הקיסר הרומאי האחרון
הנבל הוא נבל, ותעלוליו המרושעים כה מוגזמים, שהוא נראה יותר כמו נבל מסרט מצוייר מאשר מספרי ההיסטוריה. אם לא היינו כולנו בעלי מניות בטרגדיה הזו, אפשר היה להתרווח לאחור ולצחוק
שנות שלטונו האחרונות של בנימין נתניהו – וכן, זה הסוף, למרות שהוא יכול להיגרר עד למערכת הבחירות הבאה, ולמרות שרוב הסיכויים שמי שיבוא אחריו יהיה יותר גרוע (נתניהו הוא פוליטיקאי ציני תאב שררה, אך לפחות איננו מטורף עם אידיאלים שחושב שאלוהים איתו)- הולכות ומצטיירות כטרגדיה יוונית מרתקת, שגיבורה הוא גיבור טראגי במובנו הקלאסי ביותר: אחד שחותר במלוא המרץ לקראת חורבנו שלו, כזה שאופיו אינו מאפשר לו להפסיק את הריצה המטורפת לעבר הצוק התלול.
רק שבחודשים האחרונים הטרגדיה הואצה עד כדי כך, שהיא נשמעת – כמו הקלטה המנוגנת במהירות מופרזת – יותר כמו קומדיה מאשר טרגדיה. הנבל כל כך נבל, ותעלוליו המרושעים כה מוגזמים, שהוא נראה יותר כמו נבל מסרט מצוייר מאשר מספרי ההיסטוריה. אם לא היינו כולנו בעלי מניות בטרגדיה הזו, אפשר היה להתרווח לאחור ולצחוק בקול רם:
1,600 דולר לעיצוב שמונה השערות הסגולות שנותרו על ראשו? הגיוני לחלוטין. 170 אלף יורו מנוכל צרפתי עבור ״הסברה בינלאומית״? בחייאת, מי מאיתנו לא הסביר משהו ב־170 אלף יורו (המוזר מכולם, אני מודה, היה 8.69 דולר עבור גפרורים במסעו לניו יורק; אפילו בשביל אוהד נתניהו כמוני – ותאמינו לי, אני אוהד, הבנאדם מפרנס את הטורים שלי כבר עשרים שנה – היה הסכום הזה קצת… ככה… כמה גפרורים הוא צריך? בחישוב מהיר זה יוצא משהו כמו 3,000. בהנחה שהוא לא בילה את כל השבוע שלו בניו יורק בהצתת גפרורים אובססיבית, מה הוא עשה איתם? עישן 3,000 סיגרים? הדליק 3,000 נרות שבת? עבר עץ עץ בסנטרל פארק וניסה להבעיר אותו?)
אבל הקוריוזים המצטברים הם רק עדות לבעיה הרבה יותר גדולה: כמו קיסר רומאי שככל שגוברת הביקורת על טירופו כך הוא מגביר את הטירוף, רק בשביל להרגיש שהוא עדיין בשליטה, כך מתאפיינות שנות שלטונו האחרונות במשטמה הולכת וגוברת לכל מה שאיננו הוא. ספק אם אי פעם היה מנהיג ישראלי שצבר לעצמו כל כך הרבה שונאים. לא יריבים פוליטיים – עזבו את השמאל, הביטו בחבריו מימין, שותפיו לשלטון: תיעוב אישי כה עמוק זולג מדבריהם של כמעט כל מי שהיה שותפו לדרך, בעבר ובהווה, שאתה תוהה מי יהיה הראשון שידקור את הקיסר. כי כולנו למדנו היסטוריה. כולנו יודעים שזה יקרה.
וכשזה יקרה, זה לא יבוא מהחשודים המידיים. לא מליברמן, בנט או יעלון; לא, הדקירה הראשונה תגיע מאחד ממקורביו האחרונים, אחד ממינוייו התמוהים, החנפים וחסרי חוט השדרה, שלפתע ירגישו את המאכלת מתקרבת לצווארם ויקדימו רפואה למכה – איזשהו ברוטוס, נאמן לכאורה – שטייניץ? רוני אלשיך? עו״ד שמרון? ניר חפץ? נתן אשל? קניין הגפרורים הרשמי שלו? מישהו, מתישהו, יבהל ויעבור צד. ובשניה שזה יקרה, כל מערכות השלטון, החוק, התקשורת, והצבא יתאחדו בחדווה כדי לדרוס את הקיסר כמו שטנק דורס נמלה. ככה זה עם דיקטטורים: כולם מפחדים מהם, עד הרגע שלא. מתערבים שאורן חזן יפרסם פוסט מוסרי נוקב? נו, מתערבים?
הצפוי מכולם, כמובן, הוא ״העם״. אותו יצור אלמותי שנאמנותו לקיסר נדמית חזקה מתמיד, שהעניק לו שלושים מנדטים, שכותב טוקבקים אינסופיים בזכותו – התנערותם מהקיסר תהיה המהירה ביותר. כמו ספקולטורים שהימרו על המניה הלא נכונה, הם ידרסו זה את זה בשעטתם לברוח ממנו. ״אני? אני הייתי בעד נתניהו? אני בזמנו צייצתי שנמאס כבר, ונכון שלא ציינתי במפורש שזה ספציפית ממנו, אבל נגמרו לי המאה וארבעים תווים.״
זה יקרה, ובקרוב. וזה יהיה שילוב של עצוב ולא נעים, כמו הלוויה של פדופיל. והארץ תנשום לרווחה, לרגע, כי במקומו יבוא קיסר מסוג אחר. קיסר רזה יותר, קשוח יותר, אידיאליסט יותר, אחד שלא זקוק לחמישים חדרים במלון ניו יורקי יוקרתי, ולא לחברים עם עסקי הימורים במקאו. אחד שבאמת ובתמים לא ישים זין על מה שאתם חושבים עליו. או אז תתחילו להתגעגע לחובב התענוגות ההוא, שכל מה שרצה זה קצת כבוד, קצת כסף, והמון המון גפרורים.
