אירועי השנה ל-7 באוקטובר הם פלאשבק לא רק למה שקרה, אלא גם למה שהרגשת. ואני זוכר היטב את איך שהרגשתי פוסט האסון הנוראי הזה – את ההשתבללות בבית, את חוסר החשק לכל דבר בעולם, את הדיכאון והמשבר האישי. ואני זוכר גם את רחל אדרי. את הרגע הזה שבו היא עלתה על המסך, בעיצומם של משדרי החדשות הבלתי נגמרים, וסיפרה את סיפורה המדהים על הדרך שבה חמקה מהשבי, מול המחבלים, בתושיה אין קץ ובגבורה גדולה. זה היה רגע שבו ראינו כולנו איזשהו ניצוץ של אור – מישהי שידעה לעמוד בתנאים הכי קשים ולשרוד.

>> המדינה החדשה כבר כאן. יוסי מזרחי לא מסכים לקבל אותה
>> למירי רגב לא היה סיכוי. טקס הזיכרון הלאומי הביס אותה

וכבר כששמענו את המונולוג הבלתי נתפס ההוא, ידענו שמתישהו יעשו מזה סרט. השבעה באוקטובר הוליד אחריו לא מעט יצירות דוקומנטריות (ועלילתיות) ועוד ייצר כאלה בעתיד, אבל "רחל מאופקים" הוא סרט שחיכינו לו. הסרט הדוקומנטרי של כאן 11 הוא יצירה של זהר וגנר ("סבוי"), אבל קשה להגיד שהיא עמדה מאחורי המצלמות לבדה – אדרי, שסיפרה את הסיפור, לקחה פיקוד גם על תהליך ההפקה. והיה בזה משהו מרענן.

הסאבטקסט של הסרט הוא "רחל אדרי מספרת את הסיפור בעצמה". אין כאן קריין יודע כל, או מספר שלוקח אותנו יד ביד – היא עצמה מנהלת את העניינים פריים אחרי פריים. זה קודם כל הסרט שלה, והבחירה הלא מובנת מאליה – היא משהו ששווה לתת לו כבוד (ואולי גם מסבירר למה הסיפור שלה נעדר מ"היום שלא נגמר", ההפקה הגדולה של כאן 11 על ה-7.10. רצו לתת לסיפור את הפוקוס שלו).

"רחל מאופקים" הוא קודם כל סרט ששובר – שוב ושוב – את הקיר הרביעי. כלומר, הוא לא סרט דוקו קלאסי, ואפילו לא סרט דוקו-דרמה מהסוג המוכר (ע"ע הסדרה על עוזי משולם, גם היא תוצרת התאגיד, ששילבה משחק עם קטעים דוקומנטריים קלאסיים). יש כאן כל הזמן הליכה אל מאחורי הקלעים, אל תהליך העבודה, אל הרגעים שבהם אדרי מכווננת מחדש את הצלמים, העורכים והשחקנים כדי שיתאימו כמה שאפשר לסיפור המקורי שלה. עד כדי כך, שלעתים לא ברור לך מה הסרט הזה רוצה להיות.

את הסיפור הזה אפשר היה לספר בדרך הרבה יותר פשוטה: להסתמך על התיעוד האובייקטיבי, להשתמש בעדות של רחל עצמה (ובני משפחתה), וזהו. אפשר היה גם לשלב את ההמחשה (כאשר מירב גרובר הנהדרת מגלמת את רחל ואלברט אילוז את בעלה דוד), על משקל יצירות קודמות שהיו גם וגם. אבל הערבוב הבלתי פוסק בין הסיפור עצמו, לבין הקאטים לעבר אדרי עצמה וצוות ההפקה והאיפור – והשיחות בין אדרי לגרובר, שדווקא היו מקסימות – מייצר בלבול. התחושה היא שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רואים, וזה פוגם בסיפור עצמו – שבהחלט שווה התייחסות דרמטית.

מרוב ניסיונות לייצר משהו חדשני שעוד לא ראינו, או לבלוט בנוף של מבול היצירות שמגיעות אלינו שנה אחרי היום ההוא – יש תחושה שהסרט של וגנר לא מוצא את הידיים והרגליים. זה בהחלט מאכזב ועושה עוול לסיפור המטורף שאדרי הביאה למסך. נדמה לי שנתוני הבסיס ההתחלתיים, הפשוטים, היו יכולים בקלות לדבר בעד עצמם. הם מספיק מעניינים ומדהימים.

ובכל זאת, היו שם רגעים אותנטיים שכנראה שווים אפילו את הבלבול הזה. השיחה החברית בין גרובר לאדרי הייתה שוברת קרח נהדרת – בגלל שגרובר חיפשה להבין את אדרי, פשוט כדי לגלם אותה יותר טוב, והצליחה לאפשר לה לספר את הסיפור שלה ללא מגננות. זה עשה טוב לסרט. גם הרגעים שבהם אדרי נשברה, וסיפרה על בעלה דוד (שנפטר ארבעה חודשים אחרי אותו אירוע מסוייט) – היו רגעים שכנראה לא היינו רואים בסרטים אחרים. אבלבסוף יש כאן תחושת פספוס: זהר וגנר היא יוצרת דוקומנטרית מצוינת ומוערכת והיא קיבלה לידה סיפור שאין כמוהו בעולם – מבחינת המשמעות ההיסטורית והמקרה הבלתי נתפס. ובסופו של דבר, אחרי לא מעט קידומים, התוצאה חלקית מאוד לא מספקת את התשובה המלאה לשאלה "מה קרה שם".

מעל הכל, יש תחושה שעוד לא נאמרה המילה האחרונה לגבי אדרי. קצת כמו פסטיבל נובה, שכבר זכה לשלושה סרטים דוקומנטריים ויתועד כנראה ביצירות נוספות בעתיד, גם הסיפור של אדרי עוד יקבל את הכבוד לפיצ'ר משלו. כזה שבו הסיפור יועבר בצורה מקיפה יותר מ-54 הדקות של הסרט הקצר יחסית שקיבלנו בפריים טיים של התאגיד.בינתיים קיבלנו תיעוד לסיפור יוצא דופן של אישה גדולה מהחיים, שהוא עוד תיעוד של היממה המשוגעת והדרמטית שהיא ה-7.10, ואולי גם איתות מסוים של תקווה. אדרי יצאה מהגיהנום המוחלט כשהיא בחיים, מתפקדת ואפילו מצחיקה. אולי גם אנחנו נוכל לצאת מתישהו מהגיהנום הקטן שלנו, חזקים ממה שנדמה לנו.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• שבעה באוקטובר
• זהר וגנר
• דוקומנטרי

חודש יוני כבר התחיל, כך שאתם כבר במינוס מסוים מבחינת הזמן שנותר לכם לצרוך את כמויות התוכן המופרעות של שירותי הסטרימינג, וכרגיל אנחנו כאן כדי למיין, לסנן ולברור היטב את הסדרות והסרטים ששווים את הזמן שלכם. זה הולך להיות חודש אינטנסיבי בנטפליקס, שממשיכה לנסות בכל כוחה לעצור את דימום המנויים, וזאת באמצעות כמה ממותגי הטלוויזיה הכי חזקים שלה. אל תזפזפו (כי זה נטפליקס, אין מה לזפזפ פה).

סבוי

סרטה המיוחד והיפהפה של זהר וגנר מגיע לנטפליקס קצת פחות משנה אחרי הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ירושלים לקולנוע. מדובר בהיבריד מרתק בין סרט דוקומנטרי שעושה שימוש קפדני בחומרים תיעודיים ובין דרמה מתוסרטת על אירועי פיגוע הטרור במלון סבוי ב-1975, המתמקדת בדמותה של כוכבה לוי, מהדמויות החשובות אך הנשכחות באירוע. דאנה איבגי עושה כאן עבודה מופלאה. מומלץ.1.6

The Days

היפנים עושים "צ'רנוביל". ההצלחה האדירה של הדרמה על האסון הרדיואקטיבי הגדול ברוסיה שלחה את כל העולם ואחותו להפיק סדרות על אסונות אנושיים מזן הקלאסטרפאק, והפקת הענק היפנית הזאת מעניקה טיפול אפי לאסון פוקושימה מ-2011 עם עלילה המשתרעת על פני שלל חזיתות וצירי עלילה. לא כיף? בפוקושימה סבלו יותר.1.6

המפקדת

סדרת הלהיט המצוינת של כאן 11 נוחתת בנטפליקס ושתי עונותיה זמינות כעת למנויי שירות הסטרימינג שלא יודעים לחפש אותן ביוטיוב.2.6

מניפסט עונה 4 חלק 2

דרמת המד"ב הדי טראשית אך מצליחה להפליא שנטפליקס הצילה מביטול מגיעה אל סיומה, עם חצי עונה אחרונה (חמישה פרקים) שתנסה לארוז את הסיפור יפה יפה ואולי גם לחרוג ממנהגו של הז'אנר ולספק כמה תשובות למסתורין שמאחורי היעלמותם של נוסעי טיסה 828 שנגוזו באוויר והופיעו לפתע אחרי שנים. הדקו את חגורות הבטיחות.2.6

ארנולד

אז הסדרה החדשה של ארנולד שוורצנגר בנטפליקס היא להיט,אפילו שלא ממש עפנו עליהאם להשתמש במילים עדינות, וכחלק מהדיל אנחנו מקבלים גם סרט תיעודי/אוטוביוגרפי על חייו של השחקן והפוליטיקאי האהוב. ספק רב אם יהיו כאן גילויים מרעישים, אבל אפשר להניח שחוש ההומור הנהדר שלו יככב יחד עם חומרי ארכיון נדירים ואנחנו בהחלט נסתפק בזה.7.6

אמת או חובה (עונה 4)

עונה אחרונה בהחלט של קומדיית ההתבגרות המרירה-מתוקה (למה הן תמיד מרירות-מתוקות?) שיצרו הקומיקאית מינדי קלינג (היא גם תביים את הפרק הראשון בעונה) ולאנג פישר. העונה תלווה את שנתה האחרונה של הגיבורה דאבי בתיכון, לאחר שקלינג ציינה שלא רצתה ליפול בקלישאה של מתיחת סדרת נוער גם לשנות הקולג'. אבל מרירה-מתוקה זה סבבה, אה.8.6

https://www.youtube.com/watch?v=IemUKB4kCWM

Human Resources 2

אוקיי, קצת מפתיע שהספין-אוף הזה של "פה גדול" חוזר לעונה שנייה אחרי הביקורות הצוננות שקיבלה העונה הראשונה, אבל מזמן הפסקנו להבין את השיקולים של נטפליקס לגבי חידוש וביטול סדרות. מתישהו החודש יהיה לילה שבו נעשה עליה בינג' ולמחרת נתעורר ונעשה את הווק אוף שיים שלנו.9.6

https://www.youtube.com/watch?v=jBupl81yAEQ

מראה שחורה (עונה 6)

אנתולוגיית האימה העתידנית-מד"בית חוזרת לעוד סיבוב שיגרום לנו להסתכל על הטלפונים שלנו בחשש. העונה תכלול 5 פרקים ומקורב להפקה אמר ש"כל אחד מהם הוא כמו סרט שעומד בפני עצמם". בין המשתתפים הפעם תמצאו את מייקל סרה, קייט מארה, זאזי ביטס, סלמה האייק, אנני מרפי וארון פול.15.6

https://www.youtube.com/watch?v=k7uFcpF0pXk

וויצ'ר (עונה 3)

גם סדרת הפנטזיה המובילה של נטפליקס נפלה בטרנד המעיק של שחרור העונה בשתי פעימות – החלק הראשון ביוני, השני חודש אחר כך, בסוף יולי. הנרי קאביל חוזר (אולי בפעם האחרונה?) לנעליו של גרלט בעונה נוספת של קסמים, מפלצות ופאות בלונדיניות.29.6

Is It Cake Too

שעשועון הריאליטי הדבילי ביותר ביקום חוזר אלינו, ואנחנו מאושרות. האם זאת עוגה? האם זאת לא עוגה? אין ברירה אלא לצפות בעונה השנייה עד שהמוח שלנו ימס באופן סופית.30.6

• המסך
• נטפליקס
• בינג'
• ארנולד שוורצנגר
• מראה שחורה
• זהר וגנר
• המפקדת
• פה גדול

"תגידי לו שידבר איתי, אני רוצה לדבר איתו. את בטח לא יודעת טוב ערבית, ושלא תפספסי משהו". הדובר הוא נציג הכוחות הישראלים שהתאספו סביב מלון סבוי בתל אביב בלילה של ה-5 במרץ 1975. הוא רוצה לדבר עם מנהיג חוליה של אנשי פת"ח, שחדרו למלון ולקחו שמונה בני ערובה בדרישה לשחרור מחבלים שהיו כלואים בישראל. האישה שהוא מדבר אליה בהתנשאות טבעית שכזו היא כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שלקחה על עצמה לתרגם את דרישות המחבלים, ותיווכה בשלוות נפש בינם לבין הכוחות הישראלים. סרטה עוצר הנשימה של זהר וגנר מספר על גבורתה של כוכבה באותו לילה נורא, ועל הזלזול המאצ'ואיסטי שהופגן כלפיה, שתרם לכך שבסופו של אותו לילה האישה בעלת תעצומות הנפש המדהימות האלה הוצגה בעיתונים ובשיח הציבורי כ"פרוצה".

"סבוי" יצא מפסטיבל ירושלים עם שני פרסים ראויים – לבימוי של וגנר ולעריכה של נילי פלר ושאולי מלמד. זה שילוב יוצא דופן בין סרט תיעודי הכולל חומרי ארכיון מרתקים שצולמו והוקלטו מחוץ למלון (הם כוללים צילומים שבהם נראית כוכבה גוררת החוצה את קרול פלמן הפצוע, וכך מצילה את חייו), לבין דוקו-דרמה המשחזרת באמצעות שחקנים מה קרה בתוך המלון. הבסיס לשחזור הדרמטי הוא דברים שכתבה כוכבה לוי ביומנה. דאנה איבגי המצוינת מגלמת את כוכבה, שלא היתה מאושרת בנישואיה ("בעלי חי לבדו, בתוך עולם פנימי משלו"); אימרי ביטון הוא מאהבה הנשוי אברהם עזיקרי שאיתו הגיעה למלון למה שנועד להיות לילה של אהבה; ועלא דאקה ("פמת"א", "בלאדי מורי") מגלם את מנהיג חוליית המחבלים שאיתו כוכבה מדברת במהלך הלילה. ביומנה היא כינתה אותו "שן זהב", ונראה שהאמון המסוים שנוצר ביניהם תרם לכך שניצלה. שחקנים נוספים שמגלמים את בני הערובה ואת שאר המחבלים נשארים ברקע.

הסרט נע בצורה אפקטיבית ביותר בין חוץ ופנים, ובין התיעודי והדרמטי, ללא תוספת של עדויות וניתוחים מאוחרים. כך הוא מתפקד כמעין מותחן מלחיץ, שלאורכו מטפטף הזלזול בגיבורה שלו – עקרת בית בת 31 ממוצא כורדי־תימני שכתבה שירים ורצתה להיות סופרת (אבל הקיבוץ שלח אותה ללמוד בישול). הטפטוף הזה מתפרץ לקראת הסוף המכעיס והמכאיב של הסרט, כשכוכבה האמיתית נראית יוצאת מהמלון, ועמוד השער של "העולם הזה" מכריז באותיות ענקיות שהיא יצאנית. בהקלטה של בכירי צבא אחרי האירוע נשמע קולו של אחד הדוברים שמבהיר שמדובר בטעות. "מה היא עשתה בלי בעלה?" שואל קול אחר. "זו שרמוטה, לא פרוצה", נשמע קול נוסף, ושאר הגברים צוחקים למשמע החידוד הזה.

כאמור, הסצנות הדרמטיות עוצבו על פי הזיכרונות שכתבה כוכבה ביומנה. אלה נכתבו בלשון פיוטית ויפה, ומוקראים בקולה של איבגי. סתירה לכאורה שעלתה מדבריה לגבי יחסם של החוטפים לבני הערובה, מיד אחרי ששוחררה וכמה חודשים אחרי כן במשפטו של המחבל האחרון שנותר בחיים, מקבלת ביטוי באינטרפרטציה הדרמטית באמצעות יחסם השונה של מחבלים שונים – אחד מנסה לאנוס אותה, אחר מתנהג כג'נטלמן ומספר לה על המשפחה שלו ("זהו מעמד נורא במוזרותו", היא כתבה. "יושבים ומנהלים שיחת חולין כמכרים שנפגשו בבית קפה").

חומרי הארכיון כוללים הקלטות שערך בשטח חובב הרדיו רוברט וגנר, צילומים של צלמי טלוויזיה שהתאספו מחוץ למלון, צילומי סטילס מהמשפט, והקלטות מוועדת החקירה שנערכה מאוחר יותר, כדי לבחון איך קרה שבמהלך הפריצה לבניין כשעה וחצי לפני פקיעת האולטימטום נהרגו שלושה חיילי צה"ל וגם רוב בני הערובה. הסרט אינו בוחן אם היה שם מחדל – המחבלים הרי אמרו שהם מילכדו את הבניין ושאם יהיה ניסיון פריצה כולם ימותו, והם עמדו בהבטחתם. נעשתה כאן בחירה ברורה להתמקד בסיפורה של אישה עם חלומות גדולים (כמו כולנו) שחיה חיים רגילים (כמו רובנו) פרט ללילה אחד שבו גילתה תעוזה יוצאת דופן, אך הגברים שסביבה דאגו להחזיר אותה למקומה. כשהלכה לעולמה ב-2019 כוכבה לוי זכתה לכתבה קצרה ב-ynet. בין המגיבים היו כאלה ששבו והעלו את השמועה שהיא הייתה פרוצה. הפעם, לפחות, הם קיבלו מענה ראוי.

4.5 כוכבים. בימוי: זהר וגנר. עם דאנה איבגי, עלא דאקה. ישראל 2022, 77 דק'
"סבוי" עולה לסדרת הקרנות בבתי קולנוע לב ברחבי הארץ, ואחרי כן ישודר בכאן 11. ההקרנה הקרובה: לב תל אביב, שלישי, 9.8, בשעה 19:15 בנוכחות דאנה איבגי

• ביקורת סרטים
• המסך
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• זהר וגנר
• דאנה איבגי

להסתובב בין אולמות של פסטיבל קולנוע ב-2022 זו חוויה מוזרה: זו כבר לא התדהמה של "היי, שוב אפשר לצאת מהבית" של 2021 אבל גם אי אפשר לומר שאנחנו כבר שוב לוקחים את זה לגמרי בתור מובן מאליו. אולי בעצם לנסוע לפסטיבל קולנוע ב-2022 זה לשחק אותה קול, להעמיד פנים שהכל כרגיל בעצם ובכלל אין התרגשות מודחקת. את כל סקאלת הרגשות המורכבת הזאת תוכלו לתרגל בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה-39, שיתקיים בין ה-21 ל-31 ביולי ומכריז הבוקר על תוכניית הסרטים הישראלית שלו, כאשר רשימת הסרטים הבינלאומיים צפויה להתפרסם בהמשך. בסך הכל יוקרנו 15 סרטים ישראליים בתחרויות המרכזיות, עוד שני סרטים תיעודיים בהקרנות מיוחדות, 19 סרטים בתחרויות לסרטים קצרים וגם שתי הקרנות של עותקים משוחזרים מיוחדים של סרטים מקומיים ענקיים – "עטאש (צימאון)" של תאופיק אבו ויל מ-2004 – שעבר רסטורציה מרהיבה בשיתוף ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש באוניברסיטת ת"א לציון 50 שנה להקמתו – ו"חור בלבנה" המופרע של אורי זוהר ועמוס קינן מ-1964.

בין הסרטים הבולטים בתחרות הישראלית נמצאים "קריוקי" של משה רוזנטל, דרמה קומית העוסקת ביחסי שכנות טעונים בין זוג מנומנם (ששון גבאי וריטה שוקרון) והשכן שלהם, רווק הולל ומכור לקריוקי (ליאור אשכנזי), שישתתף הקיץ גם בפסטיבל טרייבקה היוקרתי; "יוני אפס", הפקה ישראלית שבראשה עומד הבמאי ג'ייק פאלטרו (אחיה הצעיר של גווינית') שגם כתב את התסריט ביחד עם תום שובל ומתרחש סביב הוצאתו להורג של אדולף אייכמן ו"אזרח מודאג" של עידן חגואל ("אינרציה"), העוסק בסוגיה קרובה לליבנו: ג'נטריפיקציה בשכונת נווה שאנן (שמסתבר שמהדהדת גם בחו"ל: הסרט התקבל לפסטיבל ברלין הקרוב). סרטים נוספים שכדאי לשים אליהם בתחרות: "ולריה מתחתנת" של מיכל ויניק, "אמריקה" של אופיר ראול גרייצר ועוד.

באגף התיעודי, זהר וגנר מפתיעה עם "סבוי", סרט תיעודי שנראה שלגמרי לא עוסק בחייה האישיים או במשפחתה, אלא דווקא בסיפורה המטורף של כוכבה לוי, אישה ממוצא כורדי-תימני שהייתה אחת מבנות הערובה בפיגוע במלון סבוי ב-1975 שבוצע על ידי מחבלים מהפת"ח ובמהלכו נהרגו שמונה אזרחים ושלושה חיילים – אחד שניסה לעצור את הפיגוע ברגע ההשתלטות ושניים נוספים מסיירת מטכ"ל, שהשתתפו במבצע החילוץ. כוכבה הפכה לגיבורה לא צפויה כאשר בזכות העובדה שידעה ערבית שימשה כמתווכת בין המחבלים לכוחות החילוץ, אבל הסיפור שלה, כך מבטיח הסרט, רק התחיל באותו לילה. עוד בתחרות התיעודית ניתן יהיה לראות את "דעתו של החייל", שחושף סודות על תהליכי עבודת הצנזורה הצבאית על מכתבי חיילים במשך עשרות שנים – בעצם, עד שהפסקנו לשלוח מכתבים ועברנו לסמסים, את "שני ילדים ביום" על מעצרי קטינים פלסטינים בגדה המערבית ועוד. כמו כן, מחוץ לתחרות יוקרן "ז'ה טם, רונית אלקבץ" של מורן איפרגן, "פרויקט ארכיבאי אופנתי של רונית אלקבץ" ז"ל. ונוסף על כל זאת – עשרות סרטים קצרים, תחרות יצירות וידאו-ארט, וזה עוד מבלי שבכלל פורסמה התוכניה הבינלאומית. בואו לירושלים.

• ❤ תרבות
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• ששון גבאי
• ליאור אשכנזי
• זהר וגנר
• רונית אלקבץ
• קולנוע
• פסטיבל
• ירושלים

• Facebook
• Twitter
• Email

הטרנד התרבותי ממשיך: עוד ועוד יצירות זורמות חינם אונליין ונפתחות אל הציבור המסוגר בבתים. המצטרף החדש אל המגמה המשמחת הואהפורום הדוקומנטרי בישראל, שהקים ערוץ בידוד ייעודיהמכיל כ-50 סרטי דוקו ממיטב התוצרת של יוצרי סרטי התעודה הישראליים בשני העשורים האחרונים.

בין שלל היצירות המרתקות שמופיעות כרגע באתר – רובן חינם וחלקן בתשלום סמלי – אפשר למצוא קלאסיקות ישראליות כמו "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון" המופתי של אבי מוגרבי ו"רוח דרומית בחוף הילטון" הנהדר של קרין קיינר, לצד סרטים טריים כמו "מעשה בשני בלונים" הנועז של זהר וגנר ו"אסתיר פניי" המהפנט של אייל דץ.

מי שמתגעגע לתל אביב שהייתה כאן עד לפני כמה ימים, ישמח בוודאי לפגוש את ננה שרייר ב"איכן שפועם ליבך", את גלעד כהנא ב"ראיתי ג'ירפות בהודו", את "יהוא ירון – אמן השכנוע העצמי" או את "אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול" עם דודו טסה והכוויתים במסעם כלהקת החימום של רדיוהד (הופעות! אנחנו כבר מתגעגעים!).

גם התרבות הישראלית הקאנונית מיוצגת כאן עם "שבעת הסלילים של יונה וולך" הנפלא של יאיר קדר, "ישורון: שישה פרקי אבות", "היה היה מלך" על ניסים אלוני (בבימויו של דורון ג'רסי) ו"זלדה. אישה פשוטה", גם הוא של קדר. אם תמיד תכננתם להשלים צפייה במיטב התוצרת של הדוקו הישראלי – הנה ההזדמנות שלכם.

• המסך
• קורונה
• תיעודי
• דוקומנטרי
• דודו טסה
• זהר וגנר
• יונה וולך
• הג'ירפות