כריכי בשר, שווארמות, דונרים, פיצות מוזרות, כיסונים, כריכי נקניק, מקסיקני, בגטים במילויים שונים, סנדוויצ'י מעדניה, פיתות עם שיפודים, דלי של עוף מטוגן, נקניקיות, תאילנדי, פיתות עם סטייק, קבב בסאלוף, כריך ויאטנמי, קריספי צ'יקן סנדוויץ', מקדונלדס, גריל צ'יז, גירוס, עוף ברוטיסרי, סביח, KFC, קרואסונים במילויים וכמובן – המון המון המבורגרים. אלו הם פחות או יותר רוב סוגי המאכלים שטרפתי במהלך 53 ביקורות אוכל הרחוב שכתבתי השנה כאן, ואין שום ספק שזה נתון מפחיד שצריך להדאיג את הרופא שלי. אבל בין כל אלו, רק ארוחה אחת בלטה מעל כולם.

פלאטבוש היא חלומו של כל מבקר אוכל – מקום חדש שצץ משום מקום ומציע אוכל אקזוטי מהרגיל, כזה שאי היה אפשר למצוא בעיר, ועושה אותו פשוט נהדר. הם רק בתחילת הדרך, עוד לא השתפשפו סביב הפינות, אבל מנת הג'רק צ'יקן שלהם לבדה מצדיקה את התואר של המקום הכי טעים שאכלתי בו השנה. הסיפור, הגישה, המקוריות ומעל לכל – הטעם – הם מה שהפכו את הביקור בפלאטבוש ליותר ממושלם. חוץ מזה, פשוט תסתכלו על התמונות של האוכל המהמם הזה, ותגידו לי שאתם לא מתים לאכול. הנה הביקורת שנכתבה במקור ב-27.10 עם הכותרת "זאת אחת מארוחות אוכל הרחוב הטובות של השנה". עכשיו אני כבר יכול להגיד בביטחון שזו לא "אחת מ", אלא הארוחה הכי טובה שאכלתי ב-2022.

הביקורת:

הפעם הראשונה והאחרונה שביקרתי בניו יורק, לפחות נכון להיום, היתה לפני 13 שנים. אני זוכר מצוין את ההרגשה של לצאת מהסאבווי לראשונה, עמוס בתיק עצום שאמור להחזיק אותי לחצי שנה של טיול חוצה ארה"ב, להביט למעלה על גורדי השחקים של מנהטן ולהרגיש לראשונה בחיי בבית הרחק מהבית. עבור חובב היפ הופ כמותי, ביקור במולדת התרבות שקול לביקור של מוסלמי במכה. ועם כל הכבוד למגדלים הפוטוגניים של מנהטן, מיד ידעתי שאני רוצה להגיע לניו יורק "האמיתית", או לפחות זו שתפסתי ככזו – ברוקלין.

על פי הראפרים שגדלתי עליהם, ברוקלין היתה אחד המקומות הקשוחים בעיר, אבל עד שאני הגעתי לסיבוב באזור ב-2009 היא כבר עברה תהליכי ניקוי וג'נטרפיקציה שהשאירו אותה כאזור נעים להסתובב בו. אחד האזורים שיותר נהנתי להסתובב בו היה פלטבוש, ולאו דווקא בשל הקהילה היהודית הוותיקה שבו. זה פשוט היה אחד האזורים הצבעוניים יותר באזור, בדגש על האוכל, שהרוויח בענק מאוכלוסיית השכונה המגוונת – היו שם מסעדות אסייתיות, הודיות, איטלקיות וסול-פוד, ובכל מוסד שנכנסת אליו היה ברור שמדובר במסעדות מהגרים או ילדי מהגרים, הכי קרוב לדבר האמיתי שניתן.

אבל יותר מהכל, בלט שם המטבח הקאריבי. שלטים צהובים-אדומים בולטים עם הכיתוב Jerk זהרו מכל פינה, שארית של גל עלייה משמעותי שהתרחש בסבנטיז והאייטיז מהאיטי, ג'מייקה, ברבדוס והאיים הקאריבים בכללותם. גל ההגירה הזה יצר את ההיפ הופ, אבל גם מפגש קולינרי יוצא דופן שלקח את המטבח עמוס התיבול של הקאריביים והנגיש אותו לקהל אפרו-אמריקאי ברובו. התוצאה היא שעטנז מאכלים יוצא דופן שלא מכירים בישראל – חומרי גלם, מנות וטעמים שלא הגיעו לכאן. עד עכשיו.

כשפרסמנו אתהידיעה על פתיחתה של מסעדת פלטבושעל יהודה הלוי פינת נחמני, התרגשתי לחזור לביקור החד פעמי ההוא. ציפיתי כבר לראות את השלט ג'רק ולנעוץ שיניים בעוף המתובלן המשגע הזה, טעם עוצמתי שמאז אכלתי רק אצל חברים שהזמינו מחו"ל תערובת תבלינים. אבל כשהגעתי לפלטבוש הופתעתי למצוא לוקיישן די עירום. שום שלט, שום גרפיטי, כמה שולחנות ברחוב עם כיסאות קש וחלון גדול למטבח שצופה על הרחוב. די חיבבתי את זה – עם כמה שפלטבוש מביאה משהו חדש לתל אביב, זה לא הרגיש מתאמץ להנכיח את הברוקלין. זה נראה כמו עוד מסעדה תל אביבית קטנה.

רק כשהתיישבתי בחוץ, צמוד לחלון למטבח, הבנתי שזה אולי קצת עירום מדי. על שניים מהשולחנות היו בננת פלאטנו (או פלנטיין), מחומרי הגלם הפופולרים והיחודיים של המטבח הקאריבי, אבל לעין לא מיודעת זה נראה כאילו מישהו זרק שתי בננות לא בשלות על השולחן. השעה היתה שעת בין ערביים מוקדמת וישבתי שם לבד. אדם מבוגר על קטנוע עצר ליד ושאל אותי מה זה המקום הזה. "אוכל קאריבי אפרו-לטיני", צעקתי לו מבעד לצלילי האגזוז. "מה?!" הוא צעק חזרה. לשנינו לא היה כח להבין אם הוא שאל את זה כי הוא לא יודע מה מטבח קאריבי אפרו-לטיני אומר, או כי הוא לא שמע.

אל מול היעדר העיצוב וכיסאות הקש הלא נוחים עמד השפע המפתיע של התפריט – חלומו של כל חובב אוכל ישראלי שמחפש לנסות טעמים חדשים. מגוון רחב של מנות שאת רובן מעולם לא ראיתם בעברית. התחלתי עם מנת טוסטונס (פלאטנו מטוגן. 32ש"ח) עם רוטב Ají (המבוסס על פלפל אג'י. כן, יהיו הרבה סוגריים בביקורת הזו) וסלסת עגבניות פיקנטית (לא תצטרכו הסבר על זה, נכון?), ובמהרה קיבלתי ערימה חביבה של דיסקיות מטוגנות עם דחיסות של תפוח אדמה מחוץ ופריכות של נאצ'וס. הרוטב החזיק חריפות עדינה וטעם שמזכיר רטבים מקסיקנים, עם טוויסט מעושן קלות. נשנוש נהדר, חמים וטעים לפתיחת התיאבון.

אחריו הגיע מנת ארפה ראינה (52 ש"ח), אולי המנה היחידה פה שכבר ביקרה בווריאציה מסוימת בישראל, דרך כמה דוכנים ונצואלינים. הארפה של פלטבוש, בכל אופן, דקה יותר ממה שהיה עד כה בישראל, אבל גם מעט פריכה ויציבה יותר. קמח התירס המחוספס נותן טעם טוב ל"פיתה" (כינוי שגם הופיע בתפריט אז זה לא מעליב), שבתוכה היה סלט עוף קריר ורענן עם לשון אבוקדו יפה, עשבי תיבול וגבינת קוטיחו מקסיקנית. באופן מפתיע, זו היתה מנה קלילה וטעימה מאוד שהרוויחה מטעמי הסלסה בבקבוק שהוגשה ליד. טעמי האבוקדו וגושי הגבינה (אולי היה אפשר לפורר אותם) הוסיפו המון לסלט עוף הדחוס פנימה, ולמרות שעצרתי מלאכול אותה כדי להתפנות למנה העיקרית, המשכתי לנשנש עד הסוף. וזה לא שהמנה העיקרית היתה קטנה.

ארוחת הג'רק צ'יקן (78 ש"ח) מורכבת ממנת כרע עוף מתובל ומעושן על הגריל לצד תוספת של ראסטה פסטה (שם נורא לפסטה מאוד טעימה בתיבול ג'רק ומלא פרמז'ן). מנת העוף שהונחה על המגש, יש להודות, היתה אחד הדברים הכי יפים שאי פעם אכלתי – התיבול והעישון מייצרים קראסט כהה יפהפה ועמוס על משטח העוף, והכל נוצץ בשמנוניות קלה כמו יהלום שחור. כשניגשתי לחתוך אותו עם הסכין נטולת השיניים שהגישו לו חשבתי שאין סיכוי שסכין כזו תעמוד במשימה (הנחתי שבדומה למפיות הנייר הזולות שהוגשו, גם זו פשרה), אבל בניגוד לחזות המחוספסת העוף עצמו היה רך כענן והתפרק בקלילות מפתיעה מהעצם. לקחתי ביס והייתי בשמיים, אי שם בין ברוקלין לקינגסטון.

זו היתה אחת מהמנות הכי טעימות שאכלתי השנה, ותאמינו לי שאכלתי הרבה. הוספתי טיפה מרוטב הג'רק שליווה אותה, מה שהגביר את החריפות לרמה שגרמה לי להזיע כמו חולה ג'מייקן פיבר – אבל לא הצלחתי להפסיק לאכול. התמלאתי מזמן, אבל לא הפסקתי לאכול. גם הראסטה פסטה היתה מנה פשוטה ומיוחדת, ומסביב פוזרו פירות מטוגנים ואפויים שלא הכרתי. טעמתי הכל בסחרור חושים, והכל היה נפלא. המנה הזו לבדה גרמה לי לרצות לטעום את כל התפריט, ודחפה אותי להזמין טייקאווי נוסף של מנות שעוד לא ניסיתי – ולמרות שמק אנד צ'יז וכנפיים הם דברים שאני מכיר, מיהרתי לקחת גם אותן הביתה לטעום. את מנת הקארי עז המפורסמת של הקאריבים אאלץ לשמור לפעם הבאה.

בחזרה בבית, רחוק מהעיצוב הלא קיים של פלטבוש, שמתי אלבום של באסטה ריימז – בן למהגרים ג'מייקנים שגדל בשכונה – והתענגתי על טעם חמוץ מתקתק של כנפי ולנטינה (52 ש"ח), מנשנש מדי פעם ממנת המק אנד צ'יז גרסת פלטבוש (38 ש"ח) בתערובת גבינות מצוינת של צ'דר אנגלי, גרוייר וגאודה פלפל. מדהים איך אוכל יכול לשגר אותך למקומות שמעולם לא היית בהם, לא בשונה ממוזיקה. והאוכל של פלטבוש, ממש כמו מוזיקה טובה, שלח אותי לעולמות קולינרים מפתיעים ומיוחדים יותר מכל מקום אחר בתקופה האחרונה. אם רק ישפרו מעט את חוויית המסעדה הבסיסית, זה מקום שיכול וצריך להפוך לשגרירות הקאריביים בישראל.

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• מטבח קאריבי
• ניו יורק
• יהודה הלוי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022

לפני שלוש שנים היינו צעירים, תמימים ועוד היה לנו אכפת על מה פוליטיקאים חושבים. היום אנחנו יודעים שמדובר במשחק כיסאות חמוד על חשבוננו לפנסיונרים שמשום מה העדיפו להישאר בעבודה במקום ללכת לנפוש. לא הרבה השתנה מאז הבחירות האחרונות, כולם עדיין בעד מה שטוב ונגד מה שרע. אבל האם קנאביס הוא טוב או רע? למזלנו, את זה הפוליטיקאים לא יכולים להחליט עבורנו.את המילה "ליגליזציה" תמצאו בעיקר במפלגות שוליים כמו "עלה ירוק" ו"חופש כלכלי". כשהמפלגות הגדולות מעלות את הנושא, בדרך כלל כקריצת בחירות לקהל צעיר, לא מדובר בצעדים אמיתיים אלא בעיקר בסיסמאות. איש מהפוליטיקאים לא מעלה לסדר היום את האופציה לשינוי רפורמות הקנאביס הנוראיות של משרד הבריאות או בביטול הקנסות על מי שנתפס מעשן. אז מה כן?

המפלגות הגדולות: מסך עשן

המפלגות הגדולות הן אלה שיעברו את אחוז החסימה בפערים עצומים ויכניסו לתוך הכנסת האהובה שלנו אנשים במקום 38 שהתמודדו פעם בריאלטי "האם זאת עוגה?" בתור העוגה ומעולם לא חשבו שאי פעם יצלחו לכנסת. והנה הם הצליחו.

יש עתיד בראשות יאיר לפיד: מה זה קנאביס?
במרץ 2021, יומיים לפני הבחירות ההן, יצא יאיר לפיד יצא בהצהרה כי "אנחנו הודענו שאנחנו תומכים במה שנקרא מודל קולורדו, שזה מודל של לגליזציה, אבל מודל מחמיר. יש הגבלות גיל, יש הגבלות על תנועה, זה מודל מאוד מבוקר ומחמיר והדרגתי אבל זה המודל הנכון". מאז לא נשמע קולו בעניין והמילה "קנאביס" לא מופיעה במצע בעל 26 הפרקים ומפורט מאוד של המפלגה. עם זאת, ח"כ בועז טופורובסקי הגיש בעברו שתי הצעות חוק בנושא. הראשונה חוק אסדרת שוק הקנאביס לצריכה עצמית, שהייתה אמורה להסדיר את צריכת הקנאביס והשוק במדינה. הצעת החוק השנייה של טופורובסקי הייתה תיקון לפקודת הסמים המסוכנים ומטרתו למנוע אחריות פלילית ממי שצורך את הפרח לשימוש עצמי בלבד. גם מירב בן ארי, שהתחילה את דרכה בכולנו והגיעה ליש עתיד, יחד עם חבריה למפלגה, יוראי להב הרצנו ורון כץ, הגישו הצעת חוק להסדרת שוק הקנאביס לצריכה עצמית. לצערנו, ההצעה עדיין מונחת על שולחן הכנסת ומעלה אבק.

המחנה הממלכתי בראשות בני גנץ: לא לקחנו לריאות
במצע המעודכן לבחירות הקרובות של המחנה הממלכתי, שמכיל שני עמודים ומעוצב כמו פלייר צבאי, תתפלאו לגלות שאין מילה אחת על ליגליזציה או קנאביס רפואי. ב-2020 ראינו ניסיונות מצד כחול לבן והליכוד לקדם ליגליזציה. כולנו יודעים מה קרה עם זה בסוף. בתפקידו כשר המשפטים גנץ ניסה לקדם ליגליזציה. חבר הכנסת אמיר אוחנה מהליכוד ניסה להצטרף למהלך המשותף אך ראש הממשלה דאז נתניהו התנגד ויחד עם כמה משרי הליכוד סיכל את הניסיון. עם זאת, חברת הכנסת שרן השכל, יו"ר ועדת הקנאביס שרצה ברשימת המחנה בממלכתי, היא חברת הכנסת שעושה הכי הרבה כיום למען הליגליזציה. בשנת 2021 השכל ורם שפע (מרשימת כחול לבן ואז העבודה) העבירו יחד הצעות חוק לאי הפללה של צרכנים במקום שאינו ציבורי. שימו לב לאותיות הקטנות: שימוש בקנאביס בשטח ציבורי נאסר, ומי שייתפס מעשן ג'וינט בפומבי יקבל קנס של עד 2,000 שקל. לפחות לא זרקו אותנו לכלא.

הליכוד בראשות בנימין נתניהו: בעד אבל נגד
מה אפשר להגיד על המפלגה שכבר אמרו עליה הכל? מצע אין לה, אבל חברי כנסת מהליכוד ניסו בעברם להעביר חוקי אי הפללה או חוקים אחרים המקדמים ליגליזציה, ונתקעו שוב ושוב בחסמים בדמות חברי מפלגה או חברי קואליציה/אופוזיציה. בין אם זו הצעת החוק של אמיר אוחנה ושרן השכל שפירטנו עליה לפני כן, או הצעת חוק מאוגוסט 2021 של אורלי לוי אבקסיס, יואב קיש, גלית דיסטל אטבריאן ואמיר אוחנה, בה חברי הכנסת מעוניינים להפוך צריכת קנאביס מעל גיל 21 לחוקית ולהתיר אחזקה של עד 25 גרם לשימוש עצמי כשהצריכה תתאפשר רק בבתים פרטיים ולא בשטחים ציבוריים. הצעות החוק של הליכוד לקנאביס תמיד היו יותר ליברליות משל מפלגות אחרות, אבל גם הן תמיד התמסמסו בדרך בגלל גורמים פוליטיים כאלה ואחרים. על פי רשימה מאוגוסט האחרון, נוכל לקצר לכם מי מרשימת הליכוד הביע עמדות מובהקות בעד ליגליזציה: גלית דיסטל, ניר ברקת, אמיר אוחנה, אופיר אקוניס וטלי גוטליב.

המפלגות הקטנות: יש עשן, אין אש

המפלגות הקטנות הן אלה שיעברו את אחוז החסימה בקושי, על הקשקש, עם ארבעה מנדטים, אבל זה ירגיש כמו ניצחון של 40 מנדטים. אז מה הן חושבות על ליגליזציה? ובכן, השמאל די בעד, הימין די נגד, מי שרוצה לא יכול ומי שיכול לא רוצה.

מרצ בראשות זהבה גלאון: אמסטרדם של המזה"ת
במצע של מרצ זה כתוב שחור על גבי לבן: "מרצ תפעל לקידום לגליזציה של קנאביס במודל הסדרה מלאה ומפוקחת, מחיקת רישומים פליליים על הרשאות עבר בעבירות השימוש העצמי, הכרה חוקית בקנאביס כחומר בעל תועלת רפואית, הכנסת הטיפול בקנאביס רפואי לסל התרופות, קידום המחקר הרפואי בנושא והחרגה של מוצרי קנאביס שאינם בעלי חומר משתנה תודעה מפקודת הסמים". מרצ היא המפלגה היחידיה בכנסת הנוכחית שתומכת בליגליזציה מלאה.

העבודה בראשות מירב מיכאלי: אי הפללה לה לה לה
גם במצע של מפלגת העבודה לא כתובה המילה קנאביס או הביטוי קנאביס רפואי. לנוכח השנים האחרונות וההצבעות של חברי המפלגה, ניכר כי רוח המפלגה היא בעד אי הפללה וחתירה מתונה לליגליזציה. השר לביטחון פנים, עמר בר לב, היה זה שחתם על המעבר מאכיפה פלילית לאכיפה מנהלית של עבירות קנאביס. כמו כן, רם שפע שהגיע היישר ממפלגת כחול לבן והפך ליו"ר הסיעה במפלגת העבודה קידם את הצעת החוק להסדרת שוק הקנאביס בישראל.

ישראל ביתנו בראשות ליברמן: שואפים לשינוי?
הופתענו לגלות, אבל לישראל ביתנו יש מצע די מפורט. עם זאת, גם אצלם לא כתובה מילה אחת על קנאביס או ליגליזציה. בעבר החזיק מנהיג המפלגה אביגדור ליברמן קו נוקשה נגד ליגליזציה ואי הפללה, אך בשנים האחרונות המפלגה משנה קו וליברמן מאפשר לחבריה חופש הצבעה בחוקים הקשורים לאי הפללה. ליברמן עצמו לא משתתף בהצבעות, אך 4 חברי מפלגתו הצביעו בעד אי הפללה ובעד ליגליזציה, רק אחד הצביע נגד.

הציונות הדתית/עוצמה יהודית: חחחחחח הצחקתם
את המצע של שתי המפלגות המאוחדות לא ניתן היה למצוא באתר הכנסת. בצלאל סמוטריץ' ידוע כמתנגד מובהק לליגליזציה. בנוסף לאמירה המנותקת שלו שקולורדו מנסה להיפטר מהליגליזציה שהעבירה, בראיון שנתן לפני הבחירות במרץ 2021 טען סמוטריץ' כי "אין דבר כזה סמים קלים, ליגליזציה זו מילה מכובסת להצפת הרחובות בסמים, 15% מהבני הנוער יפתחו התמכרות ויתדרדרו לסמים". איתמר בן גביר, לעומת זאת, הפתיע בחיבור לגלי סילבר, אשתו של עמוס דב סילבר מייסד טלגראס, שצייצה בטוויטר ביוני האחרון כי בן גביר אמנם מתנגד ליגליזציה אבל "הוא מבין שקנאביס יכול לעזור להמון חולים", ועוד הוסיף בן גביר כי "יעזור עם תנאי המעצר המזעזעים של עמוס" (ששוחרר בינתיים). טוב לב כזה הרבה זמן לא פגשנו, אולי הוא בדיוק עישן משהו.

החרדים והערבים: געוואלד וחראם

תתפלאו, אבל יש הרבה מן המשותף לשני הקצוות הללו: שניהם מתנגדים לליגליזציה באופן גורף מסיבות פוליטיות, חברתיות ובעיקר מתוך שמרנות וקנאות דתית.

חד"ש-תע"ל בראשות איימן עודה ואחמד טיבי: האיסלם קובע
חברי הרשימה מתנגדים ללגליזציה והצביעו נגד ביטול ההפללה של צרכני קנאביס. עמדתם היא ששימוש בקנאביס צריך להיות עבירה פלילית חמורה. ראש הרשימה עודה לא הצביע נגד לגליזציה, אבל ראש הרשימה השני, טיבי, כן. בנוסף השניים התבטאו מספר פעמים נגד ליגליזציה, הסיבה העיקרית היא איסורי הדת, שכן על פי האיסלם כל שימוש בסם הוא אסור ("חראם").

יהדות התורה בראשות יצחק גולדקנופף ומשה גפני: ביבי קובע

קודמו של גולדקנופף (לא נמצא שם משפחה יותר יהודי-אשכנזי) בהנהגת המפלגה היה ליצמן, שאת דעותיו החשוכות אנחנו מכירים היטב. ליצמן היה מתנגד ליגליזציה מוצהר ובהתאם לעמדתו גם שאר חברי הרשימה. יחד עם זאת, חברי יהדות התורה לא הצביעו נגד אי ההפללה ונעדרו מההצבעה. ההימנעות נגזרה מבקשתו של בנימין נתניהו, שרצה שהצעת החוק תעבור. דעותיו של גפני קצת יותר מתונות ואת גולדקנופף עוד לא שמענו, אך הקו הכללי של המפלגה ברור.

ש"ס בראשות אריה דרעי: גם כאן ביבי קובע
דרעי כבר הביע בעבר התנגדות גורפת לליגליזציה באופן מוחלט. שאר חברי המפלגה הולכים בעקבותיו ואינם בעלי זכות הצבעה חופשית. אך יחד עם זאת, גם בש"ס נמנעו מלהגיע להצבעות של חוקי אי ההפללה, בעקבות בקשתו של נתניהו.

המפלגות הקטנטנות: אחי יש שאכטה?

כמו בכל בחירות, יש גם את אלו שזו תהיה הפתעה גמורה אם יעברו את אחוז החסימה, ואיכשהו מצביעיהן בכל זאת מקווים שכן. לצערנו, או למזלנו, במדינת ישראל יש לא מעט מפלגות קצה כמו מפלגת הפיראטים, עלה ירוק, יש כיוון, חופש כלכלי, כבוד האדם, אני ואתה, צעירים בוערים, מפלגת שמע, נתיב, קול הסביבה והחי ועוד. מתערבת איתכם על זה שאתם לא יודעים איזו מהמפלגות המצאתי עכשיו ואילו רשומות באמת. חלקן מניפות גבוה מאוד את דגל הקנאביס:

עלה ירוק בראשות חץ-דוד עוזר: הכל בגלל רחלי רוטנר
אחרי שבע שנות היעדרות, הם חוזרים – המפלגה שמעולם לא עברה את אחוז החסימה. כולנו יודעים מה הם חושבים על לגליזציה. יחסית למפלגה שמעולם לא עברה את אחוז החסימה, עלה ירוק הצליחה להשיג חלק נכבד ממטרותיה שלה והכניסה את הנושא לשיח הציבורי. אם אתם תוהים מאיפה ראש המפלגה הנוכחי, חץ-דוד, מוכר לכם: מדובר באותו אדם שפרסם האשמות לפיהן רחלי רוטנר מנעה ממדינת ישראל ליגליזציה בשנת 2015, כשחשפה שהוטרדה מינית בידי ינון מגל, הובילה לפרישתו מפוליטיקה והובילה לגניזת הצעת חוק שלו לליגליזציה. מקסים.

יש כיוון בראשות עמוס דב סילבר: ג'וינט לכנסת
מדובר במייסד טלגראס ששוחרר ממש לפני כשבועיים ממעצר לאחר שלוש שנים. סילבר נאשם בניהול ארגון פשיעה ועוד כמה האשמות מבזות, את היציאה מהמעצר המחפיר הוא חגג עם ג'וינט מדוגם, ולבחירות מגיעה המפלגה שלו עם רקורד מרשים של מהפכה בשוק הקנאביס במדינת ישראל והפיכתו לשוק חופשי ונטול רגולציה. סילבר נמצא כעת במעצר בית, נאסר עליו להיפגש עם אנשים או לשוחח בטלפון, מקווים שיצליח להנהיג בתנאים האלה את המדינה.

חופש כלכלי בראשות אביר קארה: ליברטריאנים סטלנים
מדובר במפלגת ימין כלכלי על גבול הליברטריאניזם. גם הם, כמו כל החירותנים הקיצוניים, מאמינים בלגליזציה מלאה של קנאביס ושל סמים נוספים. במצע שלהם קיים פרק שלם שמוקדש לקנאביס, שם הם מפרטים על תוכנית הליגליזציה. בדומה למצע מרצ, מובטחות שם ביטול מגבלות מיותרות, ביטול הרשעות פליליות קודמות וליגליזציה מלאה של קנאביס שתוציא מהתחום הפלילי כמיליון אזרחים מטופלי ומשתמשי קנאביס.

צעירים בוערים בראשות הדר מוכתר: בלה בלה בלה
הדר מוכתר טוענת שאת שכר החיילים היא תעלה באמצעות המיסים של הליגליזציה. אבל למי אכפת מה הדר מוכתר טוענת. ביזיון! מסכימים?

>> אל מדריך הזנים המלא של Cannagolan

• קנאביס
• סופשבוע קנאביס
• ליגליזציה
• פוליטיקה
• בחירות 2022
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022

שבוע ווירד אל ינקוביק שמח לכם, קוראים יקרים. לא רק שהשבוע הסאטיריקן המוזיקלי מס' 1 (טוב, צריך לומר שאין המון תחרות בנישה הזאת) חוגג 63 (והשיער שלו עדיין מדהים כתמיד), גם הסרט המוקו-ביוגרפי על האיש ופועלו "Weird: The Al Yankovic Story", בכיכובו של לא אחר מאשר דניאל רדקליף עתיד לצאת סוף סוף (בשירות הסטרימינג האמריקאי Roku, אבל אם אתם מאוד נחושים לראות את הסרט, אנחנו בטוחים שתמצאו דרך) ולספר את סיפור חייו בדרך הכי מטומטמת ומסולפת שאפשר (צפויה כאן יותר פרודיה על ז'אנר הביוגרפיות המוזיקליות הנפוחות מחשיבות, סטייל Walk Hard: The Dewey Cox Story ופחות סיפור ביוגרפי אמין על האיש והאקורדיון). מה שאומר שמי שבאמת רוצה להכיר את הביוגרפיה של ווירד אל, יצטרך מקור אחר – למשל, הכתבה הזאת – אזכמאמר הפרודיה שלו על שירו של רובין ת'יק,"Blurred Lines", אני אנסה לחנך אתכם.

אלפרד מת'יו ינקוביק נולד ב-1959 בפרבר בקליפורניה, בן יחיד לזוג הורים ממוצא יוגוסלבי-איטלקי (למרות כל הראיות הנסיבתיות, כאן אני צריך לספר לכם שינקוביק אינו יהודי, אפילו קצת. אבל בהחלט אפשר לספור אותו כיהודי של כבוד). למרות שהחל ללמוד לנגן באקורדיון בגיל צעיר, ינקוביק בכלל תכנן להיות אדריכל. למזלנו, הוא החליט לשלוח כמה שירים קומיים שהקליט בחובבנות לתכנית הרדיו ד"ר דמנטו, דמות קאלט ברדיו האמריקאי, שמשדר פרודיות, שירים קומיים ועוד מוזרויות בתוכנית הרדיו שלו מאז 1970 ועד היום. עבור ד"ר דמנטו (בסרט, אגב, מגלם אותו ריין וילסון – דווייט מ"המשרד"), ינקוביק היה מתנה משמיים. השיר הראשון אותו הוא שחררבאופן מקצועי ורשמי היה "My Bologna", פארודיה מוזיקלית על הלהיט הדביק "My Sharona" של The Knack, עם מילים חדשות על אהבתו של הדובר לנקניק מסוג בולוניה. אוקי, לא בדיוק בדיחה גאונית, אבל כולם צריכים להתחיל איפשהו. זה לא שפרודיית ה"מיי קורונה" שלכם מ-2020 הייתה יותר טובה.

בדומה לאמנים כמו מדונה או בילי איידול, הקריירה של ינקוביק הוקפצה מאוד בזכות העובדה שהוא התחיל את הדרך שלו סמוך לעלייתו של ערוץ MTV. עבור MTV, כמו עבור ד"ר דמנטו, ווירד אל היה חיבור מושלם – אם יש בסביבה מוזיקאי-קומיקאי, ברור שהחיבור שלו למדיום ויזואלי יהיה חזק יותר, וינקוביק במקביליכל ללעוג (טוב, הוא לא בדיוק לועג. הוא עוקץ בחיבה) גם למוזיקה של האמן וגם לאסתטיקה שלו באותו זמן, עם קליפים מושקעים שהיו סוג של גרסה מוזיקלית לסרטי האחים צוקר. עם להיטים כמו "Eat It"' ו-"Fat" על פי שיריו של מייקל ג'קסון, ו"Like a Surgeon" ו-"I Like Rocky Road" על פי השירים של מדונה וג'ואן ג'ט, ינקוביק – לא בדיוק דמות מיינסטרימית מבעו – הפך לפרצוף מוכר בערוץ החדש ואף שיתם איתם פעולה בסדרת ספיישלים בשם Al-TV, בהם השתלט על השידורים והציג את הקליפים שלו, מערכונים וראיונות קורעים מצחוק עם סלבס, המורכבים מראיונות אמיתיים שינקוביק עיוות וערך בשביל אפקט קומי (כן, בדיוק איך ש"ערוץ הכיבוד" התחילו).

בשלב הזה יש משהו שאני חייב להבהיר לגבי "ווירד אל". למרות שהתהילה שלו הגיעה בזכות פרודיות מוזיקליות שמחליפות את המילים של שירים קיימים במילים מצחיקות, ולמרות שהוא מזוהה קודם כל עם פרודיות ישירות, במשך כל הקריירה שלו ינקוביק הקליט גם שירים קומיים עם לחנים מקוריים. למעשה, מעריצי ווירד אל אליטיסטים – כן, גם אני – יאמרו שהשירים הללו הם-הם היצירות הגדולות ביותר שלו: משיר האהבה הסטוקרי "Melanie" דרך שיר ההלל לחנויות חומרי בנייה "Hardware Store" וסיפורו הטראגי של סטודנט למשחק שחלם על תהילה והפך למפעיל בפארק שעשועים "Skipper Dan". חלק גדול מהשירים המקוריים האלה הן מחוות מוזיקליות לגוף יצירה שלם של אמן, בהם ינקוביק בעצם יוצר שיר חדש של להקה כמו שהוא עשה עםREM,אלביס קוסטלואו DEVO. למעשה סולן DEVO (בעצם להקת פאנק סאטירית), מארק מאת'רסבאו אמר על שירו של ינקוביק "Dare To Be Stupid", שמחקה את הסגנון הקופצני-נוירוטי של הלהקה, "הייתי בהלם. זה היה הדבר הכי יפה ששמעתי. הוא סוג של פיסל את השירים שלנו ועשה משהו שונה לחלוטין.ואני שונא אותו על זה". כשווירד אל שמע את זה, הוא בכה מהתרגשות.

לאחר הצלחה אדירה בשנות השמונים וכמה הופעות אורח קטנות בסרטים, ינקוביק קיבל את ההזדמנות לככב בסרט משלו, שאותו גם יכתוב. התוצאה הייתה "תחנת שידור לקריינים מתחילים" ("UHF"), קומדיית אייטיז על לוזר חולמני שמקבל הזדמנות לנהל תחנת טלוויזיה משלו. הסרט נתן במה להומור הנונסנס של ווירד אל, עם פרודיות על "קונאן הברברי" ו"רמבו", והכיל הופעות מוקדמות של כוכבים עתידיים כמו פראן דרשר ומייקל ריצ'רדס (קרמר!). אולפני אוריון היו כל כך מרוצים מהקרנות המבחן של הסרט שהם החליטו להוציא אותו למסכים באותו קיץ של סרטים כמו "באטמן" ו"מכסחי השדים 2", מה שכנראה חרץ את גורלו המר. "UHF" אמנם קיבל ביקורות שליליות ונכשל בקופות, אבל עם השנים הפך לסרט קאלט ועדיין מדובר בפיסת נונסנס מתוקה ונוסטלגית שכולל הרבה גאגים מטורפים ופודלים שנזרקים מהחלון.

שנות השמונים המאוחרות היו תקופה לא טובה במיוחד בשביל ינקוביק. חוץ מהכישלון של הסרט, היה לו גם שני אלבומים לא מוצלחים במיוחד, וסיבוב הופעות שבוטל. אבל בשנות התשעים הוא חזר ובגדול עם השיר שהעז ללעוג ללהקה הכי חמה של הרגע: נירוונה. כל מעריץ "ווירד אל" יודע את הדברים הבאים על "Smells Like Nirvana": כאשר ינקוביק פנה לקורט קוביין לבקש רשות לעשות את השיר (ינקוביק תמיד מבקש רשות, מה שהביא לסירובים מאמנים חסרי חוש הומור עצמי כמו פרינס) קוביין שאל אותו: "זה לא הולך להיות על אוכל, נכון?", ושקוביין לאחר מכן אמר שזה היה הרגע שהוא ידע שנירוונה הצליחו. ינקוביק גם היה אחד מהאמנים הראשונים מחוץ לראפ לאמץ את הז'אנר ואפילו להיות די טוב בו, עם פרודיות זכורות עלפאף דאדי,קוליו ז"לוהראפר הנשכח קמיליונר (שימו לב להופעת האורח בקליפ של קיגן מייקל קי וזוכה האוסקר העתידי ג'ורדן פיל).

בשנות האלפיים ווירד אל ינקוביק כבר הפך לאוצר לאומי באמריקה. מוזיקאים אחרים המשלבים קומדיה בעבודתם, החל מלין-מנואל מירנדה ("המילטון") ועד אנדי סמברג ("לונלי איילנד"), מהללים אותו ורואים בו השפעה. כולם רוצים לעבוד איתו, ונראה שהוא רוצה לעבוד עם כולם: מיוצרים עצמאיים ביוטיוב, עד מוזיקאים מוערכים, לרוב עם טאץ' גיקי מסוים,כמו בן פולדס ו-Weezer – מה שהוביל ליצירת הטריילר הפארודי המקורי לסרט ביוגרפי על ווירד אל באתר "פאני אור דיי" ב-2010. ארון פול מ"שובר שורות" גילם את ינקוביק בסרטון המקורי, ועכשיו, יותר מעשור לאחר מכן, הבדיחה הזאת הולכת להימתח לסרט באורך מלא בכיכובו של הארי פוטר בעצמו. האם זה יעבוד? ובכן, זה לפחות לא יכשל כמו "תחנת שידור לקריינים מתחילים". ומה שבטוח זה שאותו מסר שלו שכל כך הלהיב את להקת DEVO – "תעזו להיות מטופשים" – הוא בדיוק מה שכולנו צריכים, כרגע ותמיד.

• מוזיקה
• ❤ תרבות
• קולנוע
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022
• ווירד אל

בשבוע הבא, יומיים בלבד אחרי הבחירות לכנסת, יעלה לאקרנים הסרט "השתיקה". בסרט החדש של שמי זרחין, שבעצמו מתרחש בתקופת בחירות, המועמד המוביל לראשות הממשלה הוא פוליטיקאי צעיר בראשית דרכו, דור שני בתחום, שמסרב לחשוף את עמדותיו. כלומר, הוא לא חושף גם שום דבר אחר. הוא איננו מקיים ראיונות, לא נואם וגם מצע אין לו. "השתיקה" הוא לא סרט שעוסק בלעדית בפוליטיקה ויחסים בין קרובי משפחה כנראה שמעניינים אותו יותר, אבל עצם הנגיעה בנושא מעניקה לו מידה מסוימת של ייחוד.

זה לא שיוצרי הטלוויזיה והקולנוע בישראל לא מעיזים לגעת בנושאים פוליטיים, אבל כשהם עושים זאת, עושים את זה בצורה מאוד מסוימת – בדוקומנטרי, בדיוני "הכיבוש בעד ונגד", לפעמים אפילו בביוגרפיות של פוליטיקאים אמיתיים כמו "הבלתי רשמיים". יצירות בידיוניות על מערכות בחירות, קמפיינים ועבודה פרלמנטרית? זה כבר נדיר יותר. בניכוי שידורים חוזרים של "פולישוק", לישראל אין מקבילה של ממש ל"הבית הלבן", "Veep" או אפילו ל"אדוני ראש העיר" של טינה פיי. יכול להיות שזה בגלל שגם ככה יש כאן אינסוף שידורי חדשות, שטיפה מוציאים את החשק לאסקפיזם על דילים פוליטיים או קלפיות. "ארץ נהדרת" ושאר תוכניות סאטירה פחות או יותר שולטות בעיסוק בנושא, כך שהסדרה הכי בולטת על פוליטיקה שעוסקת בפוליטיקה ישראלית כהוויה ולא בסאטירה על דמויות ספציפיות היא כנראה… סדרת המערכונים של "ארץ" על אדי קופל ורמת הוד.

אם נציץ ברשימת היצירות שבכל זאת נוגעות בנושא, נראה שני שמות שחוזרים על עצמם: אפרים קישון ושמואל הספרי. קישון, במקור עיתונאי וסאטיריקן, הפך בשנות ה-60 גם לתסריטאי ובמאי קולנוע. הדמות הקישונית הטיפוסית היא אדם רגיל, אזרח פשוט שרק רוצה לחיות את חייו אבל מוצא את עצמו מסובך בעניינים גדולים בהרבה ממנו – תחשבו קפקא, רק קליל. "סאלח שבתי" נוגע בסיאוב הפוליטי בדרכים שונות, הברורה שבהן היא הנגיעה שלו בבחירות לכנסת, בסצינה בה עסקני המפלגות השונות מציעות לעולה החדש סאלח הטבות כאלה ואחרות תמורת קולו, והוא, שמצידו רק מבקש לרצות את כולם, מוצא את עצמו עם מעטפה עמוסה פתקים שלא מצליחה להיכנס לקלפי. ב"תעלת בלאומילך" חולה שנמלט ממוסד לבריאות הנפש גורם לסיבוך בירוקרטי שגם עשרות פקידי עירייה לא מסוגלים להתיר, בעוד "שועל בלול תרנגולות" מלווה חבר כנסת שנמלט מחיי העסקנות הכאוטיים שלו לכפר נידח וממהר להשחית אותו, בין היתר כשהוא מארגן במקום בחירות למועצה מקומית.

הספרי, מצידו, החל את הקריירה שלו בתיאטרון, כשבין מחזותיו היה גם "החילוני האחרון" מעורר המחלוקת. הפסילה של המחזה על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בטענה שהוא "פוגע בערכי יסוד וברגשותיו של ציבור רחב" בתיאורו של שלטון חרדי דימיוני בישראל, הגיעה עד מליאת הכנסת – עד שהפסילה השערורייתית הובילה בסופו של דבר את שר החינוך והתרבות דאז יצחק נבון לבטל את הצנזורה על מחזות בישראל. ב-2009 עלתה לשידור "פולישוק", אותה כתב וביים, מעין מקבילה ישראלית ל"כן, אדוני השר" רק עם 500 אחוז יותר שכונה (בכל זאת, ישראל). כזכור, הסדרה עוסקת בחבר זניח במפלגה קטנה, שמוצא את עצמו בתפקיד השר לקידום חברתי לאחר שקודמו בעקבות חשד לעבירות מין של קודמו בתפקיד. רובי פולישוק (ששון גבאי) הוא לא בדיוק חיה פוליטית וגם אין לי מושג מה המשרד שלו אמור לעשות. בראיון לגלובס ב-2010 הספרי הסביר: "תפקידו של פולישוק הוא בעצם לקדם את עצמו, כמו רבים מהח"כים והשרים, שבראש מעייניהם בפעילותם נמצא קידום עצמם".

לאורך שלוש עונותיה "פולישוק" ירתה חיצים מדויקים לעבר כל אספקט של הפוליטיקה המקומית, מהמשרדים המיותרים שנפתחים בשביל ג'ובים לשותפים פוליטיים דרך עסקנים ויועצים בעלי אינטרסים (אהלן, קוזו אביטל) ועד לכאוס שהוא מערכת בחירות, שעמדה במרכז העונה השנייה. הסדרה אף זכתה לחיים חדשים כהצגה של בית לסין ב-2017, עם צוות השחקנים המקורי מהסדרה. בשנה שעברה הציג הספרי סדרה נוספת במסדרונות הכנסת – "מותק בול באמצע" של כאן 11, שבה פליטת ריאליטי ומשפיענית רשת צעירה מוצאת את עצמה כחברת כנסת אחרי שחתמה על ההצעה בערב שיכור בבר. "מותק" הלכה אפילו יותר רחוק עם האבסורד והציגה ישראל מטורללת ומוזרה עוד יותר מזו של "פולישוק". הדמויות עונות לשמות כמו מותק מרדכי, חלמון שאשא ואגוז בזלת, ובמקום להיחשד בעבירות מין, חבר הכנסת מפנה את מקומו לגיבורה כשהוא מתאבד במשרדו.

אם כבר דיברנו על "מותק" אפשר להזכיר גם על אופרת הרוק "מאמי",שהפכה לסרט בבימוי קרן ידעיה ב-2019. הגיבורה באותו שם היא צעירה מעיירת פיתוח שחווה רצף טרגדיות מזעזעות ומגיעה לחלוטין בטעות לצמרת הפוליטית, אחרי ש"מכונת הידע ההיפנוטי" הופכת אותה לדמות פופולרית בציבור. נציגת "ישראל השנייה" לשעבר ואשתו של חייל לשעבר שנפצע אנושות במלחמה הופכת חיש מהר לדיקטטורית מיליטריסטית, שיוזמת עוד מלחמה לא נחוצה. את הניצחון היא משיגה בעזרת שיח לעומתי נוקב – השיר "הכוח החדש" מציג את עיקרי הקמפיין שלה, בו היא נכנסת בשמאל ("מרגל בלי בושה בשביל רוסיה וסין"), בימין ("פאשיטי, צדקן פסיכופט") וגם במפלגות דתיות ("הוא ימי הביניים, הוא שיילוק בע"מ"). בגרסת הסרט נוסף בית חדש המוקדש ל"מחנה הנאור": "הוא כותב תזות ומחקרים על גבם של חלשים ומחלק לעצמו על זה פרסים". לא מספיק אבסורדי ונוקב? קבלו את "סימה וקנין מכשפה", סרטו של דרור שאול מ-2003, בו תיקי דיין מגלמת אלמנה שמתגלה כבעלת כוחות כישוף. משפחתה של סימה מתמרנת אותה כדי להקים עסק מצליח למכירת קללות וברכות, ועל הדרך גם מכריחה אותה להתמודד על ראשות הממשלה. מהר מאוד מתברר שהפוליטיקאי האמיתי במשפחה הוא בכלל הנכד של סימה, שברגע האמת ממהר לזכות בתשואות מהקהל בעזרת הסתה חסרת בושה נגד עובדים זרים ומיעוטים אחרים. נשמע מעודן? חכו, לילד הזה קוראים ביבי. כן, באמת.

דרך הרבה יותר נפוצה של יוצרים מקומיים לגעת בפוליטיקה היא שיטת הסיטקום המקומי (אפשר לקרוא לה שיטת האלגוריה ע"ש "הקרב על הועד"): מציגים עלילת בחירות כמה שיותר מקומית וכמה שיותר ספציפית, שהופכת בין רגע לקמפיין בחירות גורלי ומחייב. "שקשוקה" של כאן חינוכית הקדישה בשנה שעברה פרק לבחירות למועצת תלמידים, שמתגלגלת במהירות לסדרה של דילים פוליטיים ומסעות הכפשה. אמא של הילדה יולי מנצלת את הצ'אנס כדי להכריז שהיא בכלל לא מצביעה לבחירות: "אם כולם היו כמוני אולי הפוליטיקאים היו עומדים מאחורי ההבטחות שלהם". בסיום הפרק יולי מוכיחה שאפשר לעשות גם פוליטיקה נקייה ונטולת לכלוכים. היא אמנם לא משנה את דעתה של אמא שלה, אבל מציינת שאולי היא סתם ממורמרת שהדוקו הפוליטי שלה, "המלך עירום", לא התקבל לפסטיבל דוקוסתיו. ב"שמש", "קרובים קרובים" וב"הפיג'מות" הלכו בעקבות "הגשש החיוור" והתמקדו במאבק על ראשות ועד הבית, כנראה התפקיד הכי פחות נחשק בעולם האמיתי, וב"פיג'מות" הייתה גם עלילת בחירות נוספת, הפעם לראשות העיר, בה התחרו זה בזה מנהל ההמבורגרייה גרי ואויבו הוותיק והנכלולי שמעון צמחוני.

ונסיים, בכל זאת, בסדרת סאטירה, למרות שהבטחנו שלא – אבל "היהודים באים" לא עוסקת באקטואליה ולכן מקבלת פס. המערכון הרלוונטי לענייננו מערכון תשדיר הבחירות של המלך מנשה, שמבסס את הקמפיין על ההכרזה "אין לכם ברירה". "50 השנים האחרונות היו לא קלות, רצחתי רבים מכם, שדדתי אתכם במיסים, לאחדים מכם הכנסתי אצבע בעין סתם כי אני יכול", הוא מצהיר. "אבל אני יכול להבטיח לכם, מעתה והלאה, הכל יהיה בדיוק אותו דבר". ואם כבר דוגמאות תנ"כיות, גם "חצי המנשה" הקדישה פרק לנושא, כשהנציגים הפלשתים קוראים לתושבי הכפר למנות נציג רשמי לייצוג מול נציגי הממשל. אחד המתחרים הוא הכהן אליקום, שמבטיח לזרז את תחיית המתים, להפריט את שנת השמיטה וגם להביא את המשיח. אם כבר לפזר הבטחות בחירות, אז בגדול.

• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022
• בחירות 2022
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• טלוויזיה ישראלית

בלועזית קוראים לזה "פרזנטור". בעברית קוראים לו "יצגן". מיהו היצגן? ידוען המשתמש בפרסומו על מנת להשתתף במסעות פרסום של תאגיד תמורת תשלום. את הפרזנטורים בעולם המסחרי – כולנו מכירים. אבל מה לגבי יצגנים של העולם הפוליטי? כאלה היו עוד לפני שהיו פה מספיק פרזנטורים בשביל להצדיק חידוש עברי של האקדמיה. החל פחות או יותר משנות ה-80 המוקדמות ועד ימינו אנו, לא מעט מפורסמים ישראלים השתמשו – בכשרונם, בדמותם ואפילו בפזמונם – כדי לסייע למפלגה פוליטית במהלך מערכת בחירות. זה לא נפוץ כמו בארצות הברית (קחו למשל את ההתגייסות המפורשת של אמנים כמו ברוס ספרינגסטין, סטיבי וונדר וג'יי-זי למען ברק אובמה), אולי בגלל שהרבה מפלגות והגבולות ביניהן לא תמיד ברורים כל כך. ועדיין, הנה 12 סיפורים על 12 אמנים שלקחו חלק בתעמולת בחירות.

ספי ריבלין – הליכוד, בחירות 1984

ספי ריבלין הוא לא רק אחד הקומיקאים המצליחים בתולדות המדינה, אלא הוא גם בן לשושלת חירותניקית ותיקה. וכך, דווקא בשיא תהילתו, שנים ספורות אחרי שכיכב בתכנית הסאטירה "ניקוי ראש" בערוץ הממלכתי, הוא עשה מהלך והתגייס לטובת הצד שהברנז'ה שהוא היה חלק ממנה לא בדיוק אהדה: בשנת 1981 הוא החל לכתוב מערכונים לטובת מפלגת הליכוד, אז בראשות מנחם בגין. ב-1984 המעורבות שלו עלתה מדרגה: כאשר ראש המפלגה (וראש הממשלה) היה יצחק שמיר האפור, ריבלין נכנס לוואקום והפך לכוכב התשדירים, זה שערב ערב עולה, ובעזרת הכישרון שלו מגחיך עד תום את היריב הגדול והדמוני, שמעון פרס. רבים טוענים שהתשדירים המוצלחים של ריבלי סייעו לליכוד לשמור על כיסא ראש הממשלה. ב-84', מהצד השני של המתרס חיכו לו יריבים מאתגרים – ועל כך מיד.

הגשש החיוור – המערך, בחירות 1984

בחירות 1984 היו בחירות מעט משונות. אחרי הפלגנות והתסיסה ברחוב של 1981, הפעם היה משהו מאוד נוח בבחירות. אחרי שבע שנים של אופוזיציה קשוחה, שמעון פרס הגיע לבחירות האלה בעמדת זינוק, ונחשב למי שמבחינת המערך סוף סוף "יתקן את הטעות ההיסטורית" ויחזיר את מפא"י לשלטון. אבל כדי להגיע לשם, פרס לבדו לא הספיק. כמו שהליכוד ניצל היטב את הטלוויזיה בשתי מערכות הבחירות הקודמות כדי להשפיע על האזרחים, כך גם במערך שינסו מותניים, והחליטו לגייס מתחרה ראוי לספי ריבלין – והביאו שלושה מתחרים: את חברי הגשש החיוור, שהיו אז בשיא מעמדתם המיתולוגי, אחרי לא פחות משמונה תכניות מצליחות, מאמצע שנות השישים ועד לאותו רגע, עם שליטה מוחלטת בבמות הארץ (בעיקר, אגב, מול קהל שברובו הצביע לליכוד), שלל שירים וסרטים כמו "גבעת חלפון" ו"שלאגר". ב-1984, שייקה, פולי וגברי בוחרים במפלגת העבודה ולעגו לתכניות הפוליטיות של הליכוד. הקרב האידיאולוגי בין שמיר לפרס עמד בצילו של הקרב על המסך – בין ספי לגששים. וכשאלה שני היריבים, מה הפלא שזה נגמר בתיקו?

דורון נשר – מפ"ם, בחירות 1988

מפלגת הפועלים המאוחדת היתה אחת המפלגות הבולטות בראשית ימיה של מדינת ישראל. היא השתתפה במועצת העם שייסדה את המדינה, והייתה שותפה לממשלה בימים שמפלגות הפועלים ניהלו את ישראל. שנת 1988 היתה השנה האחרונה שבה מפ"ם התמודדה באופן עצמאי, רגע לפני שהיא תיבלע – ולמעשה תיעלם – בתוך מרצ, יחד עם רצ של שולמית אלוני ושינוי של אמנון רובינשטיין. ובשנת 1988, היא גם גייסה לשורותיה ידוען מפתיע: דורון נשר.

נשר היה אז בן 34, וכבר אז היה מטאור לא קטן בעולם הבידור: הוא כתב את "בלוז לחופש הגדול", ובאמצע שנות השמונים אפילו הגיש תכנית ילדים מצליחה בערוץ הראשון – "שיישאר בינינו". בשנת 1988 גם הוא החליט לקחת צד – והעניק תשדיר (מוצלח למדי) דווקא למפ"ם הסוציאליסטית והישנה. בתשדיר מפורט הוא מסביר את האג'נדה שאיתה הוא מזדהה, בדרך מעניינת ושנונה כהרגלו. אגב, שנים אחר כך יהיה מישהו שיעלה באוב את התשדיר הזה. זה יקרה כשברחובות תעלה שוב הדרישה לצדק חברתי.

תיסלם – המפד"ל, בחירות 1992

היום זה נשמע קצת מוזר, תודו: אחת הלהקות הכי פופולריות בישראל של סוף שנות השמונים, שכבשה אולמות ופארקים, כותבת ג'ינגל לאחת המפלגות הוותיקות בישראל – זו שמזוהה עם רוקרים נלהבים דוגמת זבולון המר או שאול יהלום. אבל ב-1992, זה פשוט קרה: "תיסלם" עמדה מאחורי אחד הג'ינגלים הזכורים ביותר בתולדות התשדירים – כזה שכלל את התיבה הבלתי נשכחת "אוהואוהואוהואוהו / איי איי איי איי", שליוותה את המפלגה עוד זמן רב – וגם הופיעה באותה שנה בהקשרים הרבה יותר סאטיריים בשיר "הרבי ג'ו כפרה" מאלבום הבכורה של טיפקס. דני בסן הכריזמטי הופקד על הביצוע, ויזהר אשדות – אחד מחברי הלהקה – היום מוכר כאחד התומכים הגדולים של מרצ. כך שאידיאולוגיה כנראה לא ממש היתה שם, אבל מה זה לעומת שיר שנכנס אל הנצח?

רמי הויברגר – מפלגת העבודה, 1996

מערכת הבחירות של 96' נחשבת, ובצדק, לאחת הגורליות שהיו כאן: זה היה דקה וחצי אחרי רצח יצחק רבין, והמדינה היתה קרועה בין שמעון פרס, יורשו של רבין בראשות העבודה, ובנימין נתניהו – יו"ר האופוזיציה ומנהיג הליכוד. מפלגת העבודה גייסה את כל הכוחות האפשריים שלה כדי לנסות ולהילחם בנתניהו – ואחד מהם היה כוכב "החמישייה הקאמרית", ששודרה אז בערוץ הראשון (אחרי שעברה אליו מערוץ 2 המסחרי). הויברגר התגייס למען פרס, עם תשדירים שכל מהותם הוא לעג ל"ביבי" (ולא חלילה בנימין) נתניהו, שפשוט "לא מתאים". אגב, בספר שכתבה קרן נויבך על בחירות 96 ("המרדף"), היא סיפרה שבליכוד הציעו לצביקה הדר (ז'וז'ו חלסטרה) לשמש כקונטרה שלהם להויברגר של פרס. הדר סירב – אבל גם בלעדיו, הויברגר ופרס, הפסידו בקלפי על חודו של חצי אחוז.

ּדנה ברגר וזהבה בן – מרצ, 1996

בחירות 96, כאמור, היו אולי הפעם האחרונה שבה השמאל היה באמת חצי מהעם, וכזאת היתה גם מרצ, שבכניסה למערכת הבחירות הזאת הגיעה עם הצלחה אדירה בבחירות הקודמות – 12 מנדטים וחברות בממשלת יצחק רבין. ב-96', מרצ החליטה ללכת חזק על קלף השלום – בעזרת השיר הבלתי נשכח, "שיר לשלום", שכתב יענקלה רוטבליט ללהקת הנח"ל. לצורך השיר, גויסו שתי זמרות – מצד אחד דנה ברגר ("האשכנזית", אם תרצו), ומצד שני מלכת הזמר המזרחי של אותה תקופה, זהבה בן. בן חטפה לא מעט, אגב, מקהל מעריציה על הבחירה במרצ האליטיסטית – ולימים היא אפילו התחרטה על ההשתתפות בקמפיין והביעה תמיכה נחרצת בבנימין נתניהו. מזל שהשירים נשארים.

כדורגלני ישראל – ש"ס, בחירות 1996

ספורטאים בכלל, וכדורגלנים בפרט, בדרך כלל לא מתלהבים להזדהות פוליטית (חוץ מהכניסה הקצרצרה של אלי אוחנה לבית היהודי). ב-1996, לעומת זאת, קיבלנו רגע נדיר שבו זה קרה: זה היה תשדיר של מפלגת ש"ס, שבו היא גייסה כמה מבכירי הכדורגל הישראלי של אז לתמיכה במפלגה החרדית. מי היו שם? אבי נמני, אלון חזן (היום מאמן נבחרת ישראל), השוער רפי כהן, דוד אמסלם וגם רונן חרזי. הקשר בין עולם הכדורגל לבין עולם המסורת ממש לא התחיל שם, ולא נגמר עד עצם היום הזה, אבל זה ללא ספק אחד המפגשים הביזאריים בין שני העולמות.

בועז שרעבי – הליכוד, 1999

הקול המדהים והעוצמתי של בועז שרעבי שימש ללא מעט להיטים שנכנסו לפנתיאון הישראלי, אבל דווקא את קולו הפוליטי כמעט ולא שמענו. שרעבי הוא אמנם ימני, אבל הוא מעולם לא הרבה להתבטא פוליטית בפומבי: רק ב-1999 חרג ממנהגו כשהתגייס לטובת הקמפיין של ראש הממשלה בנימין נתניהו והליכוד במאבק שלהם מול אהוד ברק ומפלגת העבודה. שרעבי שר את ג'ינגל קצת נשכח, עם המילים "ירושלים / ירושלים / רק הליכוד / רק נתניהו / מנהיג חזק לעתיד ישראל". הג'ינגל היה הרבה יותר מוצלח מהקמפיין של נתניהו, שנגמר בתבוסה, בהפסד השלטון לברק, ובפרישה (זמנית) מהחיים הפוליטיים.

עינת שרוף – שינוי, 1999

היום, עינת שרוף נחשבת למלכת השירה בציבור – זו שמרימה אנשים על השולחנות בגנקי. אבל בסוף שנות התשעים מעטים הכירו אותה והיא כיכבה בעיקר בג'ינגלים – כולל זה של מפלגת שינוי, שקמה מחדש תחת הנהגתו של יוסף (טומי) לפיד ז"ל, שניסה להנהיג מחדש את המחנה החילוני מול השתלטות החרדים על הפוליטיקה. שרוף ביצעה את הג'ינגל האלמותי "יש לפיד לחילונים / יש לפיד לשינוי", וסייעה למפלגה החדשה-ישנה לזכות ב-6 מנדטים. ארבע שנים אחר כך, היא כבר תהיה השלישית בגודלה בישראל – עד שתימחק כליל. מה שכן, עינת שרוף שומרת על קשרי ידידות קרובים עם בנו של טומי, יאיר, עד היום.

אריאל זילבר – חזית יהודית לאומית, 2006

זילבר תמיד היה אחד מגדולי היוצרים שהיו לנו במדינת ישראל (לימים גם זוכה פרס אקו"ם, על אפם וחמתם של אחדים), וגם אחד שעבר תפנית אידיאולוגית משמעותית ומפתיעה (לפחות אז) – כאשר הפך סביב תכנית ההתנתקות לאחד האמנים הבולטים שמזוהים עם הימין. בשנת 2003, למשל, הוא הופיע בהבלחה בתשדירי "האיחוד הלאומי" (אז בראשות אביגדור ליברמן, מי זוכר). בשנת 2006 זילבר המשיך לשבור עוד יותר ימינה והביע תמיכה במפלגתו של מפלגתו של ברוך מרזל, שהיה מזוהה עם תנועת כהנא חי. זילבר כתב למרזל את הג'ינגל שליווה את מפלגת חזית יהודית לאומית – ג'ינגל זילברי לגמרי, שנשמע כמו שיר מ"ספר הג'ונגל" (חוץ מהטקסטים על איך לשלוח מכאן אויבים, כמובן). מרזל זכה לעשרות אלפי קולות בלבד, ונותר מחוץ לכנסת.

אורי גבריאל – קדימה, 2013

הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, שאול מופז, היה בעיצומה של צרה צרורה: רגע לפני מערכת הבחירות של 2013, הוא הפר את ההבטחה החד משמעית שלו לא לשבת עם נתניהו, ובחר להיכנס איתו לממשלה אחת. הציבור זעם, כולל הציבור הטבעי שהצביע לו, ומופז עמד להימחק מעל המפה הפוליטית. עד שהגיע מושיע לא צפוי, בדמות אחד השחקנים הטובים ביותר שצמחו כאן – אחד, אורי גבריאל.

גבריאל הוא אחד השחקנים המוערכים שצמחו כאן – וגילם שלל תפקידים, מסלומון הגדול ב"תמונות יפואיות" המיתולוגית ועד יגאל הנאצי בסדרה "הבורר", ואפילו היה פעם אחת נבל הוליוודי (ב"עלייתו של האביר האפל"). אבל בשנת 2013 הוא התגייס לטובתו של מופז, עם תשדיר שבו קולו האופייני מפציר באנשים לא לדרוך על שאול שלנו. בסופו של דבר, התשדיר עבד – והרבה בזכותו מופז הצליח, בסופו של דבר, לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בפעם האחרונה בחייו. מופז כבר מזמן עזב את הפוליטיקה, אבל אנחנו נשארנו עם אחד התשדירים החזקים בהיסטוריה.

רמי קליינשטיין – יש עתיד, 2013

אולי זה סיפור של אידיאולוגיה צרופה, ואולי בכלל זה סיפור של חברות: זה קרה כאשר יאיר לפיד, אחד מאנשי הטלוויזיה והבידור הבולטים בישראל, החליט לחצות את הקווים – ולהיכנס לפוליטיקה. הוא הקים את יש עתיד ולקראת הבחירות ב-2013 הוא גם מצא ג'ינגל שהוא כתב בעצמו. מי שביצע אותו היה הזמר והחבר הקרוב רמי קליינשטיין. הג'ינגל סכריני וכל-ישראלי כמעט כמו המפלגה, והוא דווקא נשכח – הקריירה הפוליטית של לפיד, לעומת זאת, המריאה הרבה יותר.

מאור אדרי – הליכוד, 2019

כן, זה המקום שאליו הגענו. אם בשנות השמונים והתשעים כוכבים של ממש התגייסו לטובת הפוליטיקה, היום זה נשאר לטובת זמרים פחות מוצלחים. מאור אדרי, זמר מזרחי שהוציא חמישה אלבומים, בחר להתגייס לטובתו של בנימין נתניהו בקמפיין הבחירות של 2019 (השני מבין ארבעה שהיו לנו תוך שנתיים, תודה לאל). בתשדיר הוא מעודד את הליכודניקים לרוץ מהר אל הקלפיות, בעזרתו של גל מלכה (שאולי מוכר לכם כאיש שהיה מאחורי "בא לה לרקוד" של סטטיק), והשאיר אחריו שיר טוב לרחבות הריקודים – שלא ממש עזר לנתניהו להשיג רוב מול גנץ ולפיד. יאללה פוטין, יאללה טראמפ, יאללה חיים בכפר.

ננסי ברנדס – מפלגת הגימלאים, 2022

כזכור, הגמלאים היו הלהיט של בחירות 2006 – כשכנגד כל הסיכויים, הדהימו את המערכת הפוליטית ונכנסו לכנסת עם לא פחות משבעה מנדטים. אחרי הכהונה הקצרה (והקצת מביכה, צריך להודות), היא ניסתה כל מיני קטעים כדי להישאר בתודעה – כולל צירופו לרשימה של גדעון רייכר, העיתונאי ומגיש הרדיו והטלוויזיה. בבחירות הנוכחיות, הן ניסו "גימיק" חדש – כשמי שמוביל את הרשימה הוא לא אחר מאשר ננסי ברנדס. ברנדס בן ה-71 מופיע באחד התשדירים של המפלגה כשהוא פוצח במופע סטנד אפ אופייני לימיו הגדולים, וקורא לאזרחים להצביע "זך". האם הוא זה שיחזיר את הגמלאים לכנסת? אני בספק גדול. אבל לפחות קיבלנו כמה בדיחות.

• ❤ תרבות
• טלוויזיה ישראלית
• פוליטיקה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 919 // בחירות 2022
• בחירות 2022
• אריאל זילבר