נועם רון קבעה לעצמה בית בחוף גאולה שגורם לה להרגיש שייכת. בתל אביב של היום, בין דירות קטנות ומתפרקות או דירות שותפים, לכולנו יש מקום שבו אנחנו מרגישים נוח ואוהבים כאילו היה ביתנו. והבית הזה מראה לנו את הממשות של הנצח // "הבית השני שלי": פרויקט מיוחד
חוף גאולה נמצא במרחק 7 דקות הליכה מהדירה שלי. אני באה אליו לעשות מדיטציה, להשתזף, להתרענן, לעשות ספורט, לקרוא ספר, לחשוב, לכתוב, להיטען. אני מעדיפה להגיע אליו לבד, וכשאני מתיישבת בו יוצאת לי אנחת הרווחה הזאת – כמו זאת שיוצאת כשמתיישבים על הספה בסלון אחרי יום עבודה ארוך. לפני שחוף גאולה היה 7 דקות הליכה מהדירה שלי, חוף בוגרשוב היה 12 דקות הליכה מהדירה הקודמת שלי. ולפני חוף בוגרשוב חוף געש היה במרחק 10 דקות של נסיעה. השינוי תמיד נשען על קרבה פיזית, כאשר החזרה לים – כל ים באשר הוא – היא תמיד הגורם הקבוע.
>>כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>>אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>>אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם
כשחושבים על מה הופך בית לבית ויורדים ממש לשורש העניין, אפשר למצוא שלא מדובר בהכרח במקום פיזי, אלא יותר בתחושה. מרחב שמעניק בטחון, שמייצר שייכות, שמהווה עוגן, שהוא נצחי במהותו. דירות ובתים ובניינים יכולים בהחלט להיות מקום שמתקיים בו בית, אבל זה קשור בדברים פנימיים הרבה יותר. לעולם לא נוכל להתמסר לחלוטין, להיטמע, להיקשר למרחב שכזה אם לא נדע שהוא יהיה איתנו לנצח, ובמחוזות האלו, הטבע או הים מהווים עוגן עצום.
חוף הים של תל אביב קיים עוד לפני שהייתה בכלל תל אביב. או ישראל. הוא בנוי שכבות על שכבות של זיכרונות והיסטוריה, ונושא בתוכו חלקים ממני ומכל מי שהיה ועוד יהיה פה. הים הוא ביטוי טהור של האינסוף, ויש בתוך הידיעה הזאת שקט שאין לו תחליף. הוא החיבור בין החול הרך, העוטף והמקרקע, לבין המים שנמצאים בתנועה מתמדת וחסרת היגיון, לבין השמיים שמכילים את השמש הירח והכוכבים שמהווים את האור בכל מובן המילה.
>>אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>>הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב
>>לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"
בחוף הים מתרחשת הסינרגיה הזו בין כל יסודות החיים ואלו תמיד עוזרים לי להגיע למקום מפויס יותר, הרמוני יותר, עם עצמי. המרחבים שיש בים מפגישים אותי עם המרחבים שיש בתוכי והנוכחות בו גורמת לי להרגיש שייכת. פיסת הטבע הזאת היא המתנה הכי גדולה של העיר שלנו, היא יכולה להעניק ולהאיר את הממשות של הנצח, את הריפוי שבאופק, את הבטחון שבשינוי. בעיר וברוב החיים שמקיפים אותנו הכל זמני, הכל זז, מתחלף מהר, משתנה, בבנייה, במעבר. הכל מתחיל ואז נגמר. רק מחוף הים לא שומעים את הרעש שכל אלו מייצרים, ואני תמיד מוצאת בו את הבית שבי.
