרומיים של חצי האי סיני, אשר זוכה מידי שנה לביקורם של אלפי תיירים כחול-לבן, כאשר חלק לא קטן מהם נהנה לשאוף עשן מתוק של חשיש מצרי.

בביקור שערכתי בשנה שעברה בח'רטום, בירת סודאן, נוכחתי לגלות כי השימוש בקנאביס וחשיש נפוץ למדי באזור, ולמרות שאין זה מקובל לעשן קנאביס באופן פתוח במרחב הציבורי בסודאן – הנוכחות של הצמח במדינה גבוהה למדי.כך למשל כאשר ביקשתי מהנהג שלי למצוא משהו לשרוף, הוא נתן לי לדבר עם שני סוחרים שונים שהציעו מגוון אפשרויות: "באנגו" – הכינוי לקנאביס המקומי, "שאש" או "שאשיה" – הכינוי לקנאביס האתיופי, הנחשב למעט חזק יותר, "חשיש" רגיל, או "חשיש ערבי" כפי שאנו מכירים מסיני ולבנון, ואחד מהם אף הציע לי "אייס", כינוי נפוץ לחשיש שהופק בטכניקה המערבת מים וקרח, מה שמאפשר להפיק חשיש בעל ריכוז חומר פעיל בו גבוה יותר מהחשיש הערבי המסורתי.

כמובן שאי-אפשר לכתוב על קנאביס בעולם המוסלמי מבלי להתייחס למרוקו, בירת החשיש של אפריקה. המדינה בעלת תרבות קנאביס ענפה רבות בשנים, במיוחד בקרב הברברים ברכס הרי הריף שבצפון המדינה – שחלקם מסתכל על תעשיית החשיש כמקור אמיתי לגאווה.

מעניין לראות כיצד גם למקום היחסית מבודד הזה הגיעה ההשפעה המערבית:לאורך מאות שנים תעשיית החשיש במרוקו התבססה על זן קנאביס מקומי (שכונה "בלדיה"), והחשיש הופק בשיטת מסורתית של סינון הטריכומות (החלק בצמח המכיל את החומרים הפעילים) באמצעות תיפוף במקלות עץ ובד משי, אולם החל משנות השישים ועד היום הגיע זרם אדיר של מערביים לאזור, אלו הביאו עימם זנים "מעורבים" ("היברידים") בעלי עמידות חזקה יותר, כמו גם תפוקה ואחוז חומרים פעילים גבוהים יותר. בנוסף הם לימדו את המרוקאים שיטות הפקה מתקדמות יותר בדומה לשיטות המיושמות כיום במערב אירופה, צפון אמריקה וישראל. כך שחלק ניכר מהחשיש שיוצא כיום ממרוקו שונה בתכלית מהתוצר שיצא משם בעבר.

פרויקט "האנציקלופדיה לקנאביס" גייס כבר 67 אלף שקלים בהדסטארט. הצטרפו ותמכו בו עוד היום

• קנאביס
• סמים
• חשיש
• וויד
• הדסטארט
• מימון המונים
• טור אישי

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הוא לא פחות ממוסד תל אביבי. כבר למעלה מארבעה עשורים, הרבה לפני מהפכת me_too#, מספק המרכז תמיכה רגשית וסיוע פרקטי לנפגעות ולנפגעים, כמו גם סדנאות חינוך והסברה לבני נוער ומבוגרים. הפעילות בו מתאפשרת בזכות מתנדבים ומתנדבות אשר דואגים לספק מענה ישיר לצרכי הנפגעות והנפגעים ללא תמורה. בין היתר, הם אלה אשר מתפעלים את קווי החירום במשך 24 שעות ביממה (ומספקים גם סיוע בצ'ט ובווטסאפ), מלוות את הנפגעות לחדרים אקוטיים, למשטרה, לפרקליטות ובהליכי מיצוי זכויות ועוסקים בקידום מיניות בריאה לבני נוער באמצעות העברת סדנאות בבתי ספר.

כולם עושים זאת במסירות מלאה, והם לאו דווקא המורים או העו"סיות שאולי דמיינתם שהם. למעשה, את חלקם אתם אפילו מכירים מעולמות התרבות, האמנות והלייפסטייל בעיר. ואם לא – זה בהחלט הזמן להכיר את הנשים והגברים שמקדישים חלק ניכר מחייהם לתמיכה באחרים ובאחרות בשעת משבר:

"אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא"

מני ביטון, ספר נשים במספרת 'שאפה'
מתנדב מזה שלוש שנים בקו הסיוע לגברים

"הגעתי לקו הסיוע כי הרגשתי צורך להתנדב וחיפשתי משהו עם משמעות. אחת הלקוחות שלי סיפרה לי על המרכז, היא הייתה מתנדבת ותיקה והציעה לי להצטרף. בקורס ההכשרה עברתי בו תהליך משמעותי, זאת הייתה חוויה חדשה של להיות חשוף ולראות אחרים חשופים רגשים. פתאום ראיתי היבטים נוספים של החיים שלא ראיתי קודם, ביניהם ההבנה של עד כמה הפונים זקוקים לנו. ההתנדבות יכולה להיות מאתגרת, אבל השיחות המשמעותיות שבהן אני מצליח לסייע לאדם שפונה אלינו ולתת לו תחושה שהוא לא לבד, שוות כל רגע.

בשנה הראשונה שלי על הקו, די בהתחלה, התקשר בחור כדי לברר על הליך משפטי מול הפוגע שלו. איכשהו הגענו לסוגיה של למה זה חשוב לו עכשיו והוא סיפר שהוא עומד להיות אבא. אני זוכר איך המשפט הזה נגע בי במקום שלי כאבא, פתאום זו תחושה של "איך אני מגן על הילד שלי?". זו הייתה טבילת האש שלי על הקו. מתחשלים עם הזמן, אבל יש עדיין שיחות שבהן אני מתרגש עד דמעות."

"אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו"

דינה ניראון, יועצת השקעות ורגולוציה, מנכ"לית IsenseU
מתנדבת מזה שמונה שנים בקו הסיוע לנשים

"אני פמיניסטית מוצהרת מאז שאני זוכרת את עצמי. חיפשתי זמן רב דרכים לעזור, לקדם ולהעצים נשים נוספות והגעתי לקורס ההכשרה למסייעות בקו החירום. הוא היה אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר בחיי, או כפי שאמרו המדריכות שלי בקורס: "הגעת עורכת דין וסיימת מטפלת". מצאתי במרכז בית. פגשתי נשים מעוררות הערצה שתורמות כל יום ויום בשנה ממרצן, רגישותן ויכולתן כפי שלא ראיתי מעולם. המענה הטלפוני מעניק לי, למרות התכנים הקשים וההתמודדות עם הקשיים והאתגרים האינסופיים – תחושת קרבה, מילוי עצמי והגשמה. אין על ההרגשה כשפונה מודה לי בסיום שיחתנו ואומרת שעזרתי לה מאד ומזל גדול שהמרכז קיים.

אחד הקטעים הכי מרגשים שקרו בזמן האחרון היה בחור צעיר שהתקשר כי חברה שלו סיפרה לו שהיא עברה תקיפה מינית והוא רצה לדעת איך הוא יכול לעזור לה, רצה לקבל כלים כדי להיות שם בשבילה. ריגשה אותי ההבנה שלו של מה שהיא עברה, יכולת ההכלה הזאת בגיל צעיר. התודות שלו בסוף השיחה ממש העלו לי דמעות בעיניים."

"יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום"

אסתר עילם,פעילה חברתית ואחת ממייסדות המרכז
מתנדבת מעל לארבעים שנה בקו הסיוע לנשים

"אני מהמייסדות של המרכז, הקמנו אותו בתוך התנועה הפמיניסטית ב-1978. אני זוכרת שהכרזנו על כך רשמית בריאיון ל"קול ישראל". מאז ועד היום אני קבוע על הקו כמתנדבת, ובמהלך השנים גם עבדתי כרכזת וכיהנתי בוועד המנהל. בתחילת שנות השמונים היינו לוקחות משמרת סופ"ש – משישי בצהריים עד ראשון בבוקר היינו במקום פיזית. לא הייתה ברירה, היינו חייבות להיות שם למען הפונות, אפילו אופציה להודעה קולית לא הייתה אז.

יש שוני גדול בין הפניות של פעם לפניות של היום. אונס והטרדה מינית לא השתנו בהרבה, אבל מה שכן השתנה זו ההתמצאות, ההבנה, יש יותר תודעה לפוסט-טראומה. בעשורים האחרונים התפתחה מודעות ציבורית לנושא והרבה נשים שמתקשרות אלינו כבר בעלות הבנה יותר מורכבת של מה שקורה להן. גם אחרי ארבעים שנה על הקו, בכל שיחה עם אישה אני מגלה משהו חדש, מבינה עוד פן מסוים, ניואנס. אני מרגישה שאני כמתנדבת עליתי ל-level אחר. אוצר המילים והתובנות – גם של הפונות וגם שלי – התפתחו. זו בעצם הדרך הפמיניסטית, לא רק אנחנו אלה שיודעות; הרי בעולם הפטריארכלי יש מקצוענים ומולם אנשים שלא מבינים כלום. אבל האמת היא לא כזאת, היא יותר מורכבת, כולנו צמחנו ביחד. יש פה התפתחות רציפה של המסייעות והפונות גם יחד, אנחנו חולקות גורל משותף. זה תהליך הלמידה האמיתי – לבנות יחד עם הפונות גוף של ידע לאורך זמן. אישה לאישה, זה המוטו שלנו."

"הוא ביקש לדעת מה הסימנים כדי לוודא הסכמה"

קים בוסי סמדר, יועצת חינוכית בתיכון נעמת-יפו
שנה שניה כמנחה במחלקת החינוך של המרכז

"הגעתי למרכז דרך חברה. ברגע ששמעתי שמחפשות מנחות ומנחים הרגשתי משהו חזק בבטן, תחושה שאני בשלה לעסוק בתוכן החשוב הזה ולקחת חלק במאמץ המשותף לשינוי חברתי ומגדרי. כאישה מזרחית שגדלה בשכונת התקווה הרגשתי שלא תמיד היה מקום לתפיסות פמיניסטיות או לשיח מגדרי, ובעבורי המרכז מהווה חלק משמעותי בעיצוב הזהות שלי כאישה. התאהבתי בצוות המופלאות של המרכז שמקדישות מחשבה לכל פרט ופרט ביצירת התכנים, עם רגישות אינסופית והכלה שמאפשרת לכלל התרבויות והמגזרים להתחבר לסדנאות שאנחנו מעבירות.

הרבה תלמידים ותלמידות ניגשותים אלי בסיום הסדנה ושואלותים שאלות. המקרה שאולי הכי זכור לי היה כשתלמיד ניגש אלי וסיפר שחברה שלו ביישנית מאוד, וזה לפעמים מבלבל אותו אם היא בעניין של מגע מיני או לא. הוא ביקש לדעת מהם הסימנים ומה עליו לעשות כדי לוודא שיש הסכמה חופשית מצידה כי הוא חלילה לא רוצה לעשות משהו בניגוד לרצונה או שהיא תתבייש להגיד לא. זה היה מבחינתי זיקוק של מהות הסדנאות שלנו: הקשבה מלאה לפרטנר.ית ובירור הסכמה חופשית בדיוק ברגעים בהם יכול להיות פתח לפגיעה."

"לפעמים הסיוע הוא בהקשבה בלבד, בלי לדבר. רק להיות"

דרור צונץ, בעל סטודיו לעיצוב
מתנדב מזה שש שנים בקו הסיוע לגברים

"לאחר שנים כמתנדב במקומות אחרים, רציתי לתת מענה אישי לגברים במצוקה. מצאתי שקו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית מאפשר לי להקשיב, להכיל ולהרגיע נשמות המצויות בסערת רגשות. מאוד חשוב לי להביא פרספקטיבות נוספות לפונים, להגיד להם שהם בסדר ודבר לא קרה באשמתם. לשמחתי גם הם וגם אני לרוב עומדים במשימה הזו ושהשיחות מסתיימות בטון מפוייס יותר.

אני זוכר שהתקשר אדם שהיה בנסיעה וביקש לספר משהו שנראה לו כמו פגיעה מינית שעבר. שאלתי אותו מה גרם לו לחשוב שזה חריג והוא ענה שעכשיו כשיש לו משפחה הוא קולט שאלה לא היו יחסים תקינים. שאלתי אותו מה הגילוי הזה עושה לו, ולפתע הוא ביקש שאמתין כי הוא חייב לעצור את האוטו בצד. דקות ארוכות רק הייתי איתו בזמן שהוא בוכה את כל מה שהבין. בשיחה הזו, עם הגבר המחוספס הזה, הבנתי שהסיוע שלי יכול להיות בהקשבה בלבד, בהימצאות של שנינו בלבד בחלל הרכב שלו מבלי לדבר. רק להיות."

"השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה"

דנה מויסון,סופרת ומנחת סדנאות
פעילה מזה חמש שנים במחלקת החינוך במרכז

"הקשר שלי עם מרכז הסיוע נוצר עוד לפני שהתחלתי להתנדב שם באופן רשמי, כשתרמתי מהספרים שלי לבזאר השנתי (שלא מתקיים השנה) – כבר אז שמו של המרכז הלך לפניו. במהלך לימודי התואר השני שלי הצטרפתי לפעילות כמנחת סדנאות למניעת אלימות מינית בקרב בני נוער וזו הייתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הקשר עם בני הנוער, התכנים החשובים שקיבלו במה ושיח, האוזן הקשבת והכתף התומכת שניתנה לצעירות ולצעירים – קשה לתאר במילים עד כמה זה חשוב להם.

זכור לי רגע שבו ניגשה אליי משתתפת צעירה בסיום הסדנה ושיתפה אותי בחוויה שהיא לא שיתפה עד אותו רגע עם אף אחד. בסופו של דבר השיתוף הזה הוביל לעצירה של פגיעה מינית במשפחה, וזה לא היה קורה לולא הסדנה. אני ממשיכה להנחות במחלקת החינוך, ונותנת לנוער כלים כדי להתמודד עם נושאים מיניים מתוך נקודת מבט קשובה ובגובה העיניים. על מנת שנוכל להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות ולהגיע לכמה שיותר צעירים שזקוקים לנו, אנחנו מבקשות את הבעת האמון והתמיכה שלכם בפרויקט."

"בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה"

אייל ויזנר, יזם חברתי (בעבר רקדן ומנהל להקת המחול 'ורטיגו')
מתנדב מזה שנתיים בקו הסיוע לגברים

"כנער הומו שגדל בסביבה דתית, מגיל צעיר הבנתי לעומק את משמעות הפמיניזם ואיך זה מרגיש להיות מוחלש. הכניסה שלי למרכז סיוע הרגישה טבעית ומתאימה כל כך, מתוך רצון לקחת חלק בעשייה משמעותית וחשובה כלפי אלה שזקוקים ליד התומכת, לאוזן הקשבת וללב הרחב. לשמחתי מצאתי בית במרכז הסיוע, עם א.נשים נפלאים שיודעות לתת בדיוק את זה.

בכל פעם מחדש אני מופתע מתחושת ההקלה של הפונים אחרי שסיפרו את הסיפור שלהם ומהצד השני מישהו ישב והקשיב ונתן תוקף. אני חושב שאנחנו חיים בעולם ובחברה שמגדירה גבריות בצורה מאד דיכוטומית וקשה, וסיפור של פגיעות מיניות בגברים – אין לו מקום היום בחברה. כתוצאה מזה קשה לגברים להודות שהם נפגעו, מפה מגיעה הסתרה. לפעמים זה לוקח עשר-עשרים שנה ויותר, מעין סוד שלא מסוגלים לשתף. ולפעמים, על הקו, זו הפעם הראשונה שהם חושפים אותו. רק לדבר הכאילו קטן הזה יש משמעות, אפילו אם השיחה נגמרת בלי פתרון פרקטי – זו חוויה מדהימה."

"אנחנו פוגשים בבתי הספר חומות לא פשוטות"

שגיא אברג'ל, מנהל מחלקת ההדרכה באיגי
שנה וחצי במרכז הסיוע כמנחה סדנאות לנוער במצבי סיכון

"למרכז הסיוע הגעתי מעולם החינוך הבלתי פורמלי, אחרי שנים של מפגש עם חניכים וחניכות. הרגשתי שהייתה לבני הנוער שהדרכתי תחושת שתיקה שהיה קשה לשבור סביב הנושא הכי בוער בחיים – המיניות שלהן שמתעצבת 24/7 עם מעט מאוד ידע, תפיסות שהתקבעו בגיל אפס על הגוף והיכולת להיות קשובים ואמפתיות לאנשים שמולם. המאבק בפגיעות המיניות מתחיל בריפוי השפה, המחשבה והלבבות, זה מה שאנחנו עושים בכיתות ובסדנאות.

הסדנאות של מרכז הסיוע הן סדק משמעותי בתוך חומות לא פשוטות שאנחנו פוגשים בבתי הספר. בכל מפגש אפשר לראות איך הלב נפתח, העיניים סקרניות לדעת עוד והשיחה במעגל נותנת כוח. אחד הרגעים שמלווים אותי בשנה האחרונה הוא כשאחד התלמידים חיכה לי מחוץ לכיתה אחרי הסדנה כדי להגיד לי שזה היה השיעור הכי טוב שזכור לו בכל שנותיו בבית ספר. אני חושב שהוא התכוון לתחושת השחרור שאפשר להרגיש כשסוף סוף מותר לדבר על הנושא שהכי מעסיק אותנו עמוק בבטן. התרומה שלכן השנה תרחיב את מעגלי ההשפעה שלנו, הקמה של מסגרות הכשרה חדשות והגעה לקהלים חדשים ומגוונים."

בימים כתיקונם, דצמבר הוא אחד החודשים הנמרצים והמתגמלים ביותר עבור מרכז הסיוע; זוהי התקופה בה מתקיים בזאר "מתלבשות על זה", אירוע שמגייס כמיליון ש"ח מדי שנה ומסייע את המשך קיומו של המרכז. אבל 2020, כפי שכבר נוכחנו לדעת, איננה שנה רגילה.מגפת הקורונה העלתה באופן משמעותי את אחוז הפניות לסיוע, אך באופן אירוני – היא מונעת את עצם קיומו של הבזאר עקב הנחיות הריחוק החברתי. לכן, יצא מרכז הסיוע בקמפיין מימון המונים, וזוהי ההזדמנות שלכם לתמוך בפעילותו:לקמפיין מימון ההמונים של מרכז סיוע תל אביב

1202: קו סיוע לנשים
1203: קו סיוע לגברים

• ❤ תל אביב
• הישרדות: קורונה
• קמפיין גיוס
• הדסטארט
• מי טו
• אונס
• התנדבות
• חינוך
• תקיפה מינית
• מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית