Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בארבע השנים האחרונות הכנסת הפכה לזירה להתכתשויות חריפות, וכך גם השיח הציבורי. חגאי רובינשטיין על המעבר מהתמקדות בתפיסות עולם, להתמקדות בפוליטיקאי שנותן את השואו המרהיב ביותר. ואף מילה על ביבי
בעוד לא הרבה זמן רבים מאיתנו ייגשו לקלפיות כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. לאור הקדנציה הסוערת שזה עתה הסתיימה, חשבנו שראוי להציג נקודת מבט שונה על הכהונה האחרונה של כנסת ישראל. מבלי לצאת בהצהרות חד משמעיות, נראה שאפשר להצביע על שינוי שהתחיל לפני זמן מה, ובקדנציה האחרונה בלט ביתר שאת, בכל הנוגע לקשר בין מה שקורה בכנסת לתנודות בשיח הציבורי. כל זה, בלי אף מילה על ביבי.
בעבר ניתן היה למצוא ביתר קלות התקבצות של אנשים סביב רעיון, תפיסת עולם או סמל. לעומת זאת, כיום אנו עדים לתהליך של חלוקה לפי מנהיג או אינטרס ספציפי. לראייה, באפריל 2019, עם פיזורה של הכנסת ה-20, תהיינה כחמש עשרה סיעות שונות, ובחלוקת המנדטים הליכוד מוביל עם שלושים מנדטים. לשם השוואה, בכנסת העשירית (1981-1984) היו עשר מפלגות, כשכמעט מאה מנדטים התחלקו בין "הליכוד" לבין "המערך".
במבט ראשון אפשר לחשוב שאולי מדובר במאבקים פרטיים בין חברי הכנסת במסגרת המערכת הפוליטית, אבל בפועל מדובר בתהליך שמייצג רחשים עמוקים ומהותיים יותר בחברה הישראלית. לפני כמעט ארבע שנים הנשיא ראובן ריבלין נאם את נאום ארבעת השבטים המפורסם. הוא תיאר חלוקה רחבה בתוך החברה בין ארבע קבוצות גדולות, שבטים, שחיים בפחד וללא שפה משותפת: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. בתחילת דרכה של הכנסת הנוכחית מדינת ישראל לא ידעה כי היא עומדת בפני תקופה מאתגרת, שהקשיים בה יובילו לפילוג בין מספר גדול יותר של קבוצות.
חברי הליכוד בפתיחת מושב הכנסת התשיעית. (צילום: Government Press Office)
לפני הבחירות הנוכחיות ובמהלכן, קמו מפלגות חדשות, בעלות אג'נדות דומות אם לא זהות. מאחורי כל מפלגה עומדת קבוצה שמעצבת תפיסת עולם לעומתית, מול קבוצות אחרות שעל פניו חולקות איתה את אותו סדר יום.
בעשורים האחרונים, קווי המתאר שאמורים לחלק את העולם הפוליטי בין ימין, מרכז ושמאל, הלכו והיטשטשו. בקדנציה האחרונה מפלגות המרכז, "כולנו" ו"יש עתיד", זיגזגו בין ימין ושמאל במטרה לאסוף כמה שיותר קולות. מפלגות ימין כמו "הליכוד" ו"הבית היהודי" לטשו עיניים למרכז, ולפעמים אפילו מעבר לכך. בדומה להן פעלו מפלגות השמאל (מפלגות "המחנה הציוני") רק בכיוון ההפוך. גם במגזר הערבי ובמגזר הדתי הוחלט על פיצול. "יהדות התורה" התפצלה ל"דגל התורה" ו"אגודת ישראל", ו"הרשימה המשותפת" נפרדה מ"תע"ל" בראשות אחמד טיבי.
הערכים שלכאורה מייצגים את הימין ואת השמאל עברו רידוד. בדיון הציבורי מייחסיםלימני תכונות מאוד ברורות: הימני הוא ניצי, דתי בחלקו, ציוני, תומך שוק חופשי, נגד החזרת שטחים. בתפיסה הזו, לדוגמה, לא ייתכן ימני בעל תפיסת עולם סוציאלית (למרות שיש כאלה). השמאלני לעד יהיה יוני, חילוני, סוציאליסט (אם לא קומוניסט) ובעד פתרון שתי מדינות. גיבוש התפיסות המוצקות האלה הביא לכך שכדי להתמודד עם המורכבות של החיים, הבוחרים הולכים ומצביעים על בסיס פרסונלי. כך "יש עתיד" היא בעצם יאיר לפיד, "ישראל ביתנו" היא ליברמן, "גשר" היא אורלי לוי-אבקסיס, "הימין החדש" היא בנט, וכך הלאה. חלק מהדמויות שעומדות בראש הסיעות אינן מחזיקות באג'נדה ברורה או בדעות מגובשות, אבל הן מסייעות לבוחר להרגיש כי הוא יכול להיאחז במשהו ברור בין שני הייצוגים הקשים לעיכול של ימין ושמאל.
צילום: U.S. Embassy Jerusalem
ההיאחזות הזו במנהיג, בראש רשימה או בח"כ בולט, משקפת את ההתנהלות של אזרחים רבים, אשר נבדלת מתפיסת שני צידי המתרס של ימין מול שמאל. הציבור נמשך לראשי סיעות או מפלגות ולחברי כנסת בולטים, לעיתים על בסיס עוצמת הנוכחות שלהם בשיח הציבורי. על כן, בתקופת הבחירות חברי הכנסת והמתמודדים השונים מתאימים את עצמם לכך, לפעמים ללא מודעות עצמית. הסרטון של גנץ, בו הוא מונה את מספר המחבלים ההרוגים במבצע "צוק איתן", הוא דוגמה מעולה לכך. גנץ ביקש להתבלט ולזעוק כמה הוא יכול להצטייר כימני (בעיני אלו שרואים תמיכה בחיסול מחבלים כנחלת הימין). "ההצגות" התקופתיות של אורן חזן, הפרידה הפומבית של גבאי מלבני, טקס בת המצווה של ח"כ נאווה בוקר בחסות אייל גולן, יאיר לפיד עם ווסט זוהר, כל אלו הם מרכיבים של אותה תופעה. אלה הן פעולות שונות שמטרתן לקנות מקום בדעת הקהל או לסחוף קולות נוספים ממחנות פוליטיים שכנים.
הוויכוחים על ערכים הולכים ונעלמים, והם מפנים מקום למי שצועק חזק יותר, למי שעוקצני או חריף יותר או פשוט למי שהרים שואו מרשים יותר. הקדנציה האחרונה של הכנסת הייתה רוויה בכך. הרשתות החברתיות אפשרו לחברי הכנסת לחשוף, לשלהב ולגייס את האזרחים. במובנים מסוימים, הטכנולוגיה האיצה את חידוד הגבולות בין הקבוצות. כשכל אחד יכול לפרסם, לצייץ, להעלות פוסט–עוצמת הדיון עלתה שלב, וחברי הכנסת נדרשו לפעול בהתאם. לכן אלעזר שטרן רמז (או לא רמז) על דרכי מינויה של רגב בשורות הצבא, אורן חזן קרא לאילן גילאון חצי בן אדם (לצערנו מהמעשים הפחות גרועים של חזן), וחנין זועבי קראה לחיילי צה"ל רוצחים. והיו עוד רבים וטובים.
הבחירות הקרובות והשנים שלאחריהן יוכלו להעניק לנו פרספקטיבה האם מדובר בתהליך של הידרדרות או שהכנסת האחרונה הייתה מקרה קיצוני, צבעוני, בוטה וחד פעמי. בכל מקרה, בבחינה של הכנסת ה-20 ניתן לראות כי אף אחד לא לקח אחריות אמיתית על הפיצול בחברה. להפך, נבחרי הציבור חיזקו אותה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
התיאטרון בתל אביב מחורבן. התיאטרון בפריפריה גם מחורבן. אם יוסטו תקציבים מהמרכז לפריפריה, יהיה קצת פחות חרא במרכז, וקצת יותר חרא בפריפריה. בהצלחה לשני הצדדים.
[tmwdfpad]
2.ימין/שמאל
למה התיאטרון בתל אביב מחורבן? כי הוא שמרני, פחדני, מתחנף לקהל, ומשרת אג'נדות שמאלניות. ולמה התיאטרון ב – נגיד – אריאל, יהיה מחורבן? כי הוא יהיה שמרני, פחדני, יתחנף לקהל, וישרת אג'נדות ימניות. הכיוון של האג'נדה ממש לא משנה. אמנות הופכת לחרא ברגע שהיא משרתת אג'נדה, נקודה. הפסקת לשאול שאלות, והתחלת לצעוק סיסמאות? אתה לא אמן, אתה פוליטיקאי.
3.אליטיזם/עממיות
כל אחד זקוק מדי פעם לשמוע, לראות, להרגיש משהו שמעבר לו – אבל שהוא בהישג יד. בשביל זה יש אמנות, והיא תמיד אליטיסטית. היא תמיד באה מלמעלה, מספרת לך משהו שלא ידעת, אבל איכשהו כבר רצית לדעת; פותחת לך את התודעה ומאפשרת לה לגדול. לא בהרבה – באחוז. בשני אחוז. אבל לגדול. מי שרגיל לראות את ״האח הגדול״, מקבל את האחוז הנוסף שלו מ״ארץ נהדרת״. מי שאוהב את ״הסופראנוס״, האחוז הנוסף שלו יבוא מ"הסנדק". מי שאוהב את אייל גולן, יקבל אותו מאהוד בנאי. מי שאוהב את אהוד בנאי, יקבל אותו מבוב דילן. אבל לומר ש״העם״ או ״הפריפריה״ או “המזרחים" צריכים רק תרבות עממית, כי זה מה שהם אוהבים – זה יותר מהתנשאות, יותר מרשעות; זה חוסר הבנה בסיסי של מהו האדם.
4.מילים/פוליטיקה
בהמות. מנשקי מזוזות. מכתתים רגליים. אחת מתופעות הלוואי הדוחות ביותר של תרבות הפייסבוק, היא הרדיפה אחרי הביטוי המטופש הבא שאפשר להוציא מהקשרו, לשתף וללייקק, וליצור בעזרתו גל מתלהם של איבה. אז גילה אלמגור אמרה “מכתתים". אז אמרה. כך מרגיש אדם שבמשך עשרות שנים נוסע לעבודה במקומות שרחוקים מביתו. האם המלה עצמה, שנאמרה תוך כדי ויכוח שבו הוטחה בה האשמה כאילו איננה מגיעה למקומות הללו, מוחקת את עצם העובדה שהיאכןהגיעה אליהם? זהו טריק דמגוגי חדש, שנועד ליצור מסך של שיימינג, שיסתיר את המציאות עצמה. אנחנו לא שופטים יותר אדם על מעשיו. אפילו לא על דבריו. רק על מילה אחת שמציתה מלחמת לייקים וגוררת התייחסות בכל כלי התקשורת (“לשאלת כתבנו ענה לברון ג'יימס: ווט איז מכתתים"?).
5.מורכב/פשוט
המלחמה האמיתית איננה בין השמאל לימין, בין האשכנזים למזרחים, או בין תל אביב לפריפריה. המלחמה האמיתית היא בין אלה שמוכנים לקבל שהעולם מורכב, לבין אלה שניתלים בסיסמאות וקלישאות, כאילו היו השער לגן העדן של זהותם האבודה.
שימו לב כמה מהר הגיעו הימין והשמאל להסכמה על נחיצות הצנזורה: תיאטרון אל־מידאן יאבד את תמיכתו, הסרט על יגאל עמיר את מקומו בפסטיבל. מה המשותף להצגה על חיי האסירים הפלסטינים, ולסרט על חייו של רוצח ראש הממשלה (חוץ מהעובדה שהם כנראה די מחורבנים)? שניהם עושים האנשה של רוצח. הם מנסים להראות רובד נוסף, מעבר לפלקט האידאולוגי. מן הסתם, לא בהצלחה מרובה – האידאולוגיה של יוצריהם מציצה להם כל כך בולט מהמכנסיים, שזה לא נעים להסתכל. אבל זה מה שהם מנסים, לפחות. להראות שיש עוד מימד, שלא שמנו לב אליו. מימד אנושי, מורכב.
ומה עושים אבירי התודעה הישראלית, מימין ומשמאל? משתיקים אותם. מיד. הם לא נגד שמאלנים, והם לא נגד רוצחים. הם נגד מורכבות.
6. קריאה לפעולה אם רק הייתי יכול, הייתי מארגן הפגנת המונים בככר רבין. עם מיקרופונים ומסכי ענק. הפגנה בעד חופש הביטוי במדינת ישראל. ולבמה הייתי מזמין את האנשים שהכי קשה לשמוע: את הרב גינצבורג, את חנין זועבי, את נסראללה שינאם בסקייפ, את הרב כהנא בקטעי וידאו נבחרים. שאריאל זילבר ישיר, ותזמורת ערבית תנגן ואגנר. וכל מה שאנו, הקהל, צריכים לעשות בכנס כזה, זה פשוט להתאפק. זה האתגר: להתאפק. מה אתם אומרים? הייתם באים להפגנה כזאת
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
א. רק פיירוז. לא רק שיש לה קול של מלאך, זו גם מסורת.
ב. חדשות הבוקר בגל"צ, שיהיה לי על מה לדבר עם החבר'ה בעבודה.
ג. אין לי זמן לשמוע כלום, אני מתחיל את היום מוקדם מדי.
ד. תלוי בתקופה, ואם אני בשבי או בתוכנית הריאליטי.
[tmwdfpad]
2. מה אתה אוכל לצהריים?
א. מה שאימא מבשלת.
ב. מזמין אוכל מהמסעדה ליד העבודה, שלא יגידו שהערבים קמצנים.
ג. צהריים? עזבו, אני בדיאטה.
ד. משהו קטן, את הארוחה הגדולה מכינה לי אשתי בערב אחרי שהיא מארגנת לי מקלחת.
3. בילוי שישי מועדף?
א. להפגין בבלעין.
ב. ללכת עם המשפחה לקולנוע, לג'ימבורי או לבקר את סבא וסבתא. זמן איכות עם הילדים זה הכי חשוב.
ג. אני בעבודה.
ד. סעודות למשפחה ולמפקדים.
4. בא יהודי לבקר בביתך. מה תעשה?
א. מה יעשה יהודי אצלי בבית? לא שיש לי בעיה עם יהודים, רק עם ציונים, אבל רוב היהודים במדינת ישראל הם כאלה.
ב. אנזוף בו על הכיבוש, אקרא לו פריבילגי וארצה על פשעי הציונות עד שיבקש סליחה. אז אני והוא נשתף חוויות מהאוניברסיטה ונבין שכולנו בני אדם.
ג. אשוויץ בהישגים שלי ובבית המדהים שבאתי ממנו. אחר כך אפרוץ בבכי ואתהה למה הוא לא מקבל אותי אפילו שנולדתי פה ואני חלק מהתרבות.
ד. מכין חומוס־צ'יפס־סלט ומודה מודה מודה על הביקור.
5. מה הסרט האהוב עליך?
א. "ג'נין ג'נין".
ב. "לישון עם האויב".
ג. "זהות אבודה".
ד. "מבצע קהיר".
6. איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
א. ראש עיריית נצרת.
ב. ברחבי אירופה, מרצה על העבודה בעיניים שמצביעי מרצ עשו לי.
ג. בישראל, המדינה שלי, מה השאלה פה בכלל?
ד. יכול להיות שאלך הפעם על "האח הגדול".
אם רוב התשובות הן א – אתה חנין זועבי
כמו הילדה הטובה מבית זועבי, אתה כנראה עוד גר עם ההורים ומדבר עברית גבוהה גבוהה. אתה ערבי רע וחצוף עם שאיפות ומשאלות מוזרות, כמו מדינת כל אזרחיה או סיום הסגר על עזה. אתה הרסיס בישבן של הימין. ברכות.
חנין זועבי (צילום מסך)
אם רוב התשובות הן ב – אתה סייד קשוע
אתה ערבי פולני, ממורמר על כך שלא מקבלים אותו אף שהוא חי בין היהודים וכותב בשפתם. אתה אפילו מגזים ודורש בחוצפתך להיות אחד מהם. עתידך לעזוב ולספר בנֵכר בכאב על אובדן המולדת ועל הכולירות מצביעי מרצ שלא הצליחו להגן עליך.
סייד קשוע (צילום מסך)
אם רוב התשובות הן ג – אתה לוסי אהריש
כמו מדליקת המשואה האהובה, גם אתה מבין טוב־טוב את כללי המשחק ורוצה להשתלב, אבל הערבים הפרמיטיביים עושים לך חיים קשים עם ההטפות השמרניות שלהם. גם הסמולנים יורדים עליך שאתה "לא מספיק ערבי", ויהודים ימנים רואים בך מסכן. חלקם גם שונאים אותך.
לוסי אהריש (צילום מסך)
אם רוב התשובות הן ד – אתה עזאם עזאם
אתה ישראלי אמיתי, אחי, קודם כל ישראלי. עושה הכל למען המולדת, שנתנה לך שתי דקות של תהילה ושלחה אותך לתוכנית ריאליטי "מצליחה". בבית מחכה לך אשת חיל שמכינה אחלה עלי גפן.
עזאם עזאם (צילום מסך)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אהלן ח"כ יואב קיש מהליכוד, זה עופר מ־Time Out. למדור קוראים "אהלן" וזה ריאיון טלפוני קצרצר באווירה בלתי מחייבת.
"אוקיי, וישימו את התמונה שלי ליד?".
[tmwdfpad]
אתה מעדיף תמונה שלך או של ארבעה ספרי טיסה ב־100 ש"ח בסטימצקי, לרגל זה שאתה פועל לביטול חוק הספרים והחזרת המבצעים על ספרי קריאה?
"לא, תמונה שלי".
אל תדאג. אז תגיד, למה בוער לך לבטל את חוק הספרים?
"החוק נועד הרי להגן על הסופרים ולהגדיל את ההכנסות שלהם ממכירות הספרים שלהם, אבל בדיעבד זה פשוט כשל. בדקתי ונרשמה ירידה דרמטית בכמות המכירות של ספרים מאז שמבצעי ה־4 ב־100 בוטלו, יש ירידה של 50־60 אחוז. מה שנוצר זה מצב של Lose-Lose, כלומר הסופרים מקבלים פחות רווחים וגם הצרכנים קונים פחות ספרים כי המחירים עלו. עשיתי בדיקה מעמיקה עם כמה סופרים ומו"לים, פחות עניינו אותי סטימצקי וצומת ספרים כי חשוב לי האינטרס של הסופרים, והם סיפרו שחוק הספרים הסב להם הרבה נזק. יכול להיות שפה ושם יש איזה סופר רבי מכר גדול שעדיין מרוויח גם תחת החוק החדש, אבל כשמסתכלים על מסת הסופרים כולה – זה פשוט לא עובד".
אתה חושב שהסיבה שאנשים לא קוראים ספרים היא המחיר שלהם?
"שמע, אם ספר חדש עלה פעם 25 ש"ח והיום עולה 60 ש"ח אז כן – קונים פחות. הרי פעם הייתי נכנס לחנות וקונה 4 ב־100: אחד לך, אחד לילד, אחד לאשתך ועוד מתנה למישהו. זה לא קורה יותר".
עולם הספרות קרוב אליך באופן אישי או שסתם בחרת להתעסק בזה? אתה בכלל טייס אל על לשעבר.
"אני חושב שזה תחום חשוב ואני באופן אישי אוהב לקרוא, אבל לא מעבר לכך. אני לא כותב או חבר של סופרים".
אתה מס' 19 ברשימת הליכוד אבל אין לך תפקיד בממשלה. מה אתה מתכוון לעשות בכנסת הקרובה?
"הגשתי לאחרונה גם הצעת חוק בנושא של שילוב אזרחים עם מוגבלויות בשירות הציבורי, אחרי שבשירות הפרטי זה כבר קורה בזכות הסכם בין ההסתדרות למעסיקים. חוץ מזה אני גם חבר בוועדת חוץ וביטחון, ועדת המדע והטכנולוגיה וועדת הכנסת. אני אמור גם להיות יו"ר ועדת הכנסת בשנה השנייה ובשנה השלישית של הכנסת הזו".
זו הוועדה שמנסה כל הזמן לשלול מחנין זועבי זכויות, לא?
"כן".
ואתה מתכוון להמשיך במסורת ולנסות גם?
"אני חושב שזועבי הוכיחה שהיא לא ראויה להיות חברת כנסת כשעלתה על המרמרה, אז כן – אפעל להסיר את החסינות שלה".
בתור חבר בקואליציה אבל לא בממשלה, אתה צריך לתאם עם ביבי או מישהו את הצעות החוק שלך או שמותר לך להציע מה שבא לך?
"אני יכול להציע מה שנראה לי לנכון ולא צריך את רשותו של אף אחד".
הופה, נשמע שיש לנו עסק עם עוד אורן חזן סורר אחד. גם לך נהיו עיניים גדולות כי הקואליציה צרה וכל קול קובע?
"לא, הגישה שלי אחרת. אני לא מאמין באלימות, איומים ואולטימטומים, אלא בהידברות".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
איימן עודה, מנהיג הרשימה המשותפת, הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. האובמה של המגזר הערבי בישראל מדבר על חיבוקים ועל העצמת מוחלשים, מפזר מילים גסות כמו "שלום" ו"תקווה" ועומד על הדמיון בינו לבין בן גוריון. ראיון
אנשים מבאסים תמיד שואלים אותך איפה היית כשמשהו רע קרה. כשרבין נרצח, כשהודיעו שג'ון לנון נורה. אבל לא רק טרגדיות קשה לזכור. כשאני מדברת עם איימן עודה אני מנסה להיזכר איפה הייתי כששמעתי בפעם הראשונה את ברק אובמה מדבר, כשהבנתי שאני שומעת משהו אחר. משהו שהוא מעורר תקווה באופן שכמעט לא נוח לגוף שמורגל בדיבורים על פתרונות זמניים, התמודדות עם קיפאון, מקסימום שיפור קל של הקיים, וכן, גם הגוף שרגיל להתבטא בחופשיות כאדון, כבעליה של המדינה היהודית הדמוקרטית. עודה באמת משתמש בטרמינולוגיה אחרת, וזה מעיף ת'שכל.
איימן עודה (בחולם וסגול, כמו ב"אודה לך אם לא תתייחס אליי כאזרח סוג ב'"), חיפאי, בן 40, אב לשלושה, "חילוני אבל מאמין", הוא מספר אחת ברשימה המשותפת, או אל־קָאאִמַהאל־מֻשְתַרַכַּה. איחוד המפלגות הערביות – חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – כבר כונה בתקשורת הישראלית "סלט וולדורף של ניגודים קיצוניים" (אילן לוקאץ') ו"סגסוגת בלתי אפשרית" (אוהד חמו). עודה מוכר כבר ברחוב הערבי, אבל הוא סטאר עולה בשבילנו, כי מי אנחנו שנכיר מישהו מהרחוב הערבי. אנחנו נזכור ששמענו אותו בפעם הראשונה אצל יונית.
עודה הוא הכי "צעיר ערבי משכיל שמסתכל ישר בעיניים" שתמצאו. כשיש לו דקה זמן הוא קורא, והוא אכן מדקלם מחמוד דרוויש בעל פה לפי דרישה. הטענה הרווחת כלפיו היא שתחת כנפיו הליברליות והרהוטות נוח להסתיר עמדות חשוכות, איסלאם קיצוני, פוליגמיה ואת חנין זועבי. לא שמישהו באמת יכול להסתיר את זועבי. יש שאפילו השוו אותו לבנט של הבחירות הקודמות – אח מבחוץ ואללה יוסתור מבפנים. "יש הבדל קטן ביני לבין בנט", אומר עודה, "הוא, יש לו רסיס באיזשהו מקום בגוף, ואני בא עם עלה זית ביד".
[interaction id="55004ce97fdf079b4ee635ca"]
אז איך זה באמת להיות ערבי בישראל מול שלטי הבחירות של ליברמן?
"זה שראש הממשלה אומר שהסכנה האמיתית במדינת ישראל היא לא הפלסטינים בשטחים אלא הערבים שבתוך המדינה, זה ששר החוץ מבקש לגרש 200 אלף ערבים, זה בעצם אומר לי 'איימן, תחכה לטרנספר'. אז שואלים אותי איך אתם רצים יחד? איך חד"ש רצים עם האחים המוסלמים? עשינו ברית של המודרים, של המאוימים. אנחנו רוצים להביא את כל האוכלוסייה הערבית למגרש הראשי, אנחנו באים בכוח בשביל להיות חלק מהמשחק. הרשימה המשותפת קמה לאחר תקופה קשה מאוד לאוכלוסייה הערבית במדינה, תקופה שבה הגזענות, ההדרה והשנאה השתלטו על השיח, ולא רק של הימין הקיצוני. אנחנו נהיה 15 מנדטים ונפעל גם למען המוחלשים היהודים שיצביעו לימין. אני פותח דלתות. אני רוצה להיאבק למען הטוב הכללי. זו גישה מחבקת ומקרבת. חוץ מזה, אני רוצה לומר למי שמוטרד שהמדינה הזו היא כבר לא מדינת היהודים, היא מדינת הטייקונים".
במסגרת פנייתו למוחלשים באשר הם, עודה מגיע עם דב חנין לאוהל של ארגון הסיוע לנזקקים "פתחון לב", המוצב בכיכר רבין. "פתחון לב" מנסים להחתים את כל מנהיגי המפלגות על התחייבות לקידום תוכנית למיגור העוני. כרבים מהמתמודדים במגזר היהודי, חוץ מביבי שעדיין עסוק באירן ובריהוט גן, זיהה עודה שהאזרחים הערבים כמו היהודים מוטרדים יותר מאיך לגמור את החודש מאשר ממה שקורה לאחיהם בתורכיה ואפילו בעזה. הוא עדיין מחויב לרעיון שהכיבוש הוא המקור לכל צרותינו ושסיומו יביא לשיפור דרסטי ברמת החיים בתוך גבולות ישראל, אבל הוא פונה כל העת ל"שקופים", גם לאלה שלדרעי פחות נוח לראות. "שני שליש מהילדים הערבים הם עניים", אומר עודה למתנדבים באוהל, "אני לא בא לפה כדי להזדהות, אני חלק מזה. הבעיה הקשה היא שאנשים עובדים נשארים עניים. לאן הולך הכסף? להתנחלויות ולביטחון. אנחנו רוצים שהכספים יעברו למוחלשים".
עודה הוא בין הראשונים לחתום על האמנה של "פתחון לב". כשהעט מונף, עודה וחנין מבחינים פתאום ששם המפלגה הכתוב על ההסכם אינו נכון. כתוב שם "הרשימה הערבית המשותפת". חנין מסביר: שם המפלגה הוא "הרשימה המשותפת". המארח נבוך. האין זו בעצם הרשימה הערבית המשותפת? הטקס מופסק עד שהמילה "הערבית" מכוסה במדבקה לבנה.
מחוץ לאוהל, באין צלם בסביבה, עודה עוצר לשוחח עם כמה מאכילי יונים. "הוא תמיד ככה?" אני שואלת את הדוברת הצמודה אליו. "כן, באמת שכן", היא צוחקת, "לפעמים הוא מגזים, הוא לא מבין עדיין את הלחץ. הבוקר הוא התעקש לרחוץ את כל הכלים אצל אמא שלו שהכינה כיבוד לפגישה של כמה נציגים. הוא עיכב את כולנו".
איימן עודה
אל תצביעו לנו
מצביעים תל אביביים רבים ("תל אביביים" כתכונת אישיות, לא כלוקיישן) שהרגישו שמרצ והמשותפת זה די אותו דבר ורק צריך להחליט מה יותר מגניב להגיד שהצבעת, נותרו מעט מבולבלים בסוף השבוע האחרון, לאחר שבאירוע בזק, סירבה המשותפת לחתום על הסכם עודפים עם מרצ והואשמה שבכך הפחיתה, אולי, שניים־שלושה מנדטים מגוש השמאל. מרצ הגיבו על הסירוב הזה בכל הכוח. זהבה גלאון האשימה אותם בלאומנות ובבדלנות; מוסי רז ועיסאווי פריג' אמרו שהמהלך מוכיח שלאנשים שבאמת רוצים שיתוף יהודי־ערבי יש רק רשימה אחת והיא מרצ, ועוד כהנה. עודה, שתמך בהסכם העודפים ובילה את 24 השעות שהיו לו כדי להעביר את המהלך בניסיונות נואשים לשכנע את שותפיו, ולבסוף רק את המתנגד האחרון ג'מאל זחאלקה, מתנסח בנושא בבהירות: "צר לי על מה שקרה. חלק מהחברים נפגעו מההתנשאות, שזהבה לא הייתה זו שפנתה, אבל מבחינתי זהו הדבר השני בחשיבותו. הדבר הראשון הוא שאכן היינו צריכים לחתום. אנחנו ארבעה מרכיבים ברשימה, וביממה אחת זה לא הבשיל. כמעט חתמנו אבל הזמן אזל".
להערכתך, איבדתם קולות יהודיים בסיפור הזה?
"אני יכול להבין את היהודים שמאוכזבים מאי החתימה, אבל רוצה לחזור לעיקר: המיעוט, בכל מקום בעולם, הוא קבוצה שוחרת דמוקרטיה, וכך גם המיעוט הערבי. לא כי אנחנו כאלה דמוקרטים מבפנים – אנחנו בעד זכויות נשים אבל יש אפליה אצלנו, אנחנו מתנגדים לחמולות אבל יש חמולות אצלנו – אלא כי מעצם היותנו מיעוט אנחנו בעד סובלנות. ניסו להדיר אותנו מהפוליטיקה, מסיתים נגדנו כל הזמן. יהודי דמוקרטי צריך לחשוב כל הזמן על העובדה הזו, שלמרות הכל לא בחרנו להסתגר. כל קול יהודי נוסף יש בו אופק, תקווה, בשורה. אף שאנחנו מקבלים את הרוב המוחץ שלנו מערבים אני מתרוצץ בחוגי בית יהודיים. זה לא נראה לך מוזר שאני מדבר עכשיו עם עיתון תל אביבי? שאני מגיע לבית ספר בליך במקום להסתובב בכפרים? אני אומר להם שם 'אל תצביעו לנו, אבל דעו שנהיה בעד זכויות הצעירים במקום לשפוך מיליארדים להתנחלויות'".
איך בכלל מתייחסים אליך במגזר? חושבים שאתה נחמד מדי וסחבק של יהודים?
"200 אלף אזרחים ערבים צפו בעימות שבו לא הסכמתי ליפול בפח הגידופים. חלק העירו לי: היית צריך לכסח את ליברמן ואפילו לזרוק לו משפטים כמו 'תחזור לרוסיה'. אני לא מאמין בזה כלפי האזרחים הרוסים שכבר נמצאים פה, ואני גם לא רוצה שיזדהו איתו כשאני תוקף אותו. הגישה הזו, תתפלאי, מוצאת חן בעיני המגזר. למרות כל ההבדלים ביני לבין בן גוריון, הוא אמר פעם: 'אני לא עושה מה שהיהודים רוצים, אלא מה שטוב ליהודים', וכך גם אני עם הערבים".
איימן עודה ביפו
למה לתל אביבי להצביע לכם?
"שינוי כיוון אמיתי בדרך שאליה המדינה צועדת חייב לעבור דרך שותפות אמיצה בין היהודים והערבים שחיים כאן. אני מדבר אל היהודים והערבים בהרבה אהבה כי אני מאמין שמקום שיש בו שני עמים ויותר מתרבות אחת מעשיר אותי, מוסיף לי. אני נמצא במקום הזה מתוך בחירה, כי הוא טוב לי. לכן אנחנו מחפשים גישה רחבה ולא ניתוק. מגיע לערבים, כקבוצה לאומית, ללמוד בבתי ספר על המורשת שלהם, על מחמוד דרוויש ועל תאופיק זיווד ולא רק על רחל המשוררת. למה שירים של דרוויש צריכים להגיע אליי דרך החלון ולא מבחינה רשמית? זה יזיק לך? זה יוסיף לך ויעשיר אותך. ולגבי הזכויות האזרחיות, אני רוצה לעודד תעסוקת נשים ערביות, לפעול לאיסוף הנשק מידי האזרחים, מיגור האלימות, הכרה בכפרים בנגב – כשהתוכנית הזו תתבצע תושבי תל אביב יתחילו להרוויח כסף, כי ערבים עובדים הם ערבים שמשלמים מסים. מה שאני מציע זה חוסן כלכלי, דמוקרטי ובעיקר מוסרי".
יכול להיות שזועבי צודקת, שחד"ש באמת יותר קרובים למרצ, ויכול להיות שצודקים אלה שאומרים שהריצה של חד"ש עם התנועה האיסלאמית זה כאילו מרצ ירוצו עם הבית היהודי רק כי גם הם יהודים. יכול להיות שאסמא אגבריה זחאלקה, מנהיגת דעם, צודקת וההתלכדות הערבית הכפויה משדרת שהערבים מוכנים להידחק לפינה שאליה דחף אותם ליברמן. ויכול להיות שעודה עצמו צדק ב־2008 כשאמר: "יש בינינו לביניהם – רע"ם תע"ל – הבדל עצום בתפיסה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינת מעמד האשה. אני לא רואה מצב שבו נרוץ במשותף". בשני נושאים שחשובים מאוד לבוחר התל אביבי, שמוטרד, בואו נודה כבר, מעט פחות מה"מצב הביטחוני" ומה"סוגיה הכלכלית", ויותר ממעמד האישה וזכויות הקהילה הגאה – הרשימה המשותפת, על אחיה המוסלמים, בדפיציט".
סלח לי על הניסוח הפומפוזי, אבל האם האישה בעצם הועלתה קורבן בשם השיתוף הלאומי?
"סעיף 5 במצע שלנו עוסק ב'שוויון זכויות לנשים בכל תחומי החיים'. אני לא מתחמק מהבעיות שיש ברשימה בנושא זה, אבל אני חושב שהיא מסמלת גם התקדמות ורצון אמיתי של כל הזרמים לעסוק ולטפל בדיכוי הכפול שממנו סובלות נשים ערביות במדינה. אני ממש לא חושב שנכון לומר שהקרבנו את הנושא הזה, כאשר מספר חמש ברשימה המשותפת היא פעילה פמיניסטית מוכרת מאוד בציבור הערבי, עאידה תומאסלימאן. עאידה הובילה מאבקים גדולים וחשובים בנושאים אלו ונתפסת כמובילת דעת קהל שתוכל להנהיג מהכנסת שינוי אמיתי. לגבי סוגיית הפוליגמיה: אני מתנגד באופן נחרץ לתופעה, אבל חושב שהדרך לשינוי לא עוברת בחקיקה או בהדרה של האוכלוסייה הערבית בנגב, שם התופעה נפוצה, אלא בהשקעה מסיבית בחינוך, בתשתיות, בבניית עתיד וחברה בריאה".
בעניין השוויון בין המינים, עודה בהחלט לא רק נאה דורש. אשתו, ד"ר נרדין עאסלה, היא רופאה גניקולוגית בבית חולים הלל יפה שבחדרה. "נרדין עובדת קשה מאוד. אנחנו משתדלים לחלוק בצורה שוויונית את מטלות הבית, בהתאם לתקופות יותר ופחות לחוצות שעוברות על כל אחד מאיתנו, אבל אני חייב להודות שבתקופה האחרונה אני לא מספיק לעשות את חלקי כמו שהייתי רוצה. לשמחתי ולמזלי, יש לי הורים צעירים ואוהבים שעוזרים לנו לעבור את התקופה המורכבת הזאת. לפני חמש שנים ביקשתי מנרדין שנמצא דרך שתאפשר לי לגור לתקופה בכפרים הלא מוכרים בנגב כדי להכיר מקרוב ובאופן אישי את מציאות החיים הבלתי נסבלת שם. נרדין הייתה אז בתקופת מבחנים וביקשה שאקח אחריות מלאה על הילדים למשך חודש כדי לפנות לה זמן ללמוד ושאחרי המבחן האחרון אוכל לנסוע לנגב לחודש. האמת ששתי התקופות האלה הפכו למשמעותיות ומיוחדות עבורי – גם החודש השמח עם הילדים בבית וגם החודש בנגב".
מתוך תשדיר הבחירות של הרשימה המשותפת
אני מאמין
מחוץ לאוהל של "פתחון לב", בזמן שמסדרים עניין המדבקה, עודה מתבקש להתראיין לערוץ הכנסת. אחרי שהוא מיטיב לנסח, כהרגלו, את הפליאה על כך שאנחנו חיים במדינה שבה "מי שתומך במדינת כל אזרחיה הוא מוקצה ומי שתומך בחוק הלאום הוא מקובל", הוא נדרש לעמדתו לגבי נישואים חד מיניים. עודה, שהמינוח "נעים הליכות" קטן עליו, מסיים את הראיון הזה בעצבים. הוא מרגיש שהוא ענה, המראיינת לוחצת. הוא עונה שוב, היא לא מסופקת.
אז הנה אנחנו שואלים שוב, מה עמדתך לגבי נישואים חד מיניים?
"לגבי נישואים חד מיניים, את יכולה להבין אותי, שאני…" עודה נעצר ושותק לפתע. זה קורה לו לפעמים. "כבר אמרתי בכל מקום שאני בעד זכויות פרט ואני מתנגד לאפליה של אנשים. אנחנו ארבעה מרכיבים של הרשימה וכל אחד מאיתנו ישמור על העמדות המקוריות שלו. אנחנו נצביע לפי העקרונות של חד"ש".
העקרונות של חד"ש בנושא זכויות הפרט הם אכן ברורים. בכנסת היוצאת יזמה המפלגה תיקון לחוק זכויות התלמיד: איסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. בכנסת שקדמה לה, החוק היחיד שעבר למען זכויות להט"ב – חוק האוסר על אפליה על רקע נטייה מינית בלשכות התעסוקה – היה גם הוא ביוזמת ח"כים מחד"ש (עפו אגבריה ודב חנין). כל זה לא הופך את החיים של עודה לקלים יותר כשהוא נדרש להתבטא בסוגיות כל כך רגישות לגבי סלט הוולדורף שהוא מנהיג.
אפרופו גישה מחבקת, מה עמדתכם בנושא לגליזציה?
"אנחנו בעמדה של דה קרימינליזציה. שהמשטר יחפש אחר הפושעים האמיתיים, לא אחר המשתמשים הקטנים".
טרנספר? ליברמן ופוטין
"המשותפת" היא שותפות אמיתית או מעשה מרכבה שאומר ביוש ב־18 בחודש?
"אנחנו רוצים שזה יחזיק מעמד. הרשימה הזו יכולה להיות הבסיס של המחנה הדמוקרטי במדינה מול המחנה הציוני והמחנה הלאומי, לכן אנחנו רוצים לחזק בשנים הקרובות את הקשר הערבי־יהודי. איך אפשר לקדם שלום, שוויון וצדק חברתי בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? האם אפשר לנצח את הימין בלי המשקל של האוכלוסייה הערבית? גם השמאל צריך לדאוג שנהיה לגיטימיים. יש לי גישה די ברורה: החברה הערבית צריכה לשים את כל כוחה במגרש הפוליטי. במקום לחכות עד שישתכנעו 50 אחוזים מהיהודים בסוגיה זו או אחרת, נסתפק בינתיים ב־31 אחוזים מהיהודים, ועם ה־20 אחוזים שאנחנו מהווים באוכלוסייה – יחד זה 51 אחוזים".
קבל שאלה כיפית: האם, כמו זועבי, אתה רואה בציונות אידיאולוגיה גזענית?
"יש לי כמה בעיות עם הציונות כרעיון. אחד מהדברים שאני לא יכול לקבל מבחינה ערכית, המבנה שלי לא יכול לקבל את זה, הוא שיהודים לא יכולים לחיות עם עמים אחרים. זו אמירה גסה כלפי עמי העולם. למרות ההזדהות המוחלטת שלי, שיש בה הרבה רגש, כלפי מה שעבר על היהודים באירופה, אני רוצה לספר על הפנים של הציונות שהערבים ראו בשנת 48. אפשר להתווכח על הסכם החלוקה, אני שייך לערבים שהיו בעד הסכם כבר בשנת 47, אפשר להתווכח על מי התחיל במלחמה, אבל אי אפשר לסלוח על כך שהפלחים הכפריים, 700 אלף, שלא בחרו בהנהגה שלהם – ההנהגה הגרועה ביותר, שישבה עם היטלר – האנשים הללו לא בחרו, לא שמעו על האו"ם שנוסד בשנת 45, לא הרימו יד בעד ונגד, חלקם לא ידעו קרוא וכתוב – חלקם ברחו, חלקם גורשו. הם איבדו אדמות, משפחות. זו נכבה. זה אסון של עם. ככה ערבים ראו את הציונות בשנת 48. אני חושב שהכרה באסון הזה היא דבר שיוסיף לכולנו. אנחנו לא מתנגדים לעצם הקמת מדינת ישראל, אלא לפשעים שנלוו אליה. הגרמנים חכמים, הם ביצעו את הפשע הנורא ביותר בהיסטוריה, שאין לו אח ורע ואין אפשרות להשוותו לדבר, אבל הם הכירו בו. האם ההכרה פגעה בהם? נהפוך הוא. היא עשתה אותם לגיטימיים".
האוכלוסייה השחורה בארצות הברית נמצאת היום מרחק שנות אור מהמצב שבו הייתה לפני מאה שנה. מה צריך לקרות לחברה הערבית כדי להשיג התקדמות של ממש?
"לא דיברנו על השלום. השלום הפך למילה גסה בבחירות האחרונות, ואני חושש שלדמוקרטיה מחכה גורל דומה בבחירות הבאות. אני רוצה לחזור לשלום. כל עוד יש מלחמה בין העם שלנו למדינה שאליה אנחנו משתייכים אזרחית, האוכלוסייה הערבית לא תוכל באמת להתקדם. אנחנו כמובן בעד הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 לצד ישראל. חייתי את אוסלו, אני זוכר שהריח של השלום, מדומיין ככל שיהיה, היטיב ליחסים בין היהודים והערבים. אני מאמין בבני אדם. דמייני את תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. שני צעירים מתחת לאדמה, בשעה שהרייך עובר מעל פריז. אחד מהם אומר לחבר שלו: 'בעוד תשע שנים יוקם שוק משותף עם גרמניה'. באותו הרגע הוא נשמע משוגע, אבל בסוף זה אכן קרה. ומי היה מאמין שכמה עשרות שנים אחרי מלקולם X יהיה נשיא שחור בארצות הברית? אני מאמין שאפשר אחרת. אני רוצה להוביל את הגישה הזו. אני יודע שקיימים מאות אלפי יהודים שרוצים את הגישה הזו. יותר ממאות אלפים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
